הסוף עוד לא קרוב

המדע הרגיל אותנו לחשוב על העבר הרחוק מאוד, על הזמן העמוק – אז מדוע קשה לנו כל כך לדמיין עתיד רחוק מאוד?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בספרו Time's Arrow, Time's Cycle (משנת 1987), סטיבן ג'יי גוּלד מספר לנו על ג'ון פּלֶייפֶר (Playfair), שהתלווה ב-1788 לגיאולוג הבריטי הדגול ג'יימס האטון במסעו לסיקר פוינט בסקוטלנד. הם נסעו לשם כדי לחזות בתופעה של אי התאמה. בעזרת המחזה הגיאולוגי הזה – שנוצר בעבר הרחוק על-ידי סחיפה ולמעשה יוצר ריבוד בין שתי שכבות של סלע, שהאחת נוטה מטה בעדינות, והאחרת בנטייה אנכית חדה – הסביר האטון לפלייפר שכדור הארץ הוא מכונה החוזרת ללא הרף על מחזור של סחיפה, הצטברות משקעים ו"התרוממות" של קרקע. פלייפר כתב בהמשך: "הרושם שנותר בי לא יישכח במהרה... מהפכות עתיקות אף יותר מתגלות במרחק כאשר מאמצים את נקודת המבט יוצאת הדופן הזאת. המוח נעשה סחרחר מהתבוננות עמוקה כל כך בתהום הזמן".

הפנמת מושג הזמן העמוק היא שתאפשר לנו לעשות את המעבר הקשה מחשיבה בקנה מידה אנושי לחשיבה בקנה מידה מדעי

סחרחר. כך מרגיש כל מי שמנסה לחדור ל"זמן העמוק", מאז שהמושג הזה פותח על-ידי המדע לפני כמאה שנה. עם מעט תרגול אנו מסוגלים לתפוש קנה מידה של אלפי שנים, אבל לנסות לחשוב במיליונים – הרי זה כמו לבהות לתוך בור חסר תחתית. אין ספק שהסיבה לכך טמונה בביטוי עצמו: "זמן עמוק".

אי-התאמה גאולוגית, סקוטלנד, Siccar Point

אי-התאמה גאולוגית של האטון ב-Siccar Point, בחוף המזרחי של סקוטלנד. פער של 80 מיליון שנה בין שתי שכבות גלויות. תצלום: דייב סוזה, ויקיפדיה

 

כיום, רובנו כבר למדנו והפנמנו מספר רב של עובדות בנוגע לזמן העמוק. אנו מכירים בכך שהיקום נולד במפץ הגדול לפני בערך ארבעה עשר מיליארד שנה. אנו יודעים שכוכב הלכת שלנו "סובב במחזורו".1 אם להשתמש במילותיו של צ'רלס דרווין, כבר בערך ארבעה מיליארד שנה וחצי. דרווין עצמו לא ידע מה גילו של כדור הארץ, ולבטח היה חש הקלה אדירה לשמוע זאת, כי הברירה הטבעית דורשת מאות מיליוני שנים כדי להותיר את חותמה ולייצר את כל אותן צורות חיים שונות ומגוונות המתרוצצות על פני כדור הארץ, טובלות במימיו או מתעופפות בשמיו. הפנמת מושג הזמן העמוק היא שתאפשר לנו לעשות את המעבר הקשה מחשיבה בקנה מידה אנושי לחשיבה בקנה מידה מדעי.

אם כך עולה השאלה: איפה, בתוך כל הסיפור הזה, נמצא העתיד העמוק?

כל זה טוב ויפה, אבל האם שמתם לב שכל האזכורים האלה של הזמן העמוק מפנים את מבטנו לאחור, לעבר ההיסטוריה? ברוב השיחות שלנו על אודות זמן עמוק, מה שאנו באמת חושבים עליו הוא העבר העמוק. מדי יום אנו נתקלים בתזכורות לכך שאנו נמצאים בסופו של תהליך אבולוציוני ארוך. אבל אין סימנים רבים שיגרו אותנו לחשוב שבעצם אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך אבולוציוני ארוך. אם כך עולה השאלה: איפה, בתוך כל הסיפור הזה, נמצא העתיד העמוק?

