המירוץ ליישוב מאדים

מאדים הוא ללא ספק היעד הבא של המין האנושי. אך מי יגיע לשם ראשון -- מיליארדר משוגע לדבר שבונה חללית פרטית, זוכה בתוכנית ריאליטי או משלחת של נאס"א?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

באס לנסדורפּ הביט בהשתאות על פני המאדים. המשימה האחרונה של נאס"א חשפה עולם צבוע אדום-דם שמכוסה בסלעים, דיונות שעוצבו על-ידי רוחות פראיות, וגבעות שמשקיפות אל האופק. "התמונות בטלוויזיה מהסוג'ורנר מילאו אותי בהשראה," הוא נזכר. "חשבתי: 'אני רוצה לנסוע לשם'."
אבל היתה בעיה גדולה. לפי החישובים של נאס"א, עלות שליחת אדם למאדים היא 500 מיליארד דולר – יקר מדי גם כשמדובר באסטרונאוט של נאס"א, שלא לדבר על אזרח פרטי.

זה היה בשנת 1997, כשלנסדורפ היה סטודנט להנדסה באוניברסיטת טוונטה בהולנד. 16 שנים מאוחר יותר, ועולם חקר המאדים שינה את פניו. ייתכן שהראשונים שיגיעו לכוכב האדום לא יהיו אסטרונאוטים מסוכנות ממשלתית, אלא אנשים פרטיים. שתי חברות – Mars One, שלנסדורפ עומד בראשה, ו-Inspiration Mars – הכריזו השנה על תוכניות לקחת מתנדבים למאדים לפחות עשר שנים לפני כל משלחת ממשלתית.
אבל האם הן באמת מסוגלות לעשות את זה? הרבה אנשים מתייחסים אליהן ברצינות. "הרעיונות האלה נכונים," אומר באז אולדרין, האדם השני שדרך על הירח. "והם יעזרו מאוד להגביר את ההתלהבות בנושא משימות למאדים." הסדקים הראשונים במונופול של נאס"א על מאדים התגלו בשנות התשעים, כשרוברט זוברין, אז מהנדס אווירונאוטיקה בחברת מרטין מרייטה, למד את התוכנית השאפתנית שלה שנודעה בשם Space Exploration Initiative. "היא לא היתה הגיונית בעיניי," הוא נזכר, "כי זאת לא הדרך שבה חקרנו את כדור הארץ. את זה עשינו בחוכמה, בכך שניזונּו מהאדמה."

הדמייה של החללית של Inspiration Mars Foundation

הדמייה של החללית של Inspiration Mars Foundation

זוברין, שכיום עומד בראש "אגודת המאדים", מצא פתרון. הצעתו, שמכונה Mars Direct, קוראת למשימה פשוטה בת שתי חלליות. הראשונה תנחת בצורה רובוטית ותייצר דלק מאוויר המאדים. ואז יגיעו ארבעה אסטרונאוטים בקפסולה שנייה; הם ינחתו, יחקרו את פני המאדים, ויחזרו בטיל שיחכה להם שם. התוכנית הורידה את העלויות ל-50 מיליארד, חצי מהעלות של בניית ותפעול תחנת החלל הבינלאומית.
אבל נאס"א התמקדה בתחנת החלל. גם כשנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, קרא בשנת 2010 לשיגור משלחות אנושיות מעבר לירח, העדיפות נותרה לשלוח אסטרונאוטים לאסטרואיד עד שנת 2025 ולהוציא משימה למאדים וחזרה "עד שנות השלושים."

ואז הגיע המגזר הפרטי. הבולטים ביותר הם האנשים שמשלמים על נסיעה לתחנת החלל, או על כרטיס זול למדי לטיסה תת-מסלולית קלילה. בינתיים, מייסד PayPal ו-SpaceX, אלון מאסק, בנה את משגר הפאלקון, ששיגר אספקה לתחנת החלל. בעתיד, הוא יאפשר שיגור חלליות שייקחו ויחזירו אסטרונאוטים.
מנהל נאס"א, צ'רלס בולדן, אומר שהחלל אינו עוד מירוץ של שני סוסים, כפי שהיה בעבר. עכשיו שמדינות וחברות רבות משתתפות בו, "הוא דומה יותר לאולימפיאדה."

