העובר שלך חסר רחמים

בניגוד לתפיסה הסנטימנטלית הרווחת אודות היריון, מאבק אכזרי מתקיים בין אם לעובר שברחמה. למעשה, מבחינה ביולוגית, היריון דומה למלחמה יותר משאנו מוכנים להודות
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

מה מרגש יותר מאם המיניקה את תינוקהּ? האם יש סמל ראוי יותר לאהבה, אינטימיות ונתינה ללא גבולות? לא בכדי הפכו המדונה והילד לאחד הסמלים הדתיים הידועים בעולם. אם אתם רוצים לראות את הנדיבות האימהית בצורתה הקיצונית ביותר עליכם להביט ב-Diaea ergandros, זן של עכביש אוסטרלי. לאורך הקיץ האם מפטמת את עצמה בחרקים כדי שעם בוא החורף יוכלו ילדיה לינוק דם ממפרקי רגליה. וכשהם שותים היא נחלשת, עד שלבסוף התינוקות מסתערים עליה, מזריקים לה ארס ומכלים אותה כמו כל טרף אחר.

אולי נדמה לכם שאין דומה לאכזריות הזו בקרב יונקים. אתם טועים. העניין אינו שהתינוקות שלנו אכזריים פחות מאלה של ה- Diaea ergandros, אלא שהאימהות נדיבות פחות. אצל היונקים, האם נאבקת בילדיה כדי שלא ייקחו יותר משהיא מוכנה לתת. הילדים משיבים מלחמה בעזרת מניפולציות, שוחד ואלימות. והם אכזריים יותר מכול בעודם ברחם. עובדה זו אינה מתיישבת עם כמה תפיסות תרבותיות רווחות לגבי אימהוּת. עוד היום רופאים אומרים שרירית הרחם (האנדומטריום) היא "הסביבה האופטימלית" בשביל העובר. אבל הפיזיולוגיה מפקפקת זה זמן רב בתפיסה הרומנטית הזו.

תאי האנדומטריום האנושי מסודרים בקפידה ויוצרים קיר דמוי מצודה סביב פנים הרחם. החומה הזו עמוסה בתאים חיסוניים קטלניים. כבר ב-1903 ציינו חוקרים שהם רואים כיצד עוברים "פולשים" ו"מעכלים את דרכם" לרירית הרחם. ב-1914 תיאר ר' ו' ג'ונסטון (Johnstone) את אזור ההשרשה של העובר כ"חזית הלחימה שבה מתרחש העימות בין תאי האם לטרופודרם הפולש." זהו שדה קרב "זרוע... מתים משני הצדדים."  כשמדענים ניסו לייצר היריון של עכברים מחוץ לרחם, הם ציפו שהעוברים יקמלו ללא המשטח שהאבולוציה פיתחה במיוחד כדי להזינם. למרבה תדהמתם הם גילו שהעוברים – שהשתרשו במוחם, אשכיהם או עיניהם של עכברים – השתגעו. תאי שליה התפרצו דרך הרקמות המקיפות את העובר ושחטו כל דבר שעמד בדרכם בחיפוש אחר עורקים שירוו את צימאונם לחומרי המזון החיוניים להם. לא במקרה חלק גדול מהגנים הפעילים בהתפתחותם של עוברים מעורבים גם בהתפתחות סרטן. ההיריון דומה למלחמה יותר משאנו מוכנים להודות.

אז יש פה קרב. מדוע הוא התחיל? סלע המחלוקת המקורי הוא זה: אתם לא זהים גנטית אפילו לבני המשפחה הקרובים לכם ביותר. ולכן, מטבע הדברים, אתם בתחרות. ומכיוון שאתם חיים באותה סביבה, אותם בני משפחה קרובים הם היריבים המידיים שלכם. בשנות ה-70 היה זה רוברט טריברס (Trivers) שהעז לחקור לראשונה את ההשלכות הזדוניות של מציאות זו בסדרת מאמרים רבי השפעה. לאחר עשור הרהר דוקטורנט במשרה חלקית בשם דייוויד הייג (Haig) ברעיונותיו של טריברס, והבין שנדיבותן של אימהות היונקים יוצרת הזדמנות מצוינת לניצול.

הייג הבין שהאינטרסים הגנטיים של אמכם דורשים ממנה להזין את כל ילדיה שווה בשווה. אבל לאבא שלכם לא בהכרח יש ילד נוסף איתה. זה הופך את ילדיה האחרים למתחרים הישירים שלכם ומעניק לגנים של אבא שלכם סיבה טובה לתמרן את אמכם. הגנום שלו יתפתח בצורה שתאפשר לו לשדל אותה לספק לכם משאבים רבים יותר. הגנים שלה, מצדם, יספקו לכם דווקא פחות משאבים. כך נוצרת מעין משיכת חבל. גנים מסוימים נכבים ואחרים נעשים פעילים יותר ומאזנים אותם.

בסך הכול, כ-15 אחוז מהנשים סובלות מסיבוכים מסכני-חיים במהלך היריון. ללא עזרה רפואית יותר מ-40 אחוז מהנשים בחברות ציידים-לקטים לא ישרדו עד גיל המעבר

התובנה הזו הובילה את הייג לתיאוריה המכונה "החתמה גנומית", שמסבירה איך גנים מסוימים מתבטאים בצורה מסוימת כשהם באים מהאב ובצורה אחרת כשהם באים מהאם. בעזרת התיאוריה הזו אנו רואים כיצד עימותים על אינטרסים גנטיים בין הורים מתרחשים בתוך הגנומים של צאצאיהם. מכיוון שהגנומים של שני ההורים מדרבנים זה את זה להגביר ייצור של הורמונים חזקים, מספיק כישלון של גן אחד בלבד כדי להמיט אסון על האם והעובר גם יחד. התפתחות תקינה מתרחשת רק כל עוד הגנוטיפים של שני ההורים מאוזנים. בדיוק כמו במשיכת חבל, אם אחת הקבוצות שומטת לפתע את החבל, שתי הקבוצות נופלות. זו אחת הסיבות לכך שיונקים לא מסוגלים להתרבות ברבייה אל-זוויגית (א-מינית). טעות אחת קטנה עלולה להרוס הכול.