יהיה קל יותר לחשוב על העניין הזה במונחים מרחביים, לכן דמיינו ציר באורך שישה מטרים, המייצג "מרחק" של מיליארדי שנים. מיליארד שנה לפחות נדרשות כדי להוביל אותנו מהימים הראשונים של הפילוסופיה, המדע והדת של בני האדם, לפני כחמישים אלף שנה, דרך מרחבי הזמן העצומים שעוד ממתינים למינים של כוכב הלכת שלנו, ועד לרגע שבו חוּמה המייבש של השמש, הכבד ללא נשוא, יביא את האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ לכדי עצירה מוחלטת. אז חשבו על מיליארד שנות האבולוציה האלה, על הציר הזה באורך שישה המטרים. כמה מתוכו כבר הספקנו לעבור?

רובכם אכן יניחו שמדובר בקטע קטן. אבל אני מנחש שאתם לא מתארים לעצמכם עד כמה הוא קטן. כלי המדידה הרגילים שלנו כלל אינם מסוגלים להבחין במרחק שהמין האנושי עבר בתקופת קיומו. כדי לכסות קטע מתוך אותו ציר קטע שאפשר בכלל להבחין בו, נגיד שליש סנטימטר, נצטרך להמשיך כמעט עוד חצי מיליון שנה. נדרש הרבה יותר זמן משנדמה כדי שחיים תבוניים יעברו נתח זמן ראוי לציון בקנה המידה המדעי, ובמסע הזה אנחנו עדיין עומדים קרוב להפליא לנקודת ההתחלה. סוף העולם קרב ובא? לא, התחלת העולם היא שנמצאת ממש מעבר לפינה.

איננו רגילים להביט קדימה מהמקום שבו אנו עומדים, אל תוך מצולות הזמן העתידי, ולדמיין מה עשוי להיות. אבל אני חושב שאנחנו חייבים לדמיין את העתיד, בכוונה ובתכיפות גבוהה הרבה יותר, וזאת כדי לתקן את נקודת ההשקפה הבלתי מאוזנת שאימצנו לנו ולגלות את מקומנו בזמן. אם ברצוננו לראות את הדברים כהווייתם, יש לראותם כפי שהם יהיו, מה שאומר לא לדמיין את עצמנו ואת מקומנו בזמן כנקודת קצה המזדקרת אל החלל הריק ואחריה אין דבר, אלא כמצב של בין-לבין, כשלפנינו ואחרינו נמצאים גלגולי חיים שונים. בין-לבין: כפי שאנו תופשים כיום את ימיהם של דרווין או של האטון בהביטנו לאחור. כך יהיו הדברים בעתיד.

למה האנושות מתקשה כל כך להביט אל העתיד העמוק? למה – לאחר שגילינו את מקומו של כדור הארץ במערכת השמש, את מקומה של מערכת השמש ביקום, את גילו של כדור הארץ, את גילו של היקום, ואת האבולוציה המתרחשת בכדור הארץ באמצעות תהליך הברירה הטבעית לאורך עידנים – אנחנו עדיין זקוקים לדחיפה כדי לעשות מעשה פשוט כל כך כמו להתייצב בעמדה שבה נוכל להשקיף על עצמנו גם בעתיד וגם בעבר?

