המטרה: אפס התאבדויות

לאחר שבנו התאבד בגיל שמונה עשרה, סטיב מאלן החל לפעול יחד עם מומחים לבריאות הנפש, הוא רוצה להפחית את שיעור ההתאבדויות בעולם, בשאיפה לאפס
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

סטיב מאלן (Mallen) חושב שהסימנים החלו לצוץ כשבנו הפסיק לנגן בפסנתר. אדוארד, אז בן שמונה עשרה, היה מוזיקאי מחונן שעבר כבר מזמן את בחינות רמה שמונה של ABRSM (מועצת בתי הספר המלכותיים למוזיקה באנגליה). רוב חייו הייתה הנגינה התשוקה שלו. אבל ככל שהחיים הבוגרים התקרבו הוא נעשה עסוק מתמיד. הוא התקבל על תנאי ללימודי גיאוגרפיה באוניברסיטת קיימברידג' והתכונן במרץ לבחינות הבגרות. בבית ספרו הוא נבחר לנציג התלמידים (מקביל לראש מועצת התלמידים) והיה פופולרי בקרב תלמידים ומורים כאחד. אחיו ואחותו הצעירים העריצו אותו.

"לא ייחסנו לזה חשיבות רבה מדי", אומר מאלן, שחשב כי מדובר בהפוגה זמנית בלבד מנגינה. "נדמה לי שאמרנו לעצמנו, 'טוב, המסכן מנגן פסנתר כבר שנים. הוא עסוק כל כך...' אבל אלה הדברים הקטנים – האדוות במרקם החיים הנורמלי – שבדרך כלל איננו שמים לב אליהן, ובכל זאת, כמו שאני יודע עכשיו, הן עלולות להיות חשובות מאוד".

שלושה חודשים לאחר שאדוארד הפסיק לנגן, ושבועיים לאחר שהגיש את חיבור הגמר שלו – בהמשך יטען המורה שהיה זה החיבור הטוב ביותר שקרא מעודו – המשטרה הגיעה לבית המשפחה במֶלְדְרֶת', כפר המרוחק כחמישה עשרה קילומטר מדרום לקיימברידג'. סטיב מאלן היה בבית, לבדו. "ההבנה שמשהו מזעזע קרה נעשית מוחשית להחריד", הוא נזכר. "אתה שומע את התיאור, הם מציעים לך תנחומים ועלון, ואז הם הולכים. וזהו. פתאום אתה בוהה לתוך התהום הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

"הבן שלי ניגן בהלוויה שלו", אומר לי מאלן בבית קפה במרכז לונדון, כשמולו מונח ספל תה. "זה היה מוזר יותר מכל חלום"

מלדרת', קיימברידג', נוף אנגלי

"יום אחרון של שמש", מלדרת', ליד קיימברידג'. תצלום: Howard G

בפעם הבאה שמאלן שמע את בנו מנגן בפסנתר, המוזיקה מילאה את החלל של כנסיית "הולי טריניטי" במרחק קילומטר וחצי מהתחנה שממנה נהג אדוארד לנסוע ברכבת לבית הספר מדי בוקר, ושבה הוא התאבד בתשעה בפברואר 2015. סטיב אומר שחמש מאות איש באו להלוויה. חברים ארגנו מערכת סאונד כדי להשמיע הופעה של אדוארד שצולמה בטלפון נייד. "הבן שלי ניגן בהלוויה שלו", אומר לי מאלן בבית קפה במרכז לונדון, כשמולו מונח ספל תה. "זה היה מוזר יותר מכל חלום".

עם מאלן, בן 52, דיברתי לראשונה בנובמבר 2016, 21 חודשים לאחר יום מותו של אדוארד. שיערו לבן; הבלייזר שלו כחול כהה. הוא לובש חולצה לבנה ועונד פרח לזכר בנו. הוא מדבר בפסקאות מושלמות, בנימה עניינית שסיגל לעצמו, אבל ברור שהוא עדיין רואה את התהום לנגד עיניו. הוא אומר שכך יהיה תמיד. אבל חייו הפכו גם למשימה, ובשנתיים שחלפו מאז מות בנו בהתאבדות, מאלן, יועץ נדל"ן מסחרי, עוסק בלי הפוגה בקמפיין שלו ומגייס אליו תומכים. הוא הצליח להיפגש עם ראשת הממשלה והעיד בפני ועדת הבריאות של בית הנבחרים הבריטי. חדר העבודה שלו בבית מלא בתיקיות ובמחקרים.

"כאָב, הייתה לי משימה אחת ונכשלתי בה", הוא אומר, וקולו רועד בפעם הראשונה בשיחה. "הבן שלי מת לי מול העיניים ולא ראיתי את זה, למרות ההשכלה שלי, למרות המסירות שלי כהורה... אז אתה מבין שזה מגיע מתחושת אשמה אדירה. אני מניח שמה שאני מנסה לעשות זה להציל את הבן שלי בדיעבד. עמדתי ליד ארון הקבורה שלו בכנסייה. היא הייתה מלאה עד אפס מקום – קהילה שבורה – ואני הבטחתי לו הבטחה מול כולם. אמרתי שאני אחקור את מה שקרה לו ואנסה לחולל שינוי למענו, ולמען הדור שלו.

"בסופו של דבר אני בסך הכול מישהו שמנסה לכבד את ההבטחה שלו לבנו. וזה המניע החזק ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כי אני לא עומד לאכזב אותו פעמיים".

*

התאבדותו של אדוארד הייתה אחת מבין 6,188 ההתאבדויות שתועדו בבריטניה ב-2015, ממוצע של כמעט 17 ביום, או שתיים מדי שלוש שעות. בבריטניה, התאבדות היא סיבת המוות המובילה בקרב נשים מתחת לגיל 35 וגברים מתחת לגיל 50. ארגון הבריאות העולמי מעריך ש-788,000 אנשים התאבדו בעולם ב-2015. מדי 40 שניות מישהו נוטל את חייו במקום כלשהו בעולם. ולמרות הפיתוחים במדע ותשומת הלב הרבה שמוקדשת כעת לסוגיות של בריאות הנפש בזירה הפוליטית, מספר מקרי ההתאבדות המתועדים בבריטניה ירד אך במעט במהלך עשרות השנים האחרונות, מ-14.7 בני אדם מכל-100,000 לפני 36 שנה, ל-10.9 בני אדם מכל 100,000 ב-2015.

