המקום הרחוק ביותר בעולם

נקודת נמו היא הנקודה הרחוקה ביותר מיבשה בכדור הארץ. מתברר שלא מעט קורה שם
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

קוראים לזה "בעיית השחייה הארוכה ביותר": אם תתבקשו להשליך מישהו בנקודת הים הרחוקה ביותר מיבשה – המקום הנידח ביותר בכדור הארץ – איפה תשליכו אותו? את התשובה הציעו לפני עשורים ספורים בלבד: מקום בדרום האוקיינוס השקט, בנ.צ. 48°52.5291ʹS 123°23.5116ʹW, המכונה "קוטב אי הנגישות הימי" (זהו תרגום צמוד של שמו הרשמי באנגלית, Oceanic pole of inaccessibility). לא רבים מבקרים בו. אבל בוקר אחד בשנה שעברה פגשתי מספר אנשים שבדיוק חזרו משם.

הם הפליגו בסנפירית (סירה עם סנפירים מלאכותיים) באורך עשרים מטר, "מאלָמָה" שמה, במסגרת ״מרוץ האוקיינוס", תחרות יאכטות שנתית המקיפה את העולם, וחלפו ממש ליד הנקודה הזו, שנמצאת בחצי הדרך בין ניו זילנד לדרום אמריקה. ועכשיו, חודשיים אחר כך, הם עצרו לזמן קצר בניופורט שברוד איילנד לפני יציאתם לקטע האחרון של חציית האוקיינוס האטלנטי (מאלמה תנצח במרוץ). בצוות היו חמישה אנשים, ואני שוחחתי עם חלק מהם ואז הצטרפתי אליהם להפלגה ממפרץ נָרָגַנְסֶט. כששאלתי אותם איך היה לבקר בקוטב אי הנגישות, כולם דיברו מיד על מזג האוויר.

האוקיינוס הדרומי, שחובק את קווי הרוחב שמעל אנטארקטיקה ומתחת ליבשות האחרות, מתאפיין במזג האוויר הקשה ביותר בעולם כי מימיו זורמים בלי שום יבשה שתאט אותם

חברי הצוות תיארו את מזג האוויר שם בלשון מתונה של טייסי ניסוי, עם תיאורים כמו "לא פשוט", "חזק", או "בלתי שגרתי" (פעם אחת, מישהו אפילו אמר "מאוד בלתי שגרתי"). האוקיינוס הדרומי, שחובק את קווי הרוחב שמעל אנטארקטיקה ומתחת ליבשות האחרות, מתאפיין במזג האוויר הקשה ביותר בעולם כי מימיו זורמים בלי שום יבשה שתאט אותם. הזרם הזה, המכונה "הזרם המקיף את הקוטב הדרומי", הוא החזק ביותר בכדור הארץ, מעין מסוע שאינו עוצר לעולם, ובשנים האחרונות הוא רק מאיץ והולך. אלה המים שטלטלו את רואלד אמונדסן וארנסט שקלטון. הרוחות כאן קרות ואכזריות. הגלים מגיעים לגובה של עשרים מטר ומעלה. מהירותה של סירת מרוץ עלולה, תוך שנייה אחת, לצנוח מ־30 קשר ל־5 ואז לקפוץ שוב ל־30. מי שנקלע לשם יצטרך לשרוד את הזעזועים האלה במשך חמישה ימים, עשרה ימים, כשהוא מתמרן את מפרשיו מתוך תא זעיר אטום בלי שיוכל אפילו להזדקף מלוא קומתו. מי שרוצה לישון, חוגר את עצמו ברתמה. ושיהיה מוכן להתעורר חבול.

נקודת נמו

כאן: המיקום של נקודת נמו בדרום האוקיאנוס השקט, ביחס לשלוש נקודות החוף הקרובות ביותר. איור: אדה צ'וקמינסקי, ויקיפדיה

זו אינה סביבה מיטיבה לסירת מפרש. אבל זהו בית הגידול הטבעי של האלברטוס. תוכלו להתבונן בו מבעד למסך ערפילי כשהוא דואה על זרמי האוויר שמעל המים – גולש בחדות על גבי גל עצום ואז נוסק מעלה מעל הגל הבא. יש לעוף הזה מוטת כנפיים של שלושה מטרים, אבל הכנפיים אינן חובטות באוויר, אלא נשארות נעולות בשלמות אווירודינמית. האלבטרוס אינו מקדיש שום מחשבה לשחייה הארוכה ביותר. ייתכן שהוא לא נגע ביבשה כבר שנים.

בלטינית, 'נֶמוֹ' פירושו אף אחד, וזה אכן שם הולם, שכן אין כאן שום דבר ואף אחד. נקודת נמו אינה משתייכת לשום תחום שיפוט לאומי. לפי אתר הניטור FlightRadar24, מדי פעם, בתנאי הרוח המתאימים, חולפת מעליה טיסה מסחרית מסידני או מאוקלנד לסנטיאגו. אבל שום נתיב תובלה אינו עובר דרך הנקודה הזו. אף מדינה אינה מחזיקה נוכחות ימית באזור

קוטב אי הנגישות הימי מוכר יותר בשם "נקודת נמו". אין הכוונה לדג של דיסני, אלא לקפטן מ"עשרים אלף מיל מתחת למים", ספרו של ז'ול ורן. בלטינית, "נֶמוֹ" פירושו אף אחד, וזה אכן שם הולם, שכן אין כאן שום דבר ואף אחד. נקודת נמו אינה משתייכת לשום תחום שיפוט לאומי. לפי אתר הניטור FlightRadar24, מדי פעם, בתנאי הרוח המתאימים, חולפת מעליה טיסה מסחרית מסידני או מאוקלנד לסנטיאגו. אבל שום נתיב תובלה אינו עובר דרך הנקודה הזו. אף מדינה אינה מחזיקה נוכחות ימית באזור. בשל תכונותיו המשונות של "הסביבון" הדרום פסיפי (תנועת הזרמים המעגלית שם), לים פה אין חומרי מזון מספיקים לקיומן של צורות חיים רבות. כלומר, זהו מדבר ימי. מכיוון שהפעילות הביולוגית כאן מזערית, המים צלולים יותר מבכל אוקיינוס אחר.

