הן לא היסטריות

כשלאישה כואב היא נתקלת בחוסר טיפול רפואי ובחוסר יחס. אבל הפתרון אינו רק שינוי בגישה אלא טיפול לעומק בסטיגמה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כאב הוא מערכת האזעקה של הגוף. זוהי תחושה שנועדה לומר לנו שמשהו אינו כשורה. אבל כשכואב, אומר קולין קליין (Klein), פילוסוף מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, זה קצת כאילו ששומר על הבית שלך כלב ציד קטן ועצבני. לפעמים הוא נובח על מסיגי גבול, אבל בפעמים אחרות הוא מתעצבן על הדוור. לפעמים הוא משתולל בלי סיבה, ויהיו פעמים שבהן הוא יניח לפורצים להיכנס לבית, אם הם ייתנו לו חטיפים. כאב מקושר לנזק ברקמות (דברים שמהם יש להתגונן), אבל לא תמיד שני הדברים הללו מחוברים. בוודאי קרה שנחתכתם בלי להרגיש אפילו דקירה קלה עד שראיתם את הדם – כלומר נגרם נזק לרקמות שלכם, ללא כאב. אם הרגשתם פעם דקירה בציפייה לזריקה או למכונת הקידוח של רופאת השיניים, הרגשתם כאב ללא נזק לרקמות.

חלק ממה שהופך את הכאב למנגנון הגנה אפקטיבי, הופך אותו גם לסובייקטיבי במהותו. האגודה הבינלאומית לחקר הכאב מתארת כאב כ״תחושה וחוויה רגשית לא נעימה״. אילו הכאב היה לא יותר מגירוד מציק, לא היינו ממהרים כל כך למשוך את היד מכירה רותחת. כאב יכול להגן עלינו משום שעל פי רוב הוא אינו נעים לנו ומעורר בנו מצוקה רגשית.

ההשפעה הרגשית של הכאב – האופן שבו אנחנו מפרשים אותו או מתייחסים אליו נפשית – הופכת להיות מורכבת במיוחד ככל שהיא קשורה במגדר

ההשפעה הרגשית של הכאב – האופן שבו אנחנו מפרשים אותו או מתייחסים אליו נפשית – הופכת להיות מורכבת במיוחד ככל שהיא קשורה במגדר. ישנן ראיות מוצקות לכך שמערכת הבריאות המערבית המודרנית מטפלת באופן שונה בכאב של נשים לעומת כאב של גברים. נשים זוכות לעתים קרובות ליחס מבטל או לחוסר טיפול בכאב שלהן, לרוב כבר מגיל צעיר מאוד. הדבר נכון המיוחד עבור נשים שאינן לבנות, אשר הכאב שלהן זוכה לפחות טיפול – במידה משמעותית – לעומת נשים לבנות. רופאים נוטים לברר פחות את הנסיבות הגורמות לנשים – להבדיל מגברים – לחוות כאבים בחזה, אפילו כשהנשים סובלות מכל התסמינים הקלאסיים של התקף לב, ואף שמחלות לב הן גורם המוות המוביל בקרב נשים. לנשים יש גם סיכוי רב בהרבה מאשר לגברים להיות מאובחנות בטעות כסובלות מבעיות נפשיות, ובעיקר מדיכאון.

כאב, אישה

הכאב כואב. תצלום: קמילה קינטרו פרנקו

אחת הסיבות לבעיות אלה היא שאנחנו לא מקשיבים בתשומת לב כשנשים מדברות על חייהן והחוויות שלהן. נשים נתקלות לעתים קרובות במה שהפילוסופית מירנדה פריקר, מסיטי יוניברסיטי בניו יורק כינתה בשם ״גירעון אמינות״: מתייחסים אליהן כאל מקור פחות אמין למידע, בדיוק בגלל שהסטריאוטיפים שלפיהן נשים אינן ראויות לאמון ואינן רציונאליות. כתוצאה מכך, החברה מבינה באופן מעוות לגמרי נושאים כמו הטרדה במקום העבודה, אלימות מינית ואלימות מצד פרטנרים מיניים, כיוון שאנו נוטים להאמין פחות לדיווחים דווקא מצד מי שמושפעות מכך יותר.

