המתעלפים שבינינו

כשגדלים, כמוני, בארץ מלאה בעלי חיים מסוכנים, רוב הלימודים הקשורים לידיעת הארץ כרוכים בזיהוי והימנעות ממצבים שבהם עלולים לפגוש בהם. שעות השחר אחרי ימים של חום, יובש ואובך? על פי החוכמה המקומית, זהו מזג אוויר של כרישים. קרחת בליבו של סבך צפוף, שאדמתה מפוררת כמו גרגרי סוכר? סימן ברור לכך שנמלי בולדוג אוסטרליות ארסיות אורבות מתחת. הדרך הבטוחה ביותר להפוך סלע: להושיט את היד ולדחוף את הקצה הרחק מכם. ההתבגרות כאן מחייבת להבין שאנחנו, בעצם, אם לא טרף אז לפחות מטרה העשויה בהחלט לגרום לאחד היצורים הללו להפעיל את מנגנוני ההגנה שלו. ולמרות זאת, אף שחכם מאוד (וכנראה גם מציל חיים) להירתע למראה משהו שזוחל ומרעיד את העשב, אני זוכרת שהכי פחדתי מבעלי חיים שלא היוו סכנה מידית לחיי או לרווחתי. אותי – ואני בטוחה שלא רק אותי – מבעיתים עטלפים.

מה מפחיד כאן? עטלף פירות בתנוחה טבעית. תצלום: USFW Pacific Region

כדי להבהיר את ההקשר, הרשו לי לתאר את הבית המכונה Nocturnal House בגן החיות בפרת׳, אוסטרליה. בניין לבנים חום מכוסה במבוק, בפינה המרוחקת של הגן. בכניסה, נפרדים מאור היום, חולפים במסדרון מוחשך אל מרחב המוצף באור אדום. אני יודעת שהתאורה לא נועדה ליצירה אווירה תיאטרלית מקברית אלא תוכננה על ידי הזואולוגים כדי להציג את חיות הלילה במצבן הערני ביותר: היונקים גדולי העיניים והציפורים שבפנים, זוהרים באור ארגמני, אינם נרתעים מן התאורה האדמומית ולכן הם מתנהגים כפי שהיו מנהגים בחסות החשיכה. אולם ללא ההסבר הזה, האווירה במקום תרמה לכך שבעלי החיים הללו הופיעו בסיוטיי כילדה.

כשהם צייצו, יכולתי לשמוע וגם להרגיש את זה, כמו זרם של מי קרח הנשפך על העורף. פיותיהם של העטלפים היו מלאים שיניים דקיקות כמחטים. אוזניהם הארוכות – דקות כמו נייר פרגמנט, הזכירו לי מצנפת של בישוף. האפים שלהם היו תפוחים ובסנטריהם היו גומות. התאורה הפכה את כל זה לאיום עוד יותר

כפי שאני זוכרת, העטלפים היו תלויים בזוגות, כמו כפפות אגרוף קטיפתיות, מרשת מתכת בגג המתחם. אלה היו עטלפי רפאים, זן טורף, שהמושבות שלו מתקבצות במערות ובמכרות נטושים בצפון אוסטרליה. נאמנים לשמם, העטלפים הללו הם אפרפרים-לבנים ויש להם כנפיים שקופות מרושתות בנימים אדומים, כך שבעת שהם מקננים, כל אחד מהם מתעטף במעטפת של כלי הדם הפועמים שלו עצמו. כשהם צייצו, יכולתי לשמוע וגם להרגיש את זה, כמו זרם של מי קרח הנשפך על העורף. פיותיהם של העטלפים היו מלאים שיניים דקיקות כמחטים. אוזניהם הארוכות – דקות כמו נייר פרגמנט, הזכירו לי מצנפת של בישוף. האפים שלהם היו תפוחים ובסנטריהם היו גומות. התאורה הפכה את כל זה לאיום עוד יותר.

