המשרד לטיפול בבדידות

הבדידות היא המגיפה הנסתרת של ימינו. אנחנו לא בנויים להיות לבד, ובבדידות איננו יכולים להתפתח ולשגשג בשום שלב בחיים. מה אפשר לעשות כדי לטפל בבדידות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לאחרונה התבשרנו על מינוי חדש בממלכה הבריטית: שרה לענייני בדידות. ראש-ממשלת אנגליה תרזה מיי שמינתה את השרה החדשה טרייסי קראוץ׳, אומרת ש״הבדידות היא המציאות העצובה של החיים המודרניים, לכן ברצוני להתמודד עם אתגר בדידותם של הקשישים, של המטפלים בהם, של מי שאיבדו את יקיריהם, של אנשים שאין להם עם מי לדבר ואין להם עם מי לשתף את מחשבותיהם ואת חוויותיהם״.

ברקע הדברים נמסר כי יותר מתשעה מיליון מתוך 66 מיליון תושבי בריטניה מעידים על עצמם שהם בודדים תמיד או ברוב הזמן. הובא מחקר שהראה כי מעל 200,000 קשישים בבריטניה לא שוחחו עם קרוב או עם חבר יותר מחודש ימים. ארגון הצלב האדום הבריטי מכנה את הבדידות ״המגיפה הנסתרת״, שמשפיעה על אנשים מכל הגילים בשלבים שונים של החיים, כמו למשל אחרי פרישה מהעבודה, בעקבות שכול או לאחר פרידות. הנציבות לענייני בדידות בבריטניה, שערכה את הסקר, קבעה כי בדידות אינה בוחלת בצעירים או במבוגרים. נמסר כי השרה קראוץ׳ תרכז את הטיפול בהשלכות החברתיות והבריאותיות של הבידוד והבדידות, בהם לחץ דם גבוה, מחלות לב, זיהומים כרוניים ואפילו דמנציה. ״הבדידות עלולה להרוג״, קבע מארק רובינזון, מנכ״ל העמותה בריטית Age UK.

בדידות הפכה לאיום בריאותי המסוכן לציבור יותר ממגפת ההשמנה-החולנית

באוגוסט האחרון דיווחה גם אגודת הפסיכולוגים האמריקאים (APA) שבדידות הפכה לאיום בריאותי המסוכן לציבור יותר ממגפת ההשמנה-החולנית. האגודה מדווחת שלפי מחקרים, מעל 42 מיליון אמריקנים בני 45 ומעלה סובלים מבדידות כרונית. הנתונים מראים שיותר מרבע מאוכלוסיית ארה״ב מתגוררת בגפה, למעלה ממחצית האמריקנים אינם בקשרי נישואים וגם שיעור הילודה יורד. הבידוד והבדידות עלולים להוביל למוות מוקדם, מדגישה האגודה. במחקר שבחן נתונים מאסופת מחקרים שבדקו יחדיו יותר מ-300,000 איש, נמצא שריבוי קשרים חברתיים קשור לירידה של 50% בסיכוי למוות מוקדם. תמונה עלתה גם מאסופת מחקרים נוספת שסקרה יותר מ-3 מיליון נבדקים מצפון אמריקה, אירופה ואוסטרליה.

בדידות, אדם בודד

"בדידות", תצלום: שואפר וואלס

 

מדוע כה קשה לנו הבדידות? הרי גם להיות ביחד זה לא תמיד פשוט. האם הבדידות היא בעיה קשה יותר דווקא בסביבת החיים המודרנית? האם הבדידות היא בעיה אישית שדורשת מענה פרטני, או בעיה ציבורית כללית שטעונה מענה מטעם המדינה, כמו הניסיון הבריטי?

גם בעבר הופנו משאבים לאומיים ובינלאומיים לחקר הבדידות. לאחר מלחמת העולם השנייה נמלאה אירופה ביתומי מלחמה. ארגון הבריאות העולמי החליט להטיל על הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הבריטי ג׳ון בולבי לבדוק כיצד משפיע אובדן המשפחה והבית על התפתחותם הנפשית של ילדים יתומים. בולבי ריכז תצפיות שונות שנערכו באותם ימים בבריטניה ובארה"ב. כולן הראו חד-משמעית כי מוסד, משוכלל ככל שיהיה, לעולם אינו יכול לשמש תחליף ראוי למגעם האוהב של הורים.

ללא מגעה האוהב של דמות אנושית מטפלת קבועה, נדון האדם לכליה רגשית ואף גופנית

מוכרת ומשפיעה במיוחד הייתה עבודתו של החוקר רנה ספיץ (1940), שכתב חיבור מכמיר לב בשם ״הוספיטליזם״ (כלומר, תסמונת בית-החולים, או אשפזת). ספיץ קבע על סמך תצפית בתינוקות יתומים מאושפזים שזכו לקבל מענה רק לצרכיהם הפיזיים, שללא מגעה האוהב של דמות אנושית מטפלת קבועה, נדון האדם לכליה רגשית ואף גופנית.

ספיץ בדק ומצא שכל הילדים שהושארו בבתי-יתומים משחר ינקותם נעשו מדוכאים, מסוגרים בעצמם וחולניים. כאשר שהו בבידוד רגשי יותר משלושה חודשים הידרדרה הקואורדינציה שלהם, והם פיתחו פיגור מוטורי. בהמשך, הם פיתחו אפתיה, חדלו לנוע, ומקץ השנה השנייה לחייהם שליש מתוכם מתו. מבין הנותרים שהגיעו לגיל שלוש מעטים יכלו לשבת, לעמוד, ללכת או לדבר. רק במקרה שזכו לכך שאמם תשוב לחייהם בתוך שלושה חודשים מרגע שהוכנסו למוסד חלו היפוך במהלך הטראגי, ושיבה למהלך התפתחות תקין יחסית.

לצערו של בולבי, מסקנותיהם הגורפות של החוקרים (בהם הוא עצמו, רנה ספיץ, לורטה בנדר ואנה פרויד) לגבי השפעתה ההרסנית של שהייה במוסד ללא דמות מטפלת חמה, יציבה וקבועה, השפיעו רק בחוגים הפסיכואנליטיים. עם זאת, חלק מהמחקרים תועדו גם בסרטים, שנגעו ללב הציבור והעלו את המודעות לבעיית הבדידות של היתומים המאושפזים בחוגים נרחבים יותר. בין הסרטים הללו היו  גם סרטים שיצרו ספיץ (״יָגוֹן: סכנה בינקות״) וג׳יימס רוברטסוןילדה בת שנתיים הולכת לבית החולים״). סרטים אלה עוררו מודעות לכך שתינוקות וילדים זקוקים לדמות מטפלת קבועה ואוהבת ואינם יכולים להסתפק בטיפול פיזי בלבד.

דובי, חדר ילדים, דובי משחק

דובי קורא. תצלום: אינסונג-יון, unsplash.com

 

עד אז התמקדה הפסיכואנליזה בדינמיקה התוך-אישית (האינטרָה-פסיכית) וכשלה בהסברת השפעתם החשובה של קשרים ממשיים על התפתחות הרגשית, וכמובן גם על ההתפתחות הפיזית. ההתרחשות שבין התינוק והילד לבין הדמות שמטפלת בהם, הודרה מהתיאוריה הפסיכואנליטית. הוגי הפסיכואנליזה התווכחו בעיקר על מהות הקונפליקט הפנימי שסביבו נבנית הנפש: בעוד שאבי הפסיכואנליזה פרויד סבר שהאישיות מתפתחת מתוך התנגשות בין צרכים פיזיים ויצרים ובין המגבלות שמטילים עלינו חוקי החברה, סברה הפסיכואנליטיקאית החשובה מלאני קליין שהאישיות מתפתחת מתוך ההתנגשות בין רשמים פנימיים סותרים: בין הרשמים מחלקיה המיטיבים של דמות האם, לבין הרשמים שמותירים חלקיה המתסכלים יותר.

אך תופעת היתמות הגורפת שלאחר המלחמה ומסקנותיהם של מי שחקרו אותה, לא אפשרו להמשיך ולהתעלם מהשפעתה השלילית של בדידות על בריאות נפשית ופיזית. פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים וגם ארגון הבריאות העולמי, הבינו שהתפתחות הנפש והגוף תלויה בקיומו של קשר ממשי, ומתרחשת בהקשר בין-אישי, אינטֵר-פסיכי.

כל זה הוביל להתפתחות מחקרית ותיאורטית תוססת. הפסיכולוג החוקר הארי הארלו בדק כיצד משפיע חסך אימהי על קופי רזוס. הוא גילה שגורי הקופים מעדיפים אֵם מלאכותית שמספקת להם מגע מנחם של בד מגבת על פני אם מלאכותית שבנויה מחוט תיל, למרות שהאחרונה היא זו שסיפקה להם מזון. בולבי עצמו הסביר בתיאוריית ההתקשרות שלו שהנפש נבנית באמצעות קשר: הוא מצא שאישיות בטוחה, שפנויה לחקור את העולם, להתערות בו ולהסתגל אליו, מתפתחת רק במסגרת קשר בטוח עם הדמות שמטפלת בה. לפי בולבי, דפוס היקשרות בטוח מייצר תבניות קוגניטיביות-התנהגותיות ורגשיות של ציפיות מיטיבות, מהאחר ומהעצמי כאחד.

רק בסיס של קשר בטוח מקנה לילד את היכולת להיות פנוי רגשית לחקור את עולמו, לגלות סקרנות כלפי הסביבה ולהסתגל אליה

ממצאיו של בולבי חוזקו על ידי מחקריה של מרי איינסוורת׳ שהראתה באמצעות חקר ״המצב הזר״ (סיטואציה מחקרית שבה נעזב לרגע תינוק בן שנה על ידי אמו ונדרש להתמודד עם שהות במחיצת זרים) שרק בסיס של קשר בטוח מקנה לילד את היכולת להיות פנוי רגשית לחקור את עולמו, לגלות סקרנות כלפי הסביבה ולהסתגל אליה. בנוסף, ילד שנהנה מקשר בטוח מגיב בשמחה ובהקלה כשאמו חוזרת, ולא בטרוניה או בהתעלמות, כמו הילדים שבנו דפוסי היקשרות שאינם בטוחים, כלומר דפוסי היקשרות אמביוולנטיים, נמנעים או כאוטיים.

ילד, קוקו, משחק

ילד שמח ומשחק. תצלום: ארון מלו

 

הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון ראה את התפתחות האדם כתלויה בפתרונם המוצלח של שורת קונפליקטים פסיכו-חברתיים לאורך שלבי ההתפתחות, מינקות ועד לגילאים המתקדמים. אריקסון סבר שבכל שלב בחיים נדרש האדם להכריע בין קוטב של שמירת ריבונות ואוטונומיה אישית במקביל לשמירה על קשר וקירבה לאחר, לבין קוטב של ויתור על מוקד היוזמה והשליטה הפנימי ואובדן הסקרנות והיוזמה לקשר.

הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד וויניקוט סבר שתינוק יכול להתפתח לאדם בריא בנפשו רק אם הוא זכה לטיפולה של אם שהתאימה את עצמה בעדינות לצרכי התלות האינסופיים שלו. ויניקוט מתדיין בכתביו עם פרויד וקליין, ומדגיש שרק אשליית השליטה המוחלטת שמספקת ״אם טובה דיה״ לתינוק חסר-האונים תאפשר לו להסתגל בצורה טובה ובוטחת לעולם, כשתַקְנֵה לו בהדרגה את הכלים להתפכח מהוודאות האשלייתית שלכאורה הוא אינו תלוי באיש לסיפוק מחסורו הפיזי והרגשי.

ויניקוט הקדיש את מיטב עבודתו הטיפולית וכתיבתו התיאורטית לרעיון שגם אם נדמה שתינוק ״מסתדר לבדו״ כל זמן שהצרכים הפיזיים שלו מסופקים – בעצם, תינוק שאיש אינו מגיב באמת לצרכיו הרגשיים, חווה כליה רגשית. נפשו מצטמצמת למידות של מסכה מלאכותית, אשר ״משחקת״ כלפי חוץ ומפנה עורף לנפש פנימה. בכך הוא מתנתק למעשה ממקורות הכוח והחיוניות שמניעים אותנו לחיות חיים בעלי משמעות.

ויניקוט  כותב שאם תינוק יושאר לבדו זמן רב מדי (שעות ואפילו דקות, תלוי במזג התינוק ובסיטואציה), ללא מגע אנושי חם וקרוב, הוא יחווה חוויה שניתן לתארה רק במילים כמו:

״להתפורר לחתיכות

ליפול עד אין סוף

למות, למות, למות

לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים.״

רק כשתינוק מקבל מענה תואם לצרכי התלות שלו, הוא יוכל לגשש את דרכו בהדרגה לקראת היותו עצמאי

ויניקוט מתריע, שכאשר צרכי התלות העצומים של התינוק אינם זוכים למענה המותאם והוא נחשף לכשל סביבתי, נגרם לו נזק נפשי קשה לתיקון: במקרה הטוב, הוא יישא עמו זיכרון חבוי של האסון שקרה ל״אני״ שלו ויבזבז אנרגיה וזמן בניסיון לארגן את חייו כך שיימנע מחוויה חוזרת של הכאב. במקרה הגרוע, תיפגע לצמיתות התפתחותו כאדם, באופן שיעוות את האישיות והאופי שלו . רק כשתינוק מקבל מענה תואם לצרכי התלות שלו, הוא יוכל לגשש את דרכו בהדרגה לקראת היותו עצמאי ״בזכות אותה תחושה גולמית של שייכות, שאנו קוראים לה אהבה״.

ואכן, בארץ מצאו חוקרים כי תינוקות שנולדו בשואה' ולכן לא זכו לטיפול הורי חם רציף, סובלים מתחלואה נפשית בשיעור גבוה משמעותית לעומת יוצאי ארצות מוצאם בני גילם, ממש כפי שניבאו מחקריהם של ספיץ, בולבי ואחרים, כשניצולים אלה היו עדיין ילדים.

הסבר חשוב נוסף לחשיבותו של קשר להתפתחות הציעה הפסיכיאטרית והפסיכואנליטיקאית מארגרט מאהלר, שראתה בהתפתחות האנושית מסע, ממצב של סימביוזה וערבוב בין היילוד לבין אמו, אל מצב של נפרדות ועצמאות (Separation-Individuation). מאהלר סברה שרק סביבה אנושית צפויה, יציבה, נוכחת רגשית ותומכת, תוכל לספק לילד את תנאי הצמיחה הנפשיים הבסיסיים שיאפשרו לו  להתפתח לאדם בעל יכולת לנפרדות בריאה ולעצמאות רגשית.

אך מאהלר, בדומה להוגים אחרים שהתמקדו בהשגת עצמאות והפרדה, עוררה גם ביקורת: היו שאמרו כי מושגיה מעודדים בדלנות ובדידות שפוגעים במרקם החברתי-קהילתי ומחלישים אותו.

"רחיצת הילד" (1893), מארי קאסאט, Art Instate of Chicago, תצלום: Google Art Institute, ויקיפדיה

 

הפסיכואנליטיקאית ג׳סיקה בנג׳מין ציינה שלדעתה מאהלר החמיצה תנאי חשוב נוסף להתפתחות טובה: הילד זקוק לקשר הדדי, גורסת בנג׳מין. לא מספיק שאמו תהיה נוכחת וקשובה, כדי שהילד ישיג נפרדות ועצמאות, עליה לנְכוֹח כסובייקט בעל מוקד חוויה עצמאי משלו. רק כך יצליח הילד לגלות את העונג והעושר שגלומים ביחסים עם דמויות שאינן מצויות בטווח שליטתו המלאה. לדברי בנג׳מין, אלמלא נכיר בחשיבות ההכרה ההדדית ובהזדמנויות שגלומות במפגש בין שתי תודעות שונות ונפרדות, ובחשיבותו של המפגש בין שני סובייקטים מובחנים (המפגש האינטר-סובייקטיבי), נחמיץ תנאי חיוני להתפתחות הרגשית. כי גם כשצרכי-התלות שלנו נענים, אם האחר נחווה בעינינו כדמות שטוחה ונטולת עומק סובייקטיבי משלה, לא נחווה את הקשר עמו כמזין וכמעשיר.

לצדם של המחקר הפסיכולוגי וההמשגה הפסיכואנליטית, גם מדעי המוח מספקים הוכחות להיותנו בנויים לקשר וזקוקים לו כדי להתפתח ולתפקד. לפיהם, המין האנושי התפתח בקבוצות ומוחנו הגדול נדרש כדי שיוכל לעבד את הכמויות העצומות של המידע הבין-אישית. כדי שראשנו יוכל לעבור בתעלת הלידה – שנהייתה צרה יותר כשהפך האדם ליונק הולך על שתיים – חלק גדול מהתפתחות המוח וגדילת הקודקוד האנושי מתרחש לא בהיריון אלא בשנתיים שלאחר הלידה. מסיבה זו זקוק התינוק האנושי להרבה מאוד טיפול ולהשגחה הורית במשך תקופה ארוכה יותר מכל גור יונקים אחר.

כיוון שההישרדות האנושית מתרחשת רק בתוך קבוצה, אנו נולדים מחווטים נוירולוגית לחפש קשר ולשמר אותו

כתוצאה מכך, וגם בשל העובדה שהישרדות אנושית מתרחשת רק בתוך קבוצה, אנו נולדים מחווטים נוירולוגית לחפש קשר ולשמר אותו. הפסיכיאטר דניאל סגל מכנה את המוח ״האיבר החברתי״, איבר שמחווט לקשר. לדבריו, קשרים בין-אישיים הם שיוצרים חיבורים עצביים חיוניים במוח, ובלעדיהם המוח אינו יכול להגיע למלוא יכולתו הבשלה. רק בתוך מערכת התקשרות עם הורה נוכח מתפתח בשנה הראשונה לחיינו חלקו הימני של המוח ובשנה השנייה מתפתח חלקו השמאלי.

כדי לאפשר זאת בנוי גופנו לייצר ולשמר קשר: מגע עדין של עור בעור מעודד הפרשה נעימה של ההורמון אוקסיטוצין. החיוך הרפלקסיבי המולד גורם להורה לחייך בתגובה, ומקדם את הבשלת החיוך החברתי של התינוק, שמתגמל בתורו את ההורה על הטיפול המפרך ביצור חסר-האונים, התובעני אך החמוד, שנתון לחסדיו ולאחריותו. חיוכו של ההורה מייצר בתורו הפרשת אופיאטים במוח התינוק.

לפיכך, אנו בנויים להשפעה ולקשר הדדיים שמקודמים על ידי המוח שלנו ובו-זמנית מהווים תנאי להתפתחותו. מחקרים מראים שהזנחה או התעללות בינקוּת פוגעים בגדילת המוח, פוגעים בהיפוקמפוס ומחבלים ביכולות הזיכרון והקוגניציה. לכן אנו זקוקים למגע אוהב, בטוח ואינטימי כדי שמוחנו יתפתח כהלכה.

ילדים, בני נוער, צחוק, אתיופיה

ילדים ובני נוער צוחקים, אתיופיה. תצלום: טרבור קול

 

אך קשרים ואינטראקציות מיטיבים נדרשים גם כדי שהמוח ימשיך לתפקד לאורך מעגל החיים: מחקרים סוציולוגיים בתחום מדעי המוח והנוירולוגיה הבין-אישית הראו שבדידות גורמת למצוקה, מייצרת כאב שנרשם בגופנו ושולחת אותנו לפעול ולחפש מענה לבעיה, ממש כמו שעושות תחושות של צמא או רעב. בנוסף, היות שבימים הקדמונים בדידות הייתה גזר דין מוות – כי אדם לא יכול היה לשרוד ללא הקבוצה – המוח בנוי לחפש קשר ולהגיב אליו. מדענים הראו שדחייה חברתית עלולה לעורר את מרכזי הכאב הפיזי במוח.

הפסיכו-ביולוג ומדען המוח יאן פנקספ הראה שבדומה ליונקים ואפילו לציפורים, גם המין האנושי מוּנַע לפעולה באמצעות רגשות. באמצעות גירוי אלקטרוני של אזורים ספציפיים במוח (אצל בעלי חיים, וגם אצל אנשים בניתוחי מוח), הדגים פנקספ את פעילותן של מערכות הכעס והפחד וגם של מערכות הנעה רגשית גבוהות יותר.

קצב פעימות ליבו של גוזל שמורחק מאמו ונעטף בחיבוק הולך ומואט, עד שהוא נרגע ונרדם

לפי פנקספ, מערכת הפאניקה מתעוררת אצל תינוק ואצל אמו כשהם מורחקים זה מזה. הוא הראה שקצב פעימות ליבו של גוזל שמורחק מאמו ונעטף בחיבוק הולך ומואט, עד שהוא נרגע ונרדם, בזכות הפרשתם של אופיאטים שמספקים לו הרגשת ביטחון. לכן, אומר פנקספ, אנו תלויים בקשר חברתי ואף מתמכרים אליו. לדבריו, האופיאטים מתווכים את אהבת האם, את מערכת ההתקשרות אם-ילד וגם את הקשרים בין מבוגרים בהמשך החיים.

מחסור בקשר מייצר חרדת נטישה באמצעות גירוי של אזורים סאב-קורטיקליים (שנמצאים מתחת לקורטקס).  למשל, כשאזורים אלה מגורים אצל  חזיר בוגר, הם מעוררים בו תגובת בכי. יחסים תחרותיים ומנוכרים, נטולי אמפטיה, גורמים להפרשת הורמון הלחץ קורטיזול, שמרחיק אנשים זה מזה. פנקספ זיהה שבעה אזורי רגש במוח האנושי, שמייצרים מערכות הנעה, שמתורגמות לקוגניציות ולפעולה מוטורית: מערכות הביקוש, הזעם, הפחד, הפאניקה, המשחק, התשוקה והאכפתיות.

נדמה אם כן שמאז מלחמת העולם השנייה נצברו אינספור ראיות לחיוניותם הקריטית של קשרים בין-אישיים ולנזק ההרסני של הבדידות. מעניין איפוא, שלמרות זאת, גורמים מקצועיים וממשלתיים בבריטניה ובארה"ב מתריעים על כך שתופעת הבדידות דווקא הלכה והתרחבה, עד שהפכה לאפידמיה מסוכנת. איך זה קרה? או כפי שתהו הביטלס, מהיכן מגיעים כל האנשים הבודדים האלה?

יש הסבורים שקריסת המשפחה המורחבת והקהילה היא שהחריפה את תופעת הבדידות. אנשים מתגוררים בגפם בסביבות עירוניות, ללא הַקשרים הקרובים והמעורבות הבין-אישית שאפיינו, ועדיין מאפיינים, קהילות מסורתיות יותר. מדינת הרווחה חוסכת, לכאורה, את הצורך להישען פיזית על קרובים ומכרים. הסביבה האורבנית מספקת לנו צרכים בסיסיים שפעם סופקו על-ידי המשפחה. התארכות תוחלת החיים מחריפה ומעצימה את שכיחות התופעה. גם התארכות שעות העבודה והשהייה בפקקים מצמצמת את השעות שנותרו לנו כדי לקיים קשר משפחתי וחברתי.

בית קפה, לונדון, לבד, בדידות

שלושה אנשים לבד בבית קפה בלונדון. תצלום: קווין גריב

 

במישור אחר, הרשתות החברתיות, שמשנות מעת לעת את כללי המשחק שלהן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ולשיקולים מסחריים, מבצעות הלכה למעשה ניסויי ״עיצוב התנהגות״ המוניים על דפוסי התקשורת שלנו. פייסבוק ואינסטגרם למשל, לימדו את ההמונים לשתף ברגעים השמחים בחייהם, וכך הדירו מהשיח חוויות כואבות ומתסכלות. ה״עריצות האלגוריתמית״ שולחת אותנו להתמקד בתכנים שיתגמלו אותנו בחיזוקים חיוביים ברשת. בנוסף, התרגלנו לכך שהיסטוריית הגלישה והתקשורת המקוונת שלנו מאפשרת ״לטרגט אותנו״ כדי להציף אותנו בפיתויים מסחריים. ה-Targeting המקוון שלנו הופך אותנו לאובייקט אינסטרומנטלי ביקום דיגיטלי מנוכר. הוא מהווה היפוך גמור להתכוונות בין-אישית הדדית בתוך קשר אמיתי בין שני סובייקטים.

הקדמה מעצימה ומחריפה את הבדידות, כתוצאה מהפיכת העולם לטכנולוגי יותר באופן ש״חוסך״ מגע אנושי ומייתר יציאה מהבית. זה קורה, בין היתר, דרך עבודה מהבית, קניות מהבית, השגת בידור באמצעות מכשור אלקטרוני במקום יציאה לסרטים ולהצגות, השגת קשר חברתי באמצעות מדיה חברתית במקום מפגש פיזי, הפיכת בילוי חברתי משותף למצב שבו אנשים בוהים במסכים זה לצד זה, במקום לייצר קשר-עין, וחווית העולם באמצעים של מציאות רבודה במקום התבוננות בלתי-אמצעית בסביבה. כך, המציאות הפיזית הנוחה ״מייתרת״ לכאורה חלק גדול מהצורך במגע אנושי.

אך אנשים אינם יכולים באמת להתכחש לטבעם החברתי המולד. סופרים ומשוררים יודעים אינטואיטיבית את מה שגילו והסבירו ספיץ, בולבי, ויניקוט, פנקספ ואחרים, לגבי הצורך האנושי הקריטי בקשר וחוסר היתכנותו של קיום מתמשך בתנאי בדידות. ״אף אדם איננו אי״, כתב המשורר האנגלי ג׳ון דאן  (כאן בתרגום של עופרה עופר אורן):  ״איש איננו אי, כל כולו לבדו. כל אדם הוא פיסת יבשת, חלק מהכלל. אם רגב עפר נשטף אל הים, אירופה מתמעטת, כמו היה זה צוק על החוף, כמו אחוזה של רעךָ, או אחוזה שלך. מותו של כל אדם מפחית ממני, כי אני מעורב, כי הנני חלק מהאנושות״. 

״שטויות״, העיר על כך יו גרנט בדמות הרווק היהיר ויל בסרט "רווק פלוס ילד" שנעשה לפי ספרו של ניק הורנבי: ״בימינו כל אדם הוא אי בפני עצמו! פעם”, אומר ויל, “אנשים אכן היו תלויים זה בזה. טוב, כי אז עוד לא המציאו את הטלוויזיה ואת מכונת האספרסו. אבל היום כל אחד יכול להכין לעצמו אי-גן-עדן אישי משלו!״

ויל מקדש את זכותו להיות אנוכי, לחיות בשביל עצמו בלבד, רק כדי לגלות בסופו של דבר שגם הוא זקוק לקשר, ועוד איך. כמו שאמרו האחים בלוז, Everybody Needs Somebody. אפילו בגן העדן המקורי, מיד אחרי שאלוהים מיקם את אדם בין נהרות ועצי-פרי מוריקים, הוא הבין ש״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית ב׳ י״ח). תנאים מפנקים אינם יכולים להחליף סביבה אנושית תומכת. אפילו לא בלונדון, למרות ששם יש ״יותר סרטים, מוסיקה טובה, טלוויזיה מצוינת ואנשים יותר אדיבים״, כמו שמהדהדת חוה אלברשטיין את מילותיו של חנוך לוין: ״לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, גם שם אהיה לבד. ואולי זה לכל החיים להיות לבד״.

הנשיקה הראשונה, סלבדור וינייגה

"הנשיקה הראשונה" (1891), סלבדור וינייגה אי לאסו דה לה וגה. תצלום: ויקיפדיה

 

ההחלטה למנות שרה לענייני בדידות בממלכה הבריטית מלמדת שאפילו בלונדון הייאוש אינו נעשה יותר נוח. אכן, בסרט ״אני דניאל בלייק״ מראה הבמאי קן לואץ׳ את הניכור הממסדי שגורם לאלמן בריטי מבוגר שעבר התקף לב ליפול בין הכיסאות האטומים של הגורמים הרפואיים ושל מערכת הרווחה. למרות שהיו לו חברים, אפשר לומר שדניאל בלייק מת מבדידות. למול מציאות מנוכרת שכזו ניסתה הממלכה לטפל בבדידות עוד לפני שמונתה השרה לבדידות, בין היתר על ידי יצירת קשר בין קשישים ותלמידי תיכון, עידוד התנדבות בקהילה ובניית פארקים שכונתיים, שיאפשרו מפגשים בתוך שכונת המגורים.

גם איגוד הפסיכולוגים האמריקאי מציע אמצעים מאורגנים לצמצום הבדידות, בהם הקניית מיומנויות חברתיות לילדים בבית-הספר, המלצות של רופאים למטופליהם על פעילות חברתית, הכנה לקראת פרישה גם בתחום החברתי ולא רק הפיננסי (כי קשרים חברתיים רבים תלויים במקום העבודה) ויצירת חללים משותפים בקהילה, שיעודדו התאספות ומפגשים חברתיים כמו מרכזי פעילות ויצירה או גנים ציבוריים.

״לא טוב היות האדם לבדו״, שורר נתן זך ״אבל הוא לבדו בין כה וכה״, מחכה, מתמהמה, והוא לבדו. לפעמים אנחנו מרגישים בודדים גם בחברה. לפעמים אנחנו רוצים להיות לבד ונרתעים מהמורכבות שכרוכה בלהיות ביחד. ״אדם בתוך עצמו הוא גר״, שורר שלום חנוך על האמביוולנטיות שבין הצורך לקשר לבין הצורך להיות לבד. ״לפעמים פותח דלת לקבל מכר, אבל לרוב אדם בתוך עצמו נסגר, ולרוב, גם לעצמו הוא זר״. בסופו של דבר, טבענו המולד גורם לכך שבדידות מקשה ומכבידה עלינו. בדידות מסוכנת מבחינה רגשית ובריאותית בכל גיל וגיל. לכן, ברמה האישית אין צורך לחכות ליוזמות של שרת הבדידות הבריטית. חשוב לנסות לצאת, ליזום, להכיר, להשקיע בקשרים איכותיים ולטפח קשרים קיימים. במקרה הצורך ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי, שמקל זמנית על הבדידות ובו-זמנית מקנה כלים ארוכי-טווח לייצור קשר מתוך מודעות לסיבות שגורמים לנו להרגיש ולהיות בודדים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון
מקורות:

סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, 1995. פסיכולוגיית האני. עמ׳ 90-91, 95-101. בתוך פרויד ומעבר לו, הוצאת תולעת ספרים, 2006.ג׳ון בולבי, 1988. מקורותיה של תאוריית ההתקשרות, עמ׳ 46-48. בתוך בסיס בטוח, התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה. הוצאת ספרים עם עובד סדרת פסיכואנליזה, 2016.דונלד ו. ויניקוט (1988). מתיאוריית היצר לתיאוריית האני, כינון קשר למציאות החיצונית. עמ׳ 143-156. בתוך טבע האדם, הוצאת תועלת ספרים, 2016.דונלד ו. ויניקוט (1970). התלות בטיפול בילדים. עמ׳ 85-89 בתוך תינוקות ואימותיהם, הוצאת דביר, 1998.דונלד ו. ויניקוט (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. עמ׳ 180-198 בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009.ג׳סיקה בנג׳מין, (1990). הכרה והרס- מתווה של אינטרסובייקטיביות. עמ׳ 231-261, בתוך פסיכואנליזה התייחסותית, הוצאת תולעת ספרים, 2013.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית. 

האתר האישי של יעלה ורטהיים.