מה שבכל זאת מוצאים ברצועת הים הרחבה שסביב נקודת נמו – בתחתית הים, ארבעה קילומטרים מתחת לפני הים – הם שרידים של חלליות. החלליות הונחתו כאן בתהליך של יציאה מבוקרת ממסלול, מתוך הנחה שקוטב אי הנגישות הוא אתר נחיתה טוב יותר מאשר הגג של מישהו בפלורידה או בקרוליינה הצפונית. חלקים של תחנת החלל הסובייטים הישנה "מיר" נמצאים כאן במקום כלשהו, וגם חתיכות של יותר מ־250 רכבי חלל אחרים ומטעניהם. הם נשלחו אל מחוץ לאטמוספרה על ידי סוכנויות חלל שונות ומספר חברות פרטיות, ואז חייהן הגיעו לסיומם. יש סימטריה בקשר הזה עם החלל החיצון: אם אתם נמצאים בסירה בנקודת נמו, בני האדם הקרובים ביותר אליכם הם כנראה האסטרונאוטים בתחנת חלל הבין לאומית, שמדי פעם חולפת ישירות מעליכם בגובה של כ־400 קילומטר. כשנתיביהם הצטלבו, האסטרונאוטים בתחנת החלל הבין לאומית ואנשי הצוות על סיפון המלאמה החליפו מסרים.

הצוות של המלאמה סיפר לי על חוויית הריחוק. בנקודת נמו, הם אמרו, אין שום מקום לברוח אליו. אם תורן נשבר, הסיוע מצ'ילה או מניו זילנד יגיע לכל המוקדם תוך שבוע-שבועיים. אתה צריך להיות מסוגל לתקן בעצמך הכול – מפרשים, מנועים, אלקטרוניקה, את גוף הסירה עצמו. הם דיברו על תחושות של צלילות וחדות יוצאות דופן הנובעות מרמת הסכנה האדירה. והנוף הסובב אותך מוסיף גם ממד חזותי חריג, כי בקו רוחב דרומי כל כך, האינטראקציה בין האור לעננים קיצונית: הכהים כהים מאוד, והבוהקים בוהקים להחריד.

סיימון פישר (Fisher), הנווט של המלאמה, אמר שהוא הרגיש כמו מסיג גבול כשהסירה התקרבה לנקודת נמו – כאילו הוא פולש למקום שבני אדם אינם שייכים אליו. הצוות דיבר גם על תחושות של זכות יוצאת דופן ושל כוח. "יש משהו מיוחד מאוד", אמר פישר, "בידיעה שאתה נמצא במקום שאיש חוץ ממך אינו נמצא בו".

כולנו מכירים את התחושה הזאת. ביצות גשומות שוממות, מדבריות ללא דרכים, איים בלתי מאוכלסים. מקומות כאלה מהלכים עליי קסם. מטאפורית, מובן שהריחוק נמצא בכל מקום – בערים, בספרים, במערכות יחסים. אבל ריחוק פיזי הוא קטגוריה בפני עצמה. הוא משמש כמכפיל כוח: הוא הופך את המפואר למפואר יותר ואת הנורא לנורא יותר. קוטב אי הנגישות הימי מזקק את חוויית הריחוק הפיזי בכדור הארץ לצורתה הטהורה והמוחלטת. יש גם קטבי אי נגישות יבשתיים – המקום בכל יבשה שהוא הרחוק ביותר מהים. אבל המקומות האלה אינם תמיד נידחים כל כך. אפשר לנסוע אליהם במכונית. אנשים גרים לא הרחק (קוטב אי הנגישות בצפון אמריקה נמצא בשמורת פַּיין רידג' Pine Ridge בדקוטה הדרומית). אבל אל נקודת נמו כמעט בלתי אפשרי להגיע, והיא אינה מציעה דבר למי שמצליח, אפילו לא מקום לעמוד בו. היא האנטי־אוורסט: היא קוראת אלינו כי אין בה דבר.

פיין רידג', שמורה, דקוטה הדרומית

גאוגרפית, לא פחות נידחת: שמורת פיין רידג', דקוטה הדרומית. תצלום: egyptspice

על נקודת נמו שמעתי לראשונה ב־1997, כשההידרופונים על קרקעית דרום האוקיינוס השקט, שהיו רחוקים אלפי קילומטרים זה מזה, קלטו את הצליל התת־מימי החזק ביותר שתועד עד אז. התגלית ההיא עלתה לכותרות, והצליל זכה עד מהרה לשם "בְּלוּפּ". מה מקורו? היו שהעלו השערות בנוגע לצורת חיים ימית שאינה מוכרת שאורבת במעמקים. היו דיבורים אפלים על פעילות צבאית רוסית או אמריקנית. קוראיו של ה.פ. לאבקראפט זוכרים שהעיר התת־ימית האבודה ר'ליה (R’lyeh) נמצאת לכאורה בקרבת מקום. חוקרים ממנהלת האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומית של ארה"ב הגיעו בסופו של דבר למסקנה שמדובר בצליל שהגיעו מהיסדקות או התבקעות של קרח באנטארקטיקה. במקרה המדובר, תנאים חריגים ומקריים הפנו את הצליל של האירוע האנטארקטי הזה צפונה אל האזור הימי המבודד. ואז הידרופונים מרוחקים קלטו את הצליל וטעו בנקודת המקור שלו. הדיווחים בחדשות התייחסות לקרבתה של נקודת נמו.