בטבע, עטלפי הרפאים מעדיפים בשר של תוכונים מצויים, ציפור חמודה שרבים מגדלים כחיית מחמד. אחרי נשיכה קטלנית אחת בצווארה של הציפור, כשזו ישנה על עץ, העטלף נושא אותה משם כדי לאכול – ראשית את ראשה – בעודו תלוי בציפורניו על סלע. ואולי עצם ההיפוך הזה – העטלף הכסוף בלילה השחור, חוזר אל עולמו הנסתר שבאבן כדי ללעוס את הנוצות בעודו תלוי במהופך – הוא שגורם לנו להאמין, ולו לרגע, שכל חיה בעולם עלולה להיות מלווה באיזה שטן שנוצר במיוחד עבורה. התוכי הצבעוני, המזמר, בעולם שמעל ואילו מתחת לאדמה, עטלף רפאים. אם מתבוננים בטבע, איך אפשר שלא לחשוב על צמדים נוספים כאלה? כאן הניצודים, ושם הציידים. בעלי חיים שמפחדים, ובעלי חיים שיש לפחד מהם. סמלי מזל טוב, המופרדים מן המקוללים. אם העטלפים בביתם שבגן החיות תלויים הפוך ורוטטים, אין ספק שזה משום שהם מזהים את האימה בעינך והם נמשכים – בכוחו של דחף טורפני פנימי – לנפנף בכנפיהם על הרשת, רעבים לפגוש את הפחד.

תוכון מצוי (אוסטרליה) - מזון לעטלפי רפאים. תצלום: Benjmint444, ויקיפדיה

שוב ושוב נזכרתי בעטלפי הרפאים הללו – ברעד שלהם וגם בשלי – בזמן שקראתי את ספרו החדש של דניאל ט. בלומסטין, אקולוג מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, The Nature of Fear: Survival Lessons From the Wild. הוא מתאר את ההתפתחות הטבעית של הרגש. הוא בוחן את האופן שבו אוכלוסיות שונות של בעלי חיים מבינות ומגיבות לגירויים בסביבתן (למשל, טביעת כפה של טורף תוקפן) וטוען כי הפחד עצמו מייצג מעשה מסוכן מבחינה אבולוציונית. כדי לשגשג, בעלי חיים צריכים להיות דרוכים ומודעים לסכנות, אבל לא מבועתים עד כדי כך שהדבר יפריע להם ללקט, לנוח או לנהל יחסי חברתיים.

בעלי חיים פזיזים נכחדים, אבל יחידים זהירים במיוחד יכולים להיכשל באותה מידה בהעברת הגנים שלהם, בגלל רעב, לחץ ובידוד

בעלי חיים פזיזים נכחדים, אבל יחידים זהירים במיוחד יכולים להיכשל באותה מידה בהעברת הגנים שלהם, בגלל רעב, לחץ ובידוד. היכולת לזהות את הדבר שנכון לפחד ממנו היא, בחלק מהמינים, תכונה מורשת. בכל ממלכת החי, מדגיש בלומסטין, חווית הפחד כוללת את אותם מאפיינים גופניים, ובכלל זה חומרים כימיים המופרשים בגוף ורפלקסים של השרירים. האימה הופכת את כולנו לחיות פרא: מלאים אדרנלין, בעלי אישונים מורחבים ומוח אמצעי הנכון להימלט. אנו חולקים עם יונקים אחרים את ה- heiliger Schauer, ״הרעד הקדוש״ של נטרפים שהטורף הבחין בהם.

ספרו של בלומסטין מתאים מאוד לימים אלה. החשש מקיף אותנו מכל עבר, והוא מועצם ובלתי פוסק בשל מגפת הקורונה, כמובן. אבל כשקוראים את בלומסטין אי אפשר לא לחשוב על נושא מסוים הקשור לחרדותינו המתגברות: הפחד להשתייך לטבע. אנחנו אמנם תושבי ערים, אנשי תרבות וטכנולוגיה, ונציגיה של כלכלה, אבל הנגיף מפוגג את האשליה שלפיה אנו חיים חיים נעלים, מנותקים מבעלי החיים של כדור הארץ, ומכל המיקרובים שבתוכם וסביבם. אנחנו מעבירים את הנגיף משום שאנחנו יצורים מארחים בעלי דם חם – וכבעלי חיים, אנחנו מסוגלים להיפגע זה מזה. ומאחר שהמגפה מאירה את השבריריות הביולוגית שלנו, נדמה כי מתאים לבחון את טבעו של הפחד האנושי מבעד לעדשה של... ובכן, של הטבע.