תמונה ראשית: מתוך "עירום בוכה" (1913-1914), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יעלה ורטהיים.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על המשרד לטיפול בבדידות

מאמר מרתק. במילניום שלאחר מהפכת התקשורת בני אדם מתים מבדידות וחוסר קשר. התקשורת בשיאה בעוד הקשר האנושי גווע ואנשים מתים בדד. מחקרים שנעשו על נבדקים באירופה וגם בארצות המזרח הרחוק מלמדים, כי המצב אכן הגיע לדרגה שבני ובנות אדם בוחרים (או אולי הם לא בוחרים- זה נכפה עליהם) שלא להתחתן, לחיות ולהזדקן לבד. אנשים ונשים בוחרים שלא להביא ילדים, ואם כן, אז לא מתוקף קשר רומנטי ונישואין אלא באמצעות בנקי זרע. הנטייה לא להיכנס למחוייבות. במזרח הרחוק רואים צעירים שבוחרים לגדל חתול או כלב ומוותרים על הורות. יותר ויותר נפוץ לגדל ילדים במיזמים של הסכמי הורות (ולא בשל היות המעורבים בכך חלק מקהילת הלהט"בים). הכל במטרה לשמור ולשמר את בדידותם ועצמאותם. אולי בשל רצונם שלא להיכנע לקונבנציות והנורמות שהחברה הפכה לפוגעניות ונצלניות בהקשר למוסד המשפחה (צא ולמד מהן סטטיסטיקות הגירושין). זה יכול לחדד את המבט הביקורתי שלנו על טיב הרשתות החברתיות, אפליקציות ההיכרויות והעולמות הוירטואליים עם הקול והצבע והסלפים המושלמים והאשלייה של קשר אנושי וחיבור בין בני אדם. אין חיבור. יש ניכור. בדידות. והנה הממצאים מדברים על מוות. סוף האנושות?

יופי של מאמר מקיף ומעמיק, המשקף מציאות כאובה ובולטת בכל תחומי החיים האנושיים - בגיל הצעיר, בגיל הבוגר ובגיל השלישי. תודה רבה !
שיתפתי.
עצם מהותו ופרסומו מלמדים על האכפתיות האנושית שבכל זאת מהדהדת בין כולנו, למרות המצוקה הבדידותית הרווחת.

ואם יורשה לי לתרום את תרומתי בדבר חשיבות הידיעה העצמית של אדם את עצמו ואת זולתו, השונות הנפלאה והחשובה בין כל אדם לאדם, המודעות לביקורת השטחית היוצאת בלי משים ובלא הינד עפעף איש על רעהו, עריצות דפוסי מחשבה קדומים הפועלים בנפש, ונכונות לתנועה חדשה - כל אלו ועוד כפתח להתגברות על המצוקה הנ"ל, כמובא בציטוטים שלהלן -

"זה כבר הפך להיות המאפיין החשוב ביותר של זמננו ויהפוך לכזה יותר ויותר- שבני אדם יסתגרו בתוך עצמם. נפש התודעה מביאה איתה את המאפיין של הסתגרות האדם משאר האנושות, של חיים בבדידות גדולה יותר. כך יש יותר קשיים בתהליך ההכרה של האדם האחר, ובתהליך נתינת האמון אחד בשני; תהליך מפורט של הכרה הדדית הוא הכרחי.....בני אדם ימצאו זאת יותר ויותר קשה...להשיג את היחס הנכון בין אדם למשנהו, מכיוון שזה יתבע מאמץ של התפתחות פנימית, של פעילות פנימית. דבר זה כבר החל, אך מה שהחל יתפשט עוד יותר ויותר, יעשה יותר ויותר אינטנסיבי..
...
בני אדם נפגשים ואוהבים אחד את השני...אבל כוחות אחרים פועלים כנגד זה; כאשר עולה זיכרון מהסוג הזה הם נפרדים אחד מן השני. לא רק בני אדם שנפגשו בחיים בדרך כזו (של אהבה) עומדים למבחן [בשאלה] האם מה שמתעורר בתוכם הוא מספק כדי למסד קשרים ברי קיימא, אלא זה יעשה יותר ויותר קשה לבנים ולבנות להבין את אימותיהם ואבותיהם, זה יעשה יותר ויותר קשה להורים להבין את ילדיהם, זה יעשה יותר ויותר קשה לאחים ואחיות להבין אחד את השני. באופן גדל והולך – הבנה הדדית הופכת לקשה, מכיוון שזה נעשה יותר ויותר הכרחי לבני האדם לאפשר למה שחי בתוכם ...לעלות החוצה באמת מן העומקים של נפשם.
...
[ה]תרופה לקושי להבין האחד את השני...[היא ש]צריך להתפתח החוש להבנה סוציאלית.....אנשים בעלי יכולות מסוימות שיוכלו ללמד את חבריהם בני האדם על הטמפרמנטים האנושיים השונים, על הנטיות האנושיות השונות, איך צריך להתייחס אל אדם עם טמפרמנט כזה או אחר, ואיך צריך להתייחס אל אדם אחר בעל נטייה מסוג מסוים ובעל טמפרמנט מסוים- באופן שונה. אנשים שתהיה להם מתנה מיוחדת לכך ילמדו אנשים אחרים, שיהיה עליהם ללמוד מהם, דברים מסוג זה למשל: הסתכל בתשומת לב, כאן קיים טיפוס כזה וכזה של אדם ועליך לנהוג באדם מסוים בדרך זו ובאחר, בדרך אחרת. פסיכולוגיה פרקטית, לימודים פרקטיים של הנפש ושל החיים יוטמעו והבנה סוציאלית אמיתית של ההתפתחות האנושית תצמח כתוצאה מכך.
....
רק במאבק מודע כנגד חיבות ושנאות שטחיות תוכל נפש התודעה להיוולד בדרך הנכונה...
קיימים כבר מספיק אנשים כיום אשר צופים בלב שותת דם במצב הזה [הבדידות והניכור], שהוא אמנם הכרחי, אך יוביל אל התוצאות הנכונות רק אם ייחדר בהבנה. את האימפולס של דרך עבודה חדשה בעולם צריך "להרוויח" באופן מודע, בדם הלב. מה שיקרה מתוך עצמו [בלא מודע] זו התנכרות והתרחקות של אינדיבידואלים אחד מהשני. את מה שיזרום מהלב האנושי צריך לבקש באופן מודע. כל נפש אנושית ....צריכה להיפגש בקשיים. מכיוון שרק ההתגברות על הקשיים הללו תביא את המבחנים שדרכם הנפש הרוחית יכולה להתפתח.
רבים באים כיום ואומרים: אין לי שום תחושה מה עליי לעשות עם עצמי, אינני יודע כיצד למקם עצמי בתוך החיים: הסיבה לכך היא שהם עדיין לא מצאו את האפשרות למחשבה בהירה אודות הצרכים של הזמן הנוכחי ועל האופן בו צריך האדם למקם עצמו בתוך הזמן; בעבור הרבה אינדיבידואלים כיום מצבים אלו מובילים לחולי פיזי, לאובדן של יכולת המאבק.
עלינו לחפש באינטנסיביות הולכת וגדלה אחרי ההבנה הנכונה של כל זה. הסכנה של מצוקה אקוטית בתוך הנפש בצורה המיוחדת שתוארה כאן, תתפשט בתוך האנושות כסכנה מוחשית...אנשים רבים רואים זאת כפי שתיארתי כאן ומרגישים את ההכרח להבנה סוציאלית מצד אחד ולחופש המחשבה מן הצד השני. אך מעטים בלבד נוטים לפנות אל האמצעים הנכונים לעזרה. בדרך כלל נעשה המאמץ להביא לידי הבנה סוציאלית הכרחית על-ידי כל סוגי הנוסחאות שנשמעות אידיאליסטיות.
...
הדבר הראשון הוא הבנה סוציאלית של האדם. הדבר השני הוא השגה של חופש המחשבה. הדבר השלישי הוא ידע חי אודות המהות הרוחנית [שבאדם ובעולם].
...
או אז ירגיש האדם אושר אמיתי, לא אושר שהוא שמחה שטחית בלבד, אלא כזה המאוחד עם אותה רצינות המזינה את חיינו ומגבירה את כוחנו, זו הגורמת לנו להיות לאנשים שעושים עבודה אמיתית בחיים."