מחשבה פשוטה היא שמניעה את מאלן: שאדוארד היה צריך להיות בחיים, שהיה אפשר למנוע את מותו. ולא זאת בלבד, אלא שהיה אפשר למנוע זאת במספר נקודות שונות במהלך ההתפרצות המהירה של הדיכאון שלו. יתרה מזאת, מאלן, ומספר גדל והולך של מומחים לבריאות הנפש, חושבים שדבר זה נכון לכל מקרי ההתאבדות. הם טוענים שבאמצעות אסטרטגיה ממומנת היטב ומתואמת היטב שתחולל שינוי בגישתם של כל מוסדות החברה – החל מבתי ספר ובתי חולים, עבור בתחנות המשטרה וכלה במשפחות – יהיה אפשר למנוע כל התאבדות. זאת השאיפה, בכל אופן.

בניין זכוכית, חלונות, התאבדות

"זעקות והתאבדויות", תצלום: ג'רמי ברוקס

גישת "אפס התאבדויות" היא אסטרטגיה פרואקטיבית השואפת לזהות את כל מי שנמצא בסיכון להתאבדות ולטפל בו, ולא רק להגיב לאחר שהמטופלים הגיעו כבר לנקודת משבר

הם קוראים לזה "אפס התאבדויות" (Zero Suicide), שאיפה נועזת וסיסמה נועזת שנולדו בבית חולים בדטרויט לפני יותר מעשר שנים, ושכעת מיושמות בכמה וכמה עמותות של ה-NHS, מערכת שירותי הבריאות הציבורית באנגליה [עמותות אלה הן ארגונים ללא מטרת רווחה שפועלים תחת מטריית ה-NHS לטובת הציבור]. מאז פגישתנו הראשונה אימץ מאלן עצמו את ההנחה הזאת, ובחודש מאי השנה ארגן הרצאות במסגרת עמותת Mersey Care, שמתמחה בבריאות הנפש וכבר החלה ליישם את אסטרטגיית "אפס התאבדויות". תוכניותיו עודן בחיתולים, אבל הוא חותר לייסד קרן "אפס התאבדויות". הוא רוצה שהיא תזהה שיטות עבודה מוצלחות אצל חמישים וחמש עמותות בריאות הנפש הפועלות תחת ה-NHS ותייצר אסטרטגיה חדשה שתיושם בכל מקום.

גישת "אפס התאבדויות" היא אסטרטגיה פרואקטיבית השואפת לזהות את כל מי שנמצא בסיכון להתאבדות ולטפל בו, ולא רק להגיב לאחר שהמטופלים הגיעו כבר לנקודת משבר. היא שמה את הדגש על מנהיגות חזקה, הכשרה משופרת, סינון טוב יותר של מטופלים ושימוש בנתונים ובמחקרים עדכניים במטרה לבצע שינויים מבלי לחשוש ומיד. זוהי אסטרטגיה משולבת שקוראת תיגר על תפישות ישנות שלפיהן התאבדות היא בלתי נמנעת, על סטיגמות, ועל ההנחה שאם מצליחים להוריד את שיעור ההתאבדויות עד ליעד שנקבע מראש, אפשר להשלים בדוחק עם שאר מקרי המוות. "גם אם נאמין שלעולם לא נצליח למגר את תופעת ההתאבדויות, אנחנו חייבים להמשיך לשאוף לזה", אומר מאלן. "אם אפס אינו המטרה, אז מה אנחנו עושים כאן?"

גישת "אפס התאבדויות" אינה בבחינת מהפכה: היא משלבת בתוכה מספר אסטרטגיות מניעה קיימות. אך עצם העובדה שהיא נתפשת כדבר חדש ונועז להפליא, מעידה על האטיות שבה הגישות משתנות בתחום זה. בספרו The Uses of Literacy: Aspects of working-class life (משנת 1957) - התבוננות אוטוביוגרפית למחצה בתהפוכות התרבותיות של שנות החמישים - כותב ריצ'רד הוגארט (Hoggart) על ילדותו בלידס. "מדי פעם היינו שומעים שמישהו "גמר על עצמו", או "חיסל את עצמו", או "תקע את הראש בתנור הגז'", כתב. "זה לא קרה בכל חודש, או אפילו בכל עונה, ולא כל הניסיונות צלחו. אבל זה קרה לא מעט פעמים ואפשר היה לומר שזה חלק מנוף חיינו". הוא שאל את עצמו איך "יכול להיות שאנחנו מקבלים את ההתאבדויות –  ברחמים, אך בלי לשים דגש מיוחד על חיפוש אשמה – כחלק מסדר הקיום".

בודדה, בדידות

"בודדה", תצלום: בבאק פהמזאדה

הוגארט כתב על קהילות פועלים בצפון אנגליה, אבל תחושת הציפייה הזאת, התחושה שהתאבדות היא אירוע בלתי נמנע, נכחה אז ביחסן של כל שכבות האוכלוסייה לנושא. יתר על כן, התאבדות נחשבה גם לפשע. ב-1956 נתבעו 613 אנשים באנגליה ובוויילס על ניסיון "לבצע" התאבדות, ו-33 מתוכם נכלאו. החוק השתנה רק ב-1961, אבל הסטיגמה לא חלפה מהעולם. עמותת "השומרונים", המספקת תמיכה נפשית לאנשים השוקלים להתאבד, ומומחי בריאות הנפש המליצו לא להשתמש בפועל "to commit", כלומר "לבצע", בכל הקשור להתאבדות, אלא לומר "מת בהתאבדות", אבל המילה עדיין מופיעה לעתים קרובות בכותרות העיתונים. אותם גורמים מתנגדים נחרצות להנחה שהתאבדות היא "חלק מנוף החיים", ובכך הם מפיצים הנחה אחרת: שמיגור התופעה, או לפחת הפחתה משמעותית ביותר שלה, אכן אפשריים.

*

נהוג לחשוב שהתאבדות היא פעולה מכוונת, החלטה מודעת. כפועל יוצא, מערכות בריאות הנפש מתייחסות לרוב המטופלים הנמצאים בסיכון באחת משתי דרכים. "יש אנשים שאי אפשר לעצור בעדם", אומר דייוויד קובינגטון (Covington), מחלוצי תוכנית "אפס התאבדויות" מפיניקס, אריזונה. "הם 'נחושים', אומרים לנו. 'אי אפשר לעצור מישהו שנחוש לגמרי להרוג את עצמו'. אז יש מין היגיון מוזר שאומר שלא יכולנו לעצור אנשים שהתאבדו כי הם לא רצו לפנות לטיפול ולספר לנו מה עובר עליהם. ואלה שכן מדברים איתנו נתפשים איכשהו כטיפוסים מניפולטיביים בגלל האמביוולנטיות שלהם. יש מי שמשתמש במילה 'משחקים'. אז יש פה אוצר מילים שלם שכאילו ממזער את הסיכון".

קובינגטון, מרצה בולט ונמרץ, הוא נשיא ומנכ"ל קבוצת RI International מפיניקס שעוסקת בבריאות הנפש ומפעילה יותר מחמישים מרכזי משבר ותוכניות אחרות בארצות הברית, וכמה נוספים באוקלנד בניו זילנד. הוא גם עומד בראש דירקטוריון עמותת American Association of Suicidology מוושינגטון די סי, ואף מוביל יוזמה בינלאומית של "אפס התאבדויות". כשהוא התחיל לעבוד בתחום בריאות הנפש לפני יותר מעשרים שנה, הוא נחרד מפערי ההכשרה והחשיבה הקיימים במערכת. פריצות הדרך בתחום התרחשו רק לאחרונה, אבל עד אז היה לקובינגטון די והותר זמן לזהות ולעודד את התרחקותה של המערכת מהפטליזם ומהסטיגמות שמנעו מאיתנו לעשות צעדים משמעותיים בהפחתת שיעורי ההתאבדות – בה בשעה שחיסלנו מחלות והתקדמנו בחזיתות אחרות, כמו תאונות דרכים ועישון.

תאונת דרכים, מכונית מרוסקת

תאונת דרכים: אנחנו מכירים בבעיה, מתמודדים ושואפים להפחית אותה. תצלום: ארסלאן

קובינגטון אומר שאחד הגורמים המרכזיים שהובילו לשינוי הוא הספר Why People Die by Suicide (משנת 2005) מאת תומס ג'וינר (Joiner), פסיכולוג מאוניברסיטת פלורידה סטייט. הספר משתמש בעדויות של ניצולים, בהררי מחקרים ובמקרה מותו של אביו של ג'וינר עצמו, כדי לחולל תמורה בתפישות הקוראים. ג'וינר מכיר במגוון הלחצים הפועלים על הנפש האובדנית – התמכרויות, נטיות גנטיות להפרעות נפש, עוני – אבל מזהה שלושה גורמים הקיימים אצל האנשים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר להתאבד: הם מאמינים בכל לבם, גם אם באופן בלתי רציונלי, שהם הפכו לעול על האנשים סביבם; הם מרגישים מבודדים; ויש להם יכולת – שסותרת את דחפי השימור הבסיסיים המוטמעים בנו – לפגוע בעצמם (גורם זה מכיל בתוכו שני חלקים: גם גישה לאמצעים המאפשרים להם להתאבד, וגם מה שג'וינר מכנה "חוסר פחד נלמד"; קובינגטון מגדיר את הגורם הזה כ"יכולת נרכשת"). "[הספר] יצר ארכיטקטורה חדשה לעיסוק בסוגיית ההתאבדויות", אומר קובינגטון. "זה היה סדק שנפרץ בתחום".

ואז בא הגשר – כלומר הסרט "הגשר" (The Bridge, 2006), סרט תיעודי בנושא התאבדויות בגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. התפרצות של זעם ליוותה את הפצת הסרט, אף שהכעס הופנה כלפי היוצר ולא כלפי המוות והאבל האופפים את הגשר. היה גם מי שהאשים את היוצר, אריק סטיל (Steel), בעיסוק חולני במוות – הסרט כולל צילומים של אנשים נופלים אל מותם ואחריהם ראיונות עם בני משפחותיהם. "מבחינה מוסרית, ייתכן שזה הסרט השפל ביותר שנעשה", כתב מבקר הקולנוע אנדרו פאלבר (Pulver) ב"גרדיאן". אבל סטיל רצה לזעזע את הצופים כדי לחשוף את יחסה של החברה להתאבדויות בגשר ובכלל. "הסרט החריד את התודעה הציבורית וקרא תיגר על תפישות מושרשות", אומר קובינגטון.

בשנות השבעים ניהלו עיתונים מקומיים ספירה לאחור עד למקרה המוות החמש מאות בגשר מאז השלמת בנייתו ב-1937 (מקרי מוות התרחשו בממוצע מדי שבועיים או שלושה). ב-1995 הבטיח שדר רדיו ארגז של בקבוקי "סנאפל" למשפחת הקורבן האלף. רק כשהמשטרה התערבה הפסיקה הספירה, כשהמונה עמד על 997.

גשר, סן פרנסיסקו, Golden Gate

גשר Golden Gate בסן פרנסיסקו. תצלום: מת'יו רות'

הסרת הגישה לסכנה, הסרת המפלט הנוח ל"חוסר הפחד הנלמד", יכולה להפחית דרמטית את שיעורי ההתאבדות

במשך עשרות שנים התנגדו האחראים על הגשר, מסיבות פיננסיות ואסתטיות, להקים מחסום בטיחות בין המדרכה – המוגנת במעקה נמוך בלבד – לבין המים, 75 מטרים מתחתיה. ב-1953 אף טען אחד ממפקחי הגשר שעדיף שהקופצים ימותו שם מאשר על מדרכה מתחת לבניין גבוה. אבל ב-1978, ריצ'רד סיידן (Seiden), שהיה אז פרופסור אמריטוס בבית הספר לבריאות הציבור של ברקלי, איתר 515 אנשים שהתכוונו לקפוץ בשנים 1937-1971 אך שוכנעו שלא לקפוץ. 94 אחוז מהם עדיין היו אז בחיים או מתו מסיבות טבעיות.

המחקר הזה, שלפי קובינגטון "זכה להתעלמות במשך עשרים וחמש שנה", חשף את מה שמספר מחקרים אחרים טענו גם כן: הסרת הגישה לסכנה, הסרת המפלט הנוח ל"חוסר הפחד הנלמד", יכולה להפחית דרמטית את שיעורי ההתאבדות. המחקר הביא גם להתגברות הקריאות להתקנת רשת ביטחון, שהרי בגשר כמו גשר שער הזהב אי אפשר לפטרל בלי הפסקה. לאחר מכן, ב-2008, מועצת המנהלים של הגשר הצביעה בעד התקנת רשת. הבנייה החלה רק במאי השנה. התקנת רשת הפלדה, שישה מטרים מתחת לשביל הולכי הרגל, תושלם לפי התוכנית ב-2021. היא לא נועדה לבלום את הנפילה, אלא להרתיע את הקופצים.

ה"גשר" של אדוארד מאלן היה תחנת הרכבת שממנה נסע מדי יום לבית הספר. אביו סטיב לעולם לא יֵדע מה עבר לו בראש באותו יום, אבל אנשים ששרדו ניסיונות התאבדות – ומוכנים לדבר על זה – מגויסים כעת כדי לעזור לציבור להבין את התופעה. נכון ל-2005, שנה לפני סרטו של סטיל, 26 אנשים בלבד שרדו את הפגיעה במים מתחת לגשר במהירות של 120 קמ"ש. מי שפציעותיו – עצמות שבורות, איברים מנוקבים – אינן הורגות אותו ברגע הפגיעה, טובע בדרך כלל בייסורים. בגופות שנמשו מהמים התגלו סימני נשיכת כרישים וסרטנים.

רכבת, מלדרת', תחנת רכבת

"רכבת רפאים", תחנת מלדרת', ליד קיימברידג'. תצלום: Howard G

בספטמבר 2000, קווין היינס (Hines) בן התשע-עשרה, שסבל מהפרעה דו-קוטבית חמורה, עלה לבדו על אוטובוס בדרך לגשר. משפחתו ידעה שהוא סובל מהפרעת נפש, והוא קיבל טיפול, אבל הקולות בראשו של הבחור הצעיר, שלעתים קרובות לוו בהזיות, דרבנו אותו לשים קץ לחייו. הם אמרו לו שהוא נטל על יקיריו, ושאם הוא יגלה למישהו בדיוק עד כמה הוא סובל, יכלאו אותו. "כשאתה מתעב את עצמך מספיק זמן, ומאמין לקולות, אתה מאבד כל תקווה, והתאבדות הופכת לאפשרות מוחשית", אומר לי קווין בשיחת טלפון מביתו באטלנטה. "אנשים שנמצאים במצב כזה אינם מסוגלים להבין שהקול הוא שקרן – מציאות כוזבת שנוצרה על-ידי תקלה כימית במוח... הם מאמינים שלאנשים סביבם אין יכולת להבין את מצבם".

בקרב אנשים הנחשפים לארבע "חוויות ילדות פוגעניות" או יותר (הכוונה למקרים כמו התעללות פיזית, אלימות נגד האם, חשיפה להתמכרות לסמים ואלכוהול או מאסר של אחד ההורים), שיעור המנסים להתאבד גבוה פי שנים עשר מהממוצע באוכלוסייה

קווין הוזנח על-ידי הוריו הביולוגים, שסבלו מהתמכרות לסמים ומבעיות נפש. כשהיה תינוק, לפני שהוא הועבר למשפחה אומנת, הם השאירו אותו לבד על רצפת הבטון במוטל בסן פרנסיסקו ונתנו לו קולה וחלב גנוב שפג תוקפו. מחקר פורץ דרך מ-1998 שראה אור בכתב העת American Journal of Preventive Medicine, ושצוטט בדו"ח שעמותת "השומרונים" פרסמה לאחרונה, מלמד שבקרב אנשים הנחשפים לארבע "חוויות ילדות פוגעניות" או יותר (הכוונה למקרים כמו התעללות פיזית, אלימות נגד האם, חשיפה להתמכרות לסמים ואלכוהול או מאסר של אחד ההורים), שיעור המנסים להתאבד גבוה פי שנים עשר מהממוצע באוכלוסייה.

הוריו המאמצים המסורים של קווין הבינו שמשהו לא בסדר ועזרו לו לקבל טיפול, אבל קווין לא שיתף אף אחד בתחושותיו. הוא אמר לרופאיו שהוא פועל בהתאם לתוכנית הטיפולית שלו אך הוא בכלל לא קרא אותה, והוא אמר להם שהוא לוקח את התרופות שהם נתנו לו אבל בפועל לא הקפיד. לפעמים היה נוטל את התרופות עם אלכוהול, בזמן ששתה עד עילפון. "הייתי אלוף ארצי בהיאבקות, שחקן פוטבול, והלך לי מעולה מכל בחינה כלפי חוץ". ערב נסיעתו באוטובוס אל הגשר, עברו על קווין מספר ימים של הידרדרות. "באותו זמן החלטתי לקפוץ מהגשר", הוא נזכר.

קווין דוחה את ההנחה לפיה אנשים "בוחרים" להתאבד. "זאת לא בחירה כשיש לך קול בראש, צד ג' למצפון שלך, שצועק עליך, ממש צועק, 'אתה חייב למות, תקפוץ עכשיו'". הוא גם שולל את הטענה שהתאבדות היא מעשה אנוכי, כי אדם השרוי במצב קיצוני שכופה עליו להאמין שהוא נטל ותו לא, עלול להרגיש שלהישאר בחיים זהו מעשה אנוכי. אבל הוא זוכר גם שהרגיש שדי היה במעט מאוד כדי למנוע ממנו לנסות להתאבד באותו בוקר בשנת 2000. "כרתּי ברית עם עצמי – וזה דבר שניצולים רבים אומרים – שאם מישהו ישאל אותי באותו יום, 'הכול בסדר?' או 'קרה משהו?' או 'אני יכול לעזור לך איכשהו?' – אני מצמצם את זה לשלושת הביטויים האלה – אני אספר לו הכול ואתחנן לעזרה". כשהוא ישב באוטובוס ובכה וצעק על הקולות, בקול רם, שיניחו לו, אף אחד לא אמר דבר. "אני עדיין נדהם שאנשים מסוגלים לראות מישהו מיילל ככה בכאב ולא לומר לו מילה טובה – משהו", הוא אומר.

הזעקה, אדוורד מונק

"הזעקה", אדוורד מונק, הגלריה הלאומית באוסלו. תצלום: ויקיפדיה

כשקווין צעד על הגשר ורכן אל מעבר למעקה, ניגשה אליו אישה והוא חשב שהעזרה הגיעה. "אבל היא שלפה מצלמה דיגיטלית וביקשה ממני לצלם אותה. היה לה מבטא גרמני. הנחתי שהשמש מסנוורת אותה, אולי היא לא ראתה את הדמעות. אז צילמתי אותה חמש פעמים, החזרתי לה את המצלמה, והיא הודתה לי והמשיכה הלאה. באותו רגע אמרתי לעצמי, 'לאף אחד לא אכפת. לאף אחד'. והקול אמר לי 'קפוץ עכשיו', אז קפצתי".

נדרשות חמש שניות בלבד כדי ליפול מגשר שער הזהב אל המים שמתחת. "התחרטתי בשנייה שהיד שלי עזבה את המעקה", נזכר קווין. "אבל היה מאוחר מדי". הוא פקח עיניים עמוק מתחת למים. עמוד השדרה שלו היה מרוסק. "כל מה שרציתי זה לשרוד. אני זוכר שחשבתי, לפני שפגעתי במים, אני לא יכול למות כאן. אם אני אמות, אף אחד לא ידע שלא רציתי למות, שזאת הייתה טעות". קווין התקשה לצוף בזמן שמשמר החופים בא להצלתו. הוא בילה שבועות בשיקום במחלקה פסיכיאטרית, והוא אומר שנדרשו לו שנים כדי להיות כן עם עצמו בנוגע למצבו הנפשי. הוא עדיין עובד קשה כדי להישאר יציב, אך בינתיים הפך לקול בולט בכל הקשור למניעת התאבדויות – כחוקר, כותב ודובר. "מבין עשרים וחמישה או עשרים ושישה האנשים ששרדו את הקפיצה מגשר שער הזהב ועדיין חיים כיום, תשעה עשר אמרו שהם נתקפו חרטה מידית ברגע שידם עזבה את המעקה", הוא אומר. "מעשה ההתאבדות מנותק מהמחשבה על התאבדות".

מניעת הגישה לאמצעי התאבדות הפכה לחלק משמעותי מאסטרטגיות המניעה המודרניות, בין אם הן נושאות את תווית "אפס התאבדויות" ובין אם לא. בתחילת העשור הקודם פנה משרד הבריאות הבריטי למועצה הבריטית האמונה על חקירת מקרי התאבדויות ורצח בהם מעורבים אנשים הסובלים מהפרעות נפש (NCISH), השוכנת במנצ'סטר, וביקש ממנה להמליץ על דרך להפחית התאבדויות במחלקות בריאות הנפש בבתי החולים. "לפי הנתונים שלנו, המלצנו להסיר את נקודות הקשירה שמאפשרות לאנשים לתלות את עצמם", זכר לואיס אפלבי (Appleby), פסיכיאטר וראש ה-NCISH. הוא גם אמון על המאמצים למצוא אסטרטגיה לאומית למניעת התאבדויות באנגליה.

עד 2002 נדרשו המחלקות להסיר מחדרי השירותים ומחדרי האשפוז את כל המסילות הבלתי-מתקפלות לווילונות. במחקר מאוחר יותר שערך הצוות של אפלבי וראה אור ב-2012, טענו החוקרים שמספר מקרי ההתאבדות בתלייה בתוך המחלקות באנגליה ובוויילס ירד מ-57 ב-1999 ל-15 ב-2007. "התחולל גם שינוי רחב יותר. נראה שמחלקות בריאות הנפש נעשו בטוחות יותר באופן כללי כי נושא הבטיחות החל לתפוס מקום מרכזי יותר", אומר אפלבי. גם מחוץ לבתי החולים יושמו אמצעים שהפחיתו את מספר ההתאבדויות בשיטות מסוימות, במכוון או לא במכוון. לדוגמה: חקיקה להפחתת גודלן של חפיסות הפרצטמול (מכוון) והמרת תנורי גז פחם בתנורי גז טבעי בשנות החמישים (לא מכוון).

*

לאדוארד מאלן ולקווין היינס היו מספר דברים במשותף, ובעיקר: שניהם היו צעירים הסובלים מהפרעת נפש קשה. אך בשעה שקווין חושב שחודשי חייו הראשונים הם שאחראים למצבו, לאדוארד לא היו חוויות ילדות קשות. אביו אינו מודע למקרים של דיכאון בהיסטוריה המשפחתית. הוא יכול רק להניח שפגמים גנטיים יצרו קוקטייל כימי קטלני שדחף את בנו לשים קץ לחייו. המחקר בתחום זה הולך ומתפתח. בשנה שעברה, חוקרים מבית החולים "מסצ'וסטס ג'נרל" זיהו 17 וריאנטים גנטיים המגדילים כפי הנראה את הסיכוי ללקות בדיכאון. הם עשו זאת על-ידי ניתוח נתוני הדנ"א של למעלה מ-300,000 איש (המחקר התפרסם בכתב העת Nature Genetics). "יש גורמי פגיעוּת שנמצאים אצל כולנו, ואחדים מהם מושפעים מהגנטיקה שלנו", אומר רורי אוקונור (O’Connor), פסיכולוג העומד בראש המעבדה לחקר התנהגות אובדנית באוניברסיטת גלזגו.

יתרה מזאת, גם קווין וגם אדוארד ניסו להתאבד בזמן שקיבלו טיפול בהפרעות הנפש שלהם. לפי NCISH, מעט יותר מרבע מקורבנות ההתאבדות היו בקשר עם שירותי בריאות הנפש בשנה שלפני ההתאבדות. זמן קצר לאחר שאדוארד זנח את הפסנתר, כבר היה ברור שמצבו אינו טוב. מאלן זוכר שבנו הלך ופרש מהעולם. הוא נעשה חיוור ונראה רע. הוא אמר לאמו, סוזן, שהוא מדוכדך, אבל מעולם לא גילה להוריו שיש לו מחשבות אובדניות. שבועיים לפני מותו נפגש אדוארד עם רופא המשפחה שלו, שהפנה אותו מיד לצוות מטעם שירותי הבריאות המטפל במשברים נפשיים, והמליץ לבצע הערכה פסיכיאטרית שלו ביממה הקרובה. אבל מי שביצע את ההערכה הראשונית היה אח לא מנוסה, שהעריך את רמת הסיכון כנמוכה מכפי שהייתה והמליץ לחכות חמישה ימים. יתרה מזאת, אף על פי שאדוארד חגג שמונה עשרה פחות מחודשיים לפני מותו, הוא נתן לרופאים רשות לדווח להוריו על המחשבות האובדניות שלו, אבל אף אחד לא דיווח להם.

סולט לייק סיטי, התאבדות, סלע

"סלע ההתאבדות", סולט לייק סיטי, יוטה. תצלום: סלאני ווסטון.

בעקבות חקירה שנערכה ביוני בשנה שעברה, הצהירה עמותת קיימבידג'שר ופיטרבורו: "אמנם ב[התאבדותו של אדוארד] היו אלמנטים שלא היה ניתן לחזות, אך בדברים אחרים הייתה העמותה יכולה לטפל טוב יותר. העמותה ערכה חקירה פנימית והזמינה גם חקירה עצמאית, וכעת מיישמת את ההמלצות".

מאלן כותב לי במייל שהמקרה של בנו היה "כישלון שערורייתי נורא, תהליך מבולגן שבו חלוקת האחריות לא הייתה ברורה, וכלל גם ויכוחים מייסרים שהתנהלו לאחר הטרגדיה ורק הגדילו את כאבה של המשפחה". הוא הוסיף: "הבעיה העיקרית כאן היא שאין מדובר במקרה בודד".

גישת "אפס התאבדויות" החלה כניסיון להפחית את מספר מקרי המוות בתוך ארגוני מערכת הבריאות. בפגישה שנערכה ב-2001 בתכנית שירותי הבריאות ע"ש הנרי פורד, שמפעיל בתי חולים, מרפאות וחדרי מיון ברחבי דטרויט, נערך דיון עם אד קופי (Coffey), שהיה אז ראש שירותי הבריאות ההתנהגותיים של הארגון. הדיון עסק בדו"ח בשם "סגירת פערי האיכות" שפורסם באותה שנה על-ידי US Institute of Medicine וקרא לרפורמות גורפות במערכת הבריאות. באותה פגישה התעורר דיון בנוגע למושג "הטיפול המושלם", וקופי תהה מה משמעותו של "טיפול מושלם" בבריאות הנפש. "אני זוכר שאחת האחיות הצביעה ואמרה, 'טוב, אולי אם היינו מספקים טיפול מושלם בדיכאון, אף אחד מהמטופלים שלנו לא היה מתאבד'", מספר קופי (קופי, שמכהן כיום כנשיא ומנכ"ל Menninger Clinic, בית חולים פסיכיאטרי ביוסטון, לא נענה לבקשות לראיינו).

קופי ראה בזה אתגר ויצא לחולל רפורמה בגישה של "הנרי פורד", כשלנגד עיניו השאיפה להגיע ל"אפס התאבדויות". היוזמה שלו כללה שיפורים בטיפול והגבלת הגישה לאמצעי התאבדות. כל מטופל עם הפרעת נפש הוגדר כאדם הנמצא בסיכון להתאבדות ונשאל שתי שאלות בכל ביקור: "באיזו תדירות הרגשת מדוכדך בשבועיים האחרונים?" ו"באיזו תדירות הרגשת שאינך נהנה ממה שאתה עושה?" תשובות שדיווחו על תדירויות גבוהות הובילו לשורה נוספת של שאלות לגבי חסך בשינה, אובדן תיאבון ומחשבות על פגיעה עצמית. תהליך הסינון הזה עוזר לבנות טיפול אישי ותוכנית שתעזור לשמור על בטיחות המטופל. לעתים הוא אף  עשוי להוביל לפנייה למשפחה. כל מקרה מוות מוגדר "הזדמנות ללמידה" וייחקר.

מה שמשך את תשומת הלב של מוסדות אחרים בעולם היו התוצאות שמערכת "הנרי פורד" דיווחה עליהן. ב-1999 עמד שיעור ההתאבדויות בקרב מטופלים מתחום בריאות הנפש על 110 מתוך כל 100,000. באחת עשרה השנים שלאחר מכן התרחשו 160 התאבדויות, אבל השיעור הממוצע צנח ל-36 מתוך כל 100,000. וב-2009, בפעם הראשונה, היו אפס התאבדויות בקרב המטופלים. הסטטיסטיקות האלה היו מדהימות. אבל האסטרטגיה של "הנרי פורד" ספגה גם ביקורת, בין היתר כי אנשי הצוות הרגישו שהיא הופכת אותם לבני ערובה בידי הגורל ומעודדת תרבות של האשמות. לואיס אפלבי מציין שאין מספיק ראיות מוצקות המצדיקות את יישום האסטרטגיה הזאת, אבל הוא כן מאמין ביכולתה להעלות את המודעות למניעת התאבדויות ולחייב את מוסדות בריאות הנפש הממשלתיים לשקול מחדש את שיטות העבודה שלהם. רשת "מגלן שירותי בריאות" באריזונה – שם היה דייוויד קובינגטון אחד הראשונים שאימץ את גישת "אפס התאבדויות" לפני שעבר ל-RI International – דיווחה על ירידה של חמישים אחוז בשיעור ההתאבדויות בעשר השנים האחרונות. "בהתחלה הייתה תגובת נגד אדירה בקהילה ובקרב המרפאות", הוא מודה. "אבל לאחר שההתנגדות דועכת, המילה 'אפס' נתקעת בראש... ברגע שהזרע נטמן, אנשים מתחילים להתלהב".

*

ב-2013 התארח אד קופי בעמותת שירותי הבריאות Mersey Care – שמעסיקה יותר מחמשת אלפים איש ונותנת שירות ליותר מעשרה מיליון בצפון מערב אנגליה – כדי להרצות על מניעת התאבדויות. ב-2015 הפכה העמותה, שמקבלת יותר מ-40,000 מטופלים בשנה, לעמותה הראשונה בבריטניה שמאמצת את מדיניות "אפס התאבדויות", שאת יישומה אישרה בשנה שעברה. העמותה התחייבה להוריד את מקרי ההתאבדות בקרב מטופליה לאפס עד 2020. במשרד צנוע במטה העמותה באזור משרדים במזרח ליברפול, אני פוגש את ג'יין בולנד (Boland), האחראית על נושא מניעת ההתאבדויות ב-Mersey Care. כשהיא התחילה לעבוד כמטפלת בתחום בריאות הנפש לפני שמונה עשרה שנה, לא היו, לדבריה, הכשרות בתחום זה. "לא לימדו אותנו איך לדבר עם אדם אובדני", היא אומרת. "דיברו על זה כעל סיכון מקצועי, כעל תופעה בלתי נמנעת". במסגרת המדיניות החדשה של העמותה, בולנד אחראית להכשרת אנשי הצוות, מהמטפלים הבכירים ועד פקידי הקבלה והמנקים. "וחמשת אלפים האיש האלה אינם חיים במנותק מהעולם", היא אומרת. "הם מסתובבים בעיר, נוסעים ברכבות, שמים לב לאנשים שאינם מרגישים טוב עם עצמם".

מרסי, נהר, אנגליה

גשר סירות על נהר מרסי, צפון מערב אנגליה. תצלום: פול

ההכשרה מתחילה בקורס מקוון שנועד לעזור לצוות לזהות סימני מצוקה. הקורס קורא תיגר על שני מיתוסים: זה שאומר שאי אפשר למנוע התאבדות, וזה שמדבר על אנוכיותם של המתאבדים. בולנד גם נותנת הרצאות ומזמינה אנשים שחייהם השתנו בעקבות התאבדות של אדם קרוב, לחלוק חוויות. היא אפילו שכנעה את בעלה להרצות על אחותו, שהתאבדה בגיל עשרים ואחת, כשהוא היה בן שש עשרה. "הוא דיבר איתי על זה, אבל לא הבנתי שאני אחת מארבעה אנשים בלבד שהוא סיפר להם", אומרת בולנד. "עכשיו הוא מספר למאות אנשים שבכל יום ויום הוא חושב על אחותו, והקהל מקשיב לו בדממה מוחלטת".

התוכנית של Mersey Care כוללת גם הנגשת הטיפול לאנשים המצויים במשבר, תוכניות בטיחות משופרות לכל מטופל, וחקירות מהירות יותר לאחר התאבדויות או ניסיונות התאבדות, בדגש על למידה ולא על חיפוש אשמים. ג'ו רפרטי (Rafferty), מנכ"ל העמותה, אמר לי במאי שמוקדם מדי לנסות לזהות מה השפעת המדיניות החדשה על שיעורי ההתאבדות, העומדים על 5.5 מעל מאה אלף מטופלים (רפרטי אומר שזה שקול להתאבדות אחת בשבועיים בממוצע, מה שאומר ש-Mersey Care נמצאת בעשרים האחוזים התחתונים בין עמותות בריאות הנפש של NHS מבחינת שיעור ההתאבדויות).

"אבל הניצחון הגדול קשור לתרבות ולגישה", הוא אומר. "לפני שנתיים הייתי מדבר עם עמיתים על התאבדות והשיחה הייתה נגמרת באמירות כמו 'אל תדאג, אנחנו בעשרים האחוז התחתונים', או 'המדדים שלנו טובים מאוד'... השינוי הגדול ביותר היה המעבר לתפישה אבסולוטית שאומרת כי המדד צריך לעמוד על אפס".

רפרטי דיבר עם סטיב מאלן על האפשרות לייסד קרן של "אפס התאבדויות", ורואה בה כלי להפצת הגישה הזאת לעמותות אחרות במסגרת NHS, או לכל ארגון שיביע נכונות להשתנות. כבר עכשיו העמותה שלו שואפת להצליח ליצור קשר מבעוד מועד עם שבעים אחוז מאותם אלה שהופכים לקורבנות ההתאבדות לאחר שנה שבה לא היו בקשר עם שירותי בריאות הנפש. בולנד עובדת עם הרשויות המקומיות והעבירה הכשרה בנושא התאבדות לצוות משרד האבטלה בליברפול. העמותה מנסה כעת ליזום הכשרות לנהגי מוניות ולספרים.

גרסאות שונות של אסטרטגיית "אפס התאבדויות" אומצו גם על-ידי רשתות קליניות של NHS המכסות אזורים גדולים מדרום-מערב ומזרח אנגליה. התפשטות זו מתרחשת במקביל לעיסוק ההולך וגובר בסוגיית ההתאבדות בזירה הפוליטית. בינואר 2015 הכריז ניק קלג (Clegg), אז סגן ראש הממשלה, על יוזמה חדשה של בריאות הנפש וקרא ל-NHS לפתוח בקמפיין של "אפס התאבדויות". השנה בירכה ועדת הבריאות של בית הנבחרים על פיילוט של "אפס התאבדויות", אבל ציינה שהאסטרטגיה עדיין לא אומצה באופן נרחב ושצריך עוד להעריך את התוצאות. המצע העדכני ביותר של המפלגה השמרנית לא הזכיר את הנושא, אבל תמך במחויבותה של הממשלה לשפר את שירותי בריאות הנפש. היעד של הממשלה הנוכחית, כפי שהוגדר על-ידי ועדה עצמאית, הוא הפחתה צנועה של עשרה אחוזים בשיעור ההתאבדויות עד 2020. בה בעת, גורמים מובילים בתחום בריאות הנפש קוראים בלהט לתת מימון נדיב יותר למחקרים בתחום בריאות הנפש, שעדיין זוכים לתקציב זעום בהשוואה למימון המוקצה לטיפול במחלות גוף כמו סרטן.

עצים, גנים, קיימברידג'

שדרת עצים ב-Anglesey Abbey, קיימברידג'. תצלום: UK Garden Photos

*

כאיש עסקים, סטיב מאלן אינו מצליח להבין למה הטיעון הכלכלי למניעת התאבדויות – כאילו אין די בטיעון המוסרי – אינו מצליח להוביל לשינוי מהיר יותר.

"אנחנו מאבדים כל כך הרבה אנשים שהיו יכולים לתרום לחברה", אומר מאלן. הוא רוצה לשים את הדגש על התערבות רפואית מוקדמת יותר, בבתי הספר, בבתי המשפחות ובמשרדיהם של רופאי המשפחה, וזאת כדי לזהות בעיות לפני שהן מובילות למשבר. הוא רוצה גם לשפר את ההתמצאות הציבורית בסוגיות של בריאות הנפש. "אדוארד חי את חייו במשפחה, במעגל חברים, בתיכון, ואף אחד לא שם לב מה עובר עליו", הוא אומר. "אבל בדיעבד אני חושב שהיו סימנים".

מותו של אדוארד ריסק את המשפחה. "הוא היה אמפתי, נדיב, חם", אומר מאלן, שהעדיף לא לנקוב בשמותיהם של שני ילדיו האחרים, שכעת מתקרבים בעצמם לגיל בגרות. "לא רבנו הרבה. לפעמים הוא אפילו היה מעמיד אותי ואת סוזן במקום. הוא היה חכם מכפי גילו. תמיד קשה לאבד בן משפחה, אבל זה כאילו שתלשו למשפחה שלנו את הלב, והחיים נהיו ממש בלתי אפשריים".

מאלן, כמו מומחי בריאות הנפש ששוחחו עמי, אינו חושב שאפשר למגר את תופעת ההתאבדויות לחלוטין. ההתמודדות עם התאבדויות תמיד תהיה מסובכת יותר מההתמודדות עם פוליו. אבל אף אחד אינו מפקפק בכך שאפשר – שחובה עלינו - לצמצם את שיעור ההתאבדויות במידה משמעותית, ועד כה הצטברו ראיות רבות המסבירות לנו איך לעשות זאת. הדבר החשוב ביותר בעיניו הוא להמשיך לשנות את היחס שלנו לנושא.

"למה הבן שלי לא ביקש עזרה?" הוא אומר בדרכו אל התחנה כדי לתפוס את הרכבת הביתה לקיימברידג'. "אם היו מלמדים את הבן שלי על בריאות נפש כמו שלימדו אותו על תזונה, על אזרחות, על בריאות גופנית, הוא היה מבין שמותר להרגיש חרא. אבל למרות שהוא היה בחור מבריק, הוא לא קיבל את החינוך שיעזור לו לדבר עם מישהו. אחרת, יכול להיות שבתחילת התקופה הזאת בת שמונה השבועות שבה הוא הפסיק לנגן בפסנתר, הוא היה אומר לי, 'אבא, אני חושב שאני צריך עזרה'. ואנחנו היינו דואגים שהוא יקבל עזרה".

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סיימון אסבורן (Usborne) הוא כתב מלונדון. הוא עבד ב"אינדפנדנט" במשך עשר שנים. מאז 2016 הוא עובד כפרילנס ומפרסם  ב"גרדיאן", "ווג", "באזפיד" ומקורות נוספים.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "מצוקה נפשית", תצלום: Peter Dazeley, אימג'בנק / גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סיימון אסבורן, Mosaic Science.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על המטרה: אפס התאבדויות

01
רונה

תודה לאלכסון שמתעקשים לגעת בנושאים חשובים וכואבים. כל הכבוד. כמו תאונות דרכים: אפשר להקטין את התופעה בהתעקשות ביותר מכיוון אחד, כל הזמן. ולדבר על זה. כל הזמן.

03
תומר

בישראל מתאבדים 300-500 אנשים בשנה (יתכן תת דיווח). מספר ההרוגים בדרך כלל גבוה יותר ממספר ההרוגים מטרור או מתאונות דרכים.

אחד הדברים החסרים, לדעתי, בארץ היא חקירת אירועי התאבדות כדי להפיק מסקנות אופרטיביות מערכתיות אמיתיות בכדי למנוע מקרים בעתיד. דווקא בצבא נראה שעשו בשנים האחרונות עבודה איכותית שהביאה לירידה משמעותית בהתאבדויות. עוד דבר- אנשים בסיכון גבוה לאובדנות דורשים מעקב תמידי. מכיוון שלא פרקטי להכניס את כולם למוסד סגור או להצמיד להם השגחה פרטית בביתם, צריך להשגיח ולדאוג להם באמצעים אחרים ולהשתמש בטוכנולוגיות מעקב שונות ורבות שקיימות היום כדי להציל את חייהם. כמה מחקרים הסיקו ששימוש באלגוריתמים הפועלים על מאגרי מידע יכולים לשער התאבדות עתידית טוב יותר משיטות מסורתיות. אם המערכת, אנושית או ממוחשבת, מזהה פעילות מחשידה היא שואלת את האדם שאלות מסננות באופן מדורג כדי לקבוע רמת מסוכנות ופועלת בהתאם.

אחת השיטות למניעה היא הכשרת שומרי סף שאמורים לזהות ולסייע לאדם אובדני. זה מבורך אבל לא מספיק. כפי שסוכניות מודיעין כמו השב"כ או המוסד משתמשות בסוכנים ובסיגינט "מודיעין אותות (באנגלית: SIGINT, ראשי תיבות של: Signals Intelligence) הוא ענף של מודיעין צבאי העוסק באיסוף מידע בעל חשיבות על ידי יירוט של אותות אלקטרוניים והפקת מידע מודיעיני מתוכם". כך גם במלחמה באובדנות צריך להשתמש גם באוצרות טכנולוגים שיכולים להציל ישראלים רבים. לישראל יש יכולת אדירה בתחום, כדאי להעזר בה.

לישראל יש "תוכנית לאומית למניעת אובדנות" זה יותר טוב ממה שהיה קודם. השלב הנדרש הבא הוא יצירת "מערכת לאומית למניעת אובדנות" מערכת מצויינת, מתוקצבת כראוי שמפעילה אנשים מעולים ואת שיא הטכנולוגיה כדי שאף אחד לא יתאבד כאן.

04
זיגי

הבן שלי, שמשרת עכשיו בצבא בתפקיד שדורש נשיאת נשק, חוזר לחופשות ללא הרובה שלו שמאופסן בבסיס. הוא אמר לי שהצבא הגיע למסקנה שזמינות של נשק בסופי שבוע דוחפת חיילים רבים להתאבדות. אני מקווה שהשינוי הקטן הזה אכן הפחית את מספר החיילים שמתו מהתאבדות.