בסיפור מדע בדיוני, הנקודה הזו בדרום האוקיינוס השקט הייתה משמשת ודאי כשער לממד אחר – אולי כמרכז היקום

היה אפשר לחשוב שאתר גיאוגרפי ייחודי כמו קוטב אי הנגישות הימי יהיה מוכר לציבור לא פחות מהקוטב הצפוני או קו המשווה. בסיפור מדע בדיוני, הנקודה הזו בדרום האוקיינוס השקט הייתה משמשת ודאי כשער לממד אחר – אולי כמרכז היקום, כמו שאמרו בעבר על המפגש של רחוב 1 והשדרה הראשונה במנהטן. אבל קוטב אי הנגישות הימי קיבל את שמו רק חמש שנים לפני אירוע הבלופ.

לא ביקרתי בנקודת נמו, אבל היא מגרה את סקרנותי כבר עשרות שנים. לא מזמן התחלתי לאתר את קומץ האנשים בכדור הארץ שיש להם איזשהו קשר אישי למקום הזה. התחלתי עם האיש ששם אותה על המפה. הֶרְבוֹיֶה לוּקָטֶלָה (Lukatela), מהנדס יליד קרואטיה, עזב את מולדתו בשנות השבעים כשהחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים שם הפכו לבלתי יציבים. באוניברסיטת זאגרב הוא למד גאודֶזיָה – מדע מדידת תכונותיו הפיזיות של כדור הארץ, ובהן צורתו והאוריינטציה שלו בחלל. עם התואר ביד, הוא עשה את דרכו בסופו של דבר לקלגרי, באלברטה שבקנדה. שם ביליתי כמה ימים בחברתו בסתיו של השנה שעברה. הוא בן 81, וכבר אינו מטפס הרים פעיל כבעבר, אבל הוא עדיין בכושר, עדיין לבבי וחברותי. הזקן הקצר האפור והשיער הסתור משווים לו מראה של איווק מ״מלחמת הכוכבים״.

כאשר לוקטלה הגיע לקנדה, הוא מצא עבודה כמהנדס סקרים. במשך כמה שנים הוא עבד על צינור הגז הטבעי של כביש אלסקה. במסגרת עבודתוו בחברה אחרת הוא קבע את הקיבלה – כיוון התפילה באסלאם, הפונה תמיד אל אבן הכעבה במכה – בשביל אוניברסיטה חדשה והמסגד שלה בג'דה. לאחר זמן מה הוא הקים חברת תוכנה שהמוצר שלה נקרא על שם האסטרונום היווני היפרכוס. אנחנו מדברים כאן על שנות השמונים, כשתחום הקרטוגרפיה הדיגיטלי התקדם במהירות ומערכות הג'י פי אס הזמינות לציבור היו באופק. ספריית התוכנה היפרכוס – "משפחה של אלגוריתמים שעסקו בגאומטריה דיפרנציאלית על פני השטח של אליפסואיד", כמו שהוא הסביר זאת, מן הסתם כדי לעזור לי להבין – הקלו מבחינה מתמטית על גישור מדידות גיאוגרפיות תלת־ממדיות ודו־ממדיות. לוקטלה יכול לדבר בלי הפסקה על היכולות של היפרכוס, שאותה הוא מכר בסופו של דבר למיקרוסופט, אבל שניים מיתרונותיה החשובים ביותר היו כוח ודיוק.

כל מי שיסובב גלובוס יכול לנחש שקוטב אי הנגישות הימי נמצא ודאי בדרום האוקיינוס השקט, כנראה מאחורי המשולש שרוב יצרני המפות והגלובוסים תוקעים בו את הלוגו שלהם. אבל איש לא ניסה עד אז לקבוע את מיקומו המדויק

לוקטלה עצמו מודה שהוא מסוג הגברים שאינו מוכן לבקש הנחיות בכביש. אבל הוא חובב חידות גיאוגרפיות. הוא שמע על בעיית השחייה הארוכה ביותר מחברה במכון האוקיינוגרפיה של וודס הול ומיד התמסר לפתרונה. כל מי שיסובב גלובוס יכול לנחש שקוטב אי הנגישות הימי נמצא ודאי בדרום האוקיינוס השקט, כנראה מאחורי המשולש שרוב יצרני המפות והגלובוסים תוקעים בו את הלוגו שלהם. אבל איש לא ניסה עד אז לקבוע את מיקומו המדויק. לוקטלה הבין שאת החיפוש יש לבצע בעזרת היגיון פשוט. נדרשות שלוש נקודות כדי ליצור מעגל, ולוקטלה היה צריך לשרטט את המעגל הימי הגדול ביותר שעומד בשני קריטריונים: ההיקף צריך להיות מוגדר על ידי שלוש נקודות יבשתיות, ובתוך המעגל לא תהיה אף פיסת יבשה. נקודת אי הנגישות הימית תימצא במרכז המעגל הזה.

לא אתיימר לתאר את התהליך החישובי, אלא רק אומר ש"היפרכוס" נולדה לבעיה כזאת בדיוק. באמצעות בסיס נתונים קרטוגרפי דיגיטלי היא יכולה לייצר מיליוני מיקומים אקראיים באוקיינוס ולחשב את המרחק מכל אחד מהם על גבי שטח מעגלי ליבשה הקרובה ביותר. בסופו של דבר מצא לוקטלה את ״שלושת קודקודי הסמיכות" שהוא חיפש. אחד מהם נמצא באי דוּסי, אטול ובו לגונה שורצת כרישים. הוא משתייך לאיי פיטקרן, טריטוריה בריטית שהפכה ב־1790 לביתם האומלל של מורדי הבאונטי. קודקוד נוסף הוא האי מוֹטוּ נוּי הקטן אף יותר, אי בשליטת צ'ילה, שצוקיו מתרוממים ממערב לאי הפסחא. מואנה, הדמות מהסרט המצויר, מגיעה משם. הקודקוד השלישי הוא האי מאהֶר השומם השוכן מול חופי אנטארקטיקה, ומשמש כביתם של פינגוויני אדֶלי. שלושת האיים האלה מציירים יחד מעגל ימי גדול יותר מברית המועצות. מרכז נקודת נמו נמצא במרחק של 2.688.25 קילומטר מכל אחד מקודקודיו. לשם השוואה, זה פחות או יותר המרחק ממנהטן לסנטה פה.

