המציל והמרעיל

בקומה השנייה של אחד הבניינים הישנים במכון ויצמן למדע נמצאת המעבדה המקורית של חיים וייצמן, ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית במאה הקודמת. בבניין זה החל מכון ויצמן למדע את דרכו ב-1934, תחת השם ״מכון זיו״. כאן עבד וייצמן על מחקריו, תוך כדי ניהול ענייני התנועה הציונית והנהגת העם היהודי. המעבדה נשמרה עד היום בצורתה המקורית, על כל חפציו, כליו ומכשיריו של וייצמן. על שולחן משרדו שבמעבדה נמצאות שתי תמונות שווייצמן בחר להציב במקום. בתמונות אלה נראים שני כימאים יהודים גרמנים מפורסמים זוכי פרס נובל: פריץ האבר (Haber) וריכארד וילשטאטר (Willstätter). שניהם היו חבריו הקרובים, ואת שניהם ניסה וייצמן להביא לארץ ישראל כדי שינהלו עמו את מכון זיו. וייצמן כשל בניסיונו להביאם לרחובות, והתמונות היו עבורו מזכרת לחשיבותו של המפעל הציוני להצלת היהודים הנרדפים באירופה באותה תקופה. פריץ האבר היה אחד החוקרים החשובים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים. עם זאת, מעשיו היו ועדיין שנויים במחלוקת, והם מעוררים שאלות אתיות רבות לגבי תפקידו של המדע ושל המדען, בימי שלום ובימי מלחמה.

האבר מעולם לא התכחש לשורשיו היהודים. הוא המשיך לראות עצמו כחלק מהעם היהודי וחש אחריות לגורלם של עמיתיו היהודים, בעיקר בימים האפלים של המשטר הנאצי, אך גם הרבה לפניהם

פריץ האבר נולד בשנת 1868 בברסלאו שבפרוסיה (היום ורוצלב שבפולין) למשפחה יהודית ממעמד בינוני-גבוה. אביו, זיגמונד, היה סוחר בדים מצליח שהקים מפעל לצביעת בדים בעיר. פריץ היה מיועד להשתלב במפעל ולרשת את מקומו של אביו, אך תשוקתו למדע דחפה אותו להמשיך את דרכו באקדמיה. בגיל 23 האבר התנצר והצטרף לכנסייה הפרוטסטנטית-לותרנית. הוא אף דרש מאשתו הראשונה ולימים גם מאשתו השנייה, שתיהן ממשפחות יהודיות, להתנצר לפני נישואיהם. הסיבות להתנצרותו אינן ברורות לחלוטין. ייתכן שהוא עשה זאת כדי לשפר את סיכוייו להתקדם באקדמיה ובצבא הגרמני, שהיו באותה תקופה עדיין מוגבלים ליהודים. אולם ישנן עדויות לכך שהוא היה מושפע מלימודי הפילוסופיה שלו וגם ממאורעות אנטישמיים וקריאות לאומיות לזניחת השייכות הדתית למען המולדת הגרמנית – כל אלה כנראה חיזקו את החלטתו להתרחק מהיהדות. יהיו הסיבות אשר יהיו, האבר מעולם לא התכחש לשורשיו היהודים. הוא המשיך לראות עצמו כחלק מהעם היהודי וחש אחריות לגורלם של עמיתיו היהודים, בעיקר בימים האפלים של המשטר הנאצי, אך גם הרבה לפניהם.

פריץ האבר (1918), תצלום: קרן נובל, שבדיה, ויקיפדיה

האבר מציל את האנושות

האבר היה כימאי מוכשר במיוחד, שנודע בעבודתו הקפדנית והמדויקת. לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ברלין, עבר האבר לאוניברסיטת יינה ומשם המשיך בשנת 1894 לאוניברסיטה בקרלסרוּהה. מחקריו התמקדו בפיתוח תהליכים קטליטיים לשימושים טכנולוגיים מתקדמים. במהלך שנות עבודתו בקרלסרוהה, הוא פיתח את התהליך הכימי המפורסם שנקרא על שמו, תהליך האבר-בוש, שנועד לפתור בעיה שנחשבה אז מעיקה במיוחד, המחסור בחנקן זמין.

האבר קיבל בשנת 1918 פרס נובל בכימיה, כמי שהצליח ״להפיק לחם מן השמיים״. עד היום, לפי החישובים, כמחצית מהתוצרת החקלאית בעולם צומחת בזכות תהליך האבר-בוש

האוויר שאנו נושמים מורכב ברובו מחנקן בצורה של מולקולה כפולה יציבה. החנקן בצורה זו אינו זמין לשימוש על ידי רוב היצורים החיים. כדי לנצל אותו, צריך לפרק את המולקולה וליצור ממנה מולקולות אחרות, כמו אמוניה. חיידקים מסוימים עושים זאת בתהליך שנקרא ״קיבוע חנקן״, שהודות לו החנקן זמין לצמחים, הזקוקים לו כדי לצמוח ולתפקד בצורה תקינה. באותה תקופה לא הייתה שיטה תעשייתית יעילה לייצור האמוניה החיונית לדשן חקלאי (וגם לייצור חומרי נפץ), ופיתוח שיטה זו היה הגביע הקדוש של הכימאים. האבר הצליח לפתור את הבעיה בעזרת לחץ אטמוספרי גבוה המופעל על חנקן מהאוויר תוך שימוש בזרזים קטליטיים, בתהליך שאפשר להגדיל בצורה משמעותית את כמויות הדשנים והתוצרת החקלאית, ובעצם להציל את העולם מרעב. האבר קיבל בשנת 1918 פרס נובל בכימיה, כמי שהצליח ״להפיק לחם מן השמיים״. עד היום, לפי החישובים, כמחצית מהתוצרת החקלאית בעולם צומחת בזכות תהליך האבר-בוש. הענקת פרס נובל להאבר עוררה תגובות ומחאות זועמות רבות ברחבי העולם עקב מעשיו של האבר במהלך מלחמת העולם הראשונה.

קודם לכן, בשנת 1911, האבר עזב את קרלסרוהה וחזר לברלין, שם קיבל את התפקיד המכובד של ניהול מכון המחקר החדש בכימיה פיסיקלית על שם הקיסר וילהלם. האבר נחשב אז למדען מבריק ופורץ דרך בתחומי התעשייה והמחקר הכימי, ופטריוט נאמן למולדת. מעמדו כאחד המדענים הגדולים של גרמניה התחזק והלך, אולם אז פרצה מלחמת העולם.

האבר מתגייס למלחמה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 התנדב האבר לצבא הגרמני כדי לסייע למאמץ המלחמתי, בניסיון להוכיח את נאמנותו המוחלטת למולדת. הוא נבחר לעמוד בראש יחידה לפיתוח סוג חדש של אמצעי לחימה: נשק כימי להשמדה המונית. עד אז היו רק ניסיונות בודדים לשימוש בחומרים כימיים במלחמה. האבר ראה במשימה זו שליחות רבת חשיבות, שנועדה להציל את החיילים הגרמנים הסובלים מקור, רעב ומחלות בשוחות שלאורך קווי הביצורים מול מדינות ההסכמה. הוא סבר שנשק כזה יוכל לשנות את מאזן האימה ולהביא לסיום מהיר של המלחמה. ואכן, ב-22 באפריל 1915 פיקח האבר על הניסוי הראשון בשימוש באמצעי לחימה כימיים בשדה הקרב. זה היה מול הצבא הצרפתי ליד העיר ייפר. אלפי מכלים של גז כלור הוצבו לאורך קילומטרים, ובסביבות השעה חמש בערב, כשתנאי הרוח היו מתאימים, ניתנה הפקודה לשחרר באחת את הגז שבמכלים. ענן צהבהב בגובה של כ-30 מטרים החל להתקדם באיטיות לעבר שוחותיהם של החיילים הצרפתים ההמומים. אלפים מהם מתו בייסורים נוראיים ועוד עשרות אלפים נפצעו או נלקחו בשבי. ניסוי זה שינה לחלוטין את תורת הלחימה המודרנית. כל המעצמות פתחו במרוץ לפיתוח אמצעי לחימה כימיים קטלניים יותר ולמציאת דרכי התגוננות יעילות. האבר המשיך במשימתו לאורך כל שנות המלחמה, והיה אחראי בין השאר גם על פיתוח גז החרדל.

השימוש בנשק להרג המוני הפך לאיום בלתי פוסק על מדינות העולם ועל שלוותם של תושביהן. לא ניתן להתעלם מחלקו של האבר בהתפתחויות אלה, גם אם זו מעולם לא הייתה כוונתו

ההשלכות של פיתוח הנשק הכימי – מעבר לכך שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום נהרגו ונפצעו מיליונים כתוצאה משימוש בנשק כזה –  משפיעות ברמה הפסיכולוגית על החברה האנושית כולה. השימוש בנשק להרג המוני הפך לאיום בלתי פוסק על מדינות העולם ועל שלוותם של תושביהן. לא ניתן להתעלם מחלקו של האבר בהתפתחויות אלה, גם אם זו מעולם לא הייתה כוונתו. תפקידו של המדען במלחמה יכול להיות בעל השפעה עצומה, כפי שניתן לראות בסיפורו של האבר, אך על מי מוטלת האחריות למעשים אלה? האם המדען עצמו הוא האחראי הבלעדי על ההחלטה להשתתף בפיתוח נשק? ואולי יש צורך בארגונים וגופים אחרים לבקרה ופיקוח? ומי יהיו האנשים באותם ארגונים? ומי יקבע את הקוד האתי שלפיו הם יפעלו? ומי יפקח עליהם? שאלות אלה בנושא המדע המגויס לטובת המאמץ הצבאי נמצאות במחלוקת עד היום.

"כוחות צרפתיים - מצרפת וממושבותיה, מותקפים בגז בידי הגרמנים ב-22 באפריל 1915" (1918), ויליאם רוברטס. תצלום: ויקיפדיה

ימים מספר לאחר הניסוי הנוראי בייפר, חזר האבר לביתו שבברלין וחגג את הצלחתו בארוחת ערב עם אשתו הראשונה, קלרה אימרווהר ומספר חברים. אימרווהר הייתה האישה הראשונה בגרמניה שקיבלה דוקטורט בכימיה, אך היא עזבה את המחקר כדי לגדל את בנם היחיד, הרמן. היא הייתה ידועה גם בדעותיה הפציפיסטיות. לאחר ארוחת הערב פרצה מריבה בין קלרה לפריץ, כנראה על רקע התנגדותה למעשיו במלחמה. קלרה לקחה את אקדחו הצבאי של פריץ והתאבדה בחצר ביתם. האבר, קר רוח כהרגלו, חזר למחרת ההלוויה ליחידתו הצבאית כדי לבצע ניסויים נוספים בגז הכלור בחזית הרוסית והשאיר את הרמן לטיפולם של בני משפחתו. האבר נישא שנית לשרלוטה נתן ב-1917. לבני הזוג נולדו שני ילדים, לפני שהתגרשו ב-1927.

האבר התמסר כולו למאמצי המלחמה של גרמניה – במהלך שהיה ועודו שנוי במחלוקת. ניתן להשוות זאת למעשיהם של המדענים האמריקנים שפיתחו את פצצת האטום, שהביאה לסיומה של מלחמת העולם השנייה ולתחילתו של מרוץ החימוש הגרעיני שמאיים על האנושות כולה עד היום

קשה לקבוע היכן עובר הגבול בין מדע המגויס לטובת האנושות לבין מדע המסכן אותה, בעיקר בתקופות של מלחמה. האבר התמסר כולו למאמצי המלחמה של גרמניה – במהלך שהיה ועודו שנוי במחלוקת. ניתן להשוות זאת למעשיהם של המדענים האמריקנים שפיתחו את פצצת האטום, שהביאה לסיומה של מלחמת העולם השנייה ולתחילתו של מרוץ החימוש הגרעיני שמאיים על האנושות כולה עד היום. מצד שני, הנשק הגרעיני הביא לפיתוח היכולת להשתמש באנרגיה אטומית לצרכי האנושות. למדענים כאלה אין הפריווילגיה השמורה לנו, המביטים בהם בדיעבד ומסוגלים לראות את התמונה כולה ולהבין את השלכות מעשיהם לאורך זמן.