תוכניות וכסף

החברה הפרטית הראשונה שזינקה במירוץ לכוכב האדום הייתה Inspiration Mars. ייסד אותה תייר החלל המסחרי הראשון בעולם, דניס טיטו, ומטרתה היא לשלוח צוות של שני אנשים לטיסה סביב מאדים ובחזרה, בלי לנחות.
בגלל הצורה שבה הכוכבים ערוכים זה ביחס לזה, יש חלון טוב לשיגור בשנת 2018, אז יימשך הטיול 501 יום, במקום שנתיים או יותר. טיטו אומר שהוא יעלה עד "פי מאה פחות" מאשר משימות אפולו לירח, שעלו כמאה מיליארד דולר בערך הכסף של ימינו. טיטו מתכנן לשגר את החללית שלו למאדים בעזרת המשגר הבא של SpaceX, ה-Falcon Heavy העוצמתי יותר. החללית תגיע למאדים, תשייט מעל פני השטח בגובה של 160 קילומטר ותספק לצוות נוף נהדר של הרי הגעש והקניונים העצומים של כוכב הלכת.

ולא תהיה בעיה לחזור הביתה. החללית Inspiration Mars תשוגר במסלול טיסה שיקיף את מאדים ויחזור ישירות לכדור הארץ. "זה נתיב טיסה בטוח; כוח הכבידה יעשה את שלו," אומר כריס וולץ' מאוניברסיטת החלל הבינלאומית בשטרסבורג שבצרפת. השלב המסוכן ביותר הוא הדקות האחרונות של הטיול. בחזרתה, החללית תיכנס לאטמוספירה של כדור הארץ במהירות של כחמישים אלף קילומטר לשעה – מהר יותר מכל חללית בהיסטוריה. כדי למנוע את צלייתם של האסטרונאוטים בשלב זה, הצוות של טיטו עובד עם מהנדסי נאס"א שבונים מגן חום לקפסולת "אוריון" החדשה שלהם.

כשהגוף האנושי נותר תלוי בפועל בחוסר משקל, השרירים מתנוונים והעצמות מאבדות סידן. החלליות שיטוסו למאדים יכילו ציוד התעמלות כדי למזער את הדלדול הגופני של האסטרונאוטים

"יש לי הרבה זמן בשביל Inspiration Mars; הרבה אנשים טובים עובדים על זה," אומר וולץ'. הוא מציין שטיטו "הוא לא סתם איזה עשיר" – הוא עבד בעבר בנאס"א על מסלולים לחלליות רובוטיות שיטוסו למאדים.
ללנסדורפ היתה קריירה שונה מאוד, הוא תכנן כלי טיס קטנים שנקשרים לבסיס קרקעי ומייצרים חשמל. אבל הוא מעולם לא שכח את חזון המאדים שלו, ובשנת 2011 הוא מכר את מניות החברה שלו והקים את Mars One.

הוא אופטימי שהוא יצליח לגייס את שישה מיליארד הדולר שהוא צריך בשביל המשימה על-ידי חסויות ומכירת זכויות בינלאומיות לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. המודל העסקי שלו נוצר בהשראת הוועדה האולימפית הבינלאומית, שגייסה 4 מיליארד דולר בצורה דומה לאורך 4 שנים. "אנשי תקשורת אמרו לי 'כסף הוא לא בעיה; אבל זה בטוח לא אפשרי מבחינה טכנית'. ומצד שני, האנשים הטכניים אמרו לי שהכול אפשרי מבחינתם – אבל, 'בחיים לא תצליח לגייס כל כך הרבה כסף!'" הוא אומר.

הדרך להתיישבות

אחרים לא בטוחים כל כך בהצלחת הפרויקט. וולץ' חושב שהמודל הפיננסי לא מוצלח, מכיוון שהעניין בתוכנית הריאליטי של Mars One ידעך במהירות. "אנחנו יודעים כמה מהר הציבור איבד עניין באפולו," הוא מקונן. רק שנתיים אחרי האפולו 11, שיעור התמיכה הציבורית בטיסות לירח ירד בשליש.
אבל בינתיים העניין עז. תוך שבועיים מפתיחת תהליך ההרשמה לאסטרונאוטים, פרויקט Mars One משך 78,000 נרשמים מיותר מ-120 מדינות. קהלי הטלוויזיה יבחרו אחר כך רשימה של 100 איש מכל מדינה, ומתכנני ה-Mars One יצמצמו את הרשימות האלה לחמישה צוותים של ארבעה אסטרונאוטים כל אחד, עד שנת 2015. "כל צוות יכלול שני גברים ושתי נשים מארבע יבשות," אומר לנסדורפ.
אחרי שבע שנות הכשרה, Mars One ייפתח שוב להצבעת הציבור. קהל הטלוויזיה יקבע איזה צוות יטוס ראשון – ואז יצביע על האסטרונאוט שיזכה להיות ניל ארמסטרונג של המאדים.

