הנוכל הצרפתי

החוויה האנושית המודרנית רואה כמובן מאליו את ההרחבה המתמדת של הידע האנושי באמצעות התהליך המדעי. לא כך היה בימי הביניים. אריסטו, בן המאה הרביעית לפני הספירה, ייצר תפישה מדעית כוללת של המציאות והיא הייתה דומיננטית וסטטית. אתוס החקר במהלך ימי הביניים לא התמקד בהרחבת גבולות הידע האנושי למחוזות חדשים בעזרת מתודה של ניסויים וחשיבה עצמאית רציונאלית אלא, תחת השפעה אריסטוטלית, הסתפק בהעמקה בכתבי החכמה הקדומה. הבעיה העיקרית לא הייתה ידע שגוי אלא מודל בניית ידע שאינו פורה.

"אלוהים הגיאומטר" (1220-1230), איור מכתב יד, המשקף את המדע של ימי הביניים: מחקר מדעי הוא חקר הבריאה כמעשה של האל, מעשה המסומל על ידי המחוגה. תצלום: archiv.onb.ac.at, ויקיפדיה

"התיאוריה של הכול" של דקארט טענה ליכולת להסביר לבני אנוש את מסלולי כוכבי הלכת, את חוש הטעם ואת מה שבינם. התיאוריה העשירה הזו מוכרת היום פחות כיוון שהיא התבררה כשגויה

הדומיננטיות של אריסטו נמשכה עד המאה ה-17. הראשון שניסה אז להעמיד תפישה כוללת חדשה של המציאות ומודל חדש לבניית ידע אנושי היה רנה דקארט. דקארט פיתח מודל לפירוק תפישות קודמות ומודל לבניית התפישה החדשה. מודל הפירוק כלל ספקנות עמוקה כלפי מסורות העבר וכן כלפי החושים האנושיים. מודל הבנייה התבסס על מודל ההוכחה הגאומטרית. הרעיונות שדקארט תפש כ"ברורים ומובחנים" נחשבו לאקסיומות ודאיות. מתוך אקסיומות אלה דקארט התקדם בצעדים לוגיים הכרחיים למגוון מסקנות. "התיאוריה של הכול" של דקארט טענה ליכולת להסביר לבני אנוש את מסלולי כוכבי הלכת, את חוש הטעם ואת מה שבינם. התיאוריה העשירה הזו מוכרת היום פחות כיוון שהיא התבררה כשגויה. העובדה שהתיאוריה הייתה שגויה משמעותית הרבה פחות ממודל בניית הידע שדקארט הציע, המקבע את השגיאות, ולכן, לשיטתי, הוא בלתי פורה ממש כמו התיאוריה הקודמת של אריסטו שאותה שאף דקארט להחליף.

איש המדע המודרני מפתח תיאוריה על בסיס אוסף תצפיות. התיאוריה היא ניחוש מושכל שעשוי להתעדכן אם יתבצעו, למשל, תצפיות נוספות שלא יתיישבו עם התיאוריה. המודל של דקארט עובד אחרת. עקרונות היסוד אצלו אינם מגיעים "מהחושים ההפכפכים" אלא ממקור שעל פי המודל המוצע הוא אמין יותר: השכל, שיודע להפיק "רעיונות ברורים ומובחנים". אלה נתפשים כוודאות מוחלטת. חלק מהרעיונות של דקארט היו נכונים ואפילו פורצי דרך, אבל מכלול חוקי הפיזיקה כמובן לא התגלה לשכלו של דקארט באופן "ברור ומובחן". אנחנו יודעים כיום שהפיזיקה דורשת מאיתנו דווקא לוותר על לא מעט תפישות "ברורות ומובחנות" שלנו.

דקארט תפש היטב מספר רעיונות חשובים ומשמעותיים. הוא תפש את הרעיון שאותם חוקי פיזיקה חלים גם בכדור הארץ וגם בחלל. הוא גם תפש כי כל גוף ימשיך לנוע בקו ישר באותה המהירות שיש לו אלא אם יופרע, זאת למרות שבכדור הארץ נראה כאילו תנועה של גוף דועכת מאליה ובחלל נראה שהתנועה הטבעית אינה בקו ישר אלה במעגל. אבל היו גם רעיונות שגויים, למשל הפסילה של רעיון האטום. דקארט לא יכול היה לדמיין חלק של חומר שאי אפשר לחלק – ועל כן קבע שמבנה החומר הוא רציף.

