הסיכוי הלא טבעי של המין האנושי

אין כל ספק בכך שהמין האנושי זוכה להצלחה כבירה. האם אפשר ללמוד מכך כי גורלנו כבר נחרץ?
X זמן קריאה משוער: 42 דקות

הבעיה עם שוחרי איכות הסביבה, נהגה לין מרגוליס לומר, היא שהם חושבים שיש קשר בין שימור לבין מציאות ביולוגית. מרגוליס, שתחום התמחותה היה תאים ומיקרו-אורגניזמים, הייתה בין הביולוגים החשובים ביותר בעולם לאורך כחמישה עשורים. היה לה חלק בארגונו מחדש של עץ החיים, לאחר שעלה בידה לשכנע את עמיתיה שאין בו שתי ממלכות בלבד (צמחים ובעלי חיים), אלא חמש ואפילו שש (צמחים, בעלי חיים, פטריות, פרוטיסטה ושני סוגי חיידקים).

 כינת הגוף התפצלה מכינת הראש לפני כ-70,000 שנה ומכאן ההשערה כי אז בני האדם החלו לעטות בגדים

עד לפטירתה של מרגוליס בשנה שעברה, גרנו שנינו באותה העיר והייתי פוגש בה ברחוב מפעם לפעם. היא ידעה שיש לי עניין מיוחד באקולוגיה, ונהנתה לקנטר אותי. היא נהגה לקרוא לעברי: "היי, צ'רלס, עדיין מודאג מההגנה על מינים בסכנת הכחדה?"

מרגוליס לא דגלה בהתעלמות מהכחדה או מהרס. ובכל זאת, לא הצליחה שלא לראות בהתעסקותם הבלתי פוסקת של שוחרי איכות הסביבה בגורלם של ציפורים, יונקים וצמחים עדות לבורותם בנוגע למקור החשוב ביותר של יצירתיות אבולוציונית: עולם ה"מיקרו", עולמים של חיידקים, פטריות ופרוטיסטה. למעלה מ-90 אחוזים מהחומר החי על פני כדור הארץ הוא מיקרואורגניזמים ווירוסים, אהבה מרגוליס להזכיר. לכל הרוחות, אפילו מספר התאים החיידקיים (בקטריאליים) בגופנו גדול פי עשרה ממספר התאים האנושיים!

בכוחם של חיידקים ופרוטיסטה לעשות דברים שיונקים מסורבלים כמונו אפילו לא חולמים עליהם: ליצור מושבות-על עצומות, להתרבות ברבייה אל-מינית או על ידי החלפת גנים עם אחרים, לקלוט בגופם די-אן-איי ממינים שאין להם כל קשר אליהם ולעשות זאת כדבר שבשגרה, להתמזג לכדי יצורים שיתופיים – הרשימה אינסופית לא פחות משהיא מדהימה. מיקרואורגניזמים שינו את פני כדור הארץ. הם מפוררים סלעים והם הביאו לעליית שיעור החמצן באוויר שאנו נושמים. בהשוואה לכוח ולמגוון העצום של מיקרו-אורגניזמים, אהבה מרגוליס לומר לי, פנדות ודובי קוטב הם תופעת לוואי ביולוגית – מעניינת וכיפית, אולי, אך לא באמת משמעותית.

האם ניתן לומר זאת גם על בני האדם? שאלתי אותה פעם, תוך שאני חש כמי שמיילל לקופרניקוס על כך שאין ביכולתו לקרב מעט את כדור הארץ למרכז היקום. מה, אנחנו לא מיוחדים? אפילו לא קצת?

הייתה זו סתם שיחה על רגל אחת ברחוב, כך שאת התשובה שענתה לא העליתי על הכתב. אך אם זכרוני אינו מטעני, היא השיבה כי הוֹמוֹ סַפּיֶנְס דווקא מעורר עניין – לפחות בהשוואה ליונקים אחרים. דבר ראשון, אמרה, אנחנו מין מוצלח בצורה יוצאת דופן.

ניו יורק

טיירי כהן, מתוך הסדרה "ערים כבויות", באדיבות גלריה דנציגר ניו יורק.

כשראתה את פניי מאירים, הוסיפה: כמובן שגורלו של כל מין מצליח הוא להשמיד את עצמו.

על כינים ואנשים

מדוע וכיצד הפך המין האנושי "מוצלח בצורה יוצאת דופן"? ומה משמעות המילה "הצלחה" עבור מי שעוסק בביולוגיה אבולוציונית, בהנחה שהרס עצמי הוא חלק מההגדרה? האם ההרס העצמי שלנו כולל את שאר הביוספרה? מהם בני האדם בתוך המכלול השלם של הדברים, ולאן מועדות פנינו? מהו טבע האדם, אם יש דבר כזה, וכיצד רכשנו אותו? מה בעצם טבענו מהווה תמרור אזהרה בכל הנוגע לקשרים שלנו עם הסביבה? כיום, כששבעה מיליארדים מאיתנו כבר מצטופפים על הכדור, קשה להעלות על הדעת שאלות חשובות מאלה.

אחת הדרכים להתחיל לענות על השאלות עלתה בדעתו של מארק סטונקינג ב-1999, כשקיבל מכתב מבית הספר של בנו ובו אזהרה מפני "מכת" כינים בכיתות. סטונקינג הוא חוקר ב"מכון מקס פלאנק לביולוגיה אבולוציונית" השוכן בלייפציג שבגרמניה. הוא לא ידע הרבה על כינים. בהיותו ביולוג, היה זה אך טבעי עבורו לדלות מידע בנוגע אליהן. הוא גילה כי מין הכינים הנפוץ ביותר על גוף האדם הוא Pediculus humanus. ל-P. humanus שני תת מינים: P. humanus capitis – כינת ראש, הניזונה וחיה על הקרקפת, ו- P. humanus corporis – כינת גוף, הניזונה מהעור אך חיה בבגדים. למעשה, גילה סטונקינג, כי כיני הגוף כה תלויות בהגנת הבגדים עד שאין ביכולתן לשרוד בלעדיהם יותר משעות אחדות.

התמעטות האוכלוסיה לכמה אלפים בלבד, אפשרה את האחידות הגנטית יוצאת הדופן של המין האנושי

עלה בדעתו כי ניתן להשתמש בתת המינים של הכינה לצורך חקירה אבולוציונית. סביר להניח כי P. humanus capitis, כינת הראש, היא מטרד עתיק יומין, היות ולבני אדם תמיד היה שיער שבו יכלה לשרוץ. אך P. humanus corporis, כינת הגוף, היא ככל הנראה לא עתיקה במיוחד היות והצורך שלה בבגדים מלמד על כך שלא הייתה מצליחה לשרוד בימים שבהם בני האדם היו עדיין עירומים. הכיסוי שעטה על עצמו המין האנושי יצר נישה אקולוגית חדשה, וכמה כיני ראש מיהרו לתפוס אותה. האבולוציה הפעילה את קסמיה, וכך נולד תת מין חדש, P. humanus corporis. על אף שסטונקינג לא ידע בוודאות כי כך התגלגלו הדברים, היה זה תרחיש סביר. ואם יש בו ממש, משמע שאם נמצא מתי התפצלה כינת הגוף מכינת הראש, נוכל להגיע להערכה גסה בשאלה מתי המציאו בני האדם את הבגדים הראשונים וכיסו את גופם.

אין מדובר בעניין קל ערך: עטיית כסות היא פעולה מורכבת. לבוש מתאפיין בשימושים מעשיים – חימום הגוף במקומות קרים, הגנה מפני השמש במקומות חמים – אך הוא גם משנה את מראהו של הלובש, משהו שאין כל ספק שמעורר עניין רב בקרב הומו ספיינס. לבוש הוא קישוט וסמל. הוא מפריד את בני האדם ממצבם הקדום, חסר המודעות העצמית. (בעלי חיים רצים, שוחים ומתעופפים ללא בגדים, אך רק בני אדם יכולים להיות עירומים). המצאת הבגדים העידה על התרחשותו של שינוי שכלי ונפשי. עולם בני האדם הפך למרחב של פריטים מורכבים וסימליים.

בעזרת שניים מעמיתיו, מדד סטונקינג את ההבדל בין מקטעי די-אן-איי בשני תת המינים של הכינים. התפיסה הרווחת היא שהדי-אן-איי "אוסף" מוטציות קטנות ואקראיות בקצב קבוע למדי. בהתבסס על תפיסה זו, בוחרים המדענים שתי אוכלוסיות, מחשבים את מספר ההבדלים ביניהן וכך קובעים כמה זמן עבר מאז התפצלו מאב קדמון משותף – ככל שמספר ההבדלים גדול יותר, כך משך הנפרדוּת ארוך יותר. במקרה זה, כינת הגוף התפצלה מכינת הראש לפני כ-70,000 שנה. מכאן העלה סטונקינג את ההשערה כי בני האדם החלו לעטות בגדים לפני כ-70,000 שנה.

ולא רק בגדים. כפי שהוכיחו מדענים, שלל דברים ראויים לציון קרו למין שלנו בערך באותה העת. הם היוו ציון דרך בהיסטוריה של המין האנושי, סימנו קו שהפך אותנו למי שאנחנו וכיוונו אותנו, לטוב ולרע, אל עבר העולם שיצרנו לעצמנו כיום.

על פי ההערכות המקובלות, הומו ספיינס הופיע על כדור הארץ לפני כ-200,000 שנה. כבר מן ההתחלה, היה מראה בני המין שלנו דומה במידה רבה למראנו היום. אילו כמה מאותם אנשים ראשונים היו חולפים על פנינו ברחוב כיום, היינו חושבים שהם נראים ומתנהגים מוזר מעט, אך לא היינו חושבים שהם לא בני אדם. אלא שכפי שמסבירים האנתרופולוגים, אותם בני אדם הדומים לנו מבחינה אנטומית, לא דמו לנו מבחינה התנהגותית. לבני האדם המוקדמים לא הייתה שפה, לא בגדים, לא אמנות, לא דת, דבר פרט לכלים הפשוטים ביותר והכלליים ביותר. מן ההיבט הטכנולוגי, הם היו מתקדמים יותר רק במעט מאבותיהם הקדמונים – או, לצורך העניין, משימפנזים בני ימינו. (ההבדל המרכזי היה האש, אך הראשונים ששלטו בה היו ההומו ארקטוס, אחד מאבותינו הקדומים לפני כמיליון שנה ואף למעלה מזה). כושר ההמצאה של המין שלנו היה כה מועט עד שהארכיאולוגים כמעט ולא מצאו עדויות לשינוי תרבותי או חברתי במהלך 100,000 השנים הראשונות לקיומנו. לא פחות חשוב, במשך כמעט כל הזמן הזה אותם בני אדם ראשונים חיו במרחב יחיד ומצומצם בלבד, בסוואנה החמה והיבשה של מזרח אפריקה (ואפשר שגם באזור נוסף, מצומצם אף יותר, בדרומה של אפריקה).