גירעון האמינות הופך את האופן שבו נשים עצמן מתארות את חייהן לנושא פמיניסטי. הפמיניסטיות צודקות בהחלט כשהן דוחקות בנו להאמין לנשים ((BelieveWomen#. והכאב הוא מקרה מעניין במיוחד, כי הוא חושף את מגבלות הקריאה הפשוטה והמפתה הזו. התביעה להכיר בכאבן של נשים היא מוצדקת וחיונית. אבל האופן שבו התביעה הזו מתממשת טומנת בחובה סכנה לכך שבלי כוונה נחזק את ההטיה החברתית המושרשת באשר להיררכיה של הסבל הפסיכולוגי לעומת הסבל הגופני – ועל ידי כך שוב נפגע בנשים.

המסקנה המעודדת שאליה הם הגיעו לאחר שימוש במדדים שכוילו על פי נבדקים גברים הייתה שלידה אכן כואבת

בשנת 1949, כתב העת The Journal of Clinical Investigation פרסם מחקר על אודות כאב בלידה. השאלה הייתה פשוטה: האם נשים באמת חוות כאב בלידה, או שהן פשוט מגיבות בהיסטריה למצב מלחיץ? מחברי המחקר, הרופאים המילדים ג׳יימס הארדי וקראל ג׳אוורט מאוניבריסטת קורנל בניו יורק, כתבו:

״מתצפיות ברור כי מטופלות נבדלות מאוד באופן שבו הן מגיבות ללידה. יש נשים שמעידות על מצוקה גדולה, ואחרות שומרות על איפוק במהלך הלידה. תצפיות אלה הובילו רופאים מילדים לפקפק בקיומם של כאבים אצל מטופלות מסוימות.״

המסקנה המעודדת שאליה הם הגיעו לאחר שימוש במדדים שכוילו על פי נבדקים גברים הייתה שלידה אכן כואבת.

בשנות השבעים [של המאה ה-20] – תור הזהב של תנועת הלידה הטבעית – מדענים נטו להסכים כי נשים חוות כאב במהלך הלידה. אבל הייתה עדיין מחלוקת בשאלת מקור הכאבים. חלק מהחוקרים הציעו כי מידת הכאב שנשים חוות קשורה קודם כל לגורמים כמו קרבת האישה לבעלה ותפקידו בתהליך הלידה, וכן ליציבותה הרגשית במהלך ההיריון. לנשים נאמר הן יוכלו ללדת ללא כאבים, או תוך כאבים מועטים בלבד, ואף ליהנות ממש – אם רק יירגעו.

היריון, אישה בהיריון

הרופאים סוף סוף מסכימים שיכאב לה בלידה, וממליצים לה להירגע. תצלום: איגנסיו קמפוס

הנטייה הלא מבוססת להאשים בכאב את רגשותיהן של הנשים לא נעלמה לגמרי בחלוף השנים. גוף גדול של מחקר עכשווי מוקדש לשאלה האם רגשות הנשים מולידים תוצאות טובות או רעות בטיפול בסרטן השד, ובכלל זה כאבים לאחר טיפול. אין אמנם דבר זדוני במיוחד בשאלה כיצד גורמים נפשיים עשויים להשפיע על תוצאות טיפולים. הבעיה אינה שאנו מתעניינים בהיבטים פסיכולוגיים של כאבים כתוצאה מסרטן שד, אלא בכך שאנחנו מתעניינים הרבה יותר בפסיכולוגיה של סרטן השד לעומת הפסיכולוגיה של סרטן האשכים או סרטן הכבד. ממש באותו אופן, בשנות השבעים, התעניינו בלידה ״טבעית״, אבל לא התעניינו בריסוק אבני כליה ״טבעי״ – או בחקר המידה שבה יציבותם הרגשית של גברים, או קרבתם לרעייתם, משפיעה על הכאב שלהם כתוצאה מאבנים בכליות. בעיה היא שהחברה כנראה מוטרדת הרבה יותר מהתפקיד שממלאים רגשות בבריאותן של נשים – ובכאבן של נשים.

לחלופין, חשבו על כך שנשים שחוות כאבים בעת קיום יחסי מין (ללא רקע של פתולוגיה גופנית שהופכת את הסקס למכאיב) מאובחנות כיום כסובלות מהפרעה נפשית, אם הכאב מציק להן. ההגדרה כוללת רק את הכאב ואת המצוקה שהאישה חווה – אף שהיא מקיימת יחסי מין בעולם שמעדיף את העונג המיני הגברי על פני אי הנוחות הנשית, ואפילו אם היא מקיימת יחסי מין עם בן זוג  המצפה לסקס קשוח ואלים. אם זה כואב לה ומציק לה, היא מתאימה, טכנית, לאבחנה של הפרעה נפשית. כאבן של נשים, כנראה, נובע מהיסטריה כל עוד לא מוכח אחרת.

ההגנה על כאב של נשים הופכת תכופות לטענה כי מקור הכאב הזה אינו נפשי. כדי שכאב ייחשב לאמיתי – כדי שיהיה לגיטימי, כואב באמת – הוא חייב להיות בעל בסיס אורגני גופני. וכאן הדברים משתבשים

על רקע זה, גוברות כעת הקריאות לבטוח בעדויות של נשים על כאב – להאמין להן, לבטוח בכך שהכאב הוא אמיתי. הכאב של נשים הוא כמובן אכן אמיתי. אבל זה המקום שבו מתרחש שינוי עדין: ההגנה על כאב של נשים הופכת תכופות לטענה כי מקור הכאב הזה אינו נפשי. כדי שכאב ייחשב לאמיתי – כדי שיהיה לגיטימי, כואב באמת – הוא חייב להיות בעל בסיס אורגני גופני. וכאן הדברים משתבשים.

כאשר נשים חולות במחלה גופנית, הן נוטות להיות נתונות ליותר מדי בחינות פסיכולוגיות. מה שמסבך את התמונה הן הראיות שמהן עולה כי נשים גם נוטות, הרבה יותר מגברים, לסבול מכאב בכלל מחלות שמקורן נפשי. ראשית,  נשים כנראה חוות גם דיכאון וגם חרדה בשיעור גבוה יותר מגברים. ממצאים כאלה מחייבים זהירות, מאחר שלא ברור עד כמה ההבדל הזה נובע מהטיה באבחון – כלומר, גם הכלים שבהם אנו אומדים דיכאון וחרדה, וגם הנטיות של מטפלים בתחום רפואת הנפש עלולים להיות מוטים לייצוג מוגבר של נשים וייצוג מופחת של גברים. אבל בהתחשב בכל מה שאנו יודעים על חיי נשים – ההתעללות, האלימות, המחסומים, עול הטיפול – סביר שנשים יתמודדו עם דיכאון וחרדה בשיעורים גבוהים יותר. אנחנו יכולים להאמין שנשים סובלות ממחלות נפש לעתים קרובות יותר, בלי שנידרש להאמין שנשים הן שבריריות יותר מטבען.

סרט ורוד, סרטן השד

למה המודעות לסרטן השד צבועה בוורוד? תצלום: אנג'יולה הארי

ישנן גם ראיות לכך שנשים וגברים חווים מחלות נפש בצורה שונה. כשגברים מדוכאים, הם נוטים הרבה יותר לסבול מאי-נהנתנות ומהתמכרות לחומרים, בעוד נשים נוטות הרבה יותר להתלונן על תסמינים גופניים כמו עייפות וכן, כאב. יתרה מזאת, רבות ממחלות הנפש הקשורות קשר ברור ביותר לגוף – אנורקסיה, בולימיה, פגיעה עצמית שאינה אובדנית, הפרעות עצביות ומחלות מדומות – נפוצות בהרבה יותר בקרב נשים. שוב, חלק מאי השוויון הזה עשוי לנבוע מהטיות תרבותיות. האם התמסרות אדוקה למשטר תזונה של ״צום לסירוגין״ תאובחן כהפרעת אכילה אם מדובר בנערה בת 16 שרוצה לרזות, ולא באיש הייטק בן 35 השואף לשלוט בגופו באמצעות ״ביו-האקינג״? יתכן מאוד. וכן, חלק מאי השוויון המגדרי באבחנות כמו הפרעות עצביות עלול לכלול נשים שקיבלו תווית פסיכיאטרית אף שהן סובלות למעשה ממחלה גופנית. יש לכך תקדים. טרשת נפוצה משפיעה על נשים בשיעור חסר פרופורציה, אבל היא נחשבה בתחילה למחלה של גברים בעיקר, משום שנשים אובחנו תכופות בטעות כסובלות מ״היסטריה״. אבל גם אם נניח כעת לייסורי המצפון הללו, יש בידינו הוכחות מוצקות לכך שמחלות נפש יכולות להשפיע על הגוף באורח דרמטי, וכי הן באות לידי ביטוי גופני שונה אצל נשים לעומת גברים.

ככל שאנו לומדים יותר על כאב, אנחנו מבינים כי זוהי תופעה ביו-פסיכולוגית מורכבת להפליא. זו אינה תחושה תגובתית פשוטה. במקרים רבים של כאב כרוני ממושך, למשל, תגובת הכאב הראשונית נגרמת על ידי פציעה, אבל הכאב ממשיך זמן רב אחרי שהרקמות הפגועות החלימו, מאחר שהגוף עדיין תופש את עצמו כפגיע

מגדר, מחלות פסיכיאטריות והגוף קשורים, כמובן. ממש כך, ככל שאנו לומדים יותר על כאב, אנחנו מבינים כי זוהי תופעה ביו-פסיכולוגית מורכבת להפליא. זו אינה תחושה תגובתית פשוטה. במקרים רבים של כאב כרוני ממושך, למשל, תגובת הכאב הראשונית נגרמת על ידי פציעה, אבל הכאב ממשיך זמן רב אחרי שהרקמות הפגועות החלימו, מאחר שהגוף עדיין תופש את עצמו כפגיע. כאב מגן עלינו – אבל הוא מובן יותר כתמרור אזהרה שהגוף שולף כשהוא חושב שנשקפת לו סכנה, ולא כתפישה ישירה של נזק פסיכולוגי.

בכל חוויה של כאב, ישנם תמיד מרכיבים גופניים ונפשיים. אם נגרם לכם חתך באצבע, יש לכאב שלכם מקור אורגני גופני. אבל אתם חווים את הכאב גם כאי נימות. בדומה לכך, אם יש לכם כאב ראש בגלל שאתם לחוצים, נראה שאתם חווים גם דברים כמו מתח בשרירים, עלייה בקצב הלב ועלייה בלחץ הדם. איש אינו מרגיש כאב שכולו ״בראש שלו״, ושום כאב אינו ״גופני לחלוטין״ – אלא במידה שבה אנו אורגניזמים גופניים וכל מה שקורה לנו, גופני או נפשי, מתבטא בגופנו.