הסיבה הראשונה והמתבקשת ביותר, היא נטייתם של בני האדם לעסוק בעצמם. הציר האבולוציוני מגיע אלינו, ואנו מתקשים לדמיין אותו נע אל מעבר לנו. אנחנו מתרשמים כל כך מההישגים שלנו, כולל אלה שזה עתה מנינו, שאיננו מקדישים מחשבה רבה לבריות שיבואו אחרינו או לרעיונות שזרעיהם האבולוציוניים עדיין לא נטמנו. ויש גם סיבה מעשית יותר. רוב המטרות שבני האדם מציבים לעצמם, ובהן מטרות אלטרואיסטיות, עולות ונופלות במהלך פרק הזמן הקצר שהוא משך חייו של אדם. ואף על פי שלעתים אנו מביטים בעניין אל העבר – ואף אל העבר הרחוק – כדי ללמוד מההיסטוריה של המין שלנו, אין דבר בעתיד הרחוק שמשפיע באותו אופן על המטרות שלנו. לכן לא פיתחנו את הרגלי החשיבה הנדרשים כדי לבחון את הקשר האפשרי בין מטרותינו לבין העתיד הרחוק.

מבעד למראה, מראה, השתקפות

"מבעד למראה": האדם לא תמיד מצליח להביט רחוק מספיק. תצלום: רנה סרסו

 

העבר עדיין מהלך עלינו קסם, והקסם הזה טמון באופן שבו אנו תופשים את עצמנו. וכשאנו מרימים סוף סוף את הראש מעיסוקינו האנושיים המידיים ומפעילים את הדמיון בצורה הנדרשת כדי לחשוב בקנה מידה מדעי של זמן, תשומת הלב שלנו נמשכת לרוב באופן מיוחד לזמנים עברו. כפי שמעידות מאות תוכניות טלוויזיה, שאת רובן מקריין דייוויד אטנבורו הנלהב, דברים שהתרחשו בעבר האבולוציוני יכולים לרגש אותנו עד מאוד מכיוון שהם נוגעים בתחושת הזהות שלנו. כעת, לאחר שגילינו את האבולוציה, אנו יודעים שפלאו-אנתרופולוגים מסוגלים לחשוף סודות הנוגעים לזהותנו בהינף את חפירה או מברשת. אבל לא קיימות שכבות קרקע שמתוכן נוכל לחפור את המאובנים של צאצאינו.

לבסוף, תמיד אפשר להאשים את התנ"ך. בין אם אתם חושבים שהתנ"ך מטיל צל כבד וארוך על ההיסטוריה של התרבות המערבית ובין אם אתם חושבים שהוא מאיר אותה באור גדול, אין להכחיש את השפעתו האדירה על צורת החשיבה שלנו כיום. ואולי שמתם לב שבברית החדשה או בברית הישנה לא מדברים הרבה על עתיד בקנה מידה של מיליארד שנה. כתבי הקודש אינם אומרים לנו "ההתחלה קרובה!" אלא "הסוף קרוב!" כשהייתי ילד עזרתי לאבי להעמיד בקצה שביל הגישה שלנו שלט ועליו כתוב "ישו יבוא בקרוב!" ואף על פי שעמדתו האוונגליסטית הנלהבת הולידה אינספור סכסוכים עם נוצרים אחרים – ואפילו עם אוונגליסטים אחרים – בנוגע לאופן שבו יתגלגלו הדברים בעתיד הקרוב, הרי שהוא ושאר המאמינים היו תמימי דעים באמונה שקץ הימים אכן קרב ובא. למעשה, אבי חלק את אמונתו גם עם חלקיה החילוניים של התרבות המערבית, שהרי הם ניפקו לנו כבר גרסאות רבות לסיפורי סוף העולם העומד בפתח. נדמה שכולנו רוצים לחיות בפרק הזמן המלהיב והחשוב ביותר בהיסטוריה.

מה יקרה אם נבריא מקוצר הראייה שלנו? אולי נלמד לחשוב על החקירות האנושיות – בין שהן פילוסופיות, מדעיות או דתיות ביסודן – באופן דיאכרוני קיצוני, זאת אומרת לראות בהן חקירות הנפרשות על-פני פרקי זמן עצומים, כולל פרקי זמן עתידיים. זה יהיה תיקון נחמד לנטייתם של הוגים להתמקד בַּעכשיו, במשימות שהם ובני דורם יספיקו להתחיל ולסיים בתקופת חייהם. ב-1900 טען הלורד קלווין הקשיש – מהפיזיקאים הפוריים ביותר שידענו –כי העבודה בתחומו פחות או יותר הושלמה: הוא זיהה רק "עננים זניחים" בודדים שעוד נותרו בשמי הפיזיקה הבהירים. איזו טעות! תוך שנים ספורות המטיר עלינו אחד העננים האלה את תורת היחסות של איינשטיין, וענן אחר המטיר את מכניקת הקוונטים. העולם הקלאסי של הלורד קלווין נחרב.

