המילה הכי קשה

היכולת לומר "לא" חשובה מאוד. אבל רבים מאיתנו דווקא עושים כל שביכולתם להימנע מכך. מדוע? איך אפשר להתגבר על המחסום?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"אני לא מסוגלת לומר 'לא'", אומרת מדהאווי דנדוּ (Dandu), מרצה וקלינאית מבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. "תמיד הייתי ככה. פשוט אמרתי לעצמי שיש הרבה דברים שאני רוצה לעשות. אבל עכשיו שיש לי שני ילדים בבית הספר, כל מה שאני עושה בא על חשבון דבר אחר, או מונע ממני להתמקד בדבר אחד ולעשות אותו כמו שצריך".

בנוסף להוראה, לטיפול ולהשתתפות בוועדות אוניברסיטאיות, דנדו נענית גם לפניות ממתלמדים הזקוקים להנחייתה. לכולם היא עונה בחיוב. "גם לי עזרו ככה", היא אומרת, "אז אני חייבת לתמוך בסטודנטים שלי".

לאופן שבו אנו משתמשים במילה "לא" – בהנחה שאנחנו בכלל משתמשים בה – יש השלכות אדירות על הבריאות הנפשית שלנו ועל יכולתנו לפרוח

בבית הספר של הילדים שלה היא משתתפת בישיבות הורים, בוועדה המטפלת בסוגיות של גזע ושוויון בתוכנית הלימודים וכן במועצה מחוזית, והיא אחראית גם לארגון "יום מדע" לתלמידים הכולל שלושים תחנות אינטראקטיביות. "בית הספר שאל אם בשנה הבאה אוכל להרים אירוע של יומיים", סיפרה לי. נחשו מה היא ענתה.

לדנדו יש ציפיות גבוהות מעצמה, והיא לא אוהבת לאכזב. אם משהו קשה לה, היא פשוט מניחה שהיא צריכה להתאמץ יותר. "אני אומרת 'כן' לעתים קרובות ממה שאני רוצה כי קשה לי להבין מה הכי חשוב", היא אומרת. אף על פי שהיא מפיקה תועלת מהפרויקטים שהיא לוקחת על עצמה ונהנית ממערכות היחסים שהיא רוקמת, המחיר שהעומס גובה ממנה רק גדל והולך. "רשימת המטלות שיש לי בראש תמיד מתארכת. זה מתיש".

יחסית למילה קטנה כל כך, "לא" מטילה עלינו צל כבד. איננו אוהבים לומר אותה ואיננו אוהבים לשמוע אותה. אבל היא כלי הנשק היעיל ביותר שעומד לרשותנו במאבק המתנהל בין רצוננו ליצור קשרים עם הזולת ולרַצות לבין הצורך שלנו לשמור על האינדיבידואליות ועל האוטונומיה שלנו. לאופן שבו אנו משתמשים במילה "לא" – בהנחה שאנחנו בכלל משתמשים בה – יש השלכות אדירות על הבריאות הנפשית שלנו ועל יכולתנו לפרוח.

אישה עסוקה, סלולרי

"עסוקה", תצלום: קולין צול

למה אנחנו לא אומרים לא

אנחנו ממציאים לעצמנו המון סיבות לא לומר "לא". איננו רוצים לפגוע באף אחד. איננו אוהבים עימותים וריבים. ואולי ההורים שלנו אמרו לנו שצריך להיות מנומסים ולעזור לזולת.

המילה הזאת טעונה כל כך, אומר הבלשן ניק אנפילד (Enfield) מאוניברסיטת סידני, שפיתחנו שפע דרכים לסרב בלי שנצטרך ממש לומר אותה. "אחת הדרכים המקובלות לומר 'לא' היא לא לומר אותה בכלל, אלא להפיק במקום זאת שורה של צלילים שמבהירים שה'לא' ממשמשת ובאה, למשל, להתנשף או לומר דברים כמו 'תשמע', או 'אהמ'", הוא אומר. "גם השתהות של שנייה מספיקה לפעמים כדי לאותת לאדם שמולנו שהסירוב בדרך". מאזין קשוב עשוי לקלוט את האיתותים האלה ולהתפרץ לדברינו – לא מתוך חוסר נימוס אלא כדי לחסוך לנו את הצורך לומר "לא": "... אולי אתה עסוק מדי?"