ועכשיו נקפוץ 50,000 שנה קדימה. מזרח אפריקה נראית כמעט אותו דבר. כך גם בני האדם החיים שם – אך לפתע הם מציירים ומפסלים דמויות, שוזרים חבלים וסלים, מעצבים ומשתמשים בכלים ייעודיים, קוברים את מתיהם בטקסים רשמיים, וייתכן שאף סוגדים לישויות על-טבעיות. הם לובשים בגדים – בגדים שורצי כינים, אין כל ספק, אך בכל זאת בגדים. וחשוב מכל, הם משתמשים בשפה. והם מגדילים את טווח תפוצתם בצורה משמעותית. הומו ספיינס מתפשט על פני כדור הארץ.

מה גרם לשינוי מדהים זה? בקנה מידה גיאולוגי, 50,000 שנה הם רגע אחד, הרף עין, טעות עיגול. בכל זאת, מרבית החוקרים מאמינים כי ברגע קצרצר זה, מוטציות מועילות שטפו את המין שלנו כולו, והביאו לשינוי בבני האדם: מבני אדם בעלי אנטומיה מודרנית לבני אדם בעלי התנהגות מודרנית. הרעיון אינו מופרך: ב-400 השנים האחרונות, מגדלי כלבים הפכו כלבי כפר ליצורים שהתנהגותם שונה לחלוטין זה מזה, דוגמת כלבי פוקסהאונד (כלבי מעקב), בורדר קולי (כלב רועים) ולברדור רטריבר (כלב חובב ילדים המצטיין גם ככלב שמירה). חמישים מילֶניוּמִים, אומרים החוקרים, הם די והותר כדי לעצב מין מחדש.

עיבוד האדמה שינה את רוב העולם הראוי למחייה, והפך אותו למעין צלחת פטרי

להומו ספיינס אין טפרים, ניבים או לוחיות על גבי השלד החיצוני. הכישרון הגדול המסייע לנו לשרוד הוא היכולת שלנו להמציא ולחדש, שמקורו במוח היחיד במינו שיש למין שלנו – יקום שלם במשקל יותר מקילוגרם של רקמה עצבית הבנויה כרשת מסועפת, ובה מסתחררים ללא הרף תפיסות ורעיונות. מכאן שכל השערה באשר לסיבה לשינוי שעברו בני האדם מאנטומיה מודרנית להתנהגות מודרנית כרוכה בשינוי גופני של החומר האפור שבתוך הגולגולות שלנו. הסבר אפשרי אחד הוא שבתקופה זו פיתחו בני האדם יכולות מנטליות משולבות באמצעות הכלאה עם הניאנדרתלים והולדתם של צאצאים בני כלאיים. (ואכן, במכלול הגנים שלנו מופיעים גנים ניאנדרתליים, על אף שאין מידע ודאי באשר לתפקידם). סיבה משוערת אחרת היא שפה סימבולית – המצאה שאפשר שעוררה יצירתיות ותוקפנות שהיו חבויות במין שלנו. אפשרות שלישית היא שמוטציה היא שאפשרה למוחות שלנו להחליף מצבים – בין ריחוף על גבי שרשרות אסוציאציות דמיוניות ובין מיקוד תשומת הלב שלנו אך ורק בעולם הגשמי שסביבנו. על פי תפיסה זו, היכולת הראשונה מאפשרת לנו להמציא אסטרטגיות חדשות ויצירתיות על מנת להשיג מטרה, בעוד האחרונה מאפשרת לנו לבצע את הפעולות הטקטיות הנובעות מאסטרטגיות אלה.

כל אחד מרעיונות אלה זוכה לתמיכתה הנלהבת של קבוצת חוקרים אחת ונתון להתקפה מצד קבוצה אחרת. מה שברור הוא שמשהו הביא לשינוי אצל בני האדם לפני 50,000 – 100,000 שנה – ובדיוק באמצע תקופה זו הייתה טובה (Toba).

תודה לטובּה

לפני כ-75,000 שנה, התפרץ הר געש עצום באי סומטרה. הייתה זו התפרצות-על, הגדולה ביותר בעולם זה כמה מיליוני שנה. ההתפרצות יצרה את אגם טובה (Toba), ימת הלוע הגדולה ביותר בעולם, ופלטה כמות השווה לכ-3,000 קילומטרים מעוקבים של סלע. המדובר בכמות שיכולה לכסות את מחוז קולומביה שבארצות הברית (ששטחו גדול פי יותר משבעה לעומת שטחה של מדינת ישראל) בשכבת מַגְמָה ואפר שתגיע עד הסטרטוספֵרה. עננה עצומת ממדים התפשטה לכיוון מערב, ואפפה את דרומה של אסיה בטֶפְרָה (סלע, אפר ואבק). מקבצי טפרה בפקיסטן ובהודו היתמרו עד לגובה שישה מטרים. שכבות טפרה קטנות יותר כיסו על המזרח התיכון ועל מזרח אפריקה. כמויות עצומות של סלע געשי בשם פומיס (pumice) מילאו את הים ונסחפו כמעט עד אנטרקטיקה.

אגם טובה

אגם טובה, צפון סומטרה. צילום: Flickr | Drriss

בטווח הארוך, תרמה ההתפרצות לשיפור פוריות הקרקע באסיה. בטווח הקצר, היא גרמה הרס נורא. אבק הסתיר את השמש במשך כעשר שנים, והביא על כדור הארץ שנים ארוכות של חורף, מלוות בבצורת רחבת היקף. קריסת הצמחייה הובילה לקריסת המינים התלויים בצומח, שהובילה בתורה לקריסת המינים שהיו תלויים במינים שתלויים בצומח. בהחלט ייתכן שהטמפרטורות נותרו נמוכות מן הרגיל במשך אלף שנה אחר כך. קופי אורנגאוטן, טיגריסים, שימפנזים, צ'יטות – כולם ניצבו בפני סכנת הכחדה.

רבים מבין חוקרי הגנטיקה מאמינים כי בערך בתקופה זו, התמעטה גם אוכלוסיית ההומו ספיינס, אפשר שעד רמה של כמה אלפי בני אדם בלבד – מספר הקרוב לבית ספר תיכון גדול. הראיה הברורה ביותר לצוואר בקבוק זה היא גם ירושתו העיקרית: האחידות הגנטית יוצאת הדופן של המין האנושי. רבים מספור האנשים שראו בהבדלים בין הגזעים השונים דבר מה שראוי להרוג בגינו, אך בהשוואה ליונקים עילאיים אחרים – ואפילו בהשוואה למרבית היונקים האחרים – בהקשר הגנטי, כמעט שאין שוני בין בני האדם. די-אן-איי בנוי רצף של "בסיסים" שהולכים ונעשים ארוכים יותר ויותר. בדרך כלל, בערך אחד מכל 2,000 "בסיסים" אלה שונה בין אדם לאדם. לצורך השוואה, אצל צמד חיידקי אשריכיה קולי (E. coli , חיידק מעיים אנושי) יעמוד מספר ההבדלים על כאחד מתוך 20. מכאן, שחיידקים החיים במעיים שלנו מתאפיינים בפוטנציאל השתנות מולד הגדול פי מאה מזה של הפונדקאים שלהם. לטענת החוקרים, הדבר מעיד על שמוצאו של המין שלנו בקבוצת מייסדים קטנה.

לצוואר בקבוק השפעות נוספות למעט אחידות גנטית. כשמספר הפרטים במין מסוים מצטמצם, מצליחות מוטציות להתפשט בקצב מהיר בקרב האוכלוסייה כולה. לחילופין, וַרְיַאנְטִים גנטיים אשר היו בנמצא עוד קודם לכן – מערכי גנים המעניקים כישורי תכנון משופרים, למשל – עשויים להפוך לפתע נפוצים יותר. התהליך שבו מאפיינים נדירים הופכים עם הזמן לשכיחים, מוביל לעיצוב מחדש של המין בתוך כמה דורות.

האם, כפי שטוענים תיאורטיקנים דוגמת ריצ'רד דוקינס, אחת התוצאות של טובּה הייתה צוואר בקבוק אבולוציוני אשר הוביל ליצירת בני אדם מודרניים מבחינה התנהגותית, ככל הנראה באמצעות סיוע להתפשטות גנים - דוגמת די-אן-איי ניאנדרתלי או מוטציה מועילה - שהיו נדירים עד אז בקרב המין שלנו? או שאולי ההתפרצות הגעשית פשוט העלימה את מיני האדם האחרים אשר חסמו עד אז את התפשטותו של הומו ספיינס? או שאולי סיפור הר הגעש אינו רלוונטי לסיפור השינוי העמוק יותר של המין האנושי?

נכון להיום, נתונות סוגיות אלה לדיונים מעמיקים בכתבי עת מקצועיים ולוויכוחים סוערים באוניברסיטאות. הדבר היחיד הידוע בבירור הוא שבערך באותה העת של טובה, אנשים חדשים, המתאפיינים בהתנהגות מודרנית, זינקו אל הטפרה במהירות כה רבה עד שעקבות רגליהם הופיעו באוסטרליה בתוך כ-10,000 שנה בלבד ואפשר שאפילו בתוך 4,000 או 5,000 שנה. הומו ספיינס גרסה 1.0, פרח קיר יושב בית שלא היה מעורר בלין מרגוליס כל עניין, הוחלף בידי ההומו ספיינס גרסה 2.0 חובב ההתפשטות. דבר מה קרה, לטוב ולרע, ואנחנו נולדנו.

