המלים של העולם

מלים מייצגות דברים בעולם, והן גם נפרדות ממנו. אולי המובן טמון במלים באופנים עמוקים יותר ממה שאנו משערים?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בסרט "התרדמה הגדולה" משנת 1946, הבלש הפרטי פיליפ מרלו (שדמותו מגולמת על ידי המפרי בוגרט), בא לבית של גנרל סטרנווד כדי לשוחח על שתי בנותיו. הם יושבים בחממה, בעוד האלמן העשיר מספר סיפור של סחיטה הקשור בבתו הצעירה. ברגע מסוים, מרלו מתערב בדברי בן-שיחו באמצעות הפטרה של "המממ" שמביע עניין וידיעה.

"מה זאת אומרת?", שואל סטרנווד בחשדנות.

מרלו פולט צחקוק קצרצר ומשיב: "זאת אומרת 'המממ'".

התשובה של מרלו חצופה ומתחמקת, אך היא גם מדויקת. משמעותו של "המממ" היא אכן "המממ". לשוננו מלאה קריאות ומחוות מילוליות שאין להן בהכרח משמעות מוגדרת מעבר לעצמן. נראה כי לרוב המילים שלנו – "בייסבול", "רעם", "אידאולוגיה" – יש משמעות מחוץ לעצמן, כלומר נראה שהן מציינות או מייצגות מושג. המראה או הצליל של מילה קשורים באורח מקרי בלבד למושג שהיא מייצגת.

המשמעות של ביטויים אחרים – כולל קריאות ה"המממ" וה"אההה" שלנו – קשורה באורח הדוק הרבה יותר לאמירה האינדיבידואלית, למקרה הספציפי שבו הם הושמעו. המשמעות בלתי נפרדת מן האמירה

אך נדמה שהמשמעות של ביטויים אחרים – כולל קריאות ה"המממ" וה"אההה" שלנו – קשורה באורח הדוק הרבה יותר לאמירה האינדיבידואלית, למקרה הספציפי שבו הם הושמעו. המשמעות בלתי נפרדת מן האמירה, היא אימננטית לה. נראה כי לביטויים מהסוג הזה יש משמעות שקשורה יותר לאופן שבו לפעולה מסוימת יש משמעות.

האם שני אופנים אלו של משמעות – האופן המציין והאופן האימננטי – הם שני דברים נבדלים לחלוטין? או שמא הם קשורים? ואם כן, כיצד? השאלות הללו עשויות להיראות מסתוריות, אך הן מובילות אותנו בחזרה לחידות הבסיסיות ביותר ביחס לעולם ולמקומנו בו.

בני האדם הם יצורים נועזים וחסרי בושה. הרמנו את עצמנו אל מחוץ לעולם – או כך לפחות נדמה לנו – וכעת אנו מביטים בו במבט מנותק, כמו חוקרים הבוחנים קבוצת מיקוד מבעד לזגוגית חד-כיוונית. הלשון היא המאפשרת לנו לעסוק במחשבה המוזרה אך הפורייה להדהים הזאת. היא הסולם שמשמש אותנו כדי לטפס אל מחוץ לעולם.

ברגים ואומים, nuts and bolts

ברגים ואומים שהם רק ברגים ואומים (גם אם הם nuts and bolts). תצלום: רוב נצ'יאיי

באופן הזה, הניתוק האנושי תלוי כנראה בניתוק של המילים. אם מילים אמורות להחזיק את העולם במרחק-מה מאיתנו, הרי שהן גם לא אמורות להיות מעורבות במשמעות שלהן, אלא אמורות לציין את הדברים באורח אקראי. אך אם המילים אינן מתנתקות לגמרי, הכישלון הזה אמור לומר לנו משהו על העמדה המשונה – והצנועה –"בין אלים ובהמות", כדברי פלוטינוס.

בספרו "חקירות פילוסופיות" (משנת 1953), לודוויג ויטגנשטיין מציע הבחנה שמשקפת אחד משני אופני המשמעות הללו. "אנו מדברים על הבנת משפט", הוא כותב, "במובן שבו הוא יכול להיות מוחלף על ידי משפט אחר שאומר את אותו הדבר; אבל גם במובן שבו הוא אינו יכול להיות מוחלף על ידי שום משפט אחר". (מרלו חש בעליל שה"המממ" שלו אינו יכול להיות מוחלף).

סוג ההבנה הראשון מצביע על היבט מיוחד של מילים ומשפטים: לשתי מילים או לשני משפטים יכולה להיות אותה המשמעות. כפי שמציין ויטגנשטיין, לעולם לא נעלה בדעתנו להחליף נושא מוזיקלי אחד באחר כאילו הם אותו הדבר. וגם לא נקבע שוויון בין שני ציורים או בין שתי צרחות. אך ביחס למשפטים רבים, הבנת המשמעות מודגמת על ידי ניסוח המשפט במילים אחרות.

המשמעות של מוזיקה, של ציור או של צרחה נראית כדבר שנמצא שם באופן מידי. "ציור אומר לי את עצמו", כותב ויטגנשטיין. אין דרך להחליף ביטוי אחד באחר בלי לשנות את המשמעות

יחד עם זאת, המשמעות של מוזיקה, של ציור או של צרחה נראית כדבר שנמצא שם באופן מידי. "ציור אומר לי את עצמו", כותב ויטגנשטיין. אין דרך להחליף ביטוי אחד באחר בלי לשנות את המשמעות. במקרים אלו, אין באמת תחושה של משמעות פרט לביטוי עצמו. יהיה זה בלתי ראוי ומעוות לשאול מישהו שזה עתה השמיע צרחה: "למה בדיוק התכוונת בכך?" או לבקש ממנו "האם תוכל לנסח זאת אחרת?"

אף כי נדמה שכל "הבנה" כזו היא הבנה מסוג אחר לגמרי, ויטגנשטיין עומד על כך שהן אינן זרות זו לזו. יחד, הן מרכיבות את "מושג ההבנה" שלו. ואכן, רוב הלשון שלנו נמצאת כנראה במקום כלשהו על הטווח שבין ציון פשוט של משמעות וגילום של המשמעות.

בקצה אחד של הטווח, אנו יכולים לדמיין – כמו ויטגנשטיין – אנשים שמדברים לשון שכוללת רק "מחוות קוליות" – ביטויים כמו "המממ" שמבטאים רק את עצמם. בקצה האחר מצויה "לשון שבשימוש שלה ה'נשמה' של המילים אינה ממלאת כל תפקיד". כאן, אנשים שהם "עיוורים למשמעות", כותב ויטגנשטיין, ישתמשו במילים בלי לחוות תחושה שהמשמעויות קשורות כלל למילים. הם ישתמשו בהן באותו האופן שבו מתמטיקאי משתמש ב-"X" לציון צלע של משולש, בלי שהמילה תיראה כמגלמת את המשמעות בכל דרך שהיא.

אלא שאף אחת משתי הלשונות הדמיוניות הללו אינה מסוגלת כנראה למשהו שמתקרב לעושר ההבעה הרחב והמגוון של הלשון האנושית הממשית. הראשונה נראית כמי שמציבה את הלשון האנושית (ואת עולמנו) קרוב יותר ללשון של בעלי חיים ושל פעוטות; והשנייה, קרוב יותר למחשבים, שלהם הרי לא יהיה אכפת איך משהו נאמר.

ובכל זאת, הדוגמאות עשויות לתת לנו רמז כלשהו על הדרכים שבהן אופני המשמעות הללו קשורים זה לזה. לשון המחוות כנראה נולדה לפני לשון הסימנים. קשה לדמיין ילדה קטנה שקודם לומדת לתקשר את הצרכים שלה בסימנים אקראיים ורק לאחר מכן לומדת לתקשר באמצעות מחוות.

אפילו אחרי שאנו מתחלים להשתמש במילים באורח אקראי, כמציינות של דברים – הן, או לפחות רבות מהן, בכל זאת נראות כבעלות משמעויות משל עצמן, כשלעצמן. כאשר אני לומד לראשונה שמובן המילה הצרפתית "livre" היא ספר, המילה מקושרת למובנה רק באורח מתווך. בשלב הזה, אני נותר עיוור למובן ביחס למילה. אני יודע מה מובנה אך הוא אינו מהדהד בהיבטים החומריים של המילה. אך ככל שאני נעשה מיומן יותר בצרפתית, המובן של המילה נעשה עבורי טבוע בה. המילה "Livre" מתחילה להישמע כאילו מובנה הוא אכן כזה.

אנו יכולים, כמובן, לדמיין אדם (או מכונה) שמשתמשים במילים באורח תקין בלי שתהיה להם את חווית המשמעות הזאת, אך האם מה שאנו מדמיינים הוא אכן שימוש אנושי בלשון? קשה לראות כיצד אדם כזה יהיה בעל גישה לטווח רחב ועשיר של נוהגים שבהם אנו משתמשים במילים. דקויות בבדיחות מסוימות או בביטויים רגשיים יחמקו מהם. המובן משוקע במילים הרבה יותר מכפי שנדמה מן הנוהג להחליף מונח במונח.

בעבר, הרעיון שהמילים עצמן עשויות לקפל בחובן משמעות היה מקובל יותר מבחינה אינטלקטואלית. פענוח הקשר בין מובנן של מילים ובין האופן שהן נשמעות, עניין שנראה אבסורדי אלא ביחס לנתח קטן מאוצר המילים שלנו, עורר עניין רב

בעבר, הרעיון שהמילים עצמן עשויות לקפל בחובן משמעות היה מקובל יותר מבחינה אינטלקטואלית. פענוח הקשר בין מובנן של מילים ובין האופן שהן נשמעות, עניין שנראה אבסורדי אלא ביחס לנתח קטן מאוצר המילים שלנו, עורר עניין רב. ב"קראטילוס" של אפלטון, קראטילוס עצמו עוסק בספקולציה, שהייתה נפוצה באותה תקופה, שמילים מסוימות הן נכונות: שהן מכנות בשם דברים מסוימים שהן מתייחסות אליהם באורח מדויק. לכן, האטימולוגיה עשויה לספק תובנות. "כל מי שמכיר שמו של דבר מכיר גם את הדבר", אומר קראטילוס.

סוקרטס של אפלטון מעדיף לזכות בתובנות ביחס לדברים על ידי תפישת ה"צורות" שמאחוריהם, במקום השמות המקריים – שהם לא פעם מוטעים –הניתנים להם. יצירת שמות או מילים – "onomatopoeio" ביוונית עתיקה – אומרת לנו רק כיצד נותן-שמות מסוים ראה את הדברים, כך מסביר סוקרטס לקראטילוס. אין דרך להכריע ב"מלחמת האזרחים בין השמות" ולהחליט מי מתייחס לאמת עצמה.

כיום, אנו משתמש במושג ״אונומטופיאה״ באורח מוגבל יותר. הוא מתייחס רק למילים שמציינות צלילים – "בום", "טראח", "ספלאש" – מילים שיש להן קשר של חיקוי עם צליל בטבע. הקשר עשוי להיות עקיף או רופף יותר במקרים אחרים, למשל במילים אונומטופאיות אנגליות שמציינות תנועה כגון "slither" או "wobble" שלגביהן נראה שמין סינסתזיה גורמת לכך שהן מחקות את הצליל שעשוי להתלוות לתנועה.

טיפה, טפטוף, עלה, ענף

טיפה ועוד טיפה... טפטוף, טפ-טוף, טיף-טוף-טוף-טוף. תצלום: אד לשצ'ינסקי

אלא שסוקרטס וקראטילוס שוחחו על מה שאנו מכנים היום בשם "סימבוליזם", טווח רחב הרבה יותר של קשרים בין צלילים ובין מובניהם. הקשרים הללו כוללים דברים כמו הקשר הקיים באנגלית ובשפות קרובות לה בין הצליל "gl-" ובין אור, כמו במילים "glisten", "glint", "glimmer" ו-"glow".

האם לצליל הזה יש קשר אונומטופאי לאור? או שמא מדובר בקשר אקראי שהתפתח לכך שדוברים ילידיים "חשים" שהוא אינו אקראי? מדובר בשאלה שקשה אפילו לחשוב עליה. לשאול כיצד נקשר "gl-" לאור זה כמו לשאול על הקשר בין מוזיקה עצובה ועצב. אנחנו יכולים להצביע על תחושות ורגשות שמרמזות לכך שהם "הולכים ביחד", אך אנו מתקשים להגדיר קריטריון אובייקטיבי לקשר, חיצוני לחוויה שלנו. כפי שאסביר בהמשך, הסיבה לכך היא שההגייה עצמה יוצרת את הקשר והיא אולי הקשר עצמו.

הקשרים בין דברים ובין צלילים אינם אקראיים, במקרים רבים הרבה יותר ממה שהיה נדמה במבט ראשון. נראה שיש קשרים סינסתטיים או כמעט-סינסתטיים בין צורות מסוימות וצלילים. אך לכל היותר, הם מציינים סוגים מסוימים של קרבה בין היבטים של דברים – צורה, גודל, תנועה – וצלילים מסוימים שמערכת הפקת הקול האנושית יכולה לייצר

מחקרים קבעו שהקשרים בין דברים ובין צלילים אינם אקראיים, במקרים רבים הרבה יותר ממה שהיה נדמה במבט ראשון. נראה שיש קשרים סינסתטיים או כמעט-סינסתטיים בין צורות מסוימות וצלילים. אך במובן מסוים, האובייקטיביות של הקשר אינה מן העניין. הקשרים הללו עדיין אינם תומכים בסוג התקוות שהיו לקראטילוס ביחס לאטימולוגיה. לכל היותר, הם מציינים סוגים מסוימים של קרבה בין היבטים של דברים – צורה, גודל, תנועה – וצלילים מסוימים שמערכת הפקת הקול האנושית יכולה לייצר. אך אפילו עם הקשר בין "glow" ובוהק לא היה מבוסס על קרבה שאפשר לוודא אותה, המשמעות של המילה עדיין מלווה בצליל שלה. "Glow" היה עדיין בוהק ב"glowing".

ראוי לציון כאן את היכולת האנושית לא רק לזהות אלא גם לייצר קווי דמיון, לערוך בהם טרנספורמציות ולהרחיב אותם כדרך להעברת משמעות. במסה קצרה ועמומה משנת 1933, ולטר בנימין מתייחס ליכולת הזאת כ"יכולת המימטית" ומעלה את הרעיון שהיא הבסיס ללשון האנושית. הלשון היא ארכיון של מה שהוא מכנה בשם "קווי דמיון לא מוחשים" – קווי דמיון שנוצרים בשל המנהגים האנושיים ולשון אנושית, שאינם קיימים באורח בלתי-תלוי מהם. דמיון לא מוחשי, כותב בנימין, קובע "את הקשרים בין מה שנאמר למה שמתכוונים לו". הוא סבור שהלשון האנושית המפותחת עד תום צומחת מתוך מנהגי חיקוי בסיסיים יותר, הן בחיי הילד והן בהתפתחות הלשון עצמה.

הרעיון שלפיו כל הלשון היא אונומטופאית הופך כאן לא לתזה על קשר כלשהו, בלתי תלוי, שמתקיים בין המילים והעולם, כפי שהדבר היה עבור קראטילוס, אלא לתזה על היצירתיות האנושית וההבנה האנושית: יכולתנו ליצור ולראות התאמות, או כפי שבנימין אומר במקום אחר בכתביו, לתרגם למילים את המשמעות המועברת לנו באמצעות הניסיון.

שופין

שופין. תגידו בקול רם, פעם אחר פעם: "שופין". תצלום: Tool Dude

השפה הפיזית המתארת שטח ועומק, ספוגה בלשון הרגשית והאינטלקטואלית שלנו – "מחשבות עמוקות", "אנשים שטחיים". מילים המציינות תנועה פיזית ופעולה חודרות לפעולות מורכבות ומופשטות יותר. אנחנו "קולטים" רעיונות, "נחלצים" מחובות חברתיים, "קוברים" רגשות

היכולת המימטית הזאת אינה פעילה רק ב"מתן השמות" שקובע קשרים בין הלשון ואובייקטים, אלא בדרכים שבהן הלשון המבוססת מורחבת. הפילוסוף צ'רלס טיילור כותב בספרו "The Language Animal" משנת 2008 על "ממד ההדמיה" של הלשון: האופן שבו אנו משתמשים בלשון מתחום אחד כדי להביע תחום אחר. למשל, השפה הפיזית המתארת שטח ועומק, ספוגה בלשון הרגשית והאינטלקטואלית שלנו – "מחשבות עמוקות", "אנשים שטחיים". מילים המציינות תנועה פיזית ופעולה חודרות לפעולות מורכבות ומופשטות יותר. אנחנו "קולטים" רעיונות, "נחלצים" מחובות חברתיים, "קוברים" רגשות.

קווי הדמיון הללו שאנחנו מייצרים בין התחום הפיזי, החברתי והאינטלקטואלי משתלבים באזור דומה לאזור שבו "gl-" נקשר לאור. הם בוודאי אינם אקראיים, ובכל זאת אי-אפשר באמת להצדיק אותם באמצעות שום קריטריון שמחוץ להדמיה עצמה.

במקרים רבים, מדובר בהרבה יותר מאשר מטפורות, שכן מדובר בקווי דמיון חיוניים לעצם תפישת הדברים שהם מתארים. האם אנחנו יכולים לתאר עומק של מחשבה עמוקה בלי להשתמש באופן כלשהו במושג העומק? כפי שטיילור מסביר, בעניין הזה הלשון עצמה קובעת משמעויות: "התופעה שוחה אל תחום הבנתנו יחד עם מה שמיוחס לה". המקרים הללו מצביעים על כך שלא רק שהמשמעות משוקעת במילים, אלא שהיא פשוט אינה זמינה בלי אמירתן בפועל.

ההבעה המוחשית הזאת מוכרת לנו יותר באמנויות כמו ציור ומוזיקה. אפשר לחשוב על מילים כגון "עמוק" או "בוהק" כאנלוגיות לתווים מסוימים, שמדמים סוג של חוויה באופן ספציפי, וכך מבליטים אותה יותר. ויטגנשטיין כותב ש"הדמיון בין הבנת משפט בלשון להבנת נושא במוזיקה גדול בהרבה מכפי שנדמה לנו".

יתרה מכך, ככל שהם נעשים קונבנציונליים, הן משפטים לשוניים והן משפטים מוזיקליים פותחים כיוונים חדשים לווריאציות ושילובים שמאפשרים הבעה בפועל מדויקת ומעודנת עוד יותר, ואפילו לביטוי של תופעות ותחושות חדשות לחלוטין. כפי שהרמן מלוויל כתב ברומן שלו "פייר" משנת 1852: "עוד לא נאמר ולו החלק האחד מתוך טריליון; וכל מה שנאמר רק מכפיל את הדרכים אל מה שנותר להיאמר".

יש כמובן משהו שונה מאוד בין הבנת משפט והבנת נושא במוזיקה. אנחנו יכולים להחליף את המילים "glow" ו-"deep" ברוב ההקשרים שבהן הן מופיעות ללא בעיות רבות מדי – למשל ב-"shine" ו-"profound". אנחנו יכולים אפילו לדמיין שימוש במילים שונות לחלוטין במקומן, אם נקבע למשל ש-"rutmol" תחליף את "deep" במילון האנגלי. לאחר תקופה של שימוש עקבי, יתכן ש-"rutmol" תבטא עומק כפי ש-"deep" מבטאת כיום. אנחנו עשויים לשקוע ב-"rutmol thoughts" ולהיות מטולטלים מרוב נחשולים של רגשות rutmol.

החיים, פיקאסו, התקופה הכחולה

כמה כחולים היו החיים של פיקאסו בתקופה הכחולה? "החיים" (1903), פבלו פיקאסו, מוזיאון קליבלנד לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

ובכן, תארו לכם סרט ובו נראית משפחה עליזה שמתקבצת סביב שולחן שטוף שמש. במקום הנעימה השמחה המקובלת, פסקול הסרט מורכב מאוסף אקראי של תווים. לא משנה כמה פעמים נצפה בסצנה וננסה לגרום לכך שהמוזיקה תבטא "עליזות", האפקט לעולם לא יישמע נכון. אי-אפשר יהיה לשמוע את המוזיקה כעליזה אם היא אינה כזאת. היא עשויה להביע, במקום זאת, את העובדה שלא הכול כשורה בחיי המשפחה גיבורת הסרט.

ברגע שנסלק מהדרך את המילים המבולגנות האלה – שיתכן כי אין להן יותר מקשר רופף לדברים – או-אז נוכל להרהר בדברים באורח מופשט

אפשר לנתק את משמעות המילה "deep" מ-"deep" באופן שאי אפשר לעשות למנגינה. מילים יכולות לייצג דברים באופן שמוזיקה אינה מסוגלת לו. זה מה שדחף את סוקרטס ב"קראטילוס" להפסיק לתהות כיצד מילים כמו "deep" קשורות לדברים עמוקים, ובמקום זאת לשאול מה דברים עמוקים יכולים לומר לנו על רעיון העומק. ברגע שנסלק מהדרך את המילים המבולגנות האלה – שיתכן כי אין להן יותר מקשר רופף לדברים – או-אז נוכל להרהר בדברים באורח מופשט.

היכולת הזאת להניח בצד את הביטויים לציון דברים כדי להתמקד בדברים עצמם, נראית כחלק בלתי נפרד ממערכת היחסים הייחודית שיש לנו עם העולם. בעוד שבעלי חיים (וילדים קטנים) עשויים להגיב לסימנים כגירויים, ואפילו להשתמש בהם בדרך בסיסית כדי להתקדם לעבר מטרות מסוימות, נראה שהקשר שלהם לאובייקטים שונה משלנו. הם קרובים מדי לדברים, ואין להם היכולת לעשות צעד לאחור ולבצע הפשטה ביחס למופע המוחשי של הדברים. וזה גורם להם להיות, כפי שאמר היידיגר, "עניים בְעולם".

עבור הכלב, למילים יש משמעות באותו האופן שבו הקולות של המכונית שלי המתקרבת לכניסה לבית הם בעלי משמעות

כשאני אומר לכלב שלי להביא את הרצועה שלו, מה שהוא "מבין" נותר כאלמנט של הסביבה המיידית שבה הביטוי מופיע, ומציין דרך לעבר מטרה מסוימת – במקרה הזה, טיול בחוץ. עבור הכלב, למילים יש משמעות באותו האופן שבו הקולות של המכונית שלי המתקרבת לכניסה לבית הם בעלי משמעות. המילה "רצועה" עשויה להיות, מבחינתי, בעלת קשר אקראי בלבד לחפץ עצמו, אך עבור הכלב שלי היא בלתי נפרדת מן הסיטואציה. אם אני מבקש ממנו להביא את הרצועה בהקשר שאינו נכון – למשל, כשאנחנו כבר בטיול – אין לדבר כל משמעות.

אך מה זאת אומרת בדיוק ש"רצועה" מסמלת רצועה? הדבר עשוי להיראות מובן מאליו: בני אדם באים, מוצאים את העולם ואת תכולתו יושבים שם, ופשוט מתחילים לתייג אותו בסימנים. אך אנו שוכחים את התפקיד שמילים מילאו בהתרוממות שלנו לדרגה שבה יש לנו אפשרות לראות כך את הדברים. האם היינו מסוגלים לדמיין את הרצועה כפי שאנו מדמיינים אותה אילו לא יכולנו לכנות אותה בשום מילה אחרת? כלומר, איזה תפקיד יש לאקראיות של המילה – לעובדה שאנחנו יכולים להחליף אותה באחרת – בהתהוות הדברים כאובייקטים עצמאיים?

ויתרה מכך, כיצד בדיוק אנו מגיעים מסוג המגע האימננטי עם העולם המוחשי שנראה שהכלבים אינם מסוגלים להינתק ממנו, לעמדה של צופים מנותקים הנותנים לדברים שמות כפי שמתחשק להם?

כדור טניס

מה זה עבור כלב? ומה אומרות לו המלים "כדור טניס"? תצלום: טוד טרפאני

במסה מורכבת אחרת, בנימין קורא את סיפור הגירוש של אדם וחוה מגן עדן כעין משל על "החצנת" המשמעות. "על לשון הכך ולשון האדם" (משנת 1916), מתחיל בהעמדה של הגדרה כללית לחלוטין של משמעות: "איננו יכולים לדמיין היעדר מוחלט של לשון בשום דבר". וכך בנימין מבין את מה שהוא מכנה "לשון של כך" במובן בסיסי ביותר של משמעות – שספר בראשית תופש כדיבור הבורא של האל. מדובר בהיבט בסיסי נתון ויסודי של המציאות, ההוויה עצמה. ל"לשון ככך" יש משמעות באותו האופן שבו לציורים ול"המממ" יש משמעות. משמעותה היא היא-עצמה.

הלשון האנושית מתחילה במתן שם למציאות הזאת, שהיא תמיד כבר משמעותית, בהתעסקות איתה על ידי חיקוי שלה בביצוע לשוני אונומטופאי ופיגורטיבי. העובדה שאדם הראשון נותן שמות לבעלי החיים היא המקבילה המקראית לדבר. אך בחטא הקדמון, המובן האימננטי והאקספרסיבי הזה – שמביע משמעות באותה הדרך שלמעשה הכול מביע משמעות – מוחצן אל המילה האנושית. אנחנו נוטשים את "הבעת הקונקרטי" והמידי, אומר לנו בנימין, לטובת מילים מופשטות ומתווכות שברוב יהירותן מתיימרות לייצג דברים במקום פשוט לחקות היבטים שלהם. כתוצאה מן הנפילה הזאת, אנו מגלים את עצמנו מגן עדן – מהמגע המידי עם העולם הטבעי – ומן הגוף שלנו, שכעת אנו גם חווים אותו, לבושתנו הגדולה, כאובייקט.

לפני ולטר בנימין, הלשון שלנו מורכבת ממילים שעברו אינספור תמורות ושהקשרים המימטיים המקוריים שלהן למציאות אבדו זה מכבר

עבור בנימין, הלשון המציינת ועולם האובייקטים שהיא יוצרת, מתאפשרים על ידי מין שכחה. הלשון שלנו מורכבת ממילים שעברו אינספור תמורות ושהקשרים המימטיים המקוריים שלהן למציאות אבדו זה מכבר. המובן המיידי של החיקויים הפיגורטיביים ושל המטפורה מת ומתנתק מן ההקשרים המוחשיים שהוא הביע במקור.

עמוד, סדום, הר סדום, אשת לוט

אשת לוט ניצבת בהר סדום. תצלום: Wilson44691, ויקיפדיה

הלשון היא אמנות מתה, שעדיין קשורה לדברים, אבל היא כל כך נבולה שכעת היא נראית רק כסימן אקראי ומופשט. המילים מופיעות בפנינו ונראות לנו כפי שציור של נוף עמום נראה לאדם עיוור למחצה. הוא כבר אינו מבחין בדמות המצוירת, אולם היות שהוא זוכר את מובנה, הוא תופש את הצורות כסימנים מייצגים. הוא משתמש בהם וכעת הוא יכול להתייחס להרים ולנחלים באורח מופשט, שכן הוא כבר אינו כבול על ידי המידיות של הסצנה, והוא חופשי להחליף את הצורות בביטוי אחר, כרצונו. הוא מרוויח עולם רק על ידי איבוד היכולת שלו לראות אותו באמת.

האם סוג הביטוי החדש הזה, ביטוי בר-החלפה, מהווה דרך אחרת של משמעות לעומת סוג המשמעות ש"אומר לי את עצמו"? ויטגנשטיין נזהר מעצם הרעיון של משמעות המנותקת מביטוי, לא רק במקרה האחרון אלא גם במקרה של מילים בנות-החלפה. הוא אינו מתייחס לשני משפטים כאל בעלי אותו מובן, אלא רק לעצם המנהג והמעשה להחליף משפט אחד באחר.

למרות יומרותיו, המילון אינו אלא תזאורוס פדנטי שמתאפיין בקפדנות יתר. הוא אינו מציע משמעות, מובן, אלא רק מילים אחרות

כל אימת שאנו מבררים משמעות של מילה, איננו תופשים את הדבר שהוא מושא המשמעות – הגדרה קבועה בתשתית המילה – אלא רק דרך נוספת לומר אותה. למרות יומרותיו, המילון אינו אלא תזאורוס פדנטי שמתאפיין בקפדנות יתר. הוא אינו מציע משמעות, מובן, אלא רק מילים אחרות.

הגדרות מילוניות יכולות לקדם תחושה שהמילים הן סימנים המייצגים מובנים או תוכן מלא יותר שמצויים איכשהו "בתוך" או "מתחת" למילים. אבל כשאנחנו מנתחים משמעות, אנחנו בדרך כלל עוסקים במהלכים צדדיים בלבד, לא ב"חפירה" של שום דבר. למעשה, מדובר בפירושים שקיימים "באותו המישור" כמו מה שאנחנו מפרשים. "כל פירוש", כותב ויטגנשטיין, "תלוי באוויר יחד עם מה שהוא מפרש, ואינו יכול לתת לו תמיכה".

קשר, קשר מתהדק

קשר מתהדק. תצלום: אדגר טורס

כשאנו מבינים - למרות האופן שבו מילים נשמעות – איננו מגיעים למשהו שמתחת למה שמובן, אלא אנחנו פשוט מסוגלים לספק דרך אחרת לומר זאת, אולי דרך טובה יותר. האופן שבו התחום האינטלקטואלי צויר על ידי מילים שמקורן באינטראקציה שלנו עם הסביבה הפיזית הממשית עלול להטעות אותנו ולהוביל אותנו לאונטולוגיות הסתומות, רבות השכבות, שהן צרה נפוצה בתחום הפילוסופיה.

אותו מרחק מן העולם שהלשון מספקת ומחזקת הוא חיוני, הן בתקשורת היומיומית והן בבנייה של מודל העולם מבחינה מדעית, אך הוא עלול להטעות אותנו אם נתייחס אליו ברצינות מופרזת, כפי שאנו נוטים לעשות

ויטגנשטיין אינו מציע שניפטר מן המטפורות הללו של החיים האינטלקטואליים שלנו, שמכוננות על ידי השפה. כלל לא ברור שאנו מסוגלים לכך, או מה תהיה משמעותה של הצלחה כזאת מצדנו. הן חלק ממה שוויטגנשטיין מכנה "צורת החיים שלנו". באורח דומה, אותו מרחק מן העולם שהלשון מספקת ומחזקת הוא חיוני, הן בתקשורת היומיומית והן בבנייה של מודל העולם מבחינה מדעית, אך הוא עלול להטעות אותנו אם נתייחס אליו ברצינות מופרזת, כפי שאנו נוטים לעשות. "המיטב שאני יכול להציע", אומר ויטגנשטיין על אחת התמונות העולה מהלשון המציינת, "הוא שניכנע לפיתוי להשתמש בתמונה הזאת, אבל אז נחקור איך נראה יישום של התמונה". אם נסתכל על האופן שבו המילים הללו משמשות, כך סבור ויטגנשטיין, השאלה מה מובנן באמת או למה הן באמת מתייחסות – תתמוסס.