מובן שאת Diaea ergandros, האם האולטימטיבית, זה כלל לא מדאיג. היא לעולם לא תביא לעולם יותר מאותה קבוצת צאצאים אחת, כך שאין לה צורך לרסן אותם. אבל רוב אימהות היונקים ממליטות יותר מפעם אחת, ולעתים קרובות עם זכרים שונים. זה לבדו מבטיח שהגנומים של האב והאם ייאבקו זה בזה. את השלכותיה ההרסניות של מלחמה נסתרת זו אנו רואים בכל המינים שבמחלקת היונקים. אך ישנו מין אחד שבו המלחמה מגיעה לרמות מדהימות באמת של אכזריות עקובה מדם.
המין שלכם.

למרות העימות הנסתר, רוב היונקים ממשיכים בחייהם כרגיל במהלך ההיריון; הם נסים מטורפים, צדים, בונים בתים ומגנים על טריטוריות. גם הלידה בטוחה למדי: ייתכן שהאם תעווה את פניה או תזיע מעט, אך לרוב לא מעבר לכך. ישנם יוצאי דופן. נקבות הצבוע, למשל, ממליטות דרך מבנה לא פרקטי דמוי-פין, וכ-18 אחוז מהן מתות במהלך הלידה הראשונה. אך גם בשבילן ההיריון עצמו אינו מסוכן.
אך אצל הפרימטים הסיפור שונה. עוברי פרימטים עלולים להשתרש בחצוצרה במקום ברחם. כשזה קורה הם מתחפרים בפראות לעבר המקור המזין העשיר ביותר שהם מוצאים - מהלך שנגמר לעתים קרובות במרחץ דמים. ובקרב קופי האדם הדברים מפוקפקים אף יותר. כאן אנחנו מתחילים לראות את אחד הסיבוכים המאיימים ביותר של ההיריון: רעלת היריון, בעיה מסתורית המתאפיינת בלחץ דם גבוה והפרשת חלבון בשתן. רעלת היריון אחראית לכ-12 אחוז ממיתות נשים בעקבות לידה בעולם. אבל זאת רק ההתחלה.

רשימת מחלות ההיריון התוקפות את המין שלנו כוללת היפרדות שליה, הקאות יתר, סוכרת היריון, כולסטזיס (עימדון מרה), הפלות ועוד רבות אחרות. בסך הכול, כ-15 אחוז מהנשים סובלות מסיבוכים מסכני-חיים במהלך היריון. ללא עזרה רפואית יותר מ-40 אחוז מהנשים בחברות ציידים-לקטים לא ישרדו עד גיל המעבר. וגם בעזרת הרפואה המודרנית, ההיריון עדיין הורג כ-800 נשים מדי יום ברחבי העולם.

לביאה בהריון. צילום: MPF

לביאה בהריון. צילום: MPF

ולכן יש פה תעלומה. העימות הגנטי הבסיסי שהופך את הרחם לשדה קרב, מתרחש באינספור מינים: כל שנדרש כדי שתפרוץ מלחמה הוא שלאם יהיו כמה צאצאים מאבות שונים. אבל זה ההסדר הרבייתי השכיח ביותר בטבע, וכפי שראינו הוא לא עושה יותר מדי בעיות למינים אחרים. אז מדוע אין לבני האדם מזל? האם זה קשור לתכונה ייחודית נוספת של המין האנושי – מוחנו המפותח?

אצל רוב היונקים, אספקת הדם של האם מוגנת מפני העובר. הדם מזרים לעובר חומרים מזינים דרך מסנן הנמצא בשליטתה. האם היא עריצה: היא מספקת רק מה שהיא רוצה, ולכן כמעט שהיא אינה פגיעה למניפולציה אבהית במהלך ההיריון.

בפרימטים ובעכברים הסיפור שונה. תאים מהשליה הפולשת פורצים את האנדומטריום, מנקבים את עורקי האם, מסתערים פנימה ומארגנים אותם בצורה שתתאים לעובר. כשנקבה אינה בהיריון, העורקים האלה הם דברים קטנים ומפותלים השוכנים במעמקי דופן הרחם. תאי השליה הפולשים משתקים את כלי הדם כך שהם אינם יכולים להתכווץ, ואז ממלאים אותם בהורמוני גדילה ומרחיבים אותם פי עשרה כדי שיוכלו ללכוד עוד מדמהּ של האם. התאים העובריים פולשניים כל כך עד שלעתים קרובות מושבות שלמות של תאים נודדות לכבד, למוח ולאיברים אחרים וממשיכות לשכון באם במשך כל חייה. זה לא משהו שמספרים לילדות קטנות על אימהוּת: היא הופכת את האישה לכימרה גנטית.

ייתכן שאספקת הדם האדירה הזו מסבירה מדוע לפרימטים יש מוח גדול פי חמישה עד עשרה מזה של היונק הממוצע. מוחות הם איברים יקרים מאוד מבחינה מטבולית, ורוב צמיחתם מתרחשת לפני הלידה. אחרת איך יצליח העובר לממן את הראוותנות הזו? בהינתן טבעו הפולשני של ההיריון, לא מפתיע שרחם הפרימט אינו ממהר להתחייב לו. יונקים ששלייתם לא פורצת את דפנות הרחם מסוגלים לפלוט או לספוג מחדש עוברים בלתי רