הסיפורים המשנים את חיינו

מאז ומתמיד סיפורים מחוללים שינויים בחייהם ובתפיסותיהם של בני אדם – בין היתר מכיוון שהם משנים לנו את המוח
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הייתה זו שנת 1999, ונורמן קוֹנָרד, מורה להיסטוריה בתיכון יוּנְיוֹנטאון בקנזס, ביקש מתלמידיו לתכנן פרויקט ל"יום ההיסטוריה הלאומי". בשעה שהתלמידים העלו רעיונות נתקלה אליזבת צ'יימברס, תלמידת כיתה ט', בגזיר עיתון ישן ממגזין US News and World Report. הכתבה כללה את השורה הבאה: "אירנה סנדלר הצילה 2,500 ילדים מגטו ורשה ב-1942-43".

אליזבת ביקשה ממייגן סטיוארט, חברתה לכיתה, לעזור לה בפרויקט. מייגן הסכימה, ובזמנה החופשי שקעה בסיפור של אירנה סנדלר. היא גילתה כיצד אותה פולניה פשוטה, אחות במקצועה, זייפה אלפי מסמכי זהות כדי להבריח ילדים יהודים מחוץ לגטו. כדי להגניב אותם החוצה ללא ידיעת השומרים הנאצים, החביאה אותם סנדלר בתוך שקי יוטה תחת ערמות של תפוחי אדמה. היא גם ערכה רשימות של שמות הילדים וקברה אותן בצנצנות, בכוונה לחלץ אותן מהאדמה בהמשך כדי לומר לילדים מה זהותם האמיתית.

בכל התקופות ובכל התרבויות הוכיחו סיפורים את ערכם. לא רק כיצירות אמנותיות או בידוריות, אלא ככלים המחוללים בנו שינוי אישי

מייגן דמיינה את עצמה בנעליה של האחות הצעירה, שסיכנה את חייה למען אחרים. חוסר האנוכיות והתושייה של סנדלר ריגשו אותה כל כך, עד שהיא, אליזבת ושתי חברות נוספות כתבו מחזה על סיפור חייה. הם קראו לו "חיים בצנצנת" (Life in a Jar) והעלו אותו בבתי ספר ותיאטראות. השמועה התפשטה, וגם CNN, NPR וה-Today Show דיווחו על ניסיונן של התלמידות לספר על פועלה של סנדלר. הכוח הטמון בסיפור חייה הפך את הפרויקט למפעל גדול הרבה יותר מהצפוי.

אירנה סנדלר

Irene Sendlerowa, by Mariusz Kubik, http://www.mariuszkubik.pl [Attribution, GFDL (http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html), CC-BY-SA-3.0

מייגן סטיוארט – כעת מייגן פֶלְט – עובדת כיום כמנהלת תוכניות במרכז לוֹוֶל מילקֶן לגיבורים נשכחים, עמותה שמלמדת תלמידי בית ספר על אנשים כמו סנדלר. "אירנה סנדלר ממשיכה להעניק לי השראה על בסיס יומיומי", אומרת מייגן, שעדיין נדהמת מכך שסיפור בודד הצליח לשנות לחלוטין את מסלול חייה. "אנחנו רוצים שנערות ונערים ישאבו השראה מהסיפורים שהם שומעים ויבינו שגם הם מסוגלים לשנות את העולם".

אנחנו רוצים שנערות ונערים ישאבו השראה מהסיפורים שהם שומעים ויבינו שגם הם מסוגלים לשנות את העולם

הקריירות של סופרים וקולנוענים רבים בנויות על ההנחה – בין אם היא מודעת ובין אם לא – שסיפורים גורמים לנו להעריך מחדש את העולם ואת מקומנו בו. מחקרים חדשים מעניקים כעת תוקף מדעי לתחושה שבוערת בעצמותיהם של מספרי סיפורים מאז ומתמיד – שספרים, שירים, סרטים וסיפורים אמיתיים יכולים לשנות את אורח החשיבה שלנו, וכפועל יוצא גם את האופן שבו אנו פועלים ומתנהגים. כפי שאמר המשורר האמריקאי המנוח סטנלי קוניץ בשירו The Layers:

"חיים רבים טעמתי / חלקם שלי / ואיני כשהייתי".

היכולת לספר סיפורים – תכונה ייחודית לבני האדם – מלווה אותנו כמעט מרגע שלמדנו לדבר. בין שיש לה תכלית אבולוציונית מוגדרת, ובין שהיא תוצר לוואי של ההתפתחות הקוגניטיבית האדירה שחווינו, הרי שסיפורים הם חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלנו. בכל התקופות ובכל התרבויות הוכיחו סיפורים את ערכם. לא רק כיצירות אמנותיות או בידוריות, אלא ככלים המחוללים בנו שינוי אישי.

התנ"ך הוא אחד הנרטיבים הראשונים שהיו מסוגלים לחולל תמורה בחייהם של אנשים. את ספרי התנ"ך החלו לכתוב במאה השביעית לפנה"ס, ואף על פי שהם משקפים את הערכים וסדרי העדיפויות ששררו בימי כתיבתם, הסיפורים המרתקים המופיעים בהם הזמינו את הקוראים להסיק מסקנות בכוחות עצמם. סיפור עץ הדעת, לדוגמה, מבהיר איזה גורל ממתין לכל מי שמתעלם מדברי אלוהים. נוח, שנשמע להוראתו החידתית של אלוהים לבנות תיבה, שרד את המבול, ועל כן דמותו מייצגת את הגמול הממתין לכל מי שמקבל ללא עוררין את רצון אלוהים. לא פלא שהעברים הקדומים, שחיו עם שפע של סיפורים מסוג זה, הפך לחברה מאוחדת המסורה לאלוהים ולהוראותיו.

ביוון העתיקה התפתחה מסורת מרשימה של מספרי סיפורים. אפוסים כמו האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס עברו מדור לדור, וכל מספר הוסיף זוויות ופרטים חדשים לפי שיקול דעתו. אמנם הדמויות באפוסים האלה הן גדולות מהחיים, ולעתים קרובות יש להן יכולות על-אנושיות, אבל הקוראים והמאזינים בכל זאת הזדהו איתן. רובם המכריע של הגיבורים האפיים לא הצליחו להביס את יריביהם בקלות. כמו אודיסאוס של הומרוס, שעבר מסע מכאיב ומתמשך בחזרה אל מולדתו, הם התמודדו עם הקשיים הניצבים בפניהם והתמידו בדרכם למרות סיכויי הצלחה קלושים.

אחת הסיבות לכך שהאפוסים האלה שרדו עד לימינו היא שהם הנחילו בקוראים ערכים כמו כוח עמידה, הקרבה עצמית וחוסר אנוכיות, בייחוד בתקופות שבהן צעירים נחשפו אליהם דרך קבע. "יוונים בשלהי העת העתיקה השתמשו בהומרוס כטקסט ללימוד קריאה בגיל מוקדם, לא רק מכיוון שהוא היה עתיק ונערץ, אלא מכיוון שהוא לימד אותם בבהירות מופלאה כיצד לחיות את חייהם וכיצד לחשוב תחת לחץ", כתב ויליאם האריס (Harris), פרופסור אמריטוס לעת העתיקה המאוחרת ממידלברי קולג' בוורמונט. "הם ידעו שהאפוסים שלו יחדירו בתלמידים תחושת עצמאות ויחזקו את אופיים, אך רק אם הם ייקראו בקפידה שוב ושוב".

דורות של יוונים פנו לאפוסים האלה ברצונם ללמוד כיצד לחיות חיים טובים, וכך התפתחה ההערצה למעלליהן של דמויות כמו אכילס ואודיסאוס. ההיסטוריון ג'יי. אי. לֶנדון (Lendon) מציין כי הדגש שהומרוס שם על כיבוש ערים בדרכי עורמה, משתקף באסטרטגיית הלחימה של היוונים המאוחרים. בכך ניכרת השפעת סיפוריו לא רק על דרך חשיבתם, אלא גם על הנורמות התרבותיות וצורת ההתנהגות שלהם.

פנלופה ומחזריה, ג'ון ויליאם ווטרהאוס

"פנלופה ומחזריה", ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1912). תצלום: ויקיפדיה

במשך אלפי שנים ידענו באופן אינטואיטיבי שסיפורים מסוגלים לשנות את אורח החשיבה שלנו ואת האופן שבו אנו פועלים בעולם. אך רק לאחרונה החלו חוקרים להבין כיצד השינוי הזה מתחולל בתוכנו. מדענים משתמשים בסריקות fMRI (דימות תהודה מגנטית תפקודי) כדי לנסות לענות על שאלות עתיקות: כיצד משפיעים נרטיבים מרתקים על מוחותינו? וכיצד נקודת מבט שאימצנו בהשראת סיפור מיתרגמת לשינוי התנהגותי?