מן ההבנה הנוכחית שלנו את הכאב עולה, אם כך, שאין הבדל של ממש בין כאב ״פסיכוגני״ וכאב ״גופני״. אין זאת אומרת שאיננו צריכים להבחין בין כאב שסיבתו העיקרית היא פתולוגיה גופנית ובין כאב שנגרם בעיקר ממצוקה נפשית. מקור הכאב אולי אינו משפיע על חוויית הכאב, אבל הוא משפיע על הטיפול. אם כואב לכם בחזה בגלל מחלת לב, הרופאים צריכים לטפל בלבכם. אם אתם חווים כאבים בחזה בכלל מתח, הרופאים צריכים לטפל בחרדות שלכם. אולם במקרים רבים הגורמים לכאב הם גופניים ופסיכולוגיים גם יחד – יתכן שכאבי הגב שלכם נובעים גם מכך שאתם בלחץ, וגם בגלל שפיתחתם דפוסי תנועה מכאיבים וחוסר איזון בין השרירים. לכן, כדי להתגבר על הכאב, עליכם לטפל בשניהם בו זמנית.

כאב, אישה, חרדה

כאב ראש או חרדה? מי יודע? האם זה משנה? תצלום: פריסילה די פריז

ברור שההבנה כי כאב הראש שלכם נגרם בעיקר בגלל לחץ אינה הופכת אותו לפחות אמיתי, או פחות כואב. כאב הוא כאב, בין אם הוא סיבתו גופנית (פציעה, בעיה עצבית) או פסיכולוגית (מתח, דיכאון). באותה מידה, דיכאון הוא דיכאון בין אם הוא נגרם מסיבות סוציואקונומיות מורכבות או תת פעילות של בלוטת התריס. מקור הכאב אינו קובע את התחושה, אף שהוא חשוב כדי לקבוע אופן טיפול מתאים.

בכל אלו אין כדי לומר שאין חשיבות להקשר – רחוק מזה. בשנה האחרונה לחייה, וילו, כלבת הבורדר-קולי האהובה שלי שהלכה לעולמה, סבלה מדלקת פרקים קשה בירכיה. ברור היה שהיא סובלת רוב הזמן מכאב. היא הייתה נעה בקושי, נשכבת בזהירות ומתקשה לעלות ולרדת במדרגות. אבל כשווילו הייתה בחוץ עם הפריזבי שלה, היא השתנתה לחלוטין. היא רצה, נבחה ורדפה אחרי הפריזי בתענוג. הצליעה חזרה והופיעה רק כשהפריזבי נעלם.

האמת היא שווילו חוותה כאב, והתגובות שלה הושפעו לא רק ממצב פרקי הירך שלה. כשהיא הייתה מאושרת ודעתה הוסחה, כנראה כאב לה פחות – או לפחות, הכאב הטריד אך לא הטריד אותה כל כך

האם היא העמידה פנים? האם הכאב היה רק בראש שלה, או לא נגרם על ידי דלקת הפרקים? האם היה עלינו לשלוח אותה לפסיכיאטרית לכלבים? ברור שלא. האמת היא שווילו חוותה כאב, והתגובות שלה הושפעו לא רק ממצב פרקי הירך שלה. כשהיא הייתה מאושרת ודעתה הוסחה, כנראה כאב לה פחות – או לפחות, הכאב הטריד אך לא הטריד אותה כל כך.

בואו נניח – ואני מקווה שזו האמת – שרבים מאיתנו רוצים ברצינות להאמין לנשים (#BelieveWomen) כשהן אומרות שכואב להן. אולם, לעתים קרובות לא ברור מה זה בדיוק אומר. אולי הטענה היא שעלינו פשוט להאמין לנשים כשהן אומרות שהן סובלות. זה נראה מובן מאליו: איש מלבדך אינו יכול לדעת האם כואב לך או מה מידת הכאב. נשים, כמובן, עדיין מסוגלות לשקר ולרמות. להאמין לנשים אין פירשו לנהוג בהן כבאורקלים קסומים. הרעיון הוא שאל לנו לפקפק באמינות שלהן רק משום שהן נשים. ולעתים קרובות אנו אכן סבורים שנשים הן פחות אמינות – אנו חושבים שהן מגזימות או מגיבות בדרמטיות – כשהן מספרות לנו על הכאב שלהן.