מה שבאמת לכד את תשומת לבו של הציבור הוא שהאסטרונאוטים של Mars One לא יחזרו לכדור הארץ. "אם אתה נלהב מספיק לגבי מאדים כדי לנסוע לשם, אתה לא תרצה לתפוס חללית חזרה," אומר לנסדורפ. "יש כוכב לכת שלם לחקור."
חברת Mars One מסתמכת על המנטרה של זוברין: "השתמשו במשאבים המקומיים, אל תארזו הרבה והשתמשו במה שהאדמה נותנת לכם." היא מסתמכת גם על משימות רובוטיות שיישלחו מראש כדי להכין את אתר הנחיתה. משימות האספקה הראשונות האלה ינחתו בשנת 2016, והאסטרונאוטים החלוצים ינחתו ב-2023.
התקשורת מתייחסת לזה כאל משימת התאבדות. אבל אולדרין, שאינו מעריץ גדול של Mars One, תומך ברעיון היסודי. "קוראים לזה בשם לא הולם, טיסת הלוך'. צריך לקרוא לזה 'בסיס קבוע' – וזה רעיון מצוין."
"באז צודק," מתלהב לנסדורפ. "המסר הוא התיישבות."
זוהי אותה רוח שהביאה את הפולינזים לחצות את האוקיינוס השקט הנרחב ולהתיישב באיים בלתי מוכרים, ואת המתיישבים הראשונים בארצות הברית לחצות את הרי הרוקי עם שיירות של עגלות ולהגיע לחוף המערבי הפורה. אבל הלקח ההיסטורי הוא שחקירה והתיישבות אינן בהכרח בטוחות. אפילו נאס"א מתחילה להבין שגישה זהירה מדי לעולם לא תוביל אותם למאדים.

הדמייה של המשגר SLS המפותח על ידי נאס"א

הדמייה של המשגר SLS המפותח על ידי נאס"א

למרות כל ההתעסקות במשימות הפרטיות, אסור לשכוח את נאס"א. מכל המשתתפים במירוץ, לה יש את המומחיות הגדולה ביותר ויש לה גם תקציב מובטח. נאס"א כבר בונה את קפסולת אוריון ומשגר חזק שמכונה באלגנטיות רבה, "מערכת שיגור לחלל" (Space Launch System). כמו כן – לצד הרוסים – יש לה הניסיון הרב ביותר בכל הנוגע להשפעת החלל על הגוף האנושי: בשנת 2015, שני חברי צוות בתחנת החלל הבינלאומית יתחילו בפרויקט בן שנה לבדיקת כושר ההתמודדות של הגוף האנושי עם מסע ארוך למאדים. המשימה הסופית של נאס"א למאדים תהיה קרובה הרבה יותר לגישתו הזולה והפשוטה של זוברין מאשר לתוכנית הסופר-יקרה המקורית שלה. אבל מה שחסר לנאס"א, נכון לעכשיו, הוא תוכנית מפורטת. וכאן נכנס לתמונה אולדרין: בספרו האחרון, Mission to Mars, הוא מייעץ לנאס"א להנחית קודם כול שלושה אסטרונאוטים על פוֹבּוֹס, הירח של מאדים, בשנת 2025. כוח הכבידה החלש שלו ונקודת התצפית שהוא מספק יאפשרו לאסטרונאוטים לפקח על הבנייה הרובוטית של הבסיס הכוכבי לפני הנחיתה בו בשנת 2031.