דקארט ידוע כמפתח "הספק השיטתי", אבל מודל בניית הידע של דקארט הוא ההיפך מכך. אין בו מקום לספק

גם במדע המודרני וגם בתיאוריה של דקארט קיימות שגיאות, אבל מודל בניית הידע של דקארט מקשה מאוד על תיקון הנחות יסוד כיוון שהן נתפשות כוודאיות. התיאוריה של דקארט גם אינה יכולה להכיר בחולשה כלשהי. היא אמורה להיות ודאית ושלמה בדיוק כמו הוכחה מתמטית. הוכחה שרק מתקדמת ומסתעפת קדימה ואינה מביטה אחורה. דקארט ידוע כמפתח "הספק השיטתי", אבל מודל בניית הידע של דקארט הוא ההיפך מכך. אין בו מקום לספק.

האדם ממשיך להתהלך בספק: צ'רלס דיוק ב"רמות דקארט" בירח, במסגרת מסעה של אפולו 16. תצלום: צ'רלס קווארט.

אילו מודל בניית הידע של דקארט היה נוחל ניצחון מוחלט יתכן שלא היינו מקבלים את המהפכה המדעית. הדרך ללא מוצא של אריסטו הייתה מוחלפת בדרך ללא מוצא, החדשה והנוקשה לא פחות, של דקארט.

ניתן לשאול: האם דקארט בעצמו האמין שתפיסת המציאות, הנוקשה והמתמטית לכאורה שהוא מנסה להנחיל לאנושות, אכן הייתה מושלמת?

דקארט מפסיק לכתוב. הוא חושב. מאמץ את כל כוח הריכוז של מוחו האנליטי. אבל מאמציו עולים בתוהו. פגם עמוק ממש בבסיס התיאוריה נותר בעינו. מה עליו לעשות?

נדמיין את דקארט עובד בחדרו המחומם. הוא יושב ומפתח את התשתית הפיזיקלית של מה שאמורה להיות התיאוריה של הכול. מפעם לפעם הוא עוצר מכתיבתו כדי להזין את האח בעצים. נראה שהתיאוריה מתקדמת ומסתעפת. אבל אז נראה שיש קושי. חלקים שונים של התיאוריה אינם מתחברים. דקארט מפסיק לכתוב. הוא חושב. מאמץ את כל כוח הריכוז של מוחו האנליטי. אבל מאמציו עולים בתוהו. פגם עמוק ממש בבסיס התיאוריה נותר בעינו. מה עליו לעשות?

כפי שנראה מיד, לפי מה שדקארט פיתח בספרו "עקרונות הפילוסופיה", ייתכן שדבר מעין זה התרחש. נבחן תיאוריה שהובילה את דקארט למבוי סתום ונראה מה בחר לעשות כאשר הגיע למצב זה. זו התיאוריה שדקארט מכנה "חוק הטבע השלישי", חוק ההתנגשות.

העיקרון הבסיסי בתיאוריית ההתנגשות של דקארט הוא ש"כמות התנועה" הכוללת [כלומר מה שאנו מכנים בשם "תנע"] שיש לכל הגופים ביקום נשמרת. כמות התנועה של כל גוף היא מכפלת המסה והמהירות שלו, "מסה" הוא מושג מודרני ולכן השימוש בו כאן הוא אנכרוניסטי, אבל הוא נוח לצורך תיאור זה של חוק ההתנגשות ושומר על המבנה שלו. אם גוף אחד מתנגש בגוף אחר ומאבד חלק מתנועתו, כמות התנועה של הגוף השני חייבת לעלות באותה מידה בדיוק.

עיקרון נוסף בתיאוריה הוא שההתנגשות נתפשת כתחרות בין שני הגופים המתנגשים. את רוב מקרי ההתנגשות ניתן לדמיין על בסיס שתי דוגמאות: אם כדור פינג-פונג מתנגש בכדור באולינג נייח, כדור הבאולינג "מנצח" ולכן נותר נייח ללא שינוי, בעוד שכדור הפינג-פונג ש"הפסיד" נאלץ להחליף  כיוון. אם כדור באולינג מתנגש בכדור באולינג נייח קל יותר, הכדור הנייד והכבד יותר מנצח ומעביר חלק מהתנועה שלו אל הכדור הנייח, כך שלאחר ההתנגשות שניהם ינועו יחד באותה המהירות, בכיוון המקורי של הכדור הנייד המנצח.