שתי נשים, שני כאבים של גוף וגם של נפש

אולם הקריאות להאמין לנשים הופכות לעתים קרובות לטענה חזקה יותר: הטענה שעלינו להאמין כי כאב של נשים נגרם בשל מחלה גופנית, לפחות כשהן מתעקשות או עד שנוכל להוכיח אחרת. באופן כזה, אפילו פעילות פמיניסטיות עלולות ליפול למלכודת אשר לפיה כאב ״אמיתי״ או ״חמור״ אינו יכול לנבוע ממקור נפשי. התביעה להאמין לנשים נעוצה ברעיון שהעדות שלהן על מה שקורה להן היא המהינה היותר, שיש להן סמכות ותבונה מיוחדות. אבל בעוד שלכל אחד אמנם ישנה סמכות, ממקור ראשון, לקבוע שאכן כואב לו (איש אינו יודע זאת טוב מכם), אין לכם ידע מהימן יותר על הסיבה לכאב שאתם חשים. יתכן שיש לכם תובנות רלוונטיות – אם הרופאה אומרת שהחזה שלכם כואב בגלל חרדה ואתם לא מרגישים חרדה, אתם יכולים לפקפק, בצדק. אבל אם תתעקשו שהכאב שלכם מקורו בברך, כשהרופאה בטוחה שהברך שלכם בריאה ואומרת שהכאב מגיע מן הירך – אין לעובדה שאתם אלה החווים את הכאב כל יתרון.

לעתים קרובות, אנחנו מזלזלות במה שנשים מספרות לנו על חייהן, בדיוק בגלל שאנו חושבים שנשים אינן מהימנות ושהן קלות דע

לעתים קרובות, אנחנו מזלזלות במה שנשים מספרות לנו על חייהן, בדיוק בגלל שאנו חושבים שנשים אינן מהימנות ושהן קלות דעת. מאותה סיבה, לנשים יש סיכוי גדול בהרבה מגברים להיתקל בתגובה מזלזלת שתאמר כי הכאב כולו ״בראש שלהן״. אבל מעורבות בכך סטיגמות נוספות. אנחנו גם נוטים לחשוב שכל מה שהוא נפשי הוא פחות חמור, אמיתי פחות וראוי פחות לדאגה – בעיקר בכל הקשור לנשים.

מצב זה מוביל למה שאני מכנה ״ברירת סטיגמה כפולה״ – הנוצרת על ידי שני צירים של הטיה: ״נשים הן היסטריות״ ו״מחלה פסיכיאטרית אינה אמיתית״. כמעט בלתי אפשרי להילחם בחלק אחד של הסטיגמה בלי להעצים, בלית ברירה, את השני. נשים שסבלו לשווא מאבחנה פסיכיאטרית שגויה מתנגדות, ובצדק רב, להתייחסות פסיכולוגיסטית מדי לכאב שלהן. אבל ככך שאנו מתעקשים על התמקדות בגופני, כך שאנו מזלזלים באופנים שבהם דיכאון, מתח וטראומה עלולים לגרום כאב ולהשפיע עליו. וזה אבסורדי. כאב הוא תגובה לאיום, והמוח מפעיל מגנון כמעט זהה, בין אם אנו נפגעים חברתית או גופנית.