ואולי דרכו עברה המחלה אל בעל החיים האנושי? פנגולין בתנוחת התגוננות. תצלום: U.S. Fish and Wildlife Service Headquarters, ויקיפדיה

בחודשים האחרונים, לא רק אני אלא רבים החלו לפחד מעטלפים, מסיבה חדשה. הנגיף SARS-CoV-2 ״הנגיף הזואונוטי״ – כלומר, נגיף שמגיע ממגע עם בעלי חיים – ורבים סבורים כי הוא גלגול של נגיף קורונה קרוב שנפוץ בקרב עטלפים פרספיים, אולי אלה החיים במחוז יונאן אשר בדרום מערב סין, או במקום אחר, במיאנמר, לאוס או וייטנאם. אף שמבחינה גנטית, קרוב לוודאי שהנגיף התפתח מנגיף העטלפים ועבר מוטציה לפני שהועבר לבני אדם – עד היום לא נמצא כל עטלף שנושא את הנגיף התוקף בני אדם.

תכונות שטניות מיוחסות לעטלפים. לא מפתיע, שכן עברם ככוכבי סיפורים ואמונות טפלות הכשיר את הקרקע לפחד מפני עטלפים

למרות זאת, האגודה הבינלאומית להגנת בעלי החיים מדווחת כי באוסטרליה, ״פרמדיקים מקבלים אינספור שיחות בנוגע לעטלפים בזמן משבר ה- COVID-19״, משום שבני אדם טועים לחשוב כי השועלים המעופפים, הטבעיים לאוסטרליה, עלולחפ להדביק אותם במחלה. הרשויות באינדונזיה הרגו בגז ושרפו עטלפים שנמכרו בשוק בכלובים. עטלפים בהודו סולקו ממקומות הקינון שלהם. גם בקובה חיסלו אוכלוסיות של עטלפים, ואילו בקיגאלי שברואנדה, פועלים מטעם הממשלה ירו בתותחי מים על אוכלוסיות של עטלפי פירות צהבהבים, כדי לסלק אותן. תכונות שטניות מיוחסות לעטלפים. לא מפתיע, שכן עברם ככוכבי סיפורים ואמונות טפלות (ראו: ערפדים, ליל כל הקדושים והמכשפות ב״מקבת״ המערבבות ״צמר עטלף״ ועין טריטון בקדירת הכשפים שלהן) הכשיר את הקרקע לפחד מפני עטלפים.

"On the bat's wing I do fly " (משנת 1826), ג'וזף סוורן, לפי "הסערה" של שייקספיר, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון. תצלום: ketrin1407.

איפה עובר הגבול שבין פחדים אינסטינקטיביים ופחדים שהם תוצר של תרבות?

איפה עובר הגבול שבין פחדים אינסטינקטיביים ופחדים שהם תוצר של תרבות? בפרק מרתק בספרו של בלומסטין, אנחנו מגלים כי צורות ואובייקטים מסוימים מחדדים את תשומת הלב ומעוררים פחדים מולדים במגוון של בעלי חיים, גם אם מעולם לא פגשו את הסכנה המסוימת המיוצגת על ידי צורות אלה. בני אדם, למשל, מסוגלים לזהות את ההתפתלות הנחשית גם בתמונות מטושטשות, בצורה מדויקת פי כמה מכפי שהם מסוגלים לזהות יצורים מסווים אחרים. פרימאטים אחרים נולדים עם היכולת להירתע מנחשים גם אם בילו את כל חייהם במעבדה. וישנם מינים של צפרדעי עצים שמסוגלים לזהות נחשים בדייקנות כזו, שאם הביצים שלהם יטולטלו על ידי הרטט המיוחד לנחש כשהוא זוחל על הגזע, הראשנים יבקעו ספונטנית, תוך שניות, כדי לאפשר להם – אף שאינם מפותחים מספיק – להתפזר. הפחד אצל יצורים אמפיביים אלה הוא עוברי.