אסטרונאוטים עתידיים ייסעו למאדים במעבורת בין-כוכבית שנוסעת בלי הפסקה ממסלול כדור הארץ למסלול של מאדים. "אלה לא בעיות שאי אפשר להתגבר עליהן," מודה אולדרין. "אבל מצד שני, אני בחור אופטימי!"
אם מתגלה בעיה רפואית רצינית בחלל, הצוות לא יכול לעשות הרבה לגביה: קפסולה בדרכה למאדים אינה מקום מתאים לניתוח לב פתוח. הפתרון הטוב ביותר הוא להבטיח שהאסטרונאוטים הם בריאים ככל שאפשר. מתכנני המשימה אף שקלו להסיר איברים בעלי פוטנציאל בעייתי, כמו התוספתן וכיס המרה, לפני שהצוות עוזב את כדור הארץ. כשהגוף האנושי נותר תלוי בפועל בחוסר משקל, השרירים מתנוונים והעצמות מאבדות סידן. החלליות שיטוסו למאדים יכילו ציוד התעמלות כדי למזער את הדלדול הגופני של האסטרונאוטים.

מבחינת Inspiration Mars זאת לא בעיה כל כך גדולה. המשימה ארוכה רק במעט מהשיא שמחזיק הקוסמונאוט הרוסי, ואלרי פוליאקוב, על שהייתו בתחנת החלל המוכחדת, מיר. הוא לא סבל מבעיות ארוכות טווח, והוא עדיין פעיל בגיל 71. אצל Mars One, האסטרונאוטים עשויים להגיע ליעדם עם גוף מעט מנוון יותר, אומר לנסדורפ. "במאדים, עם רק 38 אחוז מכוח הכבידה של כדור הארץ, הם יהיו כמו סופרמן!"

השפעותיה של הקרינה על הגוף הרבה יותר מסוכנות. המדידות הטובות ביותר לקרינה שהאסטרונאוטים יצטרכו להתמודד איתה, התפרסמו בחודש מאי על-ידי קארי זייטלין ממכון המחקר סאות'ווסט בסן אנטוניו. הצוות שלו הכניס גלאי קרינה לגשושית החלל קיוריוסיטי, והגלאי אסף נתונים בזמן שהגשושית טיילה במאדים בשנת 2011. "במונחים של קרינה מצטברת, זה כמו לספוג סריקת CT בכל הגוף אחת לחמישה או שישה ימים," הוא אומר. במהלך הנסיעה הלוך-חזור של Inspiration Mars, האסטרונאוטים יספגו פי שניים ממה שספגה הקיוריוסיטי, וזה שיעור נמוך הרבה יותר מהערכות קודמות. זה גם מתחת לסף שנאס"א מאפשרת לאסטרונאוטים שלה לספוג לאורך כל החיים.

הנתונים מהקיוריוסיטי מראים שרמות הקרינה במאדים אינן גבוהות יותר מאשר אלה שבתחנת החלל הבינלאומית; והמתיישבים יוכלו להגן על עצמם מפני התפרצויות סולאריות במקלט חירום תת-קרקעי

הסכנה השנייה מגיעה מהשמש, שיורה חלקיקים מסוכנים. קיוריוסיטי ספגה רק נזק מועט מקרינה סולארית כי הכוכב של המערכת שלנו היה קרוב לשפל של מחזור הפעילות שלו, בן אחת עשרה השנים. לפי תאריך השיגור המיועד של Inspiration Mars, לאסטרונאוטים יהיה מזג אוויר סולארי שפיר, בדומה לזה של קיוריוסיטי.
המשימה של Mars One תשוגר חמש שנים מאוחר יותר, בזמן שיא הפעילות הסולארית, ותתמודד עם תנאי קרינה הפוכים. בזמנים כאלה, כוחה המוגבר של השמש דוחה חלקיקים מהחלל העמוק. לפי סמנכ"ל הטכנולוגיה של Mars One, ארנו וילדרס, יש בזה תועלת חשובה. "בזמן המקסימום הסולארי הקרניים הקוסמיות הגלקטיות – אלה שהכי קשה להתגונן מפניהן – ממוזערות," הוא אומר.

אבל בזמן המקסימום הסולארי יש גם עלייה אדירה בפרוטונים מהירים מהתלקחויות סולאריות וסופות סולאריות. אחרי משימת אפולו 16 בשנת 1972, השמש ירתה התפרצויות קרינה קטלניות. אם אפולו 17 היתה מגיעה ליעדה במהלך ההתלקחויות האלה, לא בטוח שאותם אנשים, שהלכו על הירח, היו חוזרים בחיים.
באופן אירוני, ההגנה הטובה ביותר מפרוטונים אינה מגן עופרת עבה, אלא חומר עשיר בפרוטונים, כמו המימן שבמים או מולקולות אורגניות. במקרה של Inspiration Mars, האסטרונאוטים יוכלו לצפות את פנים החללית שלהם בשקים שמכילים צואה מיובשת.