בעוד שמרבית הרופאים אבחנו את הגבר כסובל מהתקף לב, רק 17 אחוזים מהרופאים חשבו שגם האישה סובלת מהתקף לב (ורק 30 אחוז מהם הציעו להפנות אותה לקרדיולוג, לעומת 80 אחוז במקרה של הגבר)

וכאן מתגלה הסטיגמה הדו ראשית הזו במלוא הקושי שבה. כדי להכיר בהיבטים הפסיכולוגיים של הכאב, עלינו להדגיש את תפקיד המתח והרגשות. אבל עצם הדיבור על מתח או רגשות משפיע כנראה באורח דרמטי על תפישת כאבם של נשים. במחקר מרתק, רופאים קיבלו תיאורי מקרה זהים עבור שני חולים היפותטיים – גבר בן 48 ואישה בת 58 – עם אותה אפשרות אובייקטיבית לכך שמדובר בהתקף לב. במקרה הראשון, החולים תוארו כסובלים מכאבים בחזה, קוצר נשימה וקצב לב לא סדיר. רוב הרופאים אבחנו את שני החולים כסובלים מהתקף לב. במקרה השני, החולים תוארו כסובלים מאותם תסמינים גופניים אבל נאמר גם שהם סובלים ממתח. מתח מגביר את הסבירות ללקות בהתקף לב, בלי קשר למגדר. אולם בעוד שמרבית הרופאים עדיין אבחנו את הגבר כסובל מהתקף לב, רק 17 אחוזים מהרופאים חשבו שגם האישה סובלת מהתקף לב (ורק 30 אחוז מהם הציעו להפנות אותה לקרדיולוג, לעומת 80 אחוז במקרה של הגבר). אזכור של גורמים נפשיים כנראה יוצר סוג של שינוי חשיבתי כשמדובר בנשים. מרגע שאנו מתחילים לדבר על רגשות של נשים, קשה שלא לזמם את רוח הרפאים של ההיסטריה.

לב, התקף לב

לב והתקף לב יש לגברים ולנשים, אבל היחס והקשב מצד הסביבה - שונים. תצלום: רובינה ורמאייר.

אחת הבעיות היא שכל כך קל לעבור ממה שנכון עובדתית ביחס לנשים, אל מה שמשום מה מאפיין נשים. כשאנו אומרים: ״נשים סובלות משיעורים גבוהים יותר של דיכאון וחרדה״, זו הכללה נכונה שעשויה להיות מוסברת על ידי גורמים סוציואקונומיים אקראיים. וזו הכללה נכונה שעשויה לא לומר דבר על אישה מסוימת שיושבת מולכם. אבל אנשים מסיקים בקלות רבה מדי שנשים בכלל, מעצם היותן נשים, נוטות לדיכאונות וחרדות. וכך, אין זה מפתיע שכאשר אנו מדגישים את הגורמים הנפשיים שמשפיעים על כאב – על הכאב של כולם, כי כך פועל הכאב – הדבר משפיע מחוץ לכל שיעור על נשים.

חשוב לא להתעלם מן ההשפעה האמיתית מאוד של מתח, דיכאון וטראומה על כאב אצל נשים. עם זאת, חשוב באותה מידה לא לכפות את הרעיון שלפיו בעיותיהן של נשים נובעות מן הרגשות שלהן

סטיגמות כפולות כאלה הן מזיקות, בגלל שקשה כל כך לחמוק מהן. חשוב לא להתעלם מן ההשפעה האמיתית מאוד של מתח, דיכאון וטראומה על כאב אצל נשים. עם זאת, חשוב באותה מידה לא לכפות את הרעיון שלפיו בעיותיהן של נשים נובעות מן הרגשות שלהן. קשה ביותר לעשות את שני אלה בו זמנית, והניסיון לתקן בצורה דרמטית צד זה או אחר של הסטיגמה מוביל לנזקים חמורים. התייחסות למחלות גופניות של נשים כאל מצוקות נפש עשוי לסכן את בריאותן וחייהן. אבל מניעת טיפול נפשי מנשים מזיק גם הוא, וכך גם הדרישה שיעברו יותר מדי בדיקות וטיפולים רפואיים.