באופן כללי יותר, אם אחד הגופים נייח, יש להשוות את המסה שלהם בכדי לדעת איזה גוף מנצח, ואם שני הגופים ניידים יש להשוות את כמות התנועה שלהם לאותו צורך. מרגע שזה ידוע אפשר לעבור מהדוגמאות הספציפיות לחוק ההתנגשות הכללי עבור מקרים שבהם יש מנצח:

אם הגוף האיטי מנצח הוא מתמיד במצבו ללא שינוי, בעוד הגוף המהיר מחליף כיוון. אם הגוף המהיר מנצח הוא מעביר חלק מהתנועה שלו אל הגוף שהפסיד, כך ששניהם ינועו יחד בכיוון בו נע הגוף המנצח.

חוק ההתנגשות הזה פשוט למדי לתיאור, אבל הוא אינו נותן מענה להתנגשויות שבהן אין מנצח. נקרא להן "התנגשויות סימטריות". אלה דורשות טיפול מיוחד. בסקירה של דקארט ישנם שלושה סוגי התנגשויות: התנגשות חזיתית, התנגשות כאשר אחד הגופים נייח והתנגשות שבה שני הגופים נעים לאותו כיוון, לה נקרא "התנגשות רדיפה".

התנגשות חזיתית סימטרית: במקרה של התנגשות חזיתית של גופים עם אותה כמות תנועה שניהם יחליפו כיוון. דקארט השתמש כאן בעיקרון של סימטריה.

התנגשות סימטרית כאשר אחד הגופים נייח: המקרה של גוף נייד המתנגש בגוף נייח בעל מסה זהה הוא בעייתי יותר. התוצאה שדקארט מביא היא זו: הגוף הנייד מחליף כיוון וחוזר עם שלושה רבעים ממהירותו המקורית, בעוד הגוף הנייח נע כעת לכיוון השני עם רבע מהמהירות המקורית של הנייד. דקארט אינו מספק הסבר לתוצאה זו שנראית שרירותית אבל קיים הסבר חיצוני המשתלב היטב במסגרת המחשבתית של התיאוריה. ההסבר עושה שימוש בעקרון הממוצע: אם הכדור הנייח היה כבד במעט מהכדור הנייד, הנייד היה חוזר חזרה במלוא המהירות. אילו הנייח היה קל במעט מהכדור הנייד, הם היו ממשיכים יחד במהירות קרובה מאוד לחצי מהמהירות של הנייד. הממוצע של שני המקרים הללו הוא הממוצע בין אחד ובין חצי. כלומר – שלושה רבעים.

יש סוגים של תנועה והתנגשות שקל לתאר ולחשב. תצלום: ז'ואאו אלשנדרה פאולו

התנגשות רדיפה סימטרית: זו התנגשות שבה, למשל, לגוף הראשון מהירות כפולה מהשני ולשני מסה כפולה מהראשון. הגוף המהיר מתנגש "מאחור" בגוף האיטי יותר.  מסתבר שלא פשוט למצוא עיקרון לוגי המאפשר פתרון מתקבל על הדעת להתנגשות זו. אם ייושם הרעיון הסימטרי, כמו בהתנגשות החזיתית, אז כתוצאה מהתנגשות שבה שני הגופים נעים ימינה ינועו שני הגופים שמאלה. הדבר אינו מתקבל על הדעת. אין גם דרך להשתמש ברעיון של הממוצע, העיקרון שסייע להתמודד בצורה מעט דחוקה עם ההתנגשות הסימטרית שבה אחד הגופים נייח.

הבעיה אינה רק שהתיאוריה אינה מתאימה תמיד לחושים. הבעיה היא שהתיאוריה מתקשה לבסס עקרונות לוגיים המאפשרים לה להישאר קוהרנטית.

כאשר יוצאים מאקסיומות נכונות ניתן להגיע למסקנות נכונות, אבל אם האקסיומות שגויות, הכול שגוי - ודקארט ידע זאת היטב

אם כך, "חוק הטבע השלישי", שאמור להיות בסיס למודל פיזיקלי מורכב ועשיר, מסרב להשתלב לוגית עם עצמו. כאשר יוצאים מאקסיומות נכונות ניתן להגיע למסקנות נכונות, אבל אם האקסיומות שגויות, הכול שגוי - ודקארט ידע זאת היטב.