כשהמלך נופל מכיסאו, נופלים גם משרתיו, ומכאן אפשר שבנפילתנו נגרור איתנו את רוב היונקים והצמחים

דרך אחת להדגים כיצד נראה השדרוג הזה הוא לבחון את הגעתה והתפשטותה של Solenopsis invicta, נמלת האש האדומה שעשתה את דרכה מדרום אמריקה לארצות הברית. חוקרי גנטיקה מאמינים כי מוצאה של S. invicta בחלקה הצפוני של ארגנטינה, אזור רווי נהרות ושיטפונות תדירים. ההצפות משמידות קיני נמלים. במשך הזמן, רכשו יצורים קטנים ופעלתנים אלה את היכולת להגיב לעליית פני המים על ידי התמזגות לכדורים עצומים, מעין רפסודות ובהן הן צפות ואף מתרבות – פועלות בחלק החיצוני, המלכה במרכז – הנסחפים עד לשולי ההצפה. עם נסיגת המים, נוהרות חברות המושבה אל עבר האדמה שהייתה מכוסת מים במהירות כה רבה עד שלמעשה מנצלת S. invicta את ההרס רחב ההיקף כדי להרחיב את טווח תפוצתה.

בשנות ה-30' של המאה ה-20, הגיעה Solenopsis invicta אל ארצות הברית, סביר להניח שבזבורית ספינות, המכילה לעתים מזומנות עפר וחצץ אשר הועמסו עליה באקראי. חובב החרקים הצעיר אדוארד וילסון, שהיה מאוחר יותר לביולוג נודע, הבחין במושבות הראשונות של נמלי אש בנמל מוביל שבאלבמה. הוא ראה נמלים מרוצות ביותר. מנקודת מבטן, הן הושלכו לשטח ריק, שלא מזמן היה מוצף מים. S. invicta יצאה לחיים חדשים, ומעולם לא הביטה לאחור.

סביר להניח שאוכלוסיית נמלי האש שהגיעה באותה פלישה ראשונית בה צפה וילסון, לא עלתה על כמה אלפי פרטים - מספר קטן דיו להעלות את ההשערה לפיה המשך קיומו של המין בארצות הברית קשור בשינוי גנטי אקראי שמעורב בו צוואר בקבוק. בארגנטינה מולדתן, מושבות נמלי אש נלחמות זו בזו דרך קבע, מלחמות שתוצאתן ירידה במספר הפרטים ויצירת מרחב למיני נמלים אחרים. בארצות הברית, לעומת זאת, יוצר המין מושבות-על שיתופיות, אשכולות קינים הקשורים זה בזה ומשתרעים לאורך מאות קילומטרים. מושבות-על אלה מנצלות בשיטתיות את השטח שבו הן נמצאות, וזוכות לשליטה בלעדית על כל משאב שימושי. בדרכן הן גם מחסלות את כל מיני הנמלים האחרים – בלהט וחמסנות שאין כמותן. S. invictus - המודל החדש, תוצר של מקריות והזדמנות, כבש בתוך כמה עשורים את מרבית שטחה הדרומי של ארצות הברית.

הומו ספיינס עשה דבר מה דומה בעקבות טובה. במשך מאות אלפי שנים, היו בני המין שלנו מוגבלים למזרח אפריקה (ואפשר שגם לאזור בעל שטח דומה בדרומה של אותה היבשת). כעת, לפתע פתאום, קם הומו ספיינס - המודל החדש, והתפשט במרוצה על פני היבשות בדומה לאותן נמלי אש מיובאות. ההבדל בין בני האדם לבין נמלי האש הוא שלנמלי האש יש מומחיות בסביבות מחייה הנתונות להפרעות. גם לנו התמחות בסביבות מחייה הנתונות להפרעות, אלא שאנחנו אלה שיוצרים אותן.

העולם בצלחת פטרי

בשנות ה-20' של המאה ה-20 היה גאורגי גאוזה סטודנט באוניברסיטת מוסקבה. במשך שנים הוא ניסה, וכשל, לגייס תמיכה מקרן רוקפלר, שהייתה בזמנו מקור המימון העיקרי למדענים לא-אמריקנים שביקשו לעבוד בארצות הברית. בתקווה להדהים את הקרן, החליט גאוזה לבצע כמה ניסויים מושכים ולתאר את תוצאותיהם בבקשת המענק שהגיש.

בסטנדרטים של ימינו, המתודולוגיה שלו הייתה הפשטות בהתגלמותה. גאוזה הניח חצי גרם קמח שיבולת שועל בתוך 100 סמ"ק מים, הרתיח את הכול למשך עשר דקות כדי ליצור ציר, סינן את נוזלי הציר אל מכל, מהל את התערובת במים, ואז יצק אותה למבחנות מעבדה קטנות, בעלות תחתית שטוחה. לתוך כל אחת מן המבחנות הוא טפטף חמישה Paramecium caudatum או חמישה Stylonychia mytilus, שניהם מיקרואורגניזם חד-תאיים מסוג פרוטוזואה, מין אחד בכל מבחנה. כל אחת ממבחנות המעבדה של גאוזה הייתה למעשה מערכת אקולוגית סגורה, מארג מזון ובו ענף יחיד. הוא אחסן את המבחנות במקומות חמים במשך שבוע והתבונן בתוצאות. לאחר מכן ניסח את מסקנותיו בספר "מלחמת הקיום" (The Struggle for Existence, 163 עמודים, יצא לאור בשנת 1934).

גאוזה, מחבר "המאבק על הקיום", 1934

גאוזה, מחבר "מלחמת הקיום", 1934

"מלחמת הקיום" זכה להכרה כציון דרך מדעי, אחד החיבורים המוצלחים הראשונים בין תיאוריה ובין ניסוי בתחום האקולוגיה. אך לא היה די בספר כדי להעניק לגאוזה את המענק הנחשק – קרן רוקפלר לא קיבלה את בקשתו של הסטודנט הסובייטי בן ה-24 בטענה שאינו בולט דיו. גאוזה לא יכול היה לבקר בארצות הברית במשך 20 השנים הבאות, שבהן הפך לחוקר בולט, אם כי בתחום האנטיביוטיקה.

בני-אדם כה יוצאי דופן בגמישותם עד שחלק נרחב מן המדע מוקדש לניסיון להסביר כיצד קרה הדבר

נהוג להציג את מה שראה גאוזה במבחנות שלו באמצעות גרף - זמן על הציר האופקי, גודל אוכלוסיית הפרוטוזואה על האנכי. הקו שבגרף הוא עקומת פעמון לא מדויקת, שצדה השמאלי נוטה ונמתח לצורה הדומה לאות S משוטחת. בתחילה, מספר הפרוטוזואה עולה לאט וקו הגרף מטפס במתינות לימין. אך אז הקו מגיע לנקודת הפיתול, ולפתע מזנק כלפי מעלה – טירוף של גידול מעריכי (Exponential Growth) . הצמיחה המטורפת ממשיכה עד שמזונו של האורגניזם מתחיל לאזול, או אז מופיעה נקודת פיתול נוספת, ועקומת הצמיחה שבה ומתיישרת כשהחיידקים מתחילים למות. בסופו של דבר יש ירידה בקו, עד שגודל האוכלוסייה יורד אל עבר נקודת האפס.

לפני שנים רבות צפיתי בלין מרגוליס, מממשיכות דרכו של גאוזה, כשהיא מדגימה את הניסוי לקבוצת סטודנטים באוניברסיטת מסצ'וסטס, בעזרת וידאו בהילוך מהיר של Proteus vulgaris, חיידק שחי במערכת העיכול. בני האדם, סיפרה, מבחינים ב-P. vulgaris בעיקר בשל העובדה שהוא גורם לדלקות בדרכי השתן. באין כל התערבות, הוא מתחלק מדי רבע שעה לערך. מרגוליס הדליקה את המקרן. על המסך נראתה בועה קטנה ומתנודדת - P. vulgaris, בתוך מכל זכוכית מעוגל ורדוד - צלחת פטרי. בכיתה נשמע קול השתנקות. בהילוך מהיר, דומה היה שהתאים רוטטים ורותחים, ומכפילים את מספרם מדי כמה שניות. מושבות שלמות התפוצצו עד שמסת החיידקים מילאה את המסך. בתוך 36 שעות בלבד, אמרה, בכוחו של חיידק יחיד זה לכסות את כל שטח כדור הארץ בשכבת חומר חד תאי בעובי כ-30 ס"מ. 12 שעות אחר כך, ביכולתו ליצור כדור חיידקים חי שגודלו כגודל כדור הארץ.

אסון שכזה אינו מתרחש בפועל, היות ואורגניזמים מתחרים והיעדר משאבים מונעים את הרוב המוחלט של P. vulgaris מלהתרבות. וזאת, אמרה מרגוליס, ברירה טבעית, התובנה המופלאה של דרווין. לכל היצורים החיים מטרה אחת משותפת: ליצור עוד יצורים כמותם, ובכך להבטיח את עתידם הביולוגי בכל דרך אפשרית. הברירה הטבעית היא מכשול בדרך להשגת מטרה זו. היא חותכת כמעט בכל המינים, מגבילה את מספריהם ותוחמת את טווח תפוצתם. בגוף האדם, נבלם P. vulgaris בשל גודל בית הגידול שלו (חלקים מהמעיים האנושיים), מגבלות אספקת מזון (חלבוני מזון) ואורגניזמים אחרים המתחרים בו. כתוצאה מאילוצים אלה, גודל האוכלוסייה שלו נשאר בסך הכול יציב.

בצלחת פטרי, לעומת זאת, אין כל תחרות; חומרים מזינים ובית הגידול נדמים בלתי מוגבלים, לפחות בהתחלה. החיידק מגיע לנקודת הפיתול הראשונה, מזנק במעלה צד שמאל של העקומה ומציף את צלחת הפטרי ברבייה קדחתנית. אך אז מוטחות המושבות שלו​אל נקודת הפיתול השנייה: שולי הצלחת. כשאספקת החומרים המזינים בצלחת מתכלה, חווה P. vulgaris אפוקליפסה בזעיר אנפין.

בעזרת מזל או הסתגלות מופלאה, כמה מינים מצליחים להימלט מגבולותיהם, לפחות לזמן מה. סיפורי ההצלחה של הטבע דומים לפרוטוזואה של גאוזה – העולם הוא צלחת הפטרי שלהם. האוכלוסיות שלהם צומחות בגידול מעריכי; הם משתלטים על אזורים גדולים, מכריעים את סביבתם באין כל כוח המתנגד להם. ואז הם משמידים את עצמם, טובעים בפסולת של עצמם או גוועים עקב מחסור במזון.

הבקטריה P. Vulgaris. צילום: משרד הבריאות האמריקאי

הבקטריה P. Vulgaris. צילום: משרד הבריאות האמריקאי

עבור מישהי כמו מרגוליס, הומו ספיינס נראה כמו אחד מאותם מינים שזכו לפריחה קצרת מועד.

יד שלטת

בתחילה לא יותר מכמה מאות בני אדם נדדו מאפריקה, בהנחה כמובן שחוקרי הגנטיקה צודקים. אך הם הגיעו אל שטחים שבמונחים של היום היה עושרם נתפס כגן עדן עלי אדמות. הרים קרירים, אדמות ביצה טרופיות, יערות שופעים – כולם מלאים מזון. דגים בים, ציפורים באוויר, פירות על העצים: ארוחות בכל מקום. בני האדם ראו כי טוב ונשארו.

על אף ההתפשטות הטריטוריאלית שלנו, עדיין היינו בשלבים הראשוניים של עקומת הפעמון הנוטה של גאוזה. לפני 10,000 שנה, כך מאמינים רוב המומחים לדמוגרפיה, היו על הכדור בקושי 5 מיליוני בני אדם, שווה ערך לאדם אחד לערך על כל 100 קמ"ר מתוך שטחי האדמה שעל כדור הארץ. הומו ספיינס היה מעין שכבת אבקה דקה שבקושי ניתן להבחין בה על פני הכדור שנשלט על ידי מיקרואורגניזמים. עם זאת, בערך באותה העת – לפני 10,000 שנה, אלף שנה לפה או לשם – המין האנושי סוף כל סוף התחיל מתקרב לנקודת הפיתול הראשונה. המין שלנו המציא את החקלאות.

זו משימה מרתיעה ומוזרה: בשם הטבע, אנחנו מבקשים מבני האדם לעשות דבר מה מאוד לא טבעי

צמחי בר, אבותיהם של דגנים דוגמת חיטה, שעורה, אורז ודורה, היו חלק מן התזונה של בני האדם כמעט מן הרגע שבו הופיעו בני אדם בעולם. (העדות המוקדמת ביותר נמצאה במוזמביק, שם זיהו החוקרים פיסות זעירות של דורה בת 105,000 שנה על גבי מַגְרְדִים ומַטְחֵנוֹת עתיקים). בחלק מן המקומות, אפשר שאנשים שמרו על חלקות דגני בר, ושבו אליהן שנה אחר שנה. אך על אף המאמצים והטיפול, הצמחים לא היו מבויתים. כהגדרת הבוטניקאים, דגני בר "מתנפצים" – גרעיני דגן יחידים נושרים עם הבשלתם, מתפזרים לכל עבר, ולא מאפשרים כל קציר שיטתי. רק כאשר גאונים בלתי ידועים גילו גרעיני דגנים שעברו מוטציות טבעיות ולא התנפצו – ואז בחרו בהם, הגנו עליהם וטיפחו אותם במכוון, נולדה החקלאות. חקלאים קדומים שתלו את הדגנים שעברו מוטציה על פני שטחים נרחבים, בתחילה בדרומה של טורקיה ואחר כך בחצי תריסר מקומות אחרים, וכך יצרו נופים אשר כמו המתינו לידיים שיבואו לקצור אותם.

עיבוד האדמה שינה את רוב העולם הראוי למחייה, והפך אותו למעין צלחת פטרי. ציידים-לקטים תמרנו את סביבתם בעזרת אש: הם הבעירו שטחי אדמה במטרה להרוג חרקים ולעודד את צמיחתם של מינים מביאי תועלת – צמחים שהם אהבו לאכול, צמחים אשר משכו יצורים אחרים שהם אהבו לאכול. ובכל זאת, התזונה שלהם הייתה מוגבלת במידה רבה למה שהעניק להם הטבע במקרה בכל זמן ובכל עונה. חקלאות היא שהעניקה לאנושות את יתרון השליטה. במקום מערכות אקולוגיות טבעיות, המתאפיינות בשילוב אקראי של מינים (כל כך הרבה אורגניזמים חסרי תועלת הזוללים משאבים!), חוות הן קהילות מסודרות וצייתניות, המוקדשות לתחזוקת מין אחד ויחיד: אנחנו.

קודם לחקלאות, אוקראינה, המערב התיכון בארצות הברית והיאנגצה התחתון היו שממות מזון לא מסבירות פנים, מיושבות בדלילות, ושורצות חרקים ועשב. הן הפכו לאסמי תבואה לאחר שבני האדם הניפו חרמשם וקצרו בהמוני מינים אשר השתמשו באדמה ובמים, המשאבים שבני האדם ביקשו להכפיף לשליטתם, ואז החליפו אותם בחיטה, אורז ותירס. עבור אחד מן החיידקים האהובים של מרגוליס, צלחת פטרי היא מרחב אחיד של חומרים מזינים שביכולתו להשתלט על כולם ולצרוך אותם. עבור הומו ספיינס, שינתה החקלאות את העולם למרחב דומה.

כמו בסרט בהילוך מהיר, התפלגנו והתרבינו בשטח האדמה שנפתח בפנינו. לקח להומו ספיינס גרסה 2.0, בעל ההתנהגות המודרנית, פחות מ-50,000 שנה להגיע אל הפינות הנידחות ביותר של כדור הארץ. הומו ספיינס גרסה 2.0 א' (א' לאוכל שמקורו בחקלאות) לקח עשירית מן הזמן הזה לכבוש את העולם.

כפי שהיה כל ביולוג צופה, הובילה ההצלחה לעלייה במספר בני האדם. מספריו של הומו ספיינס זינקו באזור המרפק של נקודת הפיתול הראשונה במאות ה-17 וה-18, אז גידולים שמקורם ביבשת אמריקה, כגון תפוחי אדמה, בטטות ותירס, הגיעו לכל פינה בעולם. דגנים אירו-אסייתיים ואפריקניים מסורתיים – חיטה, אורז, דוחן ודורה, למשל – מצמיחים את הגרעין שלהן בראש גבעולים דקים. מחוקי הפיזיקה הבסיסיים אפשר להסיק כי צמחים בעלי מבנה כזה יתמוטטו למוות אם הגרעין יהיה כבד מדי, מה שאומר שיש עונש לחקלאים במקרה שבו היבול שלהם שופע במיוחד. לעומת זאת, תפוחי אדמה ובטטות צומחים מתחת לפני הקרקע, ומכאן שמבנה הצמח אינו מגביל את היבולים. מגדלי חיטה באדינבורו ומגדלי אורז באֵדוֹ (טוקיו של היום) גילו שביכולתם לקצור פי ארבעה חומר מזון יבש מדונם של פקעות לעומת דונם של דגנים. גם התירס היה בין הזוכים. בהשוואה לדגנים אחרים, הוא ניחן בגבעול עבה במיוחד ובפוטוסינתזה שונה ויעילה יותר. שני המאפיינים הללו הביאו לכך שלאחר שיבולים אלה היגרו והתפשטו ברחבי העולם, הם הגדילו באופן משמעותי את אספקת המזון באירופה, באסיה ובאפריקה, מה שבתורו סייע להגדיל את אספקת האירופאים, האסייתים והאפריקנים. ריבוי האוכלוסין החל.

יוסטוס פון ליביג

יוסטוס פון ליביג

במאות ה-19 וה-20 המשיכו המספרים לנסוק בעקבות תגליתו של הכימאי הגרמני, יוסטוס פון ליביג, שגילה כי אספקת חנקן מגבילה את גדילתם של צמחים. ללא חנקן, לא הצמחים ולא היונקים אוכלי הצמחים מסוגלים לייצר חלבונים, וליתר דיוק - את הדי-אן-איי והאר-אן-איי האחראים על ייצורם. חנקן טהור (N2) נמצא בשפע באוויר, אך הצמחים אינם מסוגלים לקלוט אותו, היות ושני האטומים של החנקן ב-N2 מחוברים זה לזה חיבור כה צמוד עד שאין בכוחם של צמחים להפריד ביניהם על מנת להשתמש בהם. הצמחים מצליחים לקלוט את החנקן רק כאשר הוא משולב עם מימן, חמצן ויסודות אחרים. כשחקלאי העבר ביקשו לשקם קרקע דלה, הם גידלו אפונים, שעועית, עדשים וקטניות אחרות. (לא היה להם מושג מדוע "הדשן הירוק" המסוים הזה הזין את הקרקע. כיום אנחנו יודעים כי שורשי הגידולים הללו מכילים חיידק מיוחד שממיר N2 חסר תועלת לתרכובות חנקן "זמינות ביולוגית"). בעקבות ליביג, החליפו מגדלים אירופאים ואמריקניים את היבולים הללו בדשן רב עוצמה – בתחילה חומר דישון (גואנו) עשיר בחנקן מפרו, ואז חנקה ממכרות בצ'ילה. היבולים הרקיעו שחקים. אך האספקה הייתה מוגבלת בצורה משמעותית לעומת הביקוש של החקלאים. התחרות על הדשן הייתה כה עזה את שב-1879 פרצה "מלחמת הגואנו" בחלק גדול ממערב דרום-אמריקה. כמעט 3,000 בני אדם נהרגו.

שני כימאים גרמנים נוספים, פריץ האבר וקארל בוש נחלצו לעזרה, כשגילו את השלבים העיקריים להכנת דשן מלאכותי מדלק מאובנים. (התהליך כרוך בשילוב חנקן ומימן מגז טבעי לאמוניה, תרכובת חנקן ומימן, המשמשת ליצירת תרכובות חנקניות שאפשר להשתמש בהן בצמחים). האבר ובוש אינם מוכרים כפי שהיו אמורים להיות. התגלית שלהם, תהליך האבר-בוש, שינתה, פשוטו כמשמעו, את ההרכב הכימי של כדור הארץ, מעשה שקודם לכן נשמר אך ורק למיקרואורגניזמים. חקלאים החדירו כל כך הרבה דשן מלאכותי לקרקע עד שרמות החנקן בקרקע ובמי התהום עלו ברחבי העולם כולו. כיום, כשליש מכל החלבונים (בעלי חיים וצמחים) שצורכים בני האדם מקורם בדשן חנקני מלאכותי. דרך אחרת לומר זאת היא להגדיר כי האבר ובוש אפשרו להומו ספיינס להפיק מאותו שטח קרקע מזון שהוא שווה ערך לשני מיליארד בני אדם.