איי הפסחא

איי הפסחא, בדרך לאי פיטקרן, הצופה אל שום-מקום, ואל נקודת נמו. תצלום: wileypics

לוקטלה השלים את חישוביו ב־1992 וחלק את התוצאות בחשאי עם ידידו בוודס הול ומספר עמיתים נוספים. האינטרנט עוד הייתה אז בחיתוליה, וככל שצברה משתמשים התפשטה השמועה על נקודת נמו בין חברי תת־תרבות קטנה הכוללת מומחי גאודזיה, חובבי טכנולוגיה וסקרנים נוספים. עם הזמן, בסיסי נתונים קרטוגרפיים חדשים נעשו זמינים והזיזו קלות את הנקודות שלפיהן חושבה נקודת נמו. לוקטלה ניסה שניים מבסיסי הנתונים האלה, וכל חישוב נתן שינה רק מעט את נקודת נמו.

לוקטלה קרא לקוטב אי הנגישות הימי על שם הקפטן מהרומן הנודע של ז'ול ורן, ספר שהוא אהב בילדותו. קפטן נמו בצוללת הסטימפאנק שלו ניסה להתרחק ממצוקות היבשה. אבל קפטן נמו לא היה יכול להישאר מנותק לחלוטין משאר העולם, והדבר נכון לנקודת נמו

לוקטלה קרא לקוטב אי הנגישות הימי על שם הקפטן מהרומן הנודע של ז'ול ורן, ספר שהוא אהב בילדותו. קפטן נמו בצוללת הסטימפאנק שלו ניסה להתרחק ממצוקות היבשה: "רק [במצולות הים] החופש! שם איני מכיר באדונים! שם אני בן חורין!" (בתרגום מרים בן-שחר). אבל קפטן נמו לא היה יכול להישאר מנותק לחלוטין משאר העולם, והדבר נכון לנקודת נמו. סירות רבות במרוץ האוקיינוס נושאות "חבילת מדע" – ציוד לאיסוף נתוני מזג אוויר ודגימות מים מאזורים ימיים שקשה לנטר באמצעים אחרים. הנתונים שהמכשירים שלהם אוספים עוברים למעבדות וחושפים את נוכחותו של מיקרופלסטיק במים: אפילו נקודת אי הנגישות הימית אינה חומקת מידה הארוכה של האנושות.

מאמר שהתפרסם השנה בכתב העת Nature דיווח על נתונים שאספה משלחת מדעית שחפרה עמוק במשקעים של קרקעי הים ליד נקודת נמו. החוקרים התמקדו בתנודותיו המתמשכות זה מיליוני שנים של "הזרם המקיף את הקוטב הדרומי", שהחל להתקיים אחרי שכוחות טקטוניים הפרידו את אוסטרליה ודרום אמריקה מאנטארקטיקה. הזרם עוזר לווסת את הטמפרטורות בעולם ומשאיר את אנטארקטיקה קרה. אך כפי שהסבירו כותבי המאמר, אופיו משתנה.

ביליתי לאחרונה שעות מספר בחברתה של גיזלה וינקלר (Winckler), אחת ממחברות המאמר, במצפה כדור הארץ על שם למונט-דוהרטי של אוניברסיטת קולומביה, השוכן על צוקי הפּאליסֵיידס המשקיפים על נהר ההדסון. וינקלר היא פיזיקאית ואוקיינוגרפית, והעניין שלה באוקיינוסים ובפלאוקלימטולוגיה (חקר שינויי האקלים לאורך ההיסטוריה) החל כשלמדה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. היא התוודתה שלא הכירה את נקודת נמו ממאמר מדעי אלא מהאלבום Plastic Beach ששחררו "דה גורילז" (הפרויקט של דיימון אולברן) בשנת 2010. וינקלר היא טיפוס נועז, ובתחילת הקריירה שלה, לפני כרבע מאה, היא ירדה לקרקעית האוקיינוס השקט בצוללת אלווין כדי לחפש הידראטים של גז ודליפות מתאן. ביגוד וציוד בצבע צהוב למזג אוויר קשה תלוי על דלת משרדהּ. על השולחן יש ראש של מקדחה המשמש לאיסוף דגימות משקע. מים מנקודת נמו שמורים במבחנה.

באזור סביב נקודת נמו יש משקעים מהסוג הנכון: עמוסים במיקרו־מאובנים ניתנים לעיבוד שיאפשר לנו לדעת מה קרה מאה אחר מאה אפילו מיליוני שנים אחורה

ב־2019 יצאה וינקלר למשימה מפרכת בת חודשיים בספינת הקידוח JOIDES Resolution. החוקרים וצוות הספינה יצאו מפּוּנטה ארֶנַס שבצ'ילה, בתחילת החורף האפל של חצי הכדור הדרומי. הם לא נתקלו בכלי שיט אחר כלשהו במסעם. הים החל לגעוש ברגע שהם יצאו ממצר מגלן, והגלים לא שככו במהלך כל התקופה. הרופא על הסיפון זכה להכיר את כולם. וינקלר סיפרה זאת, ואז נופפה בביטול. ככה זה באוקיינוס הדרומי. אתרי הקידוח נבחרו כי אזור דרום האוקיינוס השקט לא נחקר די הצורך, ומכיוון שבאזור סביב נקודת נמו יש משקעים מהסוג הנכון: עמוסים במיקרו־מאובנים ניתנים לעיבוד שיאפשר לנו לדעת מה קרה מאה אחר מאה אפילו מיליוני שנים אחורה. החוקרים חזרו עוד יותר רחוק בזמן. המקדחות חדרו את הפליסטוקן והגיעו עד לפלאוקן ואספו דגימות ליבה עד לעומק ששקול לחמישה מיליון שנה ויותר.