Mars One, מצדה, מתכננת לשגר את החללית עם כמה אלפי ליטר של מים שימלאו אזור חלול סביב תאי השינה של הצוות. בתחילה, אלה יהיו מים טהורים, אבל ככל שהטיסה תתקדם, יותר ויותר תאים יתמלאו בפסולת נוזלית. "יש לנו פתרון יפה מאוד," אומר לנסדורפ. ברגע שהם יגיעו לפני המאדים, האסטרונאוטים לא יהיו בסכנה כל כך גדולה, כמו זו שנאס"א חששה ממנה בעבר. הנתונים מהקיוריוסיטי מראים שרמות הקרינה במאדים אינן גבוהות יותר מאשר אלה שבתחנת החלל הבינלאומית; והמתיישבים יוכלו להגן על עצמם מפני התפרצויות סולאריות במקלט חירום תת-קרקעי – או פשוט לתפוס מחסה במערה.

בסופו של דבר, סכנה גדולה יותר לצוות היא כנראה הלחץ שבתוך הראש. "הבעיה הגדולה ביותר היא לחץ פסיכו-חברתי," אומר וולץ'. במקרה של הצוותים בני שני האנשים של Inspiration Mars: "מה אם אחד מתחרפן ומרוצץ לאחר את הגולגולת?"
זו אינה האזהרה הראשונה בנושא. שני קוסמונאוטים בתחנת החלל הרוסית המוקדמת "סאליוט 7" הסתכסכו כל כך עד שהם היו מוכנים לתקשר רק דרך מרכז הפיקוד בכדור הארץ.

Inspiration Mars מתכוונת לדאוג להרמוניה על-ידי בחירת זוג נשוי ותיק ומאושר. אבל ניק קאנאס מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו חקר זוכות מבודדים בכדור הארץ ובתחנת החלל הבינלאומית – והוא לא משוכנע שזו הדרך. "לשלוח זוג למסע כזה לא יהיה שונה מאוד מלשלוח כל שני אנשים. אני חושב שהצוות צריך להיות הרבה יותר גדול כדי לשכך את הלחצים שבתוכו."
צוות גדול יותר אינו בהכרח צוות טוב יותר. הדמיה קרקעית שכללה 27 מתנדבים הידרדרה לתוהו ובוהו בערב ראש השנה 1999 כשרוסי ניסה לנשק חברת צוות קנדית, ומתנדב יפני פרש בעקבות המריבה שהתגלעה. הדמיה שנערכה בשלב מאוחר יותר – Mars500 – הסתיימה בהצלחה. אחרי סינון פסיכולוגי מוקפד, צוות של שישה מתנדבים גברים השלים את "המשימה" בלי ריבים רציניים.

בהנחה ש-Mars One תצליח, קאנאס אופטימי שהם יוכלו ליצור חברה יציבה, בהנחה שהצוות גדול ומגוון מספיק. אבל כדי שהמושבה תשרוד, על המתיישבים הראשונים להביא ילדים לעולם. לנסדורפ לא מייחס לזה חשיבות מיידית. "אנחנו לא יודעים אם נשים יכולות להרות בתנאי הכבידה של מאדים," הוא אומר, שלא לדבר על יכולתו של עובר להתפתח או יכולתו של תינוק לגדול עד לבגרות. המתיישבים יצטרכו לבצע קודם כול מחקר בחיות הרות. "ייתכן שתינוק המאדים הראשון יגיע רק כעשר עד חמש עשרה שנים אחרי הנחיתה הראשונה".

מאדים הוא ללא ספק היעד הבא של המין האנושי; אבל האם אנשי החזון האלה ייסעו לשם בעצמם? "בשום פנים לא," אומר טיטו: הוא חושב שהוא לא כשיר מספיק טכנית לתקן בעיות שעלולות להיווצר בחללית בדרך. לנסדורפ רוצה ללכת, אבל הוא לא יכול להשתתף בתחרות של עצמו. "אני אתרגש מאוד כשהצוות הראשון ייצא למאדים – אבל אני גם אקנא מאוד."

נייג'ל הנבסט כותב על אסטרונומיה וחלל, והוא אסטרונאוט לעתיד בווירג'ין גלקטיק.
@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נייג'ל הנבסט, New Scientist.


תגובות פייסבוק