נהוג לומר כי הזנים המשופרים של חיטה, אורז ו(במידה פחותה) תירס שפיתחו מגדלי צמחים בשנות ה-50' וה-60' של המאה ה-20 מנעו את מותם של כמיליארד בני אדם נוספים. אנטיביוטיקה, תרכיבי חיסון וצמחים לטיהור מים הצילו אף הם חיים באמצעות מלחמה בחיידקים, נגיפים ופטריות אויבי המין האנושי. לאחר שהמין האנושי נותר כמעט ללא תחרות ביולוגית חיה, הוא זכה לגישה חופשית אף יותר לצלחת הפטרי של העולם שלנו: ב-200 השנה האחרונות, מספר בני האדם על פני כדור הארץ התנפח ממיליארד אחד לשבעה, ועוד כמה מיליארדים צפויים בעשורים הבאים.

לאור הזינוק במעלה עקומת הגדילה, בני האדם "נוטלים לעצמם כ-40%... מתוך כלל אפשרויות הייצור על פני כדור הארץ" – כך קבע צוות ביולוגים מאוניברסיטת סטנפורד באומדן מוכר משנת 1986. עשר שנים אחר כך, צוות שני מסטנפורד הגיע למסקנה כי מתוך כלל הייצור הביולוגי של הקרקע, החלק המצוי בשימוש או בשליטת המין שלנו, עלה ל-50 אחוזים. בשנת 2000, העניק המדען הנודע פרופ' פול קרוצן שם לזמננו: אנתרופוקן (Anthropocene) – העידן שבו הומו ספיינס הפך לכוח הפועל בקנה מידה כלל עולמי. באותה השנה, צרכו בני האדם מחצית מן המים המתוקים הנגישים בעולם.

לין מרגוליס, אפשר לומר כמעט בוודאות, הייתה לועגת להערכות אלה על שליטתו של המין האנושי על עולם הטבע אשר, בכל המקרים המוכרים לי, אינן לוקחות בחשבון את השפעותיו העצומות של עולם המיקרו. אך היא לא הייתה מערערת על הרעיון המרכזי: הומו ספיינס הפך למין מוצלח ומספריו עולים בהתאם.

אם נשליך מהדפוס שהציג גאוזה במחקריו, צמיחה זו תמשיך בקצב מטורף עד שנגיע לנקודת הפיתול השנייה. נקודת זמן זו תתרחש כאשר ננצל את כל המשאבים האפשריים בצלחת הפטרי הכלל עולמית או שנהפוך את האטמוספרה לרעילה בשל פסולת הפחמן הדו-חמצני שלנו או שניהם גם יחד. לאחר מכן, למשך זמן קצר, יהפכו חיי בני האדם לסיוט בסגנון הובס, שבו החיים מוכנעים על ידי המתים. כשהמלך נופל מכיסאו, נופלים גם משרתיו, ומכאן אפשר שבנפילתנו נגרור איתנו את רוב היונקים ורבים מן הצמחים. על פי תרחיש זה, אפשר שבמוקדם, אך סביר יותר שבמאוחר, יחזור כדור הארץ להיות עולם של חיידקים, פטריות וחרקים, כפי שהיה במשך רוב שנותיו.

טיפשי לצפות שהתרחיש יהיה שונה, חשבה מרגוליס. יתר על כן, זה יהיה לא טבעי.

גמיש ככל האפשר

בספרו הקלאסי של הסופר נורטון ג'סטר, "המגדל הפורח באוויר", סיפור הרפתקאות גדוש משחקי מילים, מיילו הצעיר וחבריו הנאמנים מוצאים עצמם לפתע פתאום באי מסתורי. כשהם פוגשים באיש בעל לבוש מוזר, מיילו שואל אותו היכן הם נמצאים. האיש עונה בשאלה: האם הם יודעים לומר מי הוא – דומה שהאיש לא מבין את הנושא. מיילו וחבריו נועצים זה בזה, ואז שואלים אם הוא יכול לתאר את עצמו.

"אכן כן," השיב האיש בשמחה. "אני גבוה ככל האפשר" – והוא צמח לגובה עד שכל מה שאפשר היה לראות ממנו היו נעליו וגרביו – "ואני נמוך ככל האפשר" – והוא התכווץ לגודל של חלוק אבן. "אני נדיב ככל האפשר," אמר, והגיש לכל אחד מהם תפוח אדום גדול, "ואנוכי ככל האפשר," רטן, וחטף אותם מידיהם.

וכך המשיך להסביר שהוא חזק ככל האפשר, חלש ככל האפשר, חכם ככל האפשר, טיפש ככל האפשר, מלא חן ככל האפשר, מגושם ככל האפשר – אתם מבינים את הרעיון. "זה עוזר לכם?" שאל. ושוב, מיילו וחבריו נועצים זה בזה, ומבינים שהתשובה פשוטה למדי:

עטיפת "המגדל הפורח באוויר"

"ללא ספק," סיכם מיילו בעליזות, "אתה הוא ככלאפשר."

"כמובן, כן, כמובן," צעק האיש. "למה לא חשבתי על זה בעצמי? אני שמח ככל האפשר."

אפשר להניח שבדמותו של ככלאפשר, ביקש ג'סטר ללעוג לסוג מסוים של גבר-ילד, ילדותי ולא מחויב. אלא שאינני יכול שלא לראות כי בככלאפשר מתגלמת אחת מתכונותיו החשובות ביותר של המין האנושי: גמישות התנהגותית. מונח זה טבע לראשונה הפסיכולוג החלוץ ויליאם ג'יימס ב-1890. הוא הגדיר גמישות התנהגות כך: "החזקה על מבנה חלש דיו כדי להיכנע להשפעה, אך חזק דיו כדי שלא להיכנע בבת אחת." גמישות התנהגותית, תכונה המגדירה את מוחו הגדול של הומו ספיינס, מאפשרת לבני האדם לשנות את הרגליהם: כמעט כעניין שבשגרה מחליפים בני האדם את תחום עיסוקם, מפסיקים לעשן, מחליטים להיות צמחונים, ממירים את דתם ומהגרים לארצות רחוקות שם עליהם ללמוד שפות מוזרות. גמישות זאת, הככלאפשריות הזאת, היא מאפיין של המעבר שלנו מהומו ספיינס מודרני מבחינה אנטומית להומו ספיינס מודרני מבחינה התנהגותית. אפשר שזו גם הסיבה שהצלחנו לשרוד כאשר טובה שינה לחלוטין את פני כדור הארץ.

יצורים אחרים הרבה פחות גמישים. בדומה לחתולים דרי בית המתחבאים בארון בכפייתיות בכל פעם שאורחים מגיעים, יש להם יכולת מוגבלת לקבל תופעות חדשות ולהשתנות בתגובה. בני האדם, לעומת זאת, כה יוצאי דופן בגמישותם עד שחלקים נרחבים מן המחקר המדעי של המוח ושל מערכת העצבים מוקדשים לניסיון להסביר כיצד קרה הדבר. (איש אינו יודע בוודאות, אך יש חוקרים המאמינים כי גנים מסוימים מעניקים לבעליהם מודעות מולדת גבוהה יותר לסביבתם, שבכוחה להוביל הן לרגישות חסרת תועלת ואף נוירוטית והן ליכולת טובה יותר לזהות מצבים חדשים ולהסתגל אליהם.)

גמישות ביחידים משתקפת כגמישות ברמה החברתית. מערכת הקאסטות במין חברתי דוגמת דבורת הדבש היא מערכת משוכללת ומדויקת, אך גם מקובעת בתוך סלילי הדי-אן-איי שלהן כמו הייתה משומרת בתוך ענבר. בין מיני הנמלים חותכות העלים יש מינים שנאמר עליהם שאחרי בני האדם, הן מתאפיינות בחברות הגדולות והמורכבות ביותר על פני כדור הארץ, כולל קודים מפורטים להתנהגות - החל בסילוק המתים וכלה במערכות חקלאות מורכבות. מושבות נמלים חותכות עלים מאכלסות מיליוני פרטים ברשתות תת-קרקעיות מסועפות להדהים ולכן הן "הסופר-אורגניזמים האולטימטיביים של כדור הארץ," כתב אדוארד וילסון. אך הן אינן מסוגלות לבצע שינויים מהותיים. אין שום אפשרות לקרוא תיגר על המרכזיות והסמכות של המלכה; המיעוט הקטן של זכרים, המשמש אך ורק להפריית המלכות, לעולם ימשיך לשאת בתפקיד זה ובו בלבד.

חברות אנושיות הן הרבה יותר מגוונות מחברות החרקים, אין כל ספק. אך ההבדל המהותי בין החברות נעוץ בגמישותן. זו הסיבה לכך שהמין האנושי, מין של ככלאפשריות, הצליח להגיע לכל קצווי תבל ולשלוט במה שהוא מוצא שם. יכולתנו לשנות את עצמנו כדי להפיק משאבים מסביבתנו ביעילות הנמצאת בשיפור תמידי היא הדבר שהפך את הומו ספיינס למין מוצלח. זוהי הברכה הגדולה ביותר בה זכינו.

או שאולי זו הייתה הברכה הגדולה ביותר.

ריבית ניכיון

מומחים לדמוגרפיה מעריכים כי בשנת 2050 יהיו בעולם 10 מיליארדי בני אדם, 3 מיליארדים יותר מהיום. לא זו בלבד שיהיו בעולם יותר אנשים מאי פעם, הם גם יהיו עשירים מאי פעם. ב-30 השנים האחרונות, מאות מיליוני בני אדם בסין, בהודו ובארצות עניות אחרות התגברו על העוני המרוד שהיה מנת חלקם – הישג שאפשר שהוא ההישג החשוב ביותר של זמננו, ואין ספק שהוא המחמם ביותר את הלב. למרות זאת, בדומה לכל המפעלים האנושיים, הצלחה כבירה זו תוביל גם לקשיים גדולים.