פונטה ארנס, צ'ילה

פונטה ארנס, צ'ילה: קצה העולם, בדרך לריק הגדול של דרום האוקיאנוס השקט, שם הרחק נמצאת נמו... תצלום: Yan Boechat

העבודה נקטעה לא אחת בגלל התראות WOW – ראשי תיבות שפירושם waiting on weather, "מחכים שיתחלף מזג האוויר" – כשהטלטלה בספינה הייתה גדולה מכדי להמשיך לחפור. חמישה שבועות אחרי יציאת המשלחת, מערכת מזג אוויר פראית בגודל של אוסטרליה דהרה לכיוונם ממערב. כעת במקום התראת WOW התקבלה התראת RAW – run away from weather, "ברחו ממזג האוויר", והספינה ברחה.

במהלך תקופות קרות, הזרם המקיף את הקוטב הדרומי מתקרר בעצמו, מאט וזז מעט צפונה לעבר קו המשווה. אבל בתקופות חמות, הוא מתחמם ומאיץ ונודד לקו רוחב מעט דרומי יותר, לכיוון הקוטב. וכעת הזרם מתחמם, ולכן גם מאיץ ומדרים, והתהליך הזה שוחק את שכבת הקרח של אנטארקטיקה. המים החמים גורמים לקרח נזק הרבה יותר חמור מאוויר חם

אבל הצוות הספיק לאסוף כמות נאה של דגימות. בחמש השנים הבאות השוו החוקרים את נתוני המשקעים האלה לכל מה שאנחנו יודעים או משערים בנוגע לטמפרטורות העולמיות לאורך ההיסטוריה. דפוס בן חמישה מיליון שנה החל להתגלות. וינקלר הסבירה לי ש"במהלך תקופות קרות, הזרם המקיף את הקוטב הדרומי מתקרר בעצמו, מאט וזז מעט צפונה לעבר קו המשווה. אבל בתקופות חמות, הוא מתחמם ומאיץ ונודד לקו רוחב מעט דרומי יותר, לכיוון הקוטב". וכעת הזרם מתחמם, ולכן גם מאיץ ומדרים, והתהליך הזה שוחק את שכבת הקרח של אנטארקטיקה. המים החמים גורמים לקרח נזק הרבה יותר חמור מאוויר חם. לפני שעזבתי את הפאליסיידס, וינקלר ליוותה אותי למאגר דגימות הליבה של למונט-דוהרטי, ספריית משקעים ובה המוני מדפים ובהם יותר מעשרים אלף מבחנות מעשרות שנות מחקר. הספרייה קרה מאוד – הטמפרטורה בה היא שתי מעלות, הטמפרטורה בקרקעית הים – ולחה מאוד. אם תפתחו את אחת המבחנות תגלו שהאדמה עדיין לחה. שאלתי כבדרך אגב אם וינקלר נתקלה בפסולץת מהחלל במסגרת המחקר של נקודת נמו. היא צחקה. לא, המשלחת לא צילמה וידאו תת־מימי, וממילא הסיכויים היו קרובים לאפס. מצד שני, היא אמרה, אי אפשר לדעת. לפני כשלושים שנה, במהלך משלחת לצפון האוקיינוס האטלנטי, היא ראתה בקבוק של בירה בקס דרך מצלמות שנגררו לאורך קילומטר או שניים על קרקעית הים. ב־2022, בדרום האוקיינוס השקט, פנסים של צוללת בתחתית שקע מריאנה – הנקודה העמוקה ביותר בכל האוקיינוסים, עומקה כ־11 קילומטרים – קלטו את הגוון הירקרק הבוהק של בקבוק בירה נוסף בתוך המשקעים.

ג'ונתן מקדאוול (McDowell) מעולם לא ביקר בקרקעית הים, אבל הוא יודע פחות או יותר איפה נמצאת רוב אשפה החללית התת־מימית בעולם. מקדאוול הוא אסטרונום ואסטרופיזיקאי ממרכז הרווארד-סמיתסוניאן לאסטרופיזיקה בקיימברידג', מסצ'וסטס. הוא גם חבר בצוות שמנהל את הפעילות המדעית של טלסקופ החלל צ'נדרה. פעם בחודש בערך הוא מפרסם ניוזלטר, "דו"ח החלל של ג'ונתן", המצטיין במומחיות מדעית נרחבת ובחוש הומור ייחודי. הוא כתב על נקודת נמו וסביבותיה, ובדו"ח שנתי שפרסם הוא מספק רשימות ארוכות, בגופן דמוי טלגרף, של נקודות ציון ידועות של צניחת שרידי חלל בים. מקדאוול, כבריטי בגנטיקה ובחינוך, נראה כאילו הוא מוכן להיכנס לנעליו של דוקטור הוּ: חליפה שחורה מקומטת, טישירט צבעוני, שיער של יוגי. הוא בן 64, או כמו שאמר, 34 בשנות מאדים. פגשתי אותו בביתו באזור קשה למדי ליד קיימברידג', לופט בגודל 180 מטרים רבועים עמוס ספרים ומחשבים, מפות וגלובוסים. על אחד המדפים עומדת בובה פרוותית של טְריבֶּל, יצור מפרק מפורסם של "מסע בין כוכבים". מכל קטן על מדף אחר מכיל דיסקית ממצלמה של לווין ריגול אמריקני ששוגר למסלולו ב־1962.

מקדאוול מתעניין בטיסות חלל כל חייו. אביו היה פיזיקאי שלימד באוניברסיטת רויאל הוֹלוֹוי בלונדון. כנער הוא החל לעקוב אחר שיגורי טילים, וכבוגר הבין שיש לו שאיפה גדולה יותר: לתעד את תולדותיו של כל חפץ שיצא מכוכב הלכת שלנו והגיע לחלל. דבר אינו חומק ממנו. הוא חקר פחי אשפה שחגים במסלול אחרי שתחנות החלל הסובייטיות מסדרת סאליוּט (Salyut) השליכו אותם. אם בקבוק של ״בקס״ חג סביב כדור הארץ, הוא כנראה יודע על כך. מקדאוול מעריך שאלפי התיקיות שהוא מחזיק בקופסאות על המדפים שלו אוצרות בתוכן תיעוד פיזי של 99 אחוז מכלל הפריטים שהגיעו למסלול. אין בסיס נתונים בעולם בעל היקף מידע הדומה לזה שבלופט של מקדאוול. על כל הפריטים שחגים במסלול, פרט לאלה שנמצאים במסלול גבוה מאוד, חל אותו כלל: כל מה שעולה יורד, בין אם באופן מבוקר ובין אם לא. שברי טילים, לוויינים ותחנות חלל שהיו גדולים מספיק לשרוד את הכניסה לאטמוספרה, חייבים לצנוח במקום כלשהו על פני כדור הארץ. מקדאוול שולף מספר עמודים ממדפסת – מפות צבעוניות עם נקודות קטנות שמראות את המקומות בעולם שפסולת חלל נפלה בהם. המפות מראות מקבץ של נקודות בדרום האוקיינוס השקט, כמו מראה מול שביל החלב. הנחייה זהירה של אובייקטים לתוך כדור הארץ עלתה לראש סדר העדיפויות אחרי 1979, כשכניסתה מחדש של מעבדת החלל האמריקאית ״סקיי לאב״ השתבשה, וחלקים גדולים של פסולת נחתו בדרום אוסטרליה. איש לא נפצע, מספר מקדאוול, אבל נאס"א הפכה למושג ללעג. עיר החוף אֶספֶּראנְס עלתה לכותרות כשהיא ניסתה לקנוס את סוכנות החלל על פיזור פסולת. בשנות התשעים חל גידול במספר הלוויינים המשוגרים למסלול, והטילים שהם שוגרו על גביהם היו אמורים ליפול בחזרה לכדור הארץ. הים הריק סביב נקודת נמו הפך למטרה המרכזית: "בית קברות לחלליות", כך קוראים לו לפעמים. שם נחתה מיר ב־2001. שם צונחות רוב החלליות שמעבירות ציוד לתחנת החלל הבין לאומית. יש בתי קברות נוספים באוקיינוסים אחרים, אבל דרום האוקיינוס השקט הוא המזבלה הראשית. תהליך הכניסה מחדש לאטמוספרה אינו מדע מדויק, ואף שהנתיבים האפשריים צומצמו, טווח הנפילה עלול להיות יותר מ־1,500 קילומטר. כשחללית עומדת לחזור לאטמוספרה, נשלחות אזהרות להרחיק כלי שיט מהאזור.

סקיילאב, תחנת חלל

תחנת החלל סקיילב: שרידי התפזרו בכל מקום, ובשום מקום. תצלום: Number Station

כשהזכרתי את השיחה בין צוות המלאמה לשכניהם הקרובים ביותר, האסטרונאוטים בתחנת החלל, מקדאוול הצביע על סוללה של מסכים שטוחים. הוא העלה תמונת תלת־ממד של כדור הארץ ואז הראה לי את מסלולה של תחנת החלל הבין לאומית ב־24 השעות האחרונות. יחסים ליקום, הוא הסביר, מישור המסלול של התחנה אינו משתנה לעולם – היא סובבת סחור סחור 16 פעמים ביום במהירות של שמונה קילומטר לשנייה. אך מכיוון שכדור הארץ מסתובב תחתיה, כל מסלול מכסה חתיכה שונה מהעולם – עכשיו סין, אחר כך הודו, ואז ערב הסעודית. מקדאוול הראה לי את אחד הרגעים מהיום הקודם. הקו האדום של המסלול יצא מנקודה בין אנטארקטיקה לניו זילנד ונמתח צפון-מזרחה לאורך האוקיינוס השקט. הוא הצביע על חותמת הזמן והמיקום. לפחות פעם ביום, הוא אמר, תחנת החלל נמצאת מעל נקודת נמו.

מקדאוול נמשך לרעיון הריחוק, ואולי זה אינו אמור להפתיע: בעיני אסטרופיזיקאי, הריחוק לעולם אינו רחוק. אך לדבריו, "אפשר לחשוב על זה בהמון דרגות של עומק". ב־2019, גשושית חלל שלחה תמונות של סלע באורך 35 ק"מ בשם אָרוֹקוֹת (Arrokoth), האובייקט המרוחק ביותר שרכב חלל הגיע אליו במערכת השמש שלנו. זה סוג אחד של ריחוק. לא מזמן, טלסקופ החלל ווב מצא גלקסיות רחוקות יותר מאי פעם. גם זה סוג של ריחוק. ואז מקדאוול החזיר את השיחה כמעט עד כדור הארץ. בכוכב הלכת שלנו, נקודת נמו היא מרוחקת, אין ספק – הכי מרוחקת ונידחת שיכול להיות. "אבל תמיד מרגש אותי לחשוב על מייק קולינס, האדם הראשון שהיה מבודד לחלוטין משאר האנושות כששני חבריו היו על הירח והוא חג במסלול בצד השני, והירח עמד בינו לבינם ובינו לבין כל אדם אחר שחי אי פעם".

קולינס עצמו כתב על אודות הרגע הזה: "אני לבד עכשיו, באמת לבד, מבודד לחלוטין מכל צורת חיים מוכרת. אני מה שיש".