חשוב להבין שמודל בניית הידע של דקארט אינו מאפשר לו להודות בחולשה או לבקש כי יורשיו ימשיכו את העבודה – בניגוד למקובל בעבודה המדעית כיום.

נותרו לדקארט שתי ברירות: להודות שהתיאוריה כשלה ולנטוש אותה, או לנסות להעניק לאנושות מודל שמטרתו היא רק לעשות רושם מוצלח ככל האפשר של אמת. דקארט באפשרות השנייה.

דקארט בחר להשמיט התייחסות למקרה התנגשות הרדיפה הסימטרית, המקשה על הסבר לוגי טבעי, והשתמש באופן שיטתי בטכניקות של עמעום, השמטה ואפילו הסחת דעת, כדי לטשטש את עקבות מקרה ההתנגשות הסורר.

נקודת המוצא לניתוח היא: ניתן לנסח בבהירות את חוק ההתנגשות שדקארט ראה בעיני רוחו.

נקודת מוצא זו מוצאת צידוק בכך שמעבר לשני מקרי התנגשות שדקארט מתאר במפורש ואשר בהם אין מנצח, כל מקרי ההתנגשות שדקארט מביא ואשר בהם יש גוף מנצח מתאימים באופן מושלם לחוק ההתנגשות הפשוט:

אם הגוף האיטי מנצח הוא מתמיד במצבו ללא שינוי בעוד הגוף המהיר מחליף כיוון. אם הגוף המהיר מנצח הוא מעביר חלק מהתנועה שלו אל הגוף שהפסיד כך ששניהם ינועו יחד בכיוון בו נע הגוף המנצח.

וכשאחד הגופים הוא ים, ויש גאות ושפל, וסירה ועליה כדורים, ועננים ורוח וכוח משיכה של הירח... קצת יותר מסובך. תצלום: יאן הובר

עיקרון זה עצמו גם מתואר בצורה עמומה יותר על ידי דקארט עצמו, לפני הצלילה למקרי התנגשות פרטיים. מרגע שגיבשנו תפישה לגבי "החוק שדקארט ראה בעיני רוחו", ניתן להשוות את אופן הכתיבה שלו בפועל לחוק זה. השוואה זו יחד עם ההבנה שקיים מקרה התנגשות שהתיאוריה של דקארט מתקשה מאוד להכיל, מוליכים למגוון עדויות חזקות להשמטה, עמעום והסחות דעת שאת חלקם אפרט כאן.

1. מבנה הסקירה של ההתנגשויות. ישנם שלושה "מצבי התנגשות" אצל דקארט: חזיתי, נייד-נייח ורדיפה. לכל אחד מהם ישנם שלושה סוגי מקרים: הגוף המהיר מנצח, הגוף האיטי מנצח ומקרה שבו אין מנצח. מכאן שהיינו אמורים לקבל תשעה מקרי התנגשות. דקארט מגיע לשמונה – ואילו המקרה הבעייתי חסר. מבנה הסקירה של דקארט של מקרי ההתנגשות הוא זה: שלושה מקרים של התנגשות חזיתית, שלושה מקרים של התנגשות נייד בנייח, ובמקום שלושה מקרים של התנגשות רדיפה, יש באופן חריג תיאור של חוק אחד מורכב המציג שני מקרי התנגשות ואילו המקרה הבעייתי חסר. במבנה הצגה טבעי יותר של: "חזיתי: שלושה מקרים, נייד-נייח: שלושה מקרים, רדיפה: שני מקרים" השאלה: "למה בהתנגשות הרדיפה יש רק שני מקרים?" הייתה עולה בצורה טבעי יותר.
2. השמטת הגדרות בסיסיות. דקארט משתמש במושג "כוח התמדה" שאמור לקבוע איזה גוף "מנצח בהתנגשות" אבל הוא אינו מגדיר אותו. רק מניתוח הדוגמאות עולה, כאמור, שכאשר שני הגופים בתנועה משווים את כמות התנועה שלהם, וכאשר אחד מהם נייח, יש להשוות את המסה, בכדי לדעת מי למי שיש יותר "כוח התמדה". העדר הגדרה של מושגי יסוד עומד בניגוד למודל המוצהר של דקארט. קשה לפרש את ההשמטה של מושג כל כך בסיסי כרשלנות או חוסר תשומת לב.
3. השמטת הסברים נדרשים. אם דקארט היה עוסק יותר במקרה הסימטרי של התנגשות נייד-נייח, הוא עלול היה לחשוף ביתר שאת את הבעייתיות שבמקרה הסימטרי. לכן, אף שדקארט הדגיש מאוד את המתודה של התקדמות במודל ההוכחה הגיאומטרית בשלבים לוגיים ברורים משלב לשלב – הוא השמיט פה הסבר טבעי לטענה הנראית שרירותית. אין לכך הסבר טוב מלבד הרצון להמעיט את העיסוק בהתנגשות סימטרית בעייתית.
4. התרחקות מהמקרים הכלליים. בהציגו את ההתנגשות החזיתית הסימטרית דקארט מציג גופים שהם זהים גם במסה וגם במהירות. בוודאי גם גופים עם מסה ומשקל שונים יכולים להיות בעלי אותה כמות תנועה, ולספק לו מקרה התנגשות חזיתי סימטרי כללי הרבה יותר. אולם גם כאן, עיסוק במקרה זה עלול היה לקרב את הקורא להתנגשות דומה מאוד שבה שני הגופים נעים לאותו הכיוון – ההתנגשות הבעייתית.
5. שתילה חריגה של משפט כללי במוקד הבעיה. בדיוק במקום בטקסט שבו היה אמור להימצא מקרה ההתנגשות הבעייתי אנו מוצאים, באופן חריג, טענה כללית. טענה כללית זו עוסקת בכך שהתוצאות שחוק ההתנגשות חוזה אינן בהכרח תואמות לנתפש בחושים, אבל הלוגיקה כל כך חזקה עד שיש לבטוח בה ולא בחושים. בהתחשב בשאר העדויות המוזכרות ניתן להניח שהטענה הזו נטענת בדיוק במקום שבו דקארט יודע שהלוגיקה חלשה ביותר והיא מתפקדת כהסחת דעת.

פרשנות חלופית, שאינה כוללת הונאה, מורכבת ודורשת צירופי מקרים יוצאי דופן. למשל: במקרה, מגוון מקרי ההתנגשות המפורטים תואם באופן מושלם לחוק פשוט שדקארט לא ראה בעיני רוחו. זהו מקרה שדווקא סיטואציית ההתנגשות הבעייתית לא עלתה בראשו של דקארט כאשר סקר את מקרי ההתנגשות השונים. רק במקרה ישנה חריגה במבנה הצגת הדוגמאות סביב המקרה הבעייתי וכיוצא באלה. מכאן שההסבר הפשוט לטקסט מוליך אותנו למסקנה כי מדובר בהונאה מכוונת.

דקארט משתמש בכל כובד סמכותו ומודל בניית הידע שלו בדיוק במקום שבו הוא מזהה היטב את החולשה בתיאורה שלו

מובן שהונאה המתוארת מורכבת ונועזת מעל ומעבר ל"עיגול פינות". דקארט משתמש בכל כובד סמכותו ומודל בניית הידע שלו בדיוק במקום שבו הוא מזהה היטב את החולשה בתיאורה שלו, כדי לטעון:

״דברים אלה גם אינם תובעים הוכחה, משום שהם ברורים בפני עצמם. [והדוגמאות כל כך ודאיות, גם אם הניסיון לכאורה מראה לנו את ההפך, הרינו מחויבים למרות זאת לתת אמון בהיגיון שלנו על פני חושינו]".

ניתן להשוות בין דקארט והכנסייה הקתולית. הקטגור של גלילאו הביא לידי ביטוי את הדוֹגמה של הכנסייה הקתולית. דקארט, לעומת זאת, עומל לייצר דוֹגמה. אוגוסטינוס הקדוש, שתרם לעיצוב הדת הנוצרית האמין ביסודותיה, לעומת דקארט שידע שהיסודות של התיאוריה שלו רעועים. אם הדוֹגמה של דקארט הייתה משתרשת, לא מן הנמנע שאדווין האבל היה נאלץ לענות לקטגור במשפט בהקשר לטענה שלו בדבר התרחבות היקום הסותרות את הדוקטרינה של דקארט. אולי היה אומר על היקום: "ואף על פי כן, רחוב יתרחב".