גם הגיבור השני של מאמר זה, חיים וייצמן, גייס את העשייה המדעית שלו לטובת המאמץ המלחמתי – של הבריטים. במהלך מלחמת העולם הראשונה וייצמן הוביל את המאמצים להפקת אצטון, שהיה חיוני לייצור חומרי נפץ ארטילריים. האם ההבדל בין האבר לווייצמן מתמצה בכך שווייצמן פעל למען הצד שניצח במלחמה? או שאולי נאמנותו המוחלטת של האבר לגרמניה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בגאוותו על הצלחת הנשק הנורא שפיתח וחזרתו לצבא מיד לאחר התאבדותה של אשתו, תוך נטישת בנו היחיד, מוכיחה שהיה בו משהו קיצוני, טוטלי וחסר חמלה אנושית? האבר עצמו התפכח עם עליית הנאצים לשלטון.

חיים וייצמן, דיוקן בשמן. תצלום: Max Nathans

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה ותבוסתה של גרמניה, הואשם האבר בביצוע פשעי מלחמה. הוא עזב לשוויץ ולא הוגשו נגדו כתבי אישום. זמן לא רק לאחר מכן שב האבר לעמוד בראש מכון המחקר שלו בברלין ופעל למען שיקום כלכלתה ההרוסה של גרמניה. בין השאר, הוא ניסה לפתח שיטה להפקת זהב ממי ים, אך ללא הצלחה. הוא גם עמד בראש מכון מחקר לפיתוח חומרי הדברה לחקלאות. אחד החומרים שהוא פיתח היה גז קטלני במיוחד להדברת חרקים בשם ״ציקלון״. באופן טרגי, היה זה אותו חומר בו השתמשו הנאצים להריגת רבים מבני עמו שלו – אך כל זה קרה שנים לאחר מותו.

האבר מסייע ליהודים בגרמניה

האבר, שהיה ידיד קרוב של איינשטיין, כתב לו מכתב תקיף שבו ביקש ממנו לחזור בו מהחלטתו להצטרף לווייצמן, כיוון שבמעשה זה הוא יוכיח את חוסר נאמנותו לגרמניה ואת תמיכתו בתנועה הציונית, והדבר עלול לסכן את מעמדם של היהודים בגרמניה ובעולם כולו

להאבר הייתה מערכת יחסים מורכבת עם זהותו ושורשיו היהודיים. כאמור, בראשית דרכו האקדמית הוא התנצר אף שניהל אורח חיים חילוני לחלוטין ללא כל סממנים דתיים, אך שמר על קשר הדוק עם היהודים בגרמניה. בספרו האוטוביוגרפי של חיים וייצמן, ״מסה ומעש״ (1949), מוקדשים לא מעט עמודים לתיאור קשריו עם פריץ האבר. וייצמן כתב שבתחילת הדרך הוא לא רחש חיבה רבה להאבר, בגלל תקרית שהתרחשה ב-1921. וייצמן גייס באותה שנה את המדען הגרמני המפורסם ביותר, אלברט איינשטיין, להצטרף אליו למסע גיוס תרומות בארצות הברית, כדי להקים את האוניברסיטה העברית בירושלים. האבר, שהיה ידיד קרוב של איינשטיין, כתב לו מכתב תקיף שבו ביקש ממנו לחזור בו מהחלטתו להצטרף לווייצמן, כיוון שבמעשה זה הוא יוכיח את חוסר נאמנותו לגרמניה ואת תמיכתו בתנועה הציונית, והדבר עלול לסכן את מעמדם של היהודים בגרמניה ובעולם כולו. איינשטיין ענה להאבר במכתב חריף משלו, ובו הוא טען שאין במעשיו שום בגידה בגרמניה וכי הוא פועל למען הצלתם של היהודים הסובלים מאנטישמיות ורדיפה ברחבי העולם. איינשטיין אכן יצא עם וייצמן לארה"ב, והתקבל שם בכבוד רב. וייצמן, ששמע מאיינשטיין על ניסיונותיו של האבר למנוע את הצטרפותו למסע, נטר לו על כך טינה וסבר שהוא מנסה לחבל במאמציה של התנועה הציונית.