אולי מישהו יגלה בקרוב איך לשלב בין מכניקת הקוונטים לתורת היחסות הכללית – אחת המשימות המדעיות הגדולות שעוד נותר לנו להשלים בימינו. אך שימו לב, הדגש הוא על המילה "בימינו". תיאוריה מאוחדת כזאת עלולה להותיר שאלות פתוחות משל עצמה. ייתכן שמודעוּת חדשה למקומנו היחסי בזמן תעזור לנו להבין שהמדע אינו אלא ניסיון להניח יסודות לתגליות שיתרחשו זמן רב לאחר שאנו נצא מהתמונה. אולי היא תעזור לנו לתפוש את עצמנו כמי שאחראים לנקודת מפנה אינטלקטואלית מהותית שרק בהמשך הדרך יוכלו בני האדם להעריך אותה כראוי.

מבט עמוק יותר בזמן אף עשוי להקנות לנו גישה חדשה לרעיונות נועזים, שכיום אנו נוהגים להתייחס אליהם בבוז. כוונתי היא לגישה סובלנית ואמפתית לסקרנות עצמה, גישה שמקורה בתשוקה להרחיב את היכולות האינטלקטואליות המוגבלות שלנו באופן שיאפשר לנו להתפתח. הסקרנות האמפתית הזאת תעודד אותנו לנסות להבין למה רעיונות שונים מותירים בנו את הרושם שהם מותירים, וכן תמנע מאיתנו לרפות את ידיהם של חוקרים המציעים צורות חשיבה בלתי שגרתיות שבתחילה נראות לנו חסרות טעם.

UCF-1.01, כוכב לכת

קרוב מאוד, אבל רחוק מאוד: הדמייה של כוכב הלכת UCF-1.01 המקיף שמש, במרחק 33 שנות אור. תצלום: NASA Blueshift

 

דוגמה לכך היא ספרו של תומס נייגל Mind and Cosmos (משנת 2012). נייגל ספג ביקורת קשה מהעילית האינטלקטואלית על שהעז לטעון בספר שתפישה טלאולוגית של הטבע עשויה להיות בעלת חשיבות בעתיד המדע. הטלאולוגיה נזנחה ברובה עם המעבר מהגישה האריסטוטלית לגישה הניוטונית: התפישה הישנה שאומרת כי גופים כבדים נמשכים למרכז כדור הארץ, שנחשב אז למרכז היקום, ננטשה כאשר פותחו מערכות מכניסטיות טהורות שחזו והסבירו במדויק מגוון נתונים אסטרונומיים שאריסטו כלל לא הכיר. הטלאולוגיה נותרה מחוץ למדע גם כשהדברים שלמדנו מניוטון התחלפו בתיאוריות של איינשטיין, ורוב המדענים כיום מניחים שהיא חלפה מן העולם לעד. לכן מבקריו של נייגל צלבו אותו. האם התגובה המהירה הזאת לא הייתה אלא השלכה נוספת של קוצר הראייה שלנו?