התגובה המנטלית שלנו לסיפור מתחילה, כמו תהליכי למידה רבים, בחיקוי. ב-2010 התפרסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences מחקר שערכו אוּרי חסון ועמיתיו מאוניברסיטת פרינסטון, שבו התבקש סטודנט לספר סיפור שעליו הוא לא התכונן מראש, בזמן שהחוקרים סרקו את מוחו ב-fMRI. לאחר מכן הם סרקו את מוחותיהם של 11 מתנדבים שהאזינו להקלטה של הסיפור. החוקרים זיהו קווי דמיון מפתיעים בין הסטודנט המקריא למאזיניו. בדיוק ברגע שבו "נדלקה" במוחו של המקריא האינְסוּלה – אזור ששולט באמפתיה וברגישות המוסרית שלנו – נדלקו גם האינסולות של המאזינים. פעילויות מקבילות התגלו גם באזור המכונה temporoparietal junction, שעוזר לנו לדמיין את מחשבותיהם ורגשותיהם של אחרים. אם כך, הסיפורים עוזרים למוחנו למפות את מוחו של מספר הסיפורים.

יתרה מזו, הסיפורים שנטמעים בנו מעצבים את תהליכי החשיבה שלנו בדומה לאופן שבו החוויות שאנו חווים בפועל מעצבות אותם. מרי אימוֹרְדינוֹ-יאנג (Immordino-Yang), חוקרת מוח מאוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, סיפרה לנבדקיה שורה של סיפורים אמיתיים מרגשים, וסריקות המוח שלהם הראו כי הם מזדהים עם העלילות והדמויות ברמה רגשית עמוקה. הנבדקים דיווחו על גלים של רגשות בעת ההאזנה – לדוגמה, אחד הסיפורים עסק באישה שהמציאה מערכת ברייל טיבטי ולימדה ילדים עיוורים בטיבט להשתמש בה. נתוני ה-fMRI הראו שתגובות רגשיות לסיפורים כמו אלה מתחילות בגזע המוח, השולט בתפקודים הפיזיים הבסיסיים, כמו עיכול ופעימות לב. לכן כאשר אנו קוראים על דמות שניצבת בפני מצב קורע לב, אך טבעי שגם לבנו שלנו יתחיל להלום בחוזקה. "אני כמעט מרגישה את זה ברמה הפיזית", אמרה אחת הנבדקות של אימורדינו-יאנג לאחר שהאזינה לאחד הסיפורים. "כאילו התנפח לי בלון בחזה והתחיל לטפס למעלה. ככה קורה תמיד כשמשהו באמת נוגע בי". אימורדינו-יאנג דיווחה על ממצאיה ב- Proceedings of the National Academy of Sciences ב-2009, וב- Emotion Review ב-2011.

נבדקיה דיווחו גם על תגובות מוסריות חזקות לסיפורים. לאחר שהקשיב לסיפור על אודות ילד סיני שנתן עוגה חמה לאמו אף על פי שהוא עצמו היה רעב, אמר אחד הנבדקים שהסיפור גרם לו להרהר במערכת היחסים שלו עם הוריו ובדברים שהוא הקריב למענם. ממצאים דומים עולים ממחקר שנערך ב-2013 באוניברסיטה החופשית באמסטרדם: קוראי פרוזה שחשו כי הם נשאבים רגשית לסיפור, קיבלו דירוג גבוה יותר מנבדקים אחרים בסולם המודד אמפתיה שבוע לאחר הקריאה.

זהו סוג התגובות הרגשיות האמפתיות שיכול לעורר בנו השראה ולשנות את התנהגותנו בעולם האמיתי. ליסה ליבּי (Libby), פסיכולוגית מאוניברסיטת אוהיו סטייט, בחנה ב-2012 קבוצת נבדקים שעסקו ב"אימוץ חוויות", כלומר ניסו לדמיין את עצמם בתפקיד הדמויות בסיפור תוך כדי הקריאה. ליבי ועמיתיה מצאו מתאם בין רמה גבוהה של "אימוץ חוויות" לבין שינויים ניכרים בהתנהגות. לדוגמה, כשאנשים הזדהו עם פרוטגוניסט שהתעקש להצביע בבחירות למרות קשיים טכניים, היה סיכוי גדול יותר שהם בעצמם ילכו להצביע בהמשך.