הפחד ממנו הוא חלק מאיתנו. במקרה הזה, פיתון מרכז אפריקני קטן. תצלום: טימותי דייקס.

כשקראתי את כל זה, נזכרתי בכתמי רורשאך, מבחן פסיכולוגי הנחשב כיום מיושן, שבו מראים לנבדקים סדרה של כתמי דיו והם מתבקשים לאפיין אותם. הכתם הראשון והחמישי בסדרה נראים על פי רוב כמו עטלפים, או פרפרים שחורים. הרמן רורשאך חשב שאלה אסוציאציות לא מודעות ״נורמליות״. אבל האם הפחד שלנו מעטלפים אינו נובע ברובו דווקא מן האופן שבו הם חומקים מעינינו? בלילה איננו יכולים לעקוב אחר עטלפים קטנים הטסים מפה לשם, אנחנו מבחינים רק ברפרוף מטושטש או שאנו מזהים את היצורים על פי צליליהם, ציוצים קלושים בשולי טווח השמיעה האנושי. העטלפים מסתתרים בפינות אפלות, תלויים על תקרות גבוהות במיוחד.

ההבנה כי הראייה שלנו אינה מסוגלת להבחין בבירור בעטלף באפלה, מולידה את המחשבה כי העולם הלילי, כפי שעטלפים מבינים אותו, נסתר מאיתנו. הם כנראה מזהים אותנו בבירור רב יותר מכפי שאנו מסוגלים לראות אותם

האימה מרובדת: ההבנה כי הראייה שלנו אינה מסוגלת להבחין בבירור בעטלף באפלה, מולידה את המחשבה כי העולם הלילי, כפי שעטלפים מבינים אותו, נסתר מאיתנו. הם כנראה מזהים אותנו בבירור רב יותר מכפי שאנו מסוגלים לראות אותם. אנחנו יודעים שאת רוב מה שעטלפים מסוגלים לשמוע, אנחנו לא שומעים. חלקם מסוגלים לשמוע צלילים אולטרה-סוניים. לאוזניהם, כמו סחלבים, יש מגוון מדהים של צורות, הן מעוטרות בפיתולים, ציציות וחספוסים, עדינות ומפלצתיות. אולם אף שנדמה לנו שהם מפלצתיים בגלל האנטומיה הגרוטסקית שלהם – שבעינינו נראית מזוויעה – המדע טוען כי יתכן שהמפלצתיות הזו היא בסך הכול דרכו של בעל חיים להתנהל בעולם שונה מזה שבו אנחנו חיים.

והוא בענייניו, ככל הנראה. תצלום: דיוויד אליס

מי יודע אם בלבו של עטלף ישנה אימה מולדת מבני אדם?

ובאשר לעטלפים עצמם, האם אנו יודעים אם הם נבהלים ומפחדים אינסטינקטיבית כשמראים להם כתמי דיו דמויי בני אדם? מי יודע אם בלבו של עטלף ישנה אימה מולדת מבני אדם? ככל הידוע לי, איש טרם הצליח לבדוק זאת, אולם ספרו של בלומסטין מוביל אותי לשאול האם כל הפחד בבית העטלפים של גן החיות התרכז רק מן העבר הזה של הזגוגית, שבו אני עמדתי.

בלי קשר לרגשות שהעטלפים אולי חשים כלפי בני אדם, בני אדם השתמשו בפחדים אחרים של עטלפים נגדם. הגן הבוטני המלכותי בסידני מרח צואת נחשים על ענפים והשתמש במכשיר המכונה Phoenix Wailer כדי ליצר צלילים לא נעימים שידחו עטלפים. כפי שבלומסטין מציין, צלילים מסוימים מעוררים אימה במגוון מינים, ובכלל זה בבני אדם. צלילים הנחשבים ל״רעש״ הם המפחידים מכל: הדינמיקה שלהם כאוטית, ובעינינו הם נתפשים כצורמים ולא מתאימים, עם תדירויות המשתנות במהירות. להבדיל מעוצמת הקול, הדיסוננס (״היעדר לינאריות״) הוא שמבהיל אותנו, ובאותה מידה מעורר מצוקה בבעלי חיים אחרים. יום אחד, בעת שבלומסטין אחז בידיו גור של מרמיטה שנלכד לצורך מחקר, הגור פלט צווחה ״לא לינארית״. החוקר כותב כי במהלך עשרות שנים של עבודת שטח, הוא ״מעולם לא שמע קול נורא כל כך״. העובדה שצווחת הגור מקפיאת הדם הזו לא דמתה כלל לציוצים הרגילים של המרמיטות, העצימה את ההלם. כשחיות משמיעות קולות דיסוננסיים, נדמה לנו שהן משמיעות קול לגמרי לא טבעי.