חיים וייצמן יחד עם אלברט איינשטיין בספינה "רוטרדם" בדרך לניו יורק (1921). איתם בן-ציון מוסינזון ומנחם אוסישקין. תצלום: אוסף ביין, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

הכול השתנה בתחילת שנות השלושים, כאשר רוחות מבשרות רעה החלו לנשוב בגרמניה והתנועה הנאצית זקפה את ראשה. בשנת 1932 יצא האבר ללונדון כדי לפגוש את בנו מנישואיו הראשונים, הרמן. הרמן היה בעצמו כימאי. הוא עבד בפריז במפעלו של ג'וזף בלומנפלד, גיסו של וייצמן ותמך נלהבות  בתנועה הציונית. הוא אירגן מפגש בין אביו לבין וייצמן, ושני המדענים הגדולים נפגשו בפעם הראשונה. למרות ההיסטוריה העכורה בניהם, האבר ווייצמן התקרבו זה לזה במהירות, כנראה בהשפעת רוח התקופה והאיום המתגבר על יהודי גרמניה. באותן שנים האבר כבר החל להבין שמולדתו אינה מה שהייתה, וששורשיו היהודים עומדים להיות לו לרועץ עם התגברות השנאה כלפי היהודים בימי השפל של רפובליקת ויימר. וייצמן זיהה את ההזדמנות לגייס את המדען הגדול למשימה המרכזית שלשמה פעל באותם ימים – הקמת מכון מחקר חדש בארץ ישראל. כך או כך, השניים הפכו לידידים קרובים, כפי שמעידים עשרות המכתבים שהם כתבו זה לזה במהלך השנתיים הבאות.

לאחר המפגש בלונדון הזמין האבר את וייצמן לבקרו במכון המחקר שלו בברלין. וייצמן נעתר להזמנה והגיע לברלין בדצמבר 1932, חודשים בודדים לפני עליית הנאצים לשלטון. האבר אירח את וייצמן בכבוד רב, ווייצמן התרשם מאד מהמכון ומאופן ניהולו, ואף שאב רעיונות רבים שבהם השתמש לתכנון מכון זיו שהקים ברחובות כעבור כשנתיים.

יום לאחר שהוא שלח את מכתב הפיטורים האחרון, הגיש האבר בעצמו מכתב התפטרות מתפקידו כמנהל המכון עקב חוסר יכולתו לפעול בתנאים לא מוסריים אלה. האבר הבין שגרמניה השתנתה ושהוא הקדיש את חייו למדינה אשר עכשיו רואה בו אדם נחות בשל מוצאו

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. אחד הצווים הראשונים שהוציאה דרש לפטר מיד את כל היהודים המועסקים במוסדות המדינה, ובהם גם מכון המחקר של האבר. האבר עצמו לא היה נתון עדיין בסכנת פיטורים, שכן הצו לא כלל את מי שלחם וזכה באות גבורה במלחמת העולם הראשונה. עם זאת, רבים מהמדענים במכון המחקר שלו היו יהודים והוא קיבל הוראה לפטרם. בלב כבד שלח האבר את מכתבי הפיטורים, לא לפני שהוא ערך מסע זריז לאנגליה ולהולנד בניסיון למצוא מקומות תעסוקה חלופיים לעובדיו ולעצמו. יום לאחר שהוא שלח את מכתב הפיטורים האחרון, הגיש האבר בעצמו מכתב התפטרות מתפקידו כמנהל המכון עקב חוסר יכולתו לפעול בתנאים לא מוסריים אלה. האבר הבין שגרמניה השתנתה ושהוא הקדיש את חייו למדינה אשר עכשיו רואה בו אדם נחות בשל מוצאו. זו הייתה התפכחות קשה מנשוא עבורו, שהביאה להתדרדרות מהירה בבריאותו הגופנית והנפשית. הוא החליט לעזוב את גרמניה ולחפש את מזלו כפליט במדינות אחרות.

האבר עוזב את גרמניה

בראשית אוגוסט 1933 עזב האבר את גרמניה. הוא יצא לכנס מדעי בספרד, יחד עם חברו הקרוב ריכארד וילשטאטר, הכימאי היהודי השני הנראה בתמונה על השולחן במשרדו של וייצמן. בדרכם לספרד, נפגשו השניים עם וייצמן בפריז. באותה פגישה ניסה וייצמן לשכנעם להצטרף אליו בהקמת מכון המחקר ברחובות. וילשטאטר היה נחוש להישאר בגרמניה, למרות הסכנה המתקרבת. האבר, לעומת זאת, נעתר להצעה והחל לתכנן עם וייצמן את המעבר לארץ ישראל. לאחר הכנס בספרד, האבר נפגש פעם נוספת עם וייצמן בעיירה צרמט שלמרגלות הר המטרהורן בשוויץ, שם הם המשיכו לדון בפרטי המעבר שלו לרחובות.

ביתו של חיים וייצמן במכון הקרוי היום על שמו ברחובות. תצלום: מיכאלי, ויקיפדיה

בשלושת החודשים שבהם בילה באנגליה הוא זכה לפגוש אחדים מהמדענים שעבדו תחתיו במכון בברלין, אך גם נתקל במדענים אנגלים שסלדו מפעילותו לפיתוח הלוחמה הכימית

לאחר הפגישה בצרמט שב האבר לבית ההבראה, אולם בדרכו לשם לקה בהתקף לב עקב המאמץ הרב במסעו לפגוש את וייצמן בהרים. את החודשים הבאים הוא הקדיש לתכנון המשך צעדיו. הוא קיבל הצעה להיות מדען-אורח בקיימברידג', אנגליה, ובנובמבר 1933 הוא עבר לשם בלוויית אחותו החורגת, אלזה. האבר היה כבר תשוש, חסר כוחות ומדוכא עקב המתרחש בגרמניה ומאמציו הכושלים להציל חלק מרכושו הרב שנותר שם. בשלושת החודשים שבהם בילה באנגליה הוא זכה לפגוש אחדים מהמדענים שעבדו תחתיו במכון בברלין, אך גם נתקל במדענים אנגלים שסלדו מפעילותו לפיתוח הלוחמה הכימית. הייתה זו תקופה של התבוננות עצמית עבור האבר והוא הבין שכוחו לא יעמוד לו במסע לארץ ישראל. במכתביו הקודרים לווייצמן הוא פרש תחזיות מדויקות להפליא באשר לגורלו של העם היהודי והקמת מדינת ישראל. על אף עברו רב ההישגים, האבר התקרב לסוף חייו כפליט חסר כל.

פגישתם האחרונה של האבר ווייצמן התקיימה ב-26 בינואר 1934 בלונדון. האבר היה בדרכו לבית הבראה בשוויץ בניסיון להתאושש מהחורף האנגלי הקשה, שהחמיר עוד יותר את מצבו הבריאותי. וייצמן כבר ידע שהמדען התשוש לא יזכה להצטרף אליו בהקמת מכון זיו ברחובות, שמועד פתיחתו הלך והתקרב. לא ידוע רבות על הנאמר בפגישה זו, שבה נכחו גם בנו של האבר, הרמן, וגיסו של וייצמן, בלומנפלד, בדיוק כמו בפגישתם הראשונה בלונדון שנתיים קודם לכן. לאחר הפגישה האבר המשיך עם בני משפחתו לשוויץ. שלושה ימים לאחר מכן הוא הלך לעולמו בבית המלון שבו שהה בבאזל. קברו נמצא שם עד היום, לצד קברה של אשתו הראשונה, קלרה אימרווהר, שאותה הוא ביקש לקבור לצדו. במברק ששלח וייצמן להרמן האבר ב-31 בינואר, 1934 הוא כתב: "אני המום ועצוב באופן עמוק מהחדשות העצובות על מותו של אביך. המדע והאנושות הפסידה בו את אחד מבניה הגדולים ביותר."

וייצמן חנך את מכון המחקר החדש שלו ברחובות כעבור שלושה חודשים. וילשטאטר היה אורח הכבוד בטקס הפתיחה, ולאחר מכן שב למינכן. הוא ברח מגרמניה לשוויץ רק ב-1939, שם נפטר שלוש שנים מאוחר יותר. ספריית המכון נקראה על שמו של פריץ האבר ובהמשך נתרמו לה, ביוזמת בנו, כל כתביו המדעיים של האבר. המכון – לימים מכון ויצמן למדע – צמח להיות אחד מרכזי מחקרי המובילים בעולם עד היום.

תמונה ראשית: מתוך "תיל גרמני - Thiepval" (מ-1917), ויליאם אורפן, אוסף ה-Imperial War Museum, לונדון. תצלום: ויקיפדיה