מובן שמחוץ למעבדה קשה יותר לזהות קשר ברור בין מסרים סיפוריים לשינוי התנהגותי. אנחנו מגיבים לקריאה ב"אנה פרנק: יומנה של נערה" באופן שונה בגיל 42 ובגיל 12, בין היתר בגלל כל שאר הסיפורים שהשפיעו עלינו במהלך 30 השנה שחלפו בין לבין. אנחנו מתווכחים עם הסיפורים האלה, ביננו לבין עצמנו או בקול רם. אנחנו עונים להם. אנחנו מהללים אותם. מגנים אותם. כל סיפור הוא התחלה של שיחה, עם עצמנו ועם אחרים גם יחד.

השיחות הפנימיות והחיצוניות האלה הן שמביאות לידי ביטוי את כוחו של הסיפור לחולל בנו שינוי, ולכן אנשי חינוך מעודדים אותן. עמותת Facing History and Ourselves, הפועלת בבתי ספר ברחבי ארצות הברית, מעבירה שיעורים המבוססים על סיפורים אמיתיים מעימותים היסטוריים. השינויים הגדולים ביותר, אומר מרטי סְליפֶּר מהעמותה, מתרחשים כשילדים מתעמקים בנרטיב – אולי אף מזדהים איתו - ומבינים כיצד הוא נוגע להם. "אנחנו מלמדים אירועים היסטוריים נבחרים בעלי קשר להווה", אומר סליפר. "אנחנו מעוניינים להראות לילדים שההיסטוריה מחוברת לחייהם כאן ועכשיו".

אחד השיעורים של העמותה עוסק באירועי "ליל הבדולח" ב-1938. המורים מסבירים כיצד הנאצים שרפו בתי כנסת, ניפצו חלונות ובזזו חנויות של יהודים בשעה שרוב האזרחים הגרמנים צפו מהצד. הסיפור הזה מעורר דיון כיתתי שעוסק בהשלכותיה המוסריות של אי-התערבות, כלומר במקרים שבהם אנשים יושבים בחיבוק ידיים בשעה שאחרים נפגעים. הילדים מנסים לחשוב איך הם היו מגיבים לנוכח רדיפת היהודים בתקופת השלטון הנאצי, אך בה בעת הם משליכים את מסקנות הסיפור על עניינים הקרובים יותר לחייהם האישיים. למשל, האם עליהם להתייצב לצד חבר שילדים אחרים מציקים לו. כאשר התלמידים בוחנים את חשיבותם של סיפורים בצורה זו, מתחולל שינוי מהותי באופן החשיבה שלהם ובאופי ההחלטות שלהם. ילדים שמשלימים את תוכנית הלימודים של עמותת Facing History and Ourselves מפגינים אמפתיה רבה יותר לאחרים, ועולה הסיכוי שהם יתערבו לטובת הקורבן במקרים של בריונות.

תוכנית הענישה האלטרנטיבית Changing Lives Through Literature (או CLTL) מוכיחה שסיפורים מסוגלים לשנות גם את חייהם של עבריינים בוגרים. תוכנית CLTL יצאה לדרך בתחילת שנות ה-90 בפיילוט שכלל שמונה משתתפים, חלקם בעלי מספר הרשעות. המשתתפים היו יושבים מסביב לשולחן עם רוברט וקסלר מאוניברסיטת מסצ'וסטס דרטמות' ומדברים על מגוון ספרים – החל מ"זאב הים" של ג'ק לונדון וכלה ב"גברים במלכודת" של ג'יימס דיקי.

הם קראו בספרים, דנו בהם והגיעו לנקודות מבט חדשות ומפתיעות. אחד המשתתפים הזדהה עם סנטיאגו, גיבור הספר "הזקן והים" מאת ארנסט המינגוויי. המשתתף אמר שלפעמים הוא מרגיש כאילו כוח חזק מושך אותו לחזור לסמים, אבל כוח הרצון של סנטיאגו נתן לו מוטיבציה לשמור על פיכחות. "זוהי דמות בדיונית שהפכה אמיתית עבור המשתתף ברגע מכריע והעניקה לו השראה – זר שהפך לחבר", כותב וקסלר. "לא אגזים אם אומר שהסיפור עורר בו עניין רב ואולי אף הציל את חייו באותו יום". במחקר בן 600 משתתפים שערכה התוכנית, שיעורי הפעילות הפלילית צנחו ב-60 אחוז בהשוואה ל-16 אחוז בקבוצת הביקורת.

מכונת הכתיבה של המינגוויי, הזקן והים

מכונת הכתיבה שבה המינגוויי כתב את "הזקן והים" בביתו בקובה. תצלום: ברוס טוטן

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו חיוניים גם לרווחתנו ובריאותנו הנפשית. לעתים קרובות, אנשים מדוכאים נאחזים בנרטיבים פנימיים מושרשים כגון "אני לא טוב מספיק כדי להצליח", או "אמא שלי מנפצת את החלומות החשובים ביותר שלי". מטפלים פסיכו-דינמיים עוזרים למטופליהם להשתחרר מהמונולוגים הפנימיים המשתקים האלה ולהחליפם בנרטיבים חדשים. ב-2005 כתבה קארן ריגס סְקין (Skean), פסיכולוגית מאוניברסיטת רטגרס, על המקרה של אחד ממטופליה – דוקטורנט בסוף שנות ה-20 לחייו בשם ס"ג, בן להורים מתעללים ומזניחים. ס"ג האמין שמערכות יחסים קרובות יוכלו רק לפגוע בו. הנרטיב הזה ניהל את חייו והפך אותו לאדם בודד ומסוגר המשוכנע שאחרים מעוניינים להזיק לו. בתחילת הטיפול הוא נהג לומר לְסקין, "אינני בטוח אם הפגישה הזאת עזרה לי". אבל אט אט החל ס"ג להיפתח ולספר לה סיפורים מעברו הקשה. סקין, מצדה, עזרה לו להבין כיצד מצוקות ילדותו גורמות לו לספר לעצמו סיפורים בעייתיים – שהעולם הוא מקום קר ומנוכר, שאנשים תמיד ידחו אותו – שאינם נכונים בהכרח.

יום אחד דיווח ס"ג שהוא הביא את עצמו להזמין מישהי לדייט. הוא נהנה בו מאוד. כשסקין אמרה לו שהיא שמחה לשמוע זאת, ס"ג "החל לבכות ואמר כי באותו רגע הוא הבין שאף אחד בחייו מעולם לא נתן לו את ההרגשה שזכותו להיות שמח ולעשות דברים שמסבים לו הנאה". הייתה זו נקודת מפנה משמעותית המעידה על תמורה בנרטיב הפנימי של ס"ג. הוא הפך מהילד שהוריו התעללו בו והזניחו אותו, ילד שהאמין כי כוחות רבים פועלים נגדו, למישהו שתופס את עצמו כאדם בעל יכולת ובעל ערך הראוי לדברים טובים בחייו. לאחר שהטיפול שלו הסתיים, ס"ג פרח והגיע לתפקידים אקדמיים בכירים.

גם נרטיבים פנימיים מרתקים עלולים להזיק לתהליך החשיבה. הצלחתו הרטורית של היטלר בגרמניה של שנות ה-30 מלמדת כי נרטיב שנשמע משכנע אינו בהכרח נרטיב שראוי לפעול על-פיו. לכן אמנים רבים כועסים, ובצדק, בכל פעם שעולה הטענה כי הם מספרים סיפורים רק כדי לגרום לאנשים לחשוב או לפעול באופן מסוים. "פעמים רבות שואלים אותי, 'מה את מקווה שהקוראים ייקחו איתם מהספרים שלך?'", כתבה הסופרת שאנון הייל, כלת פרס ניוברי, בבלוג שלה. "אני מתקשה לענות על השאלה הזאת, כי אני אף פעם לא כותבת כשלנגד עיני מטרה מסוימת או לקח כלשהו. אני רק מקווה שהקוראים ייקחו איתם את מה שהם זקוקים לו".

סיפורים מצוינים – כפי שיעידו מספרים מיומנים כמו הייל - אינם רק כלים לשכנוע נקודתי. השפעתם על הקוראים רחבה יותר. נרטיבים שמודיעים לנו מי אנחנו אמורים להיות, איך עלינו להתנהג, אינם אלא תכתיבים או תעמולה. הסיפורים החזקים ביותר, אלה שנשארים עמנו זמן רב, מרחיבים את אופקינו ואת ההשקפה המוסרית שלנו בלי לדרוש מאיתנו לעמוד באַמת מידה התנהגותית או מחשבתית מוגדרת. בין שהם מתארים אחות צעירה המסכנת את חייה כדי להבריח ילדים אל מחוץ לגטו ורשה, אישה בשנות ה-50 לחייה שמפגינה נחישות וחוסר אנוכיות לאחר טרגדיה מפתיעה ("יחסי חוץ", ספרה של אליסון לוּרי), או מנהל מלון שנותן מחסה לפליטים שחייהם בסכנה ("מלון רואנדה", סרטו של טרי ג'ורג') – סיפורים מצוינים מציגים בפנינו חלופות מרתקות לנקודת המבט שלנו על העולם.

אנו אלה שצריכים להחליט אם להתכחש לסיפור או להתמסר לאפשרויות שהוא צופן בחובו. אך כאשר אנו מחליטים לצלול לתוך סיפור בלתי מוכר – כפי שעשו מייגן פלט, המשתתפים בתוכנית של וקסלר, וס"ג – הוא הופך אותנו לגרסאות חדשות, ואולי אף בלתי צפויות, של עצמנו. סיפורים עוזרים לנו לצאת למסע אל מחוץ למרחב המוגבל של תפיסותינו הקיימות. המסעות האלה – חלקם מאכזבים, חלקם מלהיבים – הם שמעניקים לנו את הכוח לנווט בטריטוריות לא מוכרות בחיים האמיתיים.

אליזבת סבוֹבּוֹדה (Svoboda) היא מחברת הספר What Makes a Hero? (ראה אור ב-2013)

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "המלה", הדפס של פרדריק קיילי רובינסון (Fredrick Cayley Robinson), סביבות 1922. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראלSave

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזבת סבוֹבּוֹדה, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על הסיפורים המשנים את חיינו

03
שי

תודה, מרתק.
לסיפורים ולספרות בכלל השפעה מכרעת על דימוי העולם בו אנו אוחזים. ובעיקר במתן האפשרות להכיר מגוון של דימויי עולם משתנים, בהתאם לנסיבות החיים.

04
דקל

המאמר נותן צורה לתחושה שחש כל מי שספרים הם חלק בלתי נפרד מחייו. ואולי זה מה שממכר בהם, מנוע להתפתחות, ועיבוד חוויות מן העבר.
יהיה מעניין לבדוק הבדלים בין זאנרים שונים של ספרים.

06
סמדר זאבי

בס"ד
הכאוס שהתחולל בשואה איננו כולל את כל הנרטיבים בהיסטוריה.
למעשה, ככל שהאדם בעל יצירתיות ודמיון פורה, קל לו להמיר אירועים בחייו ולהשוות ממצאים לספרות.
היות וסיפורי ההצלה מתקופת השואה או לחלופין סיפורי הזוועות למיניהן, קרובים אלינו יותר בהשוואה לסיפורי התנ"ך, הם מזמנים לנו- יצורי האנוש- חוויות ואלגוריות לחיינו.
כך למשל, מחמשת ספריו של יעקב בורק בחרתי מאמרים שהעלו אצלי תובנות לגבי אירועים והתרחשויות, הענקתי להם את פירושי. הם, כפי המשתקף ממאמר זה, מאמרי בסיס, כהיסטוריונית מרחיבים את אופקיי ואת אמות המידה המוסריות שלי ושל סביבתי.

09
מירון

סיפורים טובים מפעילים רגש אצל הקורא ובמיוחד אצל המאזין. רגש הוא הדבק של הזיכרון, כלומר המסר שאנו מעבירים בסיפור טוב נדבק לזיכרוננו והופך לחלק מהתודעה שלנו בצורה אפקטיבית יותר מאשר טקטס או דיבור ללא סיפור.
כיום משתמשים בתובנה זאת במצגות עסקיות ובפעילות שיווקית דבר שאמנם הופכת את הפעילות העסקית לאפקטיבית יותר אך גם מגדילה את הרעש בחיינו ובהתאם את מנגנוני האטימות והאפטיות שלנו. סתם הגיג על הצד האפל של הסיפור :/