פגשתי את הרבויה לוקטלה ואשתו דוּניָה לארוחת ערב בביתם ליד אוניברסיטת קלגרי. הרבויה ודוניה הכירו באוניברסיטה כמטפסי הרים צעירים – מועדוני הטיולים סיפקו להם מעין בידוד מהמשטר הקומוניסטי. הם היגרו יחד זמן קצר אחרי שהתחתנו. במשרד שבקומת המרתף בביתם, הוא עדיין שומר את העותק (הקרואטי) של "עשרים אלף מיל מתחת למים" מילדותו. לוקטלה פרש מפות והדפסי מחשב על השולחן בזמן שאכלנו.

לוקטלה היה שמח שיזכרו אותו בזכות ספריית התוכנה היפרכוס, אבל הוא משלים עם העובדה שהשורה הראשונה במודעת האבל שלו תזכיר דווקא את נקודת נמו. הוא גאה בתגליתו, וכמו כל אדם עם פטיש, יש לו נטייה לראות את העולם כאוסף של מסמרים. הוא ודוניה מבלים חלק מהשנה בקרואטיה, ובמייל ששלח לי באביב של השנה שעברה, הוא צירף כמה חישובים שפותרים את בעיית השחייה הארוכה ביותר בים האדריאטי ("ברמת דיוק מילימטרית"). אם תזרקו אותו ליד לוך נס או האגם בסנטרל פארק, אני די בטוח מה יעבור לו בראש.

ללוקטלה יש חלום בשביל נקודת נמו, אף על פי שזה אינו חלום שהוא יוכל להגשים לבדו. הוא מקווה שמישהו, יום אחד, יפליג אל האוקיינוס השקט וישאיר מכשירי ג'י פי אס באי דוסי, במוטו נוי ובאי מאהר, ויקבע את מיקום הקודקודים באופן מדויק מאי פעם. ואם אותו אדם כבר שם, למה שלא יינעץ סמנים גאודזיים מפּליז לתוך הסלע

ללוקטלה יש חלום בשביל נקודת נמו, אף על פי שזה אינו חלום שהוא יוכל להגשים לבדו. הוא מקווה שמישהו, יום אחד, יפליג אל האוקיינוס השקט וישאיר מכשירי ג'י פי אס באי דוסי, במוטו נוי ובאי מאהר, ויקבע את מיקום הקודקודים באופן מדויק מאי פעם. ואם אותו אדם כבר שם, למה שלא יינעץ סמנים גאודזיים מפּליז לתוך הסלע. לדוסי ומוטו נוי יהיה די קל להגיע – "את זה אני יכול לעשות בעצמי", הוא אמר (דוניה, שהקשיבה לנו, לא נראתה מודאגת במיוחד). אבל לדבריו, הגישה לאי מאהר הנידח המתאפיין במזג אוויר אכזרי, דורשת מעין משלחת ממשלתית.

ואיזו ממשלה תעשה את זה, בעצם? לוקטלה הראה לי את האי מאהר במפה. רשמית, הוא חלק מארץ מרי בירד, אחד השטחים האחרונים בעולם שנחשב ל"טרה נוליוס" – אדמה שאינה בבעלותו של איש. אבל לוקטלה שמע שלא מזמן, האי מאהר נכנס תחת תחום השיפוט של אחת מהמיקרו־מדינות החדשות שאנשים ממציאים כדי לקדם מטרה כלשהי.

הוא צודק. מאהר הוא אחד מחמישה איים אנטארקטיים שהדוכסות הגדולה של פלאנדרֶנסיס, "מדינה לכאורה" מבלגיה, תבעה עליהם בעלות. פלאנדרנסיס מקדישה את עצמה להעלאת מודעות אקולוגית. בכנסים בין לאומיים, הדוכס הגדול, ניקולא דה מְרְש ד'אויֶנבֶּרגה (d’Oyenberghe), לובש מדי צבא טקסיים כחולים עם עיטורים נאים וסרט צהוב. אבל הוא עונה למיילים שלו בעצמו. כששאלתי אותו על חלומו של לוקטלה, הוא מסביר שארצו היא היחידה בעולם שמבקשת להרחיק כל נוכחות אנושית משטחה. כאלף איש נרשמו כאזרחים, אך איש מהם אינו תושב. "בלי בני אדם, רק טבע!" זה המוטו של הדוכסות הגדולה. אבל, המשיך וכתב, משלחת להתקנת מכשיר ג'י פי אס וסמן לסקרים גאודזיים תיחשב מדעית, ועל כן תתקבל בברכה. הדוכסות הגדולה תשמח לספק דגל.

GPS

GPS, כל העולם קואורדינטות, ממופה, כאילו, רק כאילו, בידינו. תצלום: דיטר היינריך

אפשר להשוות את מצב האסטרונאוטים למצבם של המלחים, ואמר שהאסטרונאוטים ישנים הרבה יותר טוב – במיקרו־כבידה, ואינם מתעוררים עם חבורות על הגוף. אבל הסביבה אינה משתנה לעולם. אין אוויר צח, אין רוח, אין גשם

האסטרונאוט סטיב בוון (Bowen) חג סביב האי מאהר ונקודת נמו פעמים רבות. לפני שגויס לנאס"א, בוון היה שייט בצוללות, והוא מכיר היטב את החיים בתוך מכל אטום באמצע שום מקום. הוא היה אחד מחברי הצוות בתחנת החלל הבין לאומית שדיברו עם משתתפי מרוץ האוקיינוס כשנתיביהם הצטלבו בנקודת נמו. כששוחחתי עמו בקיץ, הוא השווה את מצב האסטרונאוטים למצבם של המלחים, ואמר שהאסטרונאוטים ישנים הרבה יותר טוב – במיקרו־כבידה, ואינם מתעוררים עם חבורות על הגוף. אבל הסביבה אינה משתנה לעולם. אין אוויר צח, אין רוח, אין גשם. בוון זוכר את ההתרגשות שחווה בכל פעם שהצוללת שלו עלתה מעל פני המים, והוא יצא מתוכה אל רסס ים מלוח כשהוא קשור לכלי השיט, וראה מים ועוד מים בכל כיוון.