אף שה-Phoenix Wailer בגן הבוטני אולי אינו מפחיד אותנו כפי שהוא מפחיד עטלפים, הם וגם אנו מסוגלים לשמוע את צליליו – ולעתים בוקעים ממנו רעשים שמבהילים גם בני אדם. הסיבה לכך שהגן מצא את עמו מנסה לגרש את השועלים המעופפים  היא שאוכלוסיית עטלפים אלה עברה בעשרים השנה האחרונות אל העיר, אחרי ששריפות שיחים וביאור שטחים חקלאיים השמידו עוד ועוד מבתי הגידול של בעלי החיים. שועלים מעופפים אינם דרי-מערות ביישנים. הם עשויים להגיע למשקל של קילוגרם אחד, גופם גדול כמו קרטון חלב, ומוטת הכנפיים שלהם עשויה להגיע למטר. היום עשרות אלפים מהם מקננים בפרקים בעיר. בדרך כלל אנחנו חושבים על פגיעה בסביבה כמובילה לצמצום אוכלוסיות של בעלי חיים, אבל המעבר של השועלים המעופפים לערים הניב תוצאה אחרת.

שועל מעופף: לא עניין של מה בכך. תצלום: פטריק קאוואנו.

ברגע זה, ההסתגרות שלנו זה מפני זה אינה ביטוי של פחד, אלא של האופן שבו אנו מחוברים זה לזה, ולעולם החי

אם בני אדם חוששים מעטלפים יותר מכל כשאלה עפים בלהקות, במעין עננה חשוכה, האם יתכן שהדבר נובע מכך שהתקהלות של עטלפים עשויה לאותת על שינוי באקולוגיה? יהיה מקור אי הנוחות אשר יהיה, המגפה החריפה את הפחדים מפני מפגשים עם עטלפים ויותר אוסטרלים מבחינים ביותר עטלפים – והעטלפים הללו חווים יותר מצוקה בגלל גלי החום הקיציים. בראשית השנה, מסוק הצלה שהיה בדרכו לבית חולים בקווינסלנד נאלץ לסטות ממסלולו בגלל להקות של אלפי עטלפים שהקשו עליו לנחות. ידוע כי עטלפים במצוקה מפיצים יותר וירוסים, אולי כאסטרטגיה שנועדה לפגוע במינים המתחרים איתם על מזון וסביבת מחיה. הפחד מפני עטלף שאינו בשמים אלא בקרבתנו, אכן עשוי לשרת מטרה אבולוציונית.

״כאילו נס מעצמו, מבועת,״ כתב המשורר ריינר מריה רילקה כתב על העטלף, ״הוא מזגזג באוויר, כמו סדק הנחרץ בכוס תה״. התיאור של רילקה את בעל החיים המפחד מעצמו יכול היה בקלות לשמש אפיגרף בספרו של בלומסטין. פחד הוא עניין קרוב מאוד בימי מגפה. ועם זאת, התקופה מתאימה גם למחשבה על המשמעות האמיתית של הנוכחות שלנו אלה בסביבתם של אלה. ברגע זה, ההסתגרות שלנו זה מפני זה אינה ביטוי של פחד, אלא של האופן שבו אנו מחוברים זה לזה, ולעולם החי.

רבקה גיגס היא מחברת הספר Fathoms: The World in the Whale.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: תמונה ממבחן רורשאך, תצלום: Zeh Fernando