אובמה וחקלאים

נשיא ארה"ב ברק אובמה משוחח עם חקלאים בעקבות הבצורת במיזורי, 2012. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן

בעבר, העלייה בהכנסות הובילה תמיד גם לעלייה בביקוש לסחורות ושירותים. מיליארדי משרות נוספות, בתים, מכוניות, מכשירי אלקטרוניקה מהודרים – אלה דברים שהמצליחים החדשים ירצו. (למה שהם לא ירצו?) אך האתגר הגדול ביותר עשוי להיות דווקא היסודי ביותר: הצורך להאכיל את כל הפיות הנוספים. מומחים לחקלאות רואים את הקושי במבט מפוכח. בעלי הממון החדשים לא ירצו במזון הבסיסי של אבותיהם. הם יבקשו לאכול בשר חזיר ובקר וכבש. נתחי סלמון ילהטו על האסכלות שירכשו. בחורף הם ירצו תותים, בדומה לאחיהם בניו יורק ובלונדון, וחסה נקייה מגידול הידרופוני.

כל אחד ואחד מאלה דורש הרבה יותר משאבים מאשר דרשה החקלאות הפשוטה של איכרים שגידלו את מזונם. כבר עכשיו, 35 אחוזים מיבול הדגנים בעולם משמש להאכלת חיות משק. התהליך לוקה בחוסר יעילות נורא: דרושים בין שבעה לעשרה קילוגרמים של דגנים כדי להפיק קילוגרם בקר אחד. לא זו בלבד שחקלאי העולם יאלצו לגדל מספיק חיטה ותירס להאכיל שלושה מיליארדי בני אדם נוספים, יהיה עליהם לגדל מספיק כדי לספק לכולם המבורגרים וסטייקים. בהתבסס על דפוסי צריכת המזון של ימינו, מעריכים כלכלנים כי עד 2050 יהיה צורך להגדיל את ייצור הדגנים ב-40 אחוזים לעומת היום.

איך יעלה בידינו לספק את כל הדברים הללו לכל בני האדם החדשים? זהו רק חלק מן השאלה. השאלה המלאה היא כדלהלן: כיצד נוכל לספק אותם מבלי להחריב את המערכות הטבעיות שכולנו נשענים עליהן?

מדענים, פעילים בתחומים שונים ופוליטיקאים הציעו פתרונות רבים ומגוונים, כל אחד מנקודת מבט שונה מבחינה אידיאולוגית ומוסרית. יש הטוענים כי עלינו להפחית באופן חד את התרבות התעשייתית. (יש לשים סוף לחקלאות זוללת אנרגיה ומבוססת כימיקלים עוד היום! לסלק דלקי מאובנים כדי לעצור את שינוי האקלים!) אחרים טוענים כי רק דגש על ניצול ידע מדעי יכול להצילנו. (יש לשתול יבולים פוריים במיוחד שעברו הנדסה גנטית כבר עכשיו! לעבור לאנרגיה גרעינית כדי לעצור את שינוי האקלים!) יהא הפתרון הנבחר אשר יהא, הוא דורש שינויים מרחיקי לכת ובקנה מידה נרחב בכל המפעל האנושי – משימה מרתיעה ויקרה להחריד.

גרוע מכך, הספינה גדולה מכדי לשנות כיוון במהירות. אספקת המזון העולמית אינה יכולה להתנתק בחטף מחקלאות תעשייתית, אם זו התשובה. אקוויפרים לא יתמלאו בהינף אצבע. אם תבחר הדרך עתירת הידע, אין אפשרות לטפח ולבחון גידולים מהונדסים גנטית בן לילה. בדומה, שיטות ללכידת פחמן ותחנות כוח גרעיניות לא יכולים לצוץ יש מאין. יש לתכנן ולבצע את השינויים מתוך ראייה עתידית ותכנון קדימה עשרות שנים לפני הופעת הסימנים הרגילים למשבר. אלא שהדבר דומה לפנייה לבני 16 בריאים ושמחים בבקשה שיכתבו צוואה.

לא זו בלבד שהמשימה מרתיעה, היא מוזרה. בשם הטבע, אנחנו מבקשים מבני האדם לעשות דבר מה מאוד לא טבעי, דבר מה שאף מין אחר לא עשה אי פעם וגם לא היה יכול לעשות: להגביל את צמיחתו (לפחות במובנים מסוימים). צדפת הזברה באגמים הגדולים של ארצות הברית, נחשי עצים חומים בגואם, יקינטון מים בנהרות באפריקה, מיני עש בצפון מזרח ארצות הברית, ארנבונים באוסטרליה, פיתונים בורמזיים בפלורידה – כל המינים המצליחים הללו פשטו על סביבות המחייה שלהם, והשמידו בדרכם יצורים אחרים. בדומה לפרוטוזואה של גאוזה, הם ממהרים למצוא את שולי צלחת הפטרי שלהם. אף לא אחד בחר לפנות לאחור מרצונו הטוב. והנה אנחנו מבקשים מהומו ספיינס להקיף עצמו בגדרות ולחסום את עצמו.

איזה דבר מוזר לבקש! כלכלנים אוהבים לדבר על "ריבית ניכיון", המונח שלהם להעדפת ציפור אחת ביד היום מאשר שתיים על העץ מחר. מונח זה מסכם גם חלק מטבענו האנושי. היות והתפתחנו בקבוצות קטנות ונודדות, אנחנו מתוכנתים להתמקדות במיידי ובמקומי על פני ארוך הטווח והרחוק, בדיוק כפי שאנחנו מתוכנתים להעדיף סוואנות על פני יערות עמוקים וחשוכים. לכן, אכפת לנו יותר מרמזור מקולקל ברחוב שלנו היום מאשר מן התנאים שישררו בשנה הבאה בקרואטיה, קמבודיה או קונגו. ובצדק, מציינים הדוגלים בתורת האבולוציה: הרבה יותר סביר שאמריקני או ישראלי ייהרג היום ברמזור שבקצה הרחוב שלו מאשר בקונגו בשנה הבאה. ובכל זאת, כאן אנחנו מבקשים מממשלות להתמקד בגבולות פלנטריים שהם בגדר אפשרות בלבד ושייתכן שלא נגיע אליהם אלא בעוד עשרות שנים. אם לוקחים בחשבון את ריבית הניכיון, אין דבר שקל יותר להבין מאשר את כישלונה של ממשלה מסוימת להיאבק בשינויי האקלים וסוגיות דומות לה. מנקודת מבט זו, האם יש סיבה כלשהי להעלות על הדעת כי הומו ספיינס, בשונה מצדפות, נחשים ועשים, יפטור את עצמו מגורלם הטבעי של כל המינים המצליחים?

לביולוגים כמו מרגוליס, שבמהלך הקריירה שלהם שבים וטוענים שבני האדם הם בסך הכול חלק בלתי נפרד מהסדר הטבעי, התשובה ברורה. ביסודם, כל החיים דומים זה לזה. כל המינים מנסים ללא הרף לעשות עוד מעצמם – זאת מטרתם. היות ואנחנו מתרבים עד שנגיע למספר הגדול ביותר האפשרי, אפילו בעודנו מחסלים את רוב כדור הארץ, אנחנו מגשימים את ייעודנו.

מנקודת מבט זו, התשובה לשאלה האם אנחנו נידונים להשמיד את עצמנו חיובית. זה אמור להיות ברור.

אמור – אבל אולי זה לא ברור.

80 טוב יותר מ-100 ("הארה האצ'י בו")

כשאני מעלה בדעתי את השינוי החברתי העמוק הדרוש כדי להימנע מאסון, אני חושב על רובינזון קרוזו, גיבור הרומן של דניאל דפו. אין ספק שדפו יצר את הגיבור שלו כך שישמש דוגמה ומופת. קרוזו, שספינתו נטרפה על אי בלתי מיושב מול חופי ונצואלה ב-1659 מהווה דוגמה מעוררת כבוד לגמישות התנהגותית. במהלך גלות בת 27 שנה על האי הוא לומד לתפוס דגים, לצוד ארנבונים וצבים, לאלף ולרעות את עיזי האי, לגזום את עצי ההדר המקומיים ולטפח אותם, וליצור "מטעי" שעורה ואורז מזרעים שעלה בידו להציל משברי האונייה. (ניתן להסיק שדפו לא ידע שעצי הדר ועזים אינם ילידיים לאמריקה וכי סביר להניח שקרוזו לא היה פוגש בהם על האי). ההצלה מגיעה לבסוף בדמות ספינה עמוסת מורדים מחוספסים, המטילים עוגן מתוך כוונה לנטוש את הקפטן שלהם על האי הריק לכאורה. קרוזו מסייע לקפטן לשוב ולהשתלט על הספינה ומציע למורדים המובסים בחירה: הבאה למשפט באנגליה או גלות באי לכל ימי חייהם. כולם בוחרים באי. קרוזו הצליח לרתום כה הרבה מכוחו היצרני של האי לשימוש האדם עד שאפילו חבורת ימאים חסרי כישורים מסוגלת לשרוד שם בנוחות.

מוסד העבדות, שעמד בבסיס החברה האנושית זה אלפי שנה, חוסל במהירות בעזרת רעיונות

כדי להוציא את קרוזו למסעו ביש המזל, העניק לו דפו תפקיד של קצין על ספינת עבדים, המובילה שבויים אפריקניים לדרום אמריקה. כיום, אין סופר שהיה בוחר בסוחר עבדים כגיבורו הנערץ של סיפרו. אך ב-1720, כשדפו הוציא את "רובינזון קרוזו" לאור, איש מן הקוראים לא מחה על עיסוקו של קרוזו, מפני שעבדות הייתה נורמה מקובלת בכל העולם. הכללים והשמות היו שונים ממקום למקום, אך עבודה בכפייה הייתה קיימת בכל מקום: סלילת דרכים, שירות לבני אצולה והשתתפות במלחמות. האימפריה העות'מאנית, הודו המוגולית וסין של שושלת מינג. עבודה בכפייה הייתה שכיחה פחות באירופה עצמה, אך פורטוגל, ספרד, צרפת, אנגליה והולנד ניצלו מיליוני עבדים במושבות שלהם באמריקה ללא כל נקיפות מצפון. רק מעט מחאות נשמעו – עבדות הייתה חלק ממרקם החיים מאז ניסוח חוקי חמורבי.

ואז, בתוך כמה עשרות שנים במאה ה-19, העבדות, אחד המוסדות הוותיקים ביותר של המין האנושי, נעלמה כמעט לחלוטין.

אי הסבירות הטהורה של שינוי זה מדהימה. ב-1860 היו כלל העבדים הנכס הכלכלי היחיד החשוב ביותר בארצות הברית. שוויים הכולל הוערך ב-3 מיליארדי דולרים, סכום עצום באותם הימים (כ-10 טריליוני דולרים במספרים של היום). במקום להשקיע במפעלים כפי שעשו היזמים בצפון ארצות הברית, אנשי העסקים הדרומיים הטביעו את הונם בעבדים. ומנקודת מבטם, ואכן כך היה – המוני הגברים והנשים הכבולים העניקו לאזור עוצמה פוליטית והקנו מעמד חברתי לקבוצה שלמה של לבנים עניים. עבדות הייתה יסוד הסדר החברתי. היא הייתה, הרעים בקולו ג'ון קלהון, שהיה סנטור, מזכיר המדינה וסגן הנשיא לשעבר בארצות הברית, "לא דבר רע כי אם טוב – טוב מפורש." ובכל זאת, רק כמה שנים אחרי שקלהון נשא דברים אלה, יצאו חלק ממדינות ארצות הברית לבער את מוסד העבדות, ובתוך כך הרסו חלק נכבד מכלכלת ארצם והרגו חצי מיליון אזרחים.

עובדים בשדה כותנה בג'ורג'יה, ארה"ב, 1941. צילום: ג'ורג' דלאנו, ספריית הקונגרס

עובדים בשדה כותנה בג'ורג'יה, ארה"ב, 1941. צילום: ג'ורג' דלאנו, ספריית הקונגרס

במובן זה, יוון הקלאסית לא הייתה שונה מארצות אחרות – התבוננו בהיסטוריה הנוראה של סין, אפריקה שמדרום לסהרה או מסו-אמריקה (באמריקה המרכזית). בדומה, המלחמות המודרניות המוקדמות באירופה היו כה מהירות ועזות עד שההיסטוריונים פשוט מקבצים אותן לכותרות כלליות כמו "מלחמת מאה השנים" שבעקבותיה באה המלחמה הקצרה אך ההרסנית עוד יותר "מלחמת שלושים השנה". גם בעוד האירופאים וצאצאיהם סוללים את הדרך לקראת התפיסות בנות זמננו הדוגלות בקיומן של זכויות יסוד הנתונות לכל אדם, בין השאר תוך ניסוח מסמכים כגון "מגילת הזכויות" ו"הצהרת זכויות האדם והאזרח," בכל זאת נותרה אירופה שקועה במאבקים מרים, וביניהם שני עימותים צבאיים בקנה מידה כה נרחב ושהשלכותיהם כה משמעותיות עד שמקובל לקרוא להם מלחמות "עולם".היסטוריונים סיפקו סיבות רבות לשינוי מדהים זה. אך אחד החשובים ביותר הוא שהדוגלים בביטול העבדות הצליחו לשכנע רוב מוחץ מבין בני האדם בעולם כולו כי עבדות היא אסון מוסרי. מוסד העבדות, שעמד בבסיס החברה האנושית זה אלפי שנה, חוסל במהירות בעזרת רעיונות וקריאה לפעולה שחזרה ונאמרה בקול ברור ורם.מדהים לראות כי ההתנגדות לעבדות הייתה כלל עולמית, כפי שהייתה תופעת העבדות עצמה. בריטניה הגדולה, הסוחרת הגדולה ביותר בבני אדם, סגרה את עסקי העבדות שלה ב-1808, על אף שהייתה בין התעשיות הרווחיות ביותר למדינה. בתוך זמן קצר, הולנד, צרפת, ספרד ופורטוגל הלכו בעקבותיה. כמו כוכבים המנצנצים ונעלמים עם בוא השחר, תרבויות שונות בעולם כולו הרחיקו עצמם מהמסחר בבני אדם, שעד אז היה כלל-עולמי. עבדות עדיין קיימת פה ושם, אך אין ולו חברה אחת בעולם שבה העבדות זוכה למעמד רשמי כחלק מהמרקם החברתי.

בכמה מאות השנים האחרונות, התרחשו שינויים עמוקים כגון אלה שוב ושוב. למשל, מאז ראשיתו של המין שלנו, כל חברה המוכרת לנו הייתה מבוססת על שליטת הגברים בנשים. (יש שפע שמועות על חברות מטריארכליות שהתקיימו בעבר, אך רק מעטים הארכיאולוגים המאמינים בהן). בסיכומו של דבר, העדר החופש לנשים היה מרכזי למפעל האנושי לא פחות מכוח הכבידה למיקומם של גרמי השמים. מידת הדיכוי השתנתה מפעם לפעם וממקום למקום, אך נשים מעולם לא זכו לקבל קול שווה. יתרה מזאת, יש עדויות לפיהן העונש על כך שנולדת עם שני כרומוזומי X גדל עם הקדמה הטכנולוגית. אפילו בעת שהצפון המתועש והדרום החקלאי בארצות הברית נלחמו על סוגית היחס לאפריקנים, יחסם לנשים היה זהה: הן לא יכלו ללמוד בקולג' לא כאן ולא כאן, וכן לא להחזיק בחשבון בנק או להיות בעלות רכוש. חייהן של נשים באירופה, אסיה ואפריקה היו מוגבלים לא פחות. בימינו, נשים מהוות רוב מבין תלמידי הקולג'ים בארצות הברית, רוב בכוח העבודה ורוב מבין כלל המצביעים. גם במקרה זה, ההיסטוריונים מוצאים סיבות רבות לשינוי זה במצב האנושי, בתוך זמן קצר ובהיקף מדהים. סיבה מרכזית היא כוחם של רעיונות – הקולות, הפעולות, ודוגמת תנועת הסופרג'יזם (שתמכה בזכות ההצבעה לכולם, כולל לנשים), שעל אף עשרות שנים של לעג והטרדה המשיכו תומכיה לעמוד על דעתם. בשנים האחרונות, דומה שדבר מה דומה קרה עם זכויות הומוסקסואלים: בתחילה כמה תומכים בודדים, שנתקלו בצנזורה ולעג, ואז ניצחונות בזירה החברתית והמשפטית ולבסוף, אולי, תנועה אטית לקראת שוויון.

פחות ידוע, אך משמעותי לא פחות: הצטמצמות האלימות. חברות ציידים-לקטים פתחו במלחמות שאמנם היו אכזריות פחות מאלה של חברות מתועשות, אך פרצו לעתים תכופות יותר. על פי הערכות הארכיאולוגים, באופן רגיל כרבע מכל הלקטים-ציידים נהרגו בידי חבריהם. האלימות פחתה במקצת כשבני האדם קיבצו עצמם למדינות ולאימפריות, אך נוכחותה הייתה עדיין גורם קבוע. בימי השיא של אתונה, במאות הרביעית והחמישית לפני הספירה, היא הייתה כל הזמן במלחמה: נגד ספרטה (המלחמה הפלופונסית הראשונה והשנייה, המלחמה הקורינתית), נגד פרס (מלחמות פרס-יוון, מלחמות הליגה האטית-דלית), נגד אגינה (המלחמה האגינאית), נגד מוקדון (המלחמה נגד אולינתוס), נגד סאמוס (מלחמת סאמוס), וכן נגד ברית של כיוס, רודוס וקוס.

עם זאת, מאז מלחמת העולם השנייה, שיעור מקרי המוות הנגרמים עקב אלימות ירד לרמות הנמוכות ביותר בהיסטוריה המוכרת לנו. כיום, הסיכויים שאדם ממוצע ימצא את מותו מידי אדם אחר קטנים מאי פעם – שינוי בלתי רגיל אשר התרחש, כמעט באופן בלתי צפוי, בתקופת חייהם של רבים מבין האנשים הקוראים מאמר זה. כפי שכתב ג'ושוע גולדסטין, מומחה בתחום מדעי המדינה: "אנחנו מנצחים במלחמה נגד מלחמה". גם במקרה זה הסיבות הן רבות ושונות. אך גולדסטין, שרבים רואים בו את החוקר המוביל בתחומו, טוען שהחשובה מביניהן היא הקמת האומות המאוחדות וגופים על-לאומיים אחרים, המהווים ביטוי לרעיונות שהעלו תומכי השלום במאה הקודמת.

בהיותנו מין צעיר באופן יחסי, יש לנו נטייה של מתבגרים לעשות בלגן ולקלקל דברים: אנחנו מזהמים את האוויר שאנו נושמים ואת המים שאנו שותים, ודומה שאנו תקועים בעידן של פליטת פחמן וניסויים גרעיניים, המעמידים אינספור מינים בסכנה, כולל המין שלנו. אך בכל זאת אין ספק שאנחנו גם מתקדמים. אף אירופי שחי ב-1800 לא היה מעלה על דעתו כי בשנת 2000 לא תהיה באירופה עבדות חוקית, נשים יזכו להצביע, והומוסקסואלים יורשו להינשא. איש לא היה מסוגל לראות בדמיונו את היבשת, אשר במשך מאות שנים הייתה שסועה ממלחמות, כשהיא חופשית מכל סכסוך מזוין, אפילו בעת תקופות של קושי כלכלי. לאור רשימת הישגים אלה, אפילו לין מרגוליס הייתה עוצרת לחשוב (אולי).

כדי למנוע את הומו ספיינס מלהשמיד את עצמו בסגנון גאוזה יש צורך בשינוי גדול עוד יותר – גמישות התנהגותית ברמה הגבוהה ביותר – כדי שיעלה בידינו להתייצב אל מול הטבע הביולוגי שלנו עצמו. ליפנים יש ביטוי, "הַרה האצ'י בּוּ" (hara hachi bu) שמשמעותי הכללית היא "בטן מלאה ב-80 אחוז". זהו קיצור לצו העתיק לפיו יש לחדול מאכילה עוד לפני שמרגישים מלאים לגמרי. מבחינת תזונתית, יש בכך טעם רב. כשבני אדם אוכלים, הקיבות שלהם מפיקות פפטידים המסמנים למערכת העצבים כשהיא מלאה. אלא שהמנגנון אטי כך שבני האדם לעתים קרובות חשים בשובע רק אחרי שהם צרכו יותר מדי – ומכאן המצב השכיח מדי שבו אנו חשים נפוחים עקב אכילת יתר, אפילו עד כדי בחילה. יפן, וליתר דיוק האי אוקינאווה ביפן, הוא המקום היחיד בעולם שבו ידוע כי מספר גדול של אנשים מגבילים את צריכת הקלוריות שלהם באופן שיטתי וכדבר שבשגרה. יש חוקרים הטוענים כי "הרה האצ'י בו" הוא הסיבה לתוחלת החיים הארוכה שבני האי ידועים בה. אך אני חושב עליו כמטפורה לכך שעלינו לעצור לפני שנגיע לנקודת הפיתול השנייה, לוותר מרצוננו על צריכה לטווח הקצר במטרה להשיג רווח בטווח הארוך.

מן ההיבט האבולוציוני, אין כל תקדים למין אשר אימץ את "הרה האצ'י בו" בקנה מידה נרחב. כשאני חושב על כך, אני רואה בעיני רוחי את לין מרגוליס מגלגלת את עיניה. אך האם כה בלתי סביר שהמין שלנו יצליח לעשות כן לפני שנעבור את העיקול הרה הגורל בעקומה ונגיע לנקודת הפיתול השנייה – אז הטבע יעשה את זה בשבילנו?

אני יכול לדמיין את תגובתה של מרגוליס: אתה מדמיין את המין שלנו כאילו היה מחשב חכם, רציונלי ביותר ומסוגל לחישובי עלות-תועלת! השוואה טובה יותר היא החיידקים שלרגלינו! עם זאת, מרגוליס תמהר להסכים לכך שהסרת האזיקים מנשים ומעבדים שיחררה גם את כישוריהם המודחקים של שני שלישים מתוך הגזע האנושי. הירידה החדה באלימות מנעה בזבוז של הרבה מאוד חיים ושל משאבים עצומים. האם באמת אל לנו להאמין שנעשה שימוש בכישורים ובמשאבים אלה על מנת לסגת לפני שניפול לתהום?

רשימת ההישגים שלנו אינה ארוכה במיוחד. גם לו הייתה, הצלחות העבר אין בהן כדי להבטיח את העתיד. אך נורא להניח שביכולתנו לעשות כל כך הרבה דברים כמו שצריך, אך לא את זה. להשתמש בכוח הדמיון כדי לראות את קצו הקרב של הפוטנציאל שלנו, אך לא להשתמש בכוח הדמיון כדי למנוע אותו. לשלוח את המין האנושי אל הירח, אך לא להבחין במתרחש על כדור הארץ. לזכות בפוטנציאל ללא היכולת להשתמש בו – להיות, בסופו של דבר, בדיוק כמו הפרוטוזואה שבצלחת הפטרי. הדבר יוכיח כי לין מרגוליס צדקה כשהמעיטה בערכו של המין שלנו. עם כל המהירות והלהיטות שלנו, גמישות הניצוץ והברק, המין שלנו, בסופו של דבר, יתגלה כלא מעניין במיוחד.

צ'ארלס מאן כותב על הקשרים בין מדע לטבע עבור מגזינים רבים, ביניהם "נשיונל ג'יאוגרפיק", "ניו יורק טיימס מגזין" ו"אוריון". הוא מחברם של חמישה ספרים, ביניהם "1493", שזכה בפרס האקדמיה הלאומית האמריקאית למדע. פרטים נוספים באתר שלו.
Reprinted from Orion Magazine. © 2013 Published on Alaxon.co.il by special permission.
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צ'רלס מאן, "אוריון".


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הסיכוי הלא טבעי של המין האנושי

01
א. א

היה ניתן לצפות שתהיה כאן התייחסות כלשהי להגבלת הילודה - האם התוכניות בסין והודו מציבות נורמה שכבר מציבה את טענות מרגוליס הרחק מחוץ לטווח המציאות הגלובאלית העדכנית?

    02
    אורי

    א.א. - למה לדבר על הגבלת הילודה בסין, כאשר אוכלוסית רוסיה, גרמניה, איטליה ונדמה לי שגם ספרד הולכות ומתכווצות בלי שום הגבלת ילודה?

03
גבי בחן

להערכתי יש מנגנון ביולוגי הגורם למין כלשהו, ובהם האדם, לשנות את קצב הריבוי שלו כאשר הסביבה נעשית "צפופה" והמשבאבים מתדלדלים - ולכן אנו רואים באירופה, ובכל העולם המערבי הקטנת ילודה עד כדי שיעור גידול %0. כך גם קורה ויקרה בשאר העולם, ולדעתי גם הלגיטימציה החברתית ליחסים חד מיניים מתרחשת בעיתות של שלום וריבוי אנושי - כמו בימי רומא וימינו. כלומר גם התרחשויות תרבותיות יכולות לנבוע ממנגנונים חברתיים וביולוגיים ולאו דווקא אידאולוגיים.
גם השלום העולמי אותו אנו חווים למזלנו מאז סיום מלה"ע 2 נובע בעיקר מההבנה שהמילחמה פשוט לא כדאית ולא משתלמת. עוצמת מדינה נובעת בעיקר מרמת ההשכלה של אזרחיה ולא מאוצרות טבע או חקלאות או עושר הניתן לשדידה כבעבר. (בנוסף להרס הנגרם בעת מלחמה לתוקף ולניתקף כאחד).

04
אברום רותם

צ'ארלס מאן כותב - עונג אינטלקטואלי טהור. אגב, תראו את ההבדל הדק, אך הכל כך משמעותי לאיכות ועומק ראייה, בהשוואה ל"תולדות האנושות" של י. הררי. תמונה רחבה ועמוקה לעומת חזון משומש ושטוח של אדם ביוני...

06
עידו אמין

כל הכבוד לאלכסון שנתן במה לשתי המילים exponential growth, מה שהוגדר על ידי פרופ' אלברט ברטלט כמושג החשוב ביותר שיש ללמד בני אדם בהרצאה המפורסמת, המצויינת והמדכאת: https://www.youtube.com/watch?v=umFnrvcS6AQ

@גבי בחן - בהרצאה הזו, מוסבר היטב כי השלום (כמו הבריאות וכמו היציבות) מאיצים את התקרבות התרבית להכחדה. אכן דילמקה!

הדרך הטובה היחידה להגיע לקיר בטון היא באיטיות, תוך שיקול דעת, ובתיאום גלובלי. תזכירו לי מתי ביטאנו את כשרוננו לעשות את זה.

07
אלונה ורדי-גולדשטיין

הפרק הראשון בספרו הנפלא של קורט וונגוט 'גלפגוס' מ- 1985 (תרגום 1991, זמורה ביתן) מתאר קורותיהם של נוסעים האמורים להגיע לאניית פאר, אולם עקב השתלשלות מקרים נפיצה (מהומות חברתיות) נחסמת דרכם לספינה. בתושייה רבה חלקם מצליחים להגיע ולעלות על סיפונה. במהלך הפרק מתפעל הכותב מפיקחותם ותושייתם של אותם נוסעים, תוצרי המוח המפותח של המין האנושי. אולם, לצד כל אירוע כזה הוא מוסיף הרהור שעיקרו אפיקורסיות בתועלת של המוח הכה מפואר של האדם: בעצם, לולא אותו המוח מפותח כול שרשרת האירועים המאיימת לא הייתה נוצרת כלל- ואז לא היה צורך בכול אותה פיקחות ותושייה כדי להחלץ ממנה...
הסופר הגדול הבין ב-1985 את מה שאנו מתחילים לעכל עתה. כבוד למדעי הרוח!

09
אורי

רצוי להזכיר שהילודה בעולם כולו היא במגמת ירידה. המין האנושי לא מתרבה במהירות כמו חיידקים, והעשירים שצורכים יותר מתרבים גם פחות. בהחלט ייתכן שהמין האנושי יפסיק לגדול מספרית הרבה לפני שנגיע לגבול המשאבים.

11
א. א

ביחס לשאלה שבסיכום ולטוענים שיש מוצא טבעי - אינני בקיא במספרים אז בדקתי - סין והודו עדיין מהוות מעל 36% מהעולם. אם נוסיף את ארה"ב, אינדונזיה, ברזיל ופקיסטן זה 50%. ספרד והשאר זניחות. בסין הגבלת הילודה פועלת מאז 1979 והיא כמובן כבר השפיע על האוכלוסיה בהיבטי הזנה וזיהום אך גם הובילה למחיר מההיבט הפסיכולוגי. צ'ארלס מאן הרשה לעצמו להתעלם מכך וזה פספוס שלו. הסינים זיהו צורך לשנות את תוכנית החינוך מכיוון שעם השינוי במבנה המשפחה השתנתה התרבות, השתנה האיזון בין המינים, השתנו מערכות היחסים בין בני אדם - כולל במקום העבודה. כל זה כבר קרה וכבר עונה לשאלת הסיכום. מכיוון שאיש לא מציע פתרון של הגברת התמותה - נשאר הצד של הגבלת ילודה. במדינות רבות באירופה הילודה שלילית אך מהגרים משנים את המאזן והמדינות אפילו צומחות דמוגרפית. אילו היינו מוצאים היום חיסון עולמי המאפשר לכל זוג ללדת רק פעמיים המגפה הצפויה היתה נמנעת. המבנה החברתי בודאי יתערער - לפי המאמר אנחנו חזקים מאד בהתאמה לשינויים לכן יש יסוד להניח שנגיע לסדר חברתי מותאם.

קיימים מחקרים רבים על DR (Dietary restriction) והשפעתה על תוחלת החיים. מחקרים שנעשו בקופי רזוס הראו כי קופים שצריכתם הוגבלה ל-80% מהכמות הממוצעת שקוף אוכל ביום, האריכו חיים וחלו פחות.

זה לא מפתיע וניתן לשער שאצל בני-אדם נראה אפילו אפקט משמעותי יותר מכיוון שהאוכל התעשייתי מכיל (לרב) חומרים מחמצנים ושאר מרעין בישין.

כתבה מעולה ו... hara hachi bu.

14
פלברות

מסתבר שיש עדיין אנשים שמנסים למכור לנו את אוסף השקרים המופרכים של האקולוגיה המלתוסיאנית. שתי הערות לסדר:
1. בני האדם הם בעלי חיים אבל אינם "חיות". יש הבדל איכותי עצום בין אדם לחיה.
2. כמות המשאבים בעולם אינה בהכרח מוגבלת. בני האדם אינם חיידקים בצלחת פטרי. הם שולטים בכמות המשאבים ומסוגלים להגדילה בקצב שעשוי לעלות על קצב ההתרבות שלהם.