בתחנת החלל, בוון נוהג לרחף אל ה"קופולה" – אזור התצפית של תחנת החלל – ומשקיף על כדור הארץ תחתיו. מהגובה הזה, אפשר לראות עד 1,500 קילומטר בכל כיוון, בערך כגודלה של ברזיל. ובשטח גדול כל כך, אמר בוון, אפשר תמיד למצוא נקודת ייחוס – אי, חצי אי, משהו. יוצא הדופן היחיד: כשהמסלול לוקח אותך מעל נקודת נמו. או אז, במשך זמן מה, אתה רואה רק ים מבעד לחלון. הים הזה הוא שיקבל אליו את תחנת החלל הבין לאומית יום אחד. כשהיא תושבת ב־2031, החלקים שלא יישרפו באטמוספרה יצנחו אל בית הקברות לחלליות שבדרום האוקיינוס השקט.

בחודש מארס השנה, על סיפון ספינת צ'רטר בשם Hanse Explorer, איש העסקים כריס בראון (Brown) בן ה־62 מיורקשייר, התכתב עם לוקטלה כדי לוודא שיש ברשותו את נקודות הציון שהוא זקוק להן – החישוב המקורי והגרסאות המאוחרות יותר. לבראון יש הערכה רבה לדיוק. כפי שהסביר כששוחחתי איתו בביתו בהארוגייט אחרי שחזר מדרום האוקיינוס השקט, הוא ובני מייקה היו נחושים להגיע לנקודת נמו, ואפילו לקפוץ שם לשחייה, והוא רצה להיות בטוח שהוא בשכונה הנכונה.

מפה, מפת העולם, חואן דה לה קוסה

תשוקה שאינה שוככת, ואינה חדשה: מפת העולם מעשה ידיו של החוקר חואן דה לה קוסה (1500). תצלום: ויקיפדיה

זאת לא הייתה גחמה רגעית. בראון מנסה לבקר בכל שמונת קוטבי אי הנגישות בכדור הארץ, והוא כבר היה ברוב הקטבים היבשתיים. הביקור בנקודת נמו, הקוטב הימי, היה הקשה ביותר, ללא ספק. בראון הוא הרפתקן אמיתי, אבל הוא גם פרגמטיסט. פעם הוא נערך לצלול אל הטיטניק בצוללת "טיטאן", אבל ויתר במהרה בשל שיקולי בטיחות – ומתברר שהוא עשה בשכל, לאור ההתפוצצות הטראגית של הצוללת ב־2023.

הספינה שהוא שכר כעת הייתה ערוכה ל־40 ימים בים ובנויה להתמודדות עם קרח. הסתיו בדיוק התחיל בחצי הכדור הדרומי כשבראון ובנו יצאו מפוארטו מונט שבצ'ילה, ומזג האוויר החריף בבת אחת. "הבחילה חיכתה תמיד מעבר לפינה", הוא נזכר.

נקודת נמו הבלתי מאוכלסת, השוכנת באמצע שום מקום, מתחילה אט אט לצבור לה היסטוריה

אבל כשהם התקרבו לנקודת נמו אחרי שמונה ימים, הספינה מצאה כמה רגעים של שקט. בראון טיפס לספינה מתנפחת מתוצרת "זודיאק" וניווט באמצעות מכשיר ניווט לווייני לנ.צ. 48°52.5291ʹS 123°23.5116ʹW. הוא ומייקה גלשו למים בחליפות הצלילה שלהם והפכו לבני האדם הראשונים שנכנסו כאן למים. בסרטון המתעד את האירוע שילבו צילומים של בני אדם מותקפים באכזריות על ידי אלבטרוס. בעודם במים, הם הצליחו להרים דגלי קוד לאותיות N-E-M-O. ואז, מכיוון שזכרו את שני חישוביו האחרים של לוקה, הם המשיכו לשתי הנקודות האחרות, במרחק קילומטרים ספורים משם – רק כדי ללכת על בטוח. האדמירל רוברט פירי (Peary) טען שהוא האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני, ב־1909, אך מערערים על טענתו כי החישובים שלו היו כמעט בוודאות שגויים. בראון לא רצה להפוך לרוברט פירי של נקודת נמו.

ומובן שהוא לא. בעיניי, הוא דומה יותר דווקא ללייף אריקסון (Erikson), האירופי הראשון שכף רגלו דרכה לכאורה בעולם החדש. והרבויה לוקטלה הוא בעיניי שילוב כלשהו של חואן דה לה קוסה (Cosa) ומרטין ולדזמילר (Waldseemüller), הקרטוגרפים שמיפו לראשונה את חצי הכדור המערבי ונתנו לו שם. ג'ונתן מקדאוול הוא אולי אלכסנדר פון הומבולדט (Humboldt) של נקודת נמו, וגיזלה וינקלר היא צ'רלס לייל (Lyell) וגרטרוד בל (Bell). לסטיב בוון ולצוות מרוץ האוקיינוס, המקיפים את הגלובוס כל אחד בדרכו, יש אבות רבים. ואמנם הדוכס הגדול של פלאנדרנסיס אינו בדיוק מטרניך, אבל הוא מוסיף נופך גאופוליטי לסיפור.

נקודת נמו הבלתי מאוכלסת, השוכנת באמצע שום מקום, מתחילה אט אט לצבור לה היסטוריה.

קאלן מרפי (Murphy) כותב באטלנטיק.

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: כחולים וירוקים, אל המרחב הגדול. דימוי: נורית מלצר-פדון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קאלן מרפי, Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על המקום הרחוק ביותר בעולם