[לקוח מתוך ההרצאה "איך ניתן להתגבר על המצוקה הפסיכולוגית של זמננו" מאת ר' שטיינר].

05
אפרת תמיר

מאמר כ"כ חשוב. כתיבה רהוטה ומדוייקת.
בתור אשת חינוך שמסתובבת כבר למעלה מעשור בין בתי ספר, אני נחשפת להרבה בדידות בכיתות ובמסדרונות, בשיעורים ובהפסקות. ילדים רבים חווים תחושות בדידות כבר בגילאים צעירים, כבר בבית הספר היסודי (בגנים יש לי פחות ניסיון). מההתרשמות שלי, לא נעשים מספיק מאמצים ומהלכים חינוכיים ואין מדיניות חינוכית ברורה להתמודדות עם התופעה הזו. הלחץ המתמיד שמאפיין את בתי הספר בארץ לא מותיר די פנאי לאנשי החינוך להתפנות באמת ולעומק לסייע לילדים במצבי בדידות ו/או דחייה חברתית.

מאמר מעניין מאוד. שלחתי לכל הפסיכולוגים ב״חברים טיפול בקבוצה לילדים ונוער״.
המקום הוקם כדי לתת מענה בעזרת טיפול פסיכולוגי בקבוצה למצוקות החברתיות של כל ילד/ה, ב 22 קבוצות, מכיתה א ועד צעירים בני 23.
התחלנו לפני שנתיים וחצי ובכל יום מחדש אנחנו מופתעים מכמות האנשים הצעירים, שמחד חשים מצוקה בשל הבדידות ומאידך מניחים שמדובר במציאות חיים סבירה שצריך פשוט ללמוד לחיות איתה.
הלוואי שיהיו עוד רבים שידברו בקול רם את הבעיה המובנית בבדידות ואת האפשרות לשנות.

07
אוריאל בן עמי

מאמר מעניין מאד. תודה.

"במקרה הצורך ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי, שמקל זמנית על הבדידות ובו-זמנית מקנה כלים ארוכי-טווח לייצור קשר מתוך מודעות לסיבות שגורמים לנו להרגיש ולהיות בודדים".

מה זה אומר? שהפסיכולוגים הם הפתרון לבעיות חברתיות, כלכליות, מולדות ונרכשות? יותר מאח טוב או חבר קרוב למשל? ואולי, לעיתים משכן או מכר שאכפת לו?

האם המודעות לסיבות הגורמות בדידות, יכולה גם לייצר כלים לבניית קשרים?

אין ספק שפסיכולוגים, אם הם טובים, יכולים להקל ואף לכוון. מצד שני, אמר פעם פסיכולוג בכיר, באיזשהו דיון: "טיפול פסיכולוגי, הוא מותרות. אבל אני לא יכול להגיד את זה, כי אני מתפרנס מזה".

08
שלדון

"ויניקוט כותב שאם תינוק יושאר לבדו זמן רב מדי (שעות ואפילו דקות, תלוי במזג התינוק ובסיטואציה), ללא מגע אנושי חם וקרוב, הוא יחווה חוויה שניתן לתארה רק במילים כמו:"
בכלל לא הגזים...