וכשגוף הוא גלקסיה והיא מורכבת מכוכבים לרוב, ביקום מתרחב... מוטב היה לדקארט להודות במגבלותיו. תצלום: ג'רמי תומאס.

ככל שקשה לקבל את הרעיון כי מי שנחשב לאבי הרציונליזם "נשא את שמו לשווא", קשה בהרבה לקבל את זה שהונאה כזו לא התגלתה על ידי גדולי המוחות במאה ה-17. רשימה זו כוללת את ניוטון, לייבניץ, הויגנס, הובס, פסקל ורבים אחרים. יתכן כי אופי ההונאה הביא לכך שגם מי שמאוד התנגדו לדקארט וגם מי שתמכו בו התקשו לגלות אותה. ההונאה שלו  נמצאה בנקודה העיוורת של שני המחנות.

האנושות הצליחה בסופו של דבר לקחת את הרעיונות המבריקים ופורצי הדרך של דקארט ולשכוח את הרעיונות הבלתי פוריים – אך דברים עלולים היו להתגלגל אחרת. מה היה עולה אז בגורל המהפכה המדעית?

פסקל, למשל, ביקר את דקארט בחריפות בדיוק על החלת מודל הוכחה גיאומטרי שקיימות בו אקסיומות מוגדרות על תחום הפיזיקה, תחום שבו השכל אינו נותן לנו נקודות מוצא ודאיות. אבל בדיוק מכיוון שפסקל תפש את מודל בניית הידע של דקארט כשגוי – אפשר להבין למה הוא לא התעמק בתיאוריה מספיק כדי לגלות את ההונאה ממש כפי שבוחן יהלומים לא ישקיע בחיפוש פגמים ביהלום בעזרת זכוכית מגדלת לאחר שהבין שמדובר בגוש זכוכית.

לחלופין, גם תומכי דקארט יתקשו לגלות הונאה מכוונת. יש אמנם חוקרים של דקארט שמאוד הופתעו מכשלים שונים בתיאוריה המוצגת שלו, אבל מי שהחליטו להקדיש שנות מחקר לכתבי דקארט יוצאים לרוב מנקודת מוצא של אהדה בסיסית, שממנה קשה לגלות הונאה עמוקה, הסותרת באופן כה מוחלט את נרטיב הנאמנות לאמת שדקארט טיפח בנחישות בכתיבתו.

הפרשנות שהצגתי דורשת עיון מחודש ואולי תיקון לכתביו של דקארט במקומות רבים נוספים, כך שתילקח בחשבון האפשרות שהוא היה מודע היטב לפגמים בתיאוריות שלו ושאיפתו לא הייתה להתקרב לאמת – אלא רק למראית העין שלה.

האנושות הצליחה בסופו של דבר לקחת את הרעיונות המבריקים ופורצי הדרך של דקארט ולשכוח את הרעיונות הבלתי פוריים – אך דברים עלולים היו להתגלגל אחרת. מה היה עולה אז בגורל המהפכה המדעית? מה הייתה המוטיבציה הבסיסית של דקארט? האם ייתכן שבשלב מסוים הוא נכבש על ידי האתגר המונומנטלי של רצונו "להעניק לאנושות תיאוריה של הכול", עד שהשאלה אם התיאוריה נכונה או לא הפכה למשנית? ייתכן שהוא הונחה על ידי המסקנה שלפיה: "הענקתי מודל חדש של המציאות לאנושות, משמע אני קיים".

צבי שלם הוא מפתח חומרי למידה, ממציא משחקים ופילוסוף. הוא מנהלו של אתר לחומרים פדגוגיים

הגרעין של זיהוי ההטעיה וכל הפרשנות של טכניקות השמטה, העמעום והסחות הדעת של דקארט היא עבודה של צבי שלם. תובנות אלו שולבו בתזה לתואר שני בפילוסופיה של לירז לאור, אשר ביססה את הטענות על פי המקורות, ומצב המחקר בתחום. ככל הנראה, מדובר במסקנות חדשניות במסגרת מסורת המחקר של "עקרונות הפילוסופיה" מאת רנה דקארט.

המחבר ומערכת "אלכסון" מודים ללירז לאור על שיתוף הפעולה ועל הנכונות להביא את המסקנות במסגרת המאמר המתפרסם כאן.

תמונה ראשית: התנפצות כדורים, Dominik Kisskalt, אימג'בנק / גטי ישראל