הפתרון הזה מבחין בין ויטגנשטיין ובין תאורטיקנים פוסט-מודרניים שמתייחסים למגבלות הלשון שלנו ולחוסר האפשרות לאובייקטיביות טהורה כסיבה לדחייה של הרציונליות של ה"נאורות". אלו המתיימרים לראות מבעד ל"מיתוס" של האובייקטיביות אינם ניצבים על קרקע יציבה יותר מאשר אלו שנתלים עליו. אם בכלל, הראשונים מרחיקים את עצמם אף יותר מהאחרונים, כשהם מתיימרים להתבונן במתבוננים.

גרסה אחת של המבט הזה רואה אותנו תקועים במה שניטשה כינה "בית הכלא של השפה". עבור ניטשה ואחרים, אנחנו מוגבלים בתוך שפתנו הדלה וההפשטות היומרניות שלה, שידן קצרה מלתאר את העולם הממשי, אף שהן מתיימרות לתאר אותו בנאמנות. הלשון אינה מספקת כדי לתאר את העולם, שכן היא כלי לא סביר לחיפוש האמת ולביטויה.

מונה ליזה

ציור של אישה צעירה. האם אפשר להחליף אותה באחרת? ואת הציור בציור אחר? תצלום: ויקיפדיה

אלא שהתפישה הזאת מניחה בדיוק את אותה החלוקה בין הלשון והעולם כמו שהתפישה שהיא מבקרת: היא פשוט פחות אופטימית באשר לאפשרות לגשר על הפער. מבחינת שתי צורות המחשבה, בין אם אנו יכולים לצלוח את  הפער ובין אם לאו, יש שם משהו: האופן שבו הדברים הינם, שהשפה אמורה לציין. אלא ש"הקושי הגדול כאן", כותב ויטגנשטיין, "אינו לייצג את הדבר כאילו הוא משהו שאיננו מסוגלים לעשות". מבחינתו הקושי הוא הפער עצמו, שמציב את הלשון בצד אחד ואת העולם בצד האחר, וזה בדיוק מה שצריך לברר, לא האם אפשר לגשר על הפער.

אנחנו מתחילים בכך שאנו תוהים למה מתייחסת המילה שם בעולם, במקום לשים לב למה שהיא עושה בפועל, במציאות הלשונית החיה – מה היא אומרת לנו

אין משמעות הדבר שצריך לחשוב על הפער כעל בדיה. הפער הוא דווקא הישג, אך מדובר בהישג בעל מגבלות שאנו שוכחים בקלות. הכתיבה המאוחרת יותר של ויטגנשטיין מקבלת גוון של תרפיה, כיוון שהיא מנסה להפנות את תשומת הלב לאותם רגעים, במיוחד בפילוסופיה, שבהם ניתוק הלשון מההקשרים שבהם יש לה שימוש, גורם לכך שאנו מייחסים ללשון כוח מאגי, והדבר מוליך לבלבול. אנחנו מתחילים בכך שאנו תוהים למה מתייחסת המילה שם בעולם, במקום לשים לב למה שהיא עושה בפועל, במציאות הלשונית החיה – מה היא אומרת לנו.

הבעיות הללו אינן רק פילוסופיות. בכל מיני תחומים – במדע, בטכנולוגיה, בפוליטיקה, בדת – אנו נוטים לאמץ פרשנויות שימושיות ולהפוך אותן לאידאולוגיות קפואות ובעלות פוטנציאל מסוכן. במקום להביט בשימוש הממשי במילים, אנחנו מתנתקים מן הנוהג הלשוני המעשי, ומעניקים למילים ולתמונות שהן יוצרות מידה רבה יותר של מציאות מאשר המציאות עצמה. אנחנו מצדדים במילים אפילו כשהן מתחילות לסתור את המציאות.

בסופו של דבר, יש רק סוג אחד של משמעות. כפי שוויטגנשטיין אומר, אם ההפשטות של הפילוסופיה אמורות להיות בעלות שימוש כלשהו, "הוא צריך להיות צנוע כמו של המילים table, lamp, door". והוא היה יכול להוסיף: כמו "המממ".

אלכסנדר סטרן (Stern) הוא כותב ועורך שמאמרים מתפרסמים ב"ניו יורק טיימס", ב-"LA Review of Books" ובכתבי עת רבים נוספים. הוא מחבר הספר The Fall of Language: Benjamin and Wittgenstein on Meaning , שראה אור ב-2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: Gleam, glitter, glow - כולם בערפל הבוקר באגם אלמזיי ליד זלצבורג, אוסטריה. תצלום: Albert Ceolan/DEA, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדר סטרן, AEON.


תגובות פייסבוק