המצטיינים בשגיאות כתיב

אנחנו רודפים אחר ההצלחה ומקדשים אותה, ולכל היותר מוכנים לומר שמשגיאות לומדים. אבל איך עושים את זה? על דרכים מקוריות ללמוד משגיאות ולהיעזר בהן באמת
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

״תַגמלו כישלונות מצוינים. הענישו הצלחות בינוניות״ – כך – על פי טום פיטרס – מגדיר איש העסקים האוסטרלי פיל דניאלס את תפישת המנהיגות שלו.

אבל מהו כישלון ״טוב״? איך אנו יכולים לסייע לאנשים לדבר בפתיחות וללא פחד על כישלונות? האם ישנה דרך אינטליגנטית ללמוד מכישלונות שנוכל לפתח מתוכה מתודולוגיה? כולנו מדברים על הצלחה אך מעטים מדברים על טעויות. לא פעם מצפים מאיתנו לא לטעות. ולעתים רחוקות מלמדים אותנו מה לעשות כשמתרחשת טעות או כיצד להפוך שגיאה להזדמנות.

בצעירותו, וולט דיסני פוטר מעבודתו כעיתונאי משום שסבל מ״היעדר דמיון״

בצעירותו, וולט דיסני פוטר מעבודתו כעיתונאי משום שסבל מ״היעדר דמיון״. הנרי פורד איבד חמש פעמים את כל רכושו לפני שהצליח בעסקיו. אברהם לינקולן נכשל שלוש פעמים בבחירות לקונגרס ולסנאט. הסופר ג׳ון גרישם קיבל תשובה שלילית מתריסר הוצאות ספרים וג׳יימס ג׳ויס נדחה עשרים ושבע פעמים. הביטלס נדחו על ידי חברת התקליטים "דקה" ואיגור סטרווינסקי נאלץ לעזוב את העיר לאחר ביצוע הבכורה של ״פולחן האביב". ביל גייטס מעולם לא סיים את לימודיו באוניברסיטת הארוורד, וסטיבן ספילברג לא הצליח לגמור תיכון.

החיפושיות, הביטלס, הביטלז

שווים חוזה? היו מי שחשבו שלא. תצלום: הרמן דה-לאנגן

מה משותף לכל אנשי החזון הללו? אולי הלהט הבלתי נשלט. כולם ידעו לראות בכישלון הזדמנות לבחון אפשרויות חדשות. אלה הם גם אנשים שהחשיבה הביקורתית שלהם נובעת מבפנים ולא מסביבתם. הם יוצרים בעצמם את סיפור חייהם ולא נכנעים לתכתיבים. כוח הרצון והמוטיבציה שלהם לעתים קרובות גדולים מן היכולות המעשיות שלהם, אבל הדחף שלהם לחקור ולשפר חורג אל מעבר לתוצאות והישגים.

שגיאות הופכות לטעויות כשאנחנו מבחינים בהן ומגיבים שלא כראוי

ישנם מי שיטענו כי אובססיה היא גם מרכיב הכרחי במנהיגות, בעיקר כשמתמודדים עם מכשולים וכישלונות. זהו ללא ספק מרכיב עוצמתי. מצד אחד, אובססיה קשורה לקיבעון ואינספור חזרות, אבל היא יכולה באותה מידה להיות קשורה למחויבות של ממש, נחישות ורצון עז. אנשים ״אובססיביים״ אינם מוכנים להשלים עם תשובה שלילית, ולעתים קרובות הם רואים בכישלון צעד המקרב אותם אל ההצלחה. בספרו Failing Forward ג׳ון מקסוול (Maxwell) מתאר כישלון כמחיר שיש לשלם תמורת התקדמות. הוא גם מבדיל בין ״שגיאות״ ל״טעויות״: ״שגיאות הופכות לטעויות כשאנחנו מבחינים בהן ומגיבים שלא כראוי״

נגן הג׳אז הנפלא מיילס דייוויס נהג לומר, ״אל תחששו מטעויות. אין כאלה״. תהיתי רבות למה הוא התכוונן. מובן שכולנו טועים, במופעים אמנותיים ממש כמו בעסקים. אבל האם נוכל לתרגם את הטעויות הללו שלנו להזדמנויות מעשיות שיובילו אותנו בכיוונים חדשים? אין ספק כי לצד פרסומו הבינלאומי כנגן חצוצרה, דייוויס היה מן המאלתרים הגדולים של כל הזמנים. אני בטוחה שהוא ניסה לומר שבמקום לשאוף לביצוע אחד מושלם וחסר פגמים, עדיף שנשנה כיוון ונשאף להפוך את השגיאות שלנו לתחום חדש של צלילים ומשמעויות.

כשהייתי בת 12 הוזמנתי לנגן רסיטל ברדיו, בשידור חי מתיאטרון ירושלים. האולם היה גדוש אלפי אנשים ולשידור האזינו מאות אלפי אנשים נוספים. אחרי כעשר דקות של נגינת סולו, חוויתי את התרחיש הנורא ביותר שפסנתרנית יכולה להעלות בדעתה. היה לי בלק-אאוט מוחלט, שכחתי את המוזיקה שלמדתי בעל פה. אני זוכרת שהפסקתי לנגן וחשתי את הדמעות זולגות על חיי ונושרות אל הקלידים. אני זוכרת גם את הבושה והפחד הנוראים שחוויתי. כל המאזינים ידעו, כמובן, מה עובר עליי. לבסוף הצלחתי להמשיך לנגן, אבל זה לא היה אותו דבר. נעדרה ממני השמחה והתשוקה דרושה כדי להעביר מסר רב עוצמה בנגינה.

תמיד לימדו אותי איך להימנע משגיאות, אבל מעולם לא לימדו אותי מה לעשות כששגיתי. נדרשתי להמון זמן והמון תרגול אבל זה היה שווה את זה. האלתור הוא כלי רב ערך עבור כל מי שעולה על הבמה

אז הבנתי משהו מהותי – שכדי להתנהל בענף התובעני והמסוכן הזה של הופעות חיות, אצטרך לאמץ גישה חדשה ולהתגבר באמצעותה על הקשיים. התחלתי ללמוד אלתור. זה היה עבורי תהליך קשה. הייתי חייבת ללמוד את הפעולות ה״טבעיות״ של ההלחנה שלרוב ילדים מצטיינים בהם. תמיד לימדו אותי איך להימנע משגיאות, אבל מעולם לא לימדו אותי מה לעשות כששגיתי. נדרשתי להמון זמן והמון תרגול אבל זה היה שווה את זה. האלתור הוא כלי רב ערך עבור כל מי שעולה על הבמה.

שנים לאחר מכן, בעודי לומדת לתואר שני בלונדון, המורה שלי לפסנתר באקדמיה המלכותית למוזיקה אמרה לה: ״אם לא תתאמני יום אחד, את תרגישי. אם לא תתאמני יומיים – אני ארגיש את זה. אם תדלגי על שלושה ימי אימונים, הקהל ירגיש את זה״. קריירה על הבמה כרוכה בתרגול אינסופי, אבל אפשר להתאמן במשך חודשים ועדיין לטעות. הפועל האנגלי המשמש לתיאור הנגינה בפסנתר, Play, פירושו גם משחק (בכל מובניו, במגרש המשחקים כמו בבמת התיאטרון), והוא מבטא את תמצית הנגינה. בלב הנגינה אין מנצחים או מפסידים, ישנה חוויה של הווה ושל תהליך ארוך טווח. יש בה התנסויות, הרהורים וניסיון מתמיד להשתפר. לעולם אי אפשר שהביצוע יהיה ״מוכן לגמרי״, כי בהגדרתו הוא תמיד בשלב הניסיוני עד שהוא מנוגן בפני קהל. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בנגינתו של דניאל ברנבוים, שעד כה הקליט את מחזור 32 הסונטות של בטהובן פעמיים. כך גם במקרה של ״וריאציות גולדברג״ של באך שהוקלטו על ידי גלן גוּלד בשנת 1955 וגם בשנת 1981. שתי ההקלטות היו משובחות במיוחד. לא היה ביצוע נכון וביצוע שגוי. זה היה פשוט ניסיונו להציג פרשנות חדשה לאותו טקסט עצמו. התפעלתי תמיד מכך ששניהם התאמצו כל כך להקליט את היצירות הנפלאות הללו. הדבר כנראה מעיד על היותם אמנים אמתיים בעלי מנהיגות פנימית.

אבל כיצד ניתן לתרגם את התובנות הללו מתחום המוזיקה והמופע לתחומי העסקים והמנהיגות? כשאני עובדת עם תאגידים על נושאים של חדשנות, לעתים קרובות אני מתפעלת מהאופן שבו מנהלים מתמודדים עם ״הבלתי צפוי״. זו עשויה להיות בעיה פעוטה כמו הצגת מצגת ללא מחשב או אתגר רציני יותר כמו התמודדות עם כישלונות, ופעולה בזמן משבר. לרוע המזל, אנחנו לומדים את מלאכתנו בעולם בדוי של שלמות, שניתן לקבל בו את כל המידע לפני קבלת ההחלטות, וקשה להיות ״מופתעים״. אין יותר ״צפי״, ואנו נדרשים לדעת את התוצאות מראש. זאת למרות שדווקא כישלון בכוחו ללמד אותנו דפוסים להצלחה.

הרשו לי להציע מטלות ורעיונות שישפרו את הביצוע הארגוני באמצעות סובלנות כלפי שגיאות. מנהיגיהם של ארגונים הם שצריכים לייסד תרבות של חדשנות שאינה חוששת מטעויות, והופכת אותן ואת תוצאותיהן לפעולות חיוביות.

שיתוף בדוגמאות ל״כישלון״

כשאני מבקשת ממנהלים ועובדים להכין קורות חיים של ״כישלונות״, רובם נדהמים. נדמה כי זהו אזור אסור, אלא שהבנת כישלונות עשויה לקרב אותנו לדפוסים של הצלחה. אני יכולה להעיד על כך מניסיוני שלי: ניצחתי בתחרויות בינלאומיות רבות, אבל הפסדתי ברבות עוד יותר. אני זוכרת בבהירות ימים שבהם הפסדתי בתחרות וכבר למחרת ניגשתי לתחרות הבאה. תחושות שליליות לא באו בחשבון. הייתי חייבת לזכור לעולם לא לראות בעצמי ״כישלון״ אלא ללמוד מהחולשות שבביצוע שלי. נהגתי לנתח כל פרט בהופעה שלי, מן הסביבה הפיזית ועד לבחירת היצירות וסדר הנגינה.

בודדים בלבד מסוגלים להמציא שגיאות רבות יותר ממספר המילים. זהו תרגיל שנועד לאמן אותנו לנפץ תבניות מוכרות ולבנות במקומן חדשות

אחד התרגילים מעוררי המחשבה שניתן לבצע קרוי ״תרגיל שגיאות הכתיב״, שבו המשתתפים מתבקשים לכתוב מילים שמוקראות באוזניהם, בכמה שיותר שגיאות כתיב. בכוונה. התוצאות מפתיעות. רוב האנשים מתקשים להפליא לטעות בכוונה, והתוצאה הממוצעת היא רק x/2 שגיאות (כש-X הוא מספר המילים). בודדים בלבד מסוגלים להמציא שגיאות רבות יותר ממספר המילים. זהו תרגיל שנועד לאמן אותנו במה שאפלטון כינה בשם ״תהליך הלמידה״, היכולת לנפץ תבניות מוכרות ולבנות במקומן חדשות. רובנו מפחדים לחרוג מן הגבולות המקובלים ולנסות הרגלים חדשים. אלא שהדבר נחוץ בתהליך היצירתי. הסתמכות על אזורי נוחות מוכרים היא כנראה האויבת הגדולה של העלאת רעיונות חדשים וחדשניים.

מנהיג שאינו חושש להודות בטעויות ולדבר עליהן בחופשיות יעזור לאחרים להרגיש בנוח לחלוק את הסיפורים שהם מסתירים.

תגמלו אחרת את החדשנות

המילה חדשנות נמצאת בשימוש בכל מקום, ונוהגים בה בקלות רבה מדי. לעתים קרובות אני פוגשת ארגונים המעודדים מנהלים ועובדים להעלות רעיונות חדשים. אולם ברוב המקרים, אחרי תקופה קצרה של חדשנות, רובם חוזרים לשגרה, ומניחים ליצירתיות. הארגונים שמצליחים בכך הם אלה שמציעים פלטפורמה מתמשכת לחדשנות. שמקצים לעובדים חלק קבוע מזמנם לצורך מציאת פתרונות יצירתיים ומקצים תקציב להשקעה ברעיונות הללו. המחויבות הזו של ההנהלה והעובדים כאחד, מעניקה לעובדים תחושה שמתייחסים לרעיונות שלהם ברצינות והם חשים דחף להשקיע את זמנם, מאמציהם והיצירתיות שלהם בעבודה, בשמחה ובטבעיות.

רובנו רואים בעבודה כלי להשתכרות. אבל אותם רגעים שעבורם היינו מוכנים לכאורה לשלם, הם הרגעים שמעניקים לנו תחושת תגמול מהותית, הרגעים המעצימים יצירתיות וחדשנות

אני נוהגת לשאול מנהלים וגם פסנתרנים בכיתות אמן: ״כמה אתם מוכנים לשלם כדי לחוות את העבודה שלכם?״ השאלה הזו מחייבת אותם לזהות מאילו מרכיבים בעבודה אנחנו שואבים את מרבית הסיפוק. רובנו רואים בעבודה כלי להשתכרות. אבל אותם רגעים שעבורם היינו מוכנים לכאורה לשלם, הם הרגעים שמעניקים לנו תחושת תגמול מהותית, הרגעים המעצימים יצירתיות וחדשנות.

לפני שנים מספר, ארגון גדול שעבדתי בו התמודד עם מספר אתגרים מבית. הם לא הצליחו לשלוט בשימוש באינטרנט של עובדיהם. אנשים בזבזו את הזמן ללא בושה בשיטוט ברשת. המנהלים ניסו מספר דרכים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ללא הועיל. זיהיתי את הייאוש שלהם והצעתי להם לבקש בקשה מאוד לא צפויה. רציתי להשתמש במרכיבי הבעיה עצמה – השיטוט ברשת – כדי לפתור את הבעיה. הם הכריזו כי ״כל יום, בין שתיים לשלוש בצהריים, אסור לעבוד. אנשים יכלים לגלוש ברשת למטרות אישיות בלבד. מי שייתפס עובד באותה שעה, יחשב כאילו לקח יום חופשה״. זה היה צעד נועז ופרובוקטיבי, אבל הוא הצליח. העובדים הגיעו לעבודה בחשק גדול יותר, בידיעה כי תכף תגיע ״השעה שלהם״. הם אמנם עבדו שעה פחות, אבל הניבו תוצאות טובות יותר. הגישה הזו מצליחה ב-95% מהמקרים, משום שמרבית בני האדם בוחרים בהתנהגות הוגנת כלפי אחרים.

*

אופניים ורודים, חלומות גדולים

למה לא? תמיד! תצלום: אלכסנדר שימק

מלמדים אותנו כי רק עבודה קשה מניבה תוצאות טובות יותר. עבודה קשה היא חיונית, אבל המרכיב האחר הוא שינוי ההסתכלות, המאפשר ביצוע יצירתי ופרשנות חדשנית. מרתק לחשוב שהחיים מורכבים מאנשים המפרשים טקסטים שונים על פי נקודות המבט והכישרונות הייחודיים להם

לעתים קרובות אנחנו נוהגים להתאמן בנגינה בפסנתר באופן דומה מאוד. לעולם לא אשכח איך בגיל 10 ניסיתי לנגן את ״סונטת אור ירח״ של בטהובן, שחלקה הראשון מעודן במיוחד. הרגשתי שאני אוחזת בכלי קריסטל יקר בעודי צועדת על רצפה חלקלקה. האפשרות שאקיש על קליד לא נכון או אנגן בקול רם מדי הייתה מזעזעת בעיניי. ואז המורה שלי הפסיקה אותי ואמרה : ״תרחיקי בבקשה את הכיסא, תעמדי ותנגני בקול רם ומהר מאוד״. מה? למה? מחיתי. חשבתי שזה חסר היגיון וטיפשי ונוגד את טבעה של הסונטה. אבל המורה שלי התעקשה ואני ביצעתי. ואחרי התרגול יוצא הדופן הייתי פתאום חופשיה ומסוגלת לנגן ברכות ובקלות יותר מאי פעם. כך למדתי שהמוזיקה יכולה להיות מיקרו-קוסמוס לפתרון בעיות, ולעזור להאיר באור חדש גם את תהליכי קבלת ההחלטות.

מלמדים אותנו כי רק עבודה קשה מניבה תוצאות טובות יותר. עבודה קשה היא חיונית, אבל למדתי מן המוזיקה כי הנגינה עצמה היא רק מרכיב חיוני אחד בהכנה. המרכיב האחר הוא שינוי ההסתכלות, המאפשר ביצוע יצירתי ופרשנות חדשנית. מרתק לחשוב שהחיים מורכבים מאנשים המפרשים טקסטים שונים על פי נקודות המבט והכישרונות הייחודיים להם.