לי נדמה כי אין דרך קלה להיחלץ מרשת הסטיגמות הסבוכה הזו. אבל אם כל פתרון מחייב הודאה בעצם קיומה של בעיה, אז אולי דרושה פשוט הכרה בקיומן של סטיגמות כאלה, הכרוכות זו בזו. יהיה נחמד אם נוכל פשוט לעשות את מה שטוויטר מבקש מאיתנו – להאמין לנשים, #BelieveWomen – ולהמשיך הלאה. שינוי תפישה שהוא פחות ידידותי לרשתות חברתיות מצריך עבודה קשה פי כמה.

אליזבט ברנס (Barnes) מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת וירג׳יניה בשארלוטסוויל. היא מחברת הספר The Minority Body: A Theory of Disability (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן עצמי" (1910), מריאנה פון ורפקין. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזבט ברנס, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הן לא היסטריות

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

ההקטנה של נשים ורגשותיהן נובעת בעקר מפרסומיו המעוותים של אבי הפסיכולוגיה המודרנית - זיגמונד פרויד. פרויד טבע את מונח ההיסטריה בהתייחסותו החולנית לנשים. מאז ועד היום כל ילד בעייתי יטען שאמו טיפלה בו שלא כהלכה (ולא חלילה אביו) וכל רופא ייחס כאב של אישה לנטייתה לדרמה , להגזמה ול..היסטריה. הגיע הזמן לעשות בתמורה הקטנה לפרויד שזכה לתהילה שאיננו ראוי לה. אחרי ככלות הכל, פרויד מעולם לא הוכיח את טיעוניו המעליבים כלפי נשים וכל טיעוניו חסרי הבסיס הם השערות בלבד ותו לא. ברור שההגמוניה הגברית קפצה על טיעוניו ההזויים של פרויד כמוצאת שלל רב, מפני שהיא מנציחה את היחס הרע, המפלה והמקפח שנשים זוכות לו בכל מקום ובכל חברה. השליט הבלתי נאור ירצה תמיד להנציח את כוחו ולכן מאבקן של הנשים זקוק להתמדה ועוצמה כדי לקיים באמת חברה של שוויון ערכי ומוסרי.

מאמר חשוב. שמח וגאה להיות במקום שלא יכול אפילו להבין את האפליה הזאת מעבר להודאה בהתרחשותה בעולם. כל כאב גופני קשור לכאב רגשי והדבר נכון גם מהכיוון השני, אין כאן סיבתיות אלא קשר שקיים תמיד. בכולנו מתקיימים צדדים זכריים לצד צדדים נקביים והרגישות שייכת לתכונותינו הנקביות. האפליה האמתית היא בתוכנו וקשורה לקושי שלנו לקבל את הכאב, להקשיב לו וללמוד ממנו. קשה לנו לקבל את הכאב הגופני אך קשה פי כמה לקבל את כאבנו הרגשיים. נשים נוטות להיות רגישות יותר למרות שזה יותר קשה וכרוך בקבלה של כאבים גדולים בהרבה, אך גם לגברים שמורה הזכות להסכים לפתח את רגישותנו.

03
צחי לביא

מאמר מצויין, נהנתי לקרוא אותו. למרות זאת, חשוב לי לציין נקודה פוטנציאלית למחשבה..
לנוכח העובדה שכאב נע בסקאלה בצורה אינדיבידואלית, אומנם הוא כל על כולם אך הרגשתו היא סובייקטיבית. לכן, תגובות עלולות להיות מוקצנות בהתאם לסיטואציה, לדוגמה, ילדים או תינוקות נוהגים להגיב לכאב בצורה חסרת פרופורציה. זה נכון שהחברה צריכה לדגול לאיזון יחסיה כלפי גברים ונשים, אך אי אפשר שלהתעלם מהאופציה שנשים אומנם כן מסוגלת להגיב לכאב ביותר מחוסר פרופורציה מגברים. עם זאת שנשים נוטות לסבול מדיכאון יותר מגברים.. יחס ההתאבדויות בקרב גברים גדול בהרבה.