נכון שלמדע ולפילוסופיה יש תקציבים מוגבלים (של זמן וכסף), ונכון שיש צורך בסינון של רעיונות כדי שהדיסציפלינות השונות ימשיכו להתעדכן ולנוע קדימה. אי אפשר להיענות לכל גחמה אינטלקטואלית. אך בהתחשב במקומנו בזמן ובהבנתנו המוגבלת, עלינו להתייחס בסקרנות ולא בבוז לרעיונות משונים שמציעים לנו אקדמאים הפועלים, כנראה, מתוך אהבה לאמת ולא מתוך אינטרס אישי. לכל הפחות עלינו להרשות לנייגל לרדת מהצלב עד שיוכל להסביר לנו באופן מעמיק יותר את התפישה הטלאולוגית שעשויה להידרש לנו בעתיד, לשיטתו, כדי להסביר את קיומה של תודעה בטבע. אם נבין שבפועל רק התחלנו לחקור את טיבו של העולם, אולי ניאלץ להודות שחלק מהרעיונות החדשים של העתיד עשויים להיות, ככל הידוע לנו, רעיונות ישנים שזמנם לעמוד במרכז הבמה הגיע סוף סוף.

ככל הידוע לנו.

החלק המהותי הזה בטענה שלי נועד להבהיר שאיננו עוסקים בתחום שבו יש מקום לאמונה או לביטחון. אמונה וביטחון אינם דווקא הדברים שיש לשים עליהם את הדגש בשלבים המוקדמים של חקירה העוסקת בנושאים שעדיין איננו מבינים ושמעוררים חילוקי דעות רבים. אמונות מרמזות שהגענו לסוף מסע החקירה שלנו. ובהתחשב במקומנו בזמן, ניאלץ לעתים קרובות להתנגד לשירת הסירנה הזאת. הדבר החשוב הוא שנקבל מרצוננו, נכון לעכשיו, את המקום שאליו שביל הראיות הוביל אותנו, ושנמשיך משם בחקירה. יתרה מזאת, חשוב שבמסגרת החקירה נתייחס לטענות שמעלים אחרים באותה רוח שכיניתי "סקרנות סובלנית ואמפתית". ואם אכן נשים את הדגש על קבלה במקום על אמונה, נבין שכאשר נייגל החליט להוסיף לספרו את כותרת המשנה: "מדוע התפישה הניאו-דרוויניסטית המטריאליסטית של הטבע כמעט בוודאות שגויה", הוא הפגין קוצר ראייה לא פחות גדול מאשר מתנגדיו, שטענו כי רעיונות טלאולוגיים פשוט אינם מתקבלים על הדעת.

כל התמורות האלה, ורבות נוספות, עשויות להתחולל אם נאמץ לנו נקודת מבט נכונה בנוגע לזמן העמוק ולמקומנו בו, כפי שלבטח יקרה בקרוב. שימו לב: דבר ממה שאמרתי אינו מחייב אותנו להכריז שהחיים התבוניים (בצורתם האנושית או בכל מין שיבוא אחרינו) יצליחו בהכרח לעבור עוד כברת דרך משמעותית ולכסות קטע משמעותי מתוך אותו ציר באורך שישה מטרים, ודבר ממה שאמרתי אינו דורש מאיתנו להצהיר שאנו נגיע בהכרח לתובנות עמוקות חדשות. במילים אחרות, ייתכן שמקומנו היחסי במרחב הלוגי – כלומר במרחב הרעיונות – אינו קרוב לנקודת ההתחלה כמו מקומנו במרחב הזמן. מצד שני, יכול להיות שהוא כן. אם רק נאמץ לנו חצי ממידת הענווה שהייתה לדרווין, נראה שייתכן כי קיימים היבטים של המציאות שעדיין לא פיתחנו את הכלים הנדרשים להבינם. אם כך, הרשו לראשכם להסתחרר. ככל הידוע לנו, החקירה האנושית של כדור הארץ עודה בחיתוליה.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

ג' ל' שלנברג (Schellenberg) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה מאונט סנט וינסנט, ומלמד גם באוניברסיטת דלהוזי, שתיהן בנובה סקוטיה בקנדה. הוא חיבר, בין היתר, את הספר Evolutionary Religion (משנת 2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: הכביש המתפתל במעבר טרולסטיגן בנורבגיה. תצלום: Kiszon Pascal, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג' ל' שלנברג, AEON.


תגובות פייסבוק