זה מזכיר לי מהנדס אלקטרוניקה שהכרתי פעם. הוא היה בן 42 והוא איבד את עבודתו במהלך המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. הוא בילה חודשים בניסיון למצוא עבודה חדשה, אך לא מצא. דמי האבטלה שקיבל הופסקו אשתו חשבה שעליו לקבל כל עבודה שהיא, אבל הוא סירב לחשוב בקטן. הוא היה נחוש ומלא תשוקה להצליח. יום אחד הוא תלה שלוש מודעות בכתב יד על חלונות מכוניתו ויצא לסיבוב. בתחילה, נהגים אחרים חשבו שהמכונית למכירה, אבל הם שפשפו את עיניהם באי אמון כשקראו את הכתוב: ״מהנדס אלקטרוניקה מבריק, בן 42, מחפש עבודה״. זו הייתה מודעה פשוטה, בכתב יד. רבים חשו שהם חייבים לפגוש אותו, ולו מתוך סקרנות. בתוך ימים, הוא זומן לעשרות ראיונות עבודה, ובמהרה קיבל הצעות עבודה ונותר לו רק לבחור במשרה המועדפת עליו. הוא אפילו רואיין במהדורת החדשות הראשית, ואמר שם כי לא היה לו מה להפסיד ובמצבו לא הייתה לו ברירה אלא להעז.

המהנדס בעל התושייה לא חשש להפגין חולשה. זה היה גאוני מצדו לפרסם בצורה הזויה לכאורה את מצוקתו. הוא שבר את הכללים המקובלים בעולמו הפנימי והחיצוני, והייתה לכך השפעה אדירה – בכל הנוגע לאומץ והיצירתיות שלו, ולמציאות עבודה. הוא מצא את ג׳וב חלומותיו.

חדשנות נולדת לעתים קרובות מתוך מצוקה – אובדן מקום עבודה או בלק-אאוט על הבמה. אבל רגעים קשים אינם היחידים המולידים חדשנות. ניתן לתרגל אותה מדי יום ולקבל אותה ככלי חיוני לחיים, לאמנות ולמנהיגות. אם נחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו רואים את הכישלון וההצלחה שלנו, ונפריד את ה״תחושות״ המלוות אותם, נוכל להבין לעומק את הדפוסים המובילים אותנו להתנהגויות שונות. אם רק נביט מקרוב ברגעים ה״אפלים״ הללו, נוכל להפגין כלפיהם גישה חיובית ואפילו להפוך אותם להזדמנויות. כפי שאמר וינסטון צ׳רצ׳יל, ״הצלחה היא היכולת לנוע מכישלון לכישלון מבלי לאבד מן ההתלהבות״.

 

המאמר ראה אור במקור בכתב העת Developing Leaders, הזמין כאן. מערכת "אלכסון" מודה לכתב העת על הרשות לתרגם את המאמר.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ביצה שבורה, התחלה חדשה. תצלום: מרק לונד, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על המצטיינים בשגיאות כתיב

01
אלעד טלמור

שלום אורית
אני קורא בימים אלה את הספר "כוחה של נחישות" של קרול דואק ובתום קריאת המאמר שלך שמחתי לראות שאתן מתכוונות למעשה לאותו הדבר. המסר שלך מעודד ומעורר תקווה.
מודה לך על השיתוף האישי שלך בחוויית שינוי הגישה בזמן הופעות חיות.

03
סמדר זאבי

בס"ד
מאמר שווה קריאה!
זכור לי, בהיותי סטודנטית פרופ' חן שכטר(אלוף ישראל בשחייה) טען שעם הצוות צריך לשחק!!!
ערך לנו כניסה מוזיקאלית להרצאה באמצעות השמעת נגינת גאז' על מנת לשנות אווירה. המטרה שהנוכחים יבחינו בשינוי. בודדים הבחינו.

    04
    אורית וולף

    תודה סמדר. אכן המשחוק כדיסיפלינה היום כובש ועומד כאופציה חדשנית להעברת ידע ופחות מידע. אנחנו בעידן שבו אין צורך יותר בלמידת מידע אלא ברכישת ידע אינטגרטיבי בדרך חוויתית.

05
צבי בנימיני

"מנהיג שאינו חושש להודות בטעויות ולדבר עליהן בחופשיות יעזור לאחרים להרגיש בנוח לחלוק את הסיפורים שהם מסתירים".
משפט מפתח המתמצת את כל תפיסת הלמידה, התחקיר וההשתפרות המתמדת בחיל האוויר, שהוכיחה עצמה אין ספור פעמים.
התנאי המקדים לכך אינו פשוט. מתאים למסגרות קטנות ו"אליטיסטיות" (לא בהכרח מונח שלילי!) ולמסגרות בהן יש מורשת של העדר ענישה, המובנית בתהליכי החשיבה.
רופאים ואחיות התחילו עם זה, אבל הם עדיין, יחסית, מאחור. בגלל החשש מתביעות משפטיות.