אבל לפעמים, במערכות יחסים שאינן בריאות, יש מי שמתעלם במכוון מאיתותי הסירוב, אומר אנפילד, מחבר הספר How We Talk. "כל אחד מאיתנו רגיש במידה שונה לאיתותים שהאנשים שסביבו משדרים. אם מישהו מחליט שהוא לא משתף פעולה, או אם אינו מסונכרן איתנו, אז זה לא יעבוד טוב כל כך. אולי לא תהיה ברירה אלא לדבר ישירות".

לומר כן להשתייכות

אצל אבותינו, ההסכמה לכללי הקבוצה הייתה עניין של הישרדות, אומרת ג'ולי קוּלטאס (Coultas), שחוקרת קונפורמיזם באוניברסיטת סאסקס. "כשאת עוברת למקום זר ואת לא יודעת מה לאכול או איך להתנהג, את מסתכלת סביבך על מה שאנשים אחרים עושים. מבחינה התנהגותית את תגידי 'כן' ותחקי אותם".

אנשים שמשוכנעים שהתנהגותם אינה מושפעת מאנשים אחרים הם אלו שהכי קל לשכנע לנהוג כמו כולם

קולטאס מצאה שאפילו בימינו אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לעודד אנשים ללכת בתלם. ואף-על-פי-כן רוב האנשים – שבעים וחמישה אחוז, לפי מחקר שהיא ערכה – משוכנעים שהתנהגותם אינה מושפעת מאנשים אחרים. בפועל, אלה האנשים שהכי קל לשכנע לנהוג כמו כולם. "אנשים שמודים שהסביבה משפיעה על ההתנהגות שלהם, הם אנשים שיודעים לבחון את עצמם", אומרת קולטאס. "הם אומרים, 'הייתי רוצה לחשוב שאני לא מושפע, אבל נדמה לי שאני כן'. אני חושדת שדווקא האנשים האלה יודעים לומר 'לא'. לעתים קרובות, התנהגות קונפורמיסטית היא בלתי מודעת. כדי לסרב בנחרצוּת, אנחנו צריכים להיות מודעים להחלטה שקיבלנו".

הצורך להשתייך לקבוצה הוא אוניברסלי, אבל ברור שאחדים מאיתנו מייחסים להשתייכות חשיבות רבה יותר מאחרים. הפסיכולוג מרק לירי (Leary) ועמיתיו מאוניברסיטת דיוק פיתחו סולם "צורך-להשתייך" המודד את מידת המאמץ שהאדם מוכן להשקיע כדי להיות חלק מקבוצה. לירי חושד ש"אנשים בעלי צורך רב יותר להשתייך עלולים להתקשות יותר לסרב, בגלל החשש מדחייה". ייתכן שהם גם מפחדים מאוד מהערכות שליליות ולכן הן חוששים שסירוב לבקשה כזאת או אחרת יאיר אותם באור שלילי. "אנחנו חוששים מהאכזבה, התסכול או אי-הנוחות שהסירוב שלנו עלול להסב למסורב. לכן אנשים אמפתיים יותר עלולים להתקשות לומר 'לא' כי הם מסוגלים לראות את המצב מנקודת מבטו של המבקש ולהבין אילו השלכות שליליות יהיו לסירוב שלהם מבחינתו".

huddle, חיבוק, קבוצה, השתייכות, כדורגל

התכנסות יחד וחיבוק קבוצתי. תצלום: ג'ון קנדי

מחקרים מלמדים שלנשים קשה יותר לומר 'לא' מאשר לגברים. במסגרת הדיסרטציה שכתבה ב-2014 במסגרת לימודיה בבית הספר לרפואה ביילור, ערכה קתרין אובּריאן (O’Brien) שלושה מחקרים שונים בנושא הבדלים מגדריים ביכולת לסרב לבקשות בעבודה. היא מצאה שלנשים קשה יותר לומר 'לא', ושתכונות כמו נינוחות וחריצות אינן מסבירות את הפערים בין המגדרים.

נשים שאומרות 'כן' זוכות להערכה רבה יותר במקום העבודה, ואילו נשים שסירבו לבקשות קיבלו הערכות ביצועים גרועות יותר ומספר קטן יותר של המלצות לקידום

לפי אובריאן, יש בסיס מסוים לחשש של נשים מפני סירוב. נשים שאומרות 'כן' זוכות להערכה רבה יותר במקום העבודה, ואילו נשים שסירבו לבקשות קיבלו הערכות ביצועים גרועות יותר ומספר קטן יותר של המלצות לקידום. לא זאת בלבד, אלא שעמיתיהן חיבבו אותן פחות. מחקרים נוספים מלמדים שכאשר נשים חותרות באסרטיביות להגשמת המטרות האישיות שלהן – גישה הדורשת מהן לסרב לבקשות מאחרים – גברים ונשים גם יחד מענישים אותן על הפרת הסטריאוטיפ המגדרי.

גם הגיל משפיע על יכולתנו לסרב בלי נקיפות מצפון. הנטיות הקונפורמיסטיות שלנו מגיעות לשיא בגיל ההתבגרות ופוחתות בשלבים מאוחרים יותר בחיינו הבוגרים. "כשאנחנו כבר לא ילדים אנחנו נמצאים בדרך כלל בעמדה יציבה יותר בתוך הקבוצה שלנו, ולכן סביר להניח שיהיה לנו קל יותר לתת סירוב ברור", אומרת קולטאס.

לומר לא בביטחון

קשה לנו לומר 'לא' כי אנחנו חוששים לאכזב. אבל האם החשש הזה מוצדק? "הרבה אנשים פוחדים יותר מדי מהאופן שבו הסירוב שלהם יתקבל", אומר דניאל איימס (Ames), מרצה לניהול מאוניברסיטת קולומביה. "חלק גדול מהאנשים שמבקשים מאיתנו עזרה מבינים שיש סיכוי טוב שנסרב, ולכן הם לאו דווקא יזדעזעו".

במסגרת המחקר שלו בחן איימס סיטואציה של משא ומתן וראה כי לא מעט אנשים חשבו שהם נתפשים כאסרטיביים מדי, כשבפועל הם נתפשו כ"אסרטיביים במידה". יתרה מזאת, בסקירת מחקרים שערך איימס, הוא מצא שמידה נמוכה של אסרטיביות עלולה להניב תוצאות פחות טובות, ואף לפגוע בבריאות.

אז ראינו שבמקרים רבים המבקשים כלל אינם מצפים שנסכים לבקשות שלהם, ושלעתים קרובות אנחנו מפחדים יותר מדי מהתגובה שלהם לסירוב. לכן מי שיבין זאת יוכל לשפר את כושר הסירוב שלו, ויתרה מזאת, לשפר את יכולתו לשכנע אחרים להסכים לבקשותיו.

"צריך לקבוע מדיניות אישית, ליישם אותה ולהבהיר אותה לאנשים שסביבך", אומרת ונסה פטריק (Patrick), מרצה לשיווק מאוניברסיטת יוסטון. "חשבו לעומק על הערכים שלכם, ואז גבו אותם במילים ובמעשים". אם מישהו מבקש ממך כסף, יהיה לו קל יותר לקבל את הסירוב אם תבהירי שזה לא משהו אישי נגדו: "אני לא מלווה כסף, זה עיקרון".

"כשברור לנו מה סדרי העדיפויות הרחבים שלנו ומה המטרות שלנו בטווח הקצר, קל לנו יותר להחליט איך להגיב לבקשות וגם קל לנו יותר לסרב להן", אומר איימס. "כשאיננו יודעים בבירור מה חשוב לנו ומה עלינו לעשות כדי לקדם את המטרות שלנו, קל יותר למישהו אחר לגזול מאיתנו זמן ולגייס אותנו למשימה שהיינו מעדיפים לא לעשות".

"אחנו יודעים שתגובותיהם של אנשים תלויות ב'דין וחשבון' שאנחנו נותנים להם", אומר איימס. "במילים אחרות, יש חשיבות לסיפורים שאנחנו מספרים ולהצדקות שאנחנו מספקים. כשיש לנו הסבר משכנע, אנחנו מרגישים נוח יותר לסרב, ולמבקש קל יותר לספוג את הסירוב".

אבל היזהרו מפני לבקשה עם הסבר שמשאיר פתח ל"פתרונות יצירתיים". "אם תאמרי למכר, 'אני לא יכולה לשמור לך על הבית כשאתה בחופשה כי אני אלרגית לחתול שלך', הוא יוכל לומר, 'טוב, אני פשוט אשים את החתול אצל חבר אחר'", אומר איימס.

יש מי שיגדיל לעשות ויגדיר לכם דד-ליין שבמסגרתו תיאלצו להחליט אם אתם מוכנים לעשות לו את הטובה שהוא מבקש. אל תסכימו שילחיצו אתכם. "אם מישהו צריך מכם משהו, זה לא אומר שהוא יכול להכתיב תנאים ולוח זמנים להחלטה שלכם", אומר איימס.

דרך מכאיבה פחות לסרב לבקשה היא להסביר איך ההסכמה שלכם עלולה להשפיע על אדם אחר. כך אתם עשויים להשיג תוצאות טובות יותר, כיוון שהגישה הזאת מבהירה עד כמה מערכות יחסים חשובות לכם: "אם אני עושה את א' בשבילך, אני לא יכול לעשות את ב' בשביל מישהו אחר".

לפעמים מלחיץ נורא לסרב לבקשה באופן חד-משמעי, ולפעמים הצורך שלנו לרַצות פשוט לא מאפשר לנו לעשות זאת. הפסיכולוג והסופר גאי וינץ' (Winch) אומר שזאת הסיבה שהמון אנשים עונים ב"אולי" לבקשות שאין להם שום כוונה להסכים להן. "אם אתם נוטים ל'לא', לכו על 'לא'", הוא אומר. "אחרת אתם מטפחים תקוות שווא אצל המבקש, והמצב עלול להסתבך".

משא ומתן

"משא ומתן רציני", תצלום: Rawle C. Jackman

מובן שככל שהמבקש חשוב לנו יותר, כך קשה לנו יותר לסרב לו. אבל וינץ' אומר שלפעמים דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר אינם מבינים שהם עוברים את הגבול. "לפעמים אנחנו מרגישים רע כי נדמה לנו שאנחנו מסרבים לחבר או חברה לעתים קרובות מדי, אבל בעצם הם פשוט מגזימים בבקשות שלהם".

הנה מקרה לדוגמה: חבר מציע לכם להיפגש בערב, ואתם מסרבים. הוא עונה, "טוב, אני יודע שאת לא עד כדי כך עסוקה כי ראיתי בפייסבוק שבדיוק נפגשת עם ההיא וההיא".

"במקרה הזה את חייבת לומר לו שאת לא חושבת שאת צריכה לתת לו דין וחשבון על מה שאת עושה עם הזמן שלך ועם החיים שלך", אומר וינץ'. "שם צריך לשים קו אדום, כי הוא הגזים. אנחנו יודעים מתי מישהו עובר את הגבול כי אנחנו מרגישים את זה בבטן. פשוט צריך לומר לו שזה לא נעים לנו".

סירוב משרדי

"חלקנו חושבים שהבוסים שלנו רוצים שנבצע באופן אוטומטי כל דרישה שלהם. אבל זה לא הדבר הנכון לעשות", אומרת דורי קלארק (Clark), יועצת שיווק ואסטרטגיה. "אם את עובדת ידע, חשוב שהבוס יביא בחשבון את נקודת המבט שלך. חשוב לנהל דיאלוג. אם את חושבת שהבוס שלך מבקש ממך דבר בלתי אפשרי, או שהבקשה שלו מוטעית, מחובתך לומר לו את זה, רק צריך לומר את זה יפה".

איננו אוהבים לנכר את האנשים סביבנו, אבל אם נסכים כל הזמן לבקשות שלהם, אנחנו עלולים להתחיל לנטור להם טינה

לא פשוט למתן את עומס העבודה בלי להקרין חוסר אמביציה. בתרבות ההישגית של ימינו ישנו ציווי דתי כמעט להיענות לכל הזדמנות ולכל בקשה שעשויה להועיל לנו בעתיד. קלארק מתנגדת לגישה הזאת: "[בתחילת הקריירה] אף פעם אי אפשר לדעת לאן קשר עם אדם כזה או אחר יוביל אותנו, וצריך להרחיב את מספר האנשים ברשת המקצועית שלנו", היא אומרת. הבעיה היא שככל שהקריירה מתקדמת, מספר ההזמנות והבקשות עולה. "אם תמשיכו להיענות בחיוב לכל פנייה, לא תצליחו להשלים פרויקטים חשובים".

איננו אוהבים לנכר את האנשים סביבנו, אבל אם נסכים כל הזמן לבקשות שלהם, אנחנו עלולים להתחיל לנטור להם טינה. "ברירת המחדל בתרבות העסקית היא 'בוא נשב לקפה או לצהריים'", אומרת קלארק. "ומהר מאוד זה עלול להתחיל להכביד עלינו. במקום לפגוש כל אחד במיוחד, הזמינו את מי שפונה אליכם לאירוע שאתם מארגנים ממילא, שבו תוכלו לדבר עם עשרה אנשים בערב אחד".

ואפשר פשוט לדחות: "אני נורא עמוסה בזמן הקרוב. דבר איתי שוב בעוד חודשיים?"

"זה נייר לקמוס", אומרת קלארק, "כי רוב האנשים אינם מאורגנים מספיק או נחושים מספיק לחזור אליכם שוב. מי שאינו רציני יניח לכם, ואתם לא תצטרכו להתמודד איתו שוב, ומי שכן חוזר אליכם הוא כנראה מישהו שכדאי להיות איתו בקשר".

הונאה מקוונת

קשה מאוד לומר את המילה "לא", והיה אפשר לחשוב שיהיה קל יותר להקליד אותה. אבל מחקרים בהתנהגות מקוונת מלמדים שזה לא נכון. וזאת בעיה, כי הרשתות החברתיות מלאות בתחמנים המנסים לנצל אותנו. בגלל התגובה האוטומטית שלנו לבקשות תמימות-למראה – לחיצה על לינקים, קבלת בקשות חברות ומילוי סקרים – אנחנו עלולים להיות פגיעים יותר לגניבת זהות ומזימות אחרות.

הרשתות החברתיות מתוכננות באופן שדוחף אותנו להיענות בחיוב לפניות

"הרשתות החברתיות מתוכננות באופן שדוחף אותנו להיענות בחיוב לפניות", אומר ארוּן וישוואנאת (Vishwanath), מרצה לתקשורת באוניברסיטת באפלו המתמחה באבטחת סייבר. אפילו השתתפות בשאלון תמים כביכול, כמו השאלון הוויראלי המבקש מכם למנות "עשר הופעות שהייתם בהן באמת ושקר אחד", עלולה לחשוף את ההעדפות שלכם בפני מפרסמים ולהקל על האקרים להשיג את הסיסמה שלכם, כי "מה ההופעה הראשונה שראיתם?" היא שאלת אבטחה נפוצה ברשת.

באחד ממחקריו מצא וישוואנאת שככל שסטודנטים השתמשו בפייסבוק יותר וככל שהיו להם חברים רבים יותר ברשתות החברתיות, כך היה סיכוי גבוה יותר שהם יפלו קורבן ל"פישינג" החושף את המידע האישי שלהם. הוא יצר פרופילים מזויפים כדי לבדוק מה ישכנע את הנבדקים להסכים לבקשות חברות של זרים, ומצא שפרופילים מזויפים עם מספר חברים גבוה – גם אם חלקם היו פרופילים מזויפים בעצמם – מקרינים לגיטימיות רבה יותר.

הנוכלים המקוונים מסתמכים על טכניקת שכנוע קלאסית, "להתחיל בקטן": הם משכנעים אתכם להסכים למחויבות קטנה, וזה מגדיל את הסיכוי שתסכימו לבקשה גדולה יותר – זאת שהם באמת חותרים אליה. ברגע שהסכמתם לבקשת חברות מפרופיל מזויף, עולה הסיכוי שתיענו לפנייה פרטית מהפרופיל הזה ואף תסכימו לחלוק מידע אישי. "אנשים מדווחים על רמות גבוהות יותר של אמון בשיחות המתנהלות ברשת חברתית", אומר וישוואנאת. "איש אינו מטיל ספק בלגיטימיות של הפרופילים האלה. אולי יש מי שיחשוב, 'אני לא בטוח שאני מכיר אותו', אבל איש אינו אומר לעצמו, 'אולי הוא לא קיים'". ברגע שאישרתם חברות לפרופיל כוזב, גם החברים שלכם עלולים לאשר את הבקשות שלו כי "החברות אתכם נותנת לו לגיטימציה. הנקודה החלשה ביותר ברשת היא האדם שיש לו הכי הרבה חברים. אלה האנשים שגנבי המידע מתמקדים בהם, כי הם אלה שמרבים להיענות בחיוב".

phishing, פישינג, הונאה מקוונת

Phishing: הונאה וגניבת זהות ברשת. תצלום: kleuske

ואם נדמה לכם שאתם בחיים לא תיפלו בפח של "נסיך ניגרי", שלכם זה לא יקרה, כדאי שתעיינו במחקריו של וישוואנאת. בבדיקה שערך לאחרונה בחברה גדולה, הוא שלח לשש מאות איש קישור למסמך "גוגל דוקס" מאדם זר; מייל עם קובץ מצורף; או קישור המבקש מהם להיכנס להכניס את שם פרופיל הפייסבוק שלהם והסיסמה. "אלה היו מנהלי תיקי לקוחות האחראים למיליוני דולרים", הוא אומר. חצי מהם אפילו עברו הכשרה באבטחת מידע שלושה שבועות לפני כן. ולמרות זאת, כמעט חצי מהם הקליקו על הלינק; 38 אחוז פתחו את הקובץ המצורף; וקרוב למחצית מהם מילאו את הטופס. ההכשרה שהם עברו בקושי הועילה להם.

אחד הגורמים שעשוי לעודד אותנו להיענות בחיוב לבקשות מקוונות הוא סוג המכשיר שאנו משתמשים בו. "הסיכוים שנסכים לבקשת חברות מזויפת גדול פי ארבעה או חמישה בסמארטפון", אומר וישוואנאת. "המכשיר עצמו מגביל את מה שאתם יכולים לראות ולעשות, ויש לנו נטייה להשתמש בו כדי לבצע כמה פעולות במקביל. לא זאת בלבד, אלא שהתרגלנו להגיב להודעות הקופצות על מסך הטלפון שלנו. יש כאן עניין של פעולה ותגובה בין עיצוב טכנולוגי לקוגניציה".

הזכות לסרב

כשאנחנו מפסיקים להתחמק ולהמציא תירוצים ומתחילים לומר "לא", אנחנו מתחברים לאני האמיתי שלנו במקום להעמיד מצג שווא של נועם וחביבות, אומרת לורן זנְדֶר (Zander), קואצ'רית ומחברת הספר Maybe It’s You. כשאתם חשים צורך לשמר את מראית העין הזאת ולשמח את הזולת, "השקרים הופכים לפילוסופיית חיים, למשהו שצריך לעשות כדי להיות נחמדים". כשתתחילו להרגיש בנוח לסרב, "תאהבו את עצמכם יותר, תהיו מחוברים יותר לעצמכם, תאמינו בעצמכם, ותהיה לכם שליטה רבה יותר על הדיאלוג הפנימי שלכם".

קלארק אומרת שלפעמים, כשאנחנו מתחילים לומר "לא", אנחנו צריכים להעריך מחדש את מידת ההשקעה הנדרשת מאיתנו בתפקידים השונים שאנו ממלאים בחיינו. האם אפשר להיות אזרח טוב בלי ללכת לכל פגישה ופגישה של מועצת העיר? האם אפשר להיות הורה טוב בלי להשתתף בכל אירוע שבית הספר מארגן? התשובה היא בדרך כלל "כן".

שפע המחויבויות של דנדוּ העניק לה תחושת תכלית, אבל ככל שהיא העמיקה לחשוב על המחיר שכל הפעילויות האלה גובות ממנה, היא הבינה שגם אם היא תסרב לבקשה כלשהי, מישהו אחר ייענה לאתגר במקומה. "אני לומדת לומר, 'דברו איתי בשנה הבאה'".

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

קרלין פלורה (Flora) היא עיתונאית ועורכת לשעבר ב-Psychology Today. היא מחברת הספר  “Friendfluence: The Surprising Ways Friends Make Us Who We Are".Reprinted from Psychology Today. Copyright 2017 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "גלידה ביער", ירוסלב צבורסקי, unsplash.com

Photo by Jarosław Ceborski on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרלין פלורה, Psychology Todayt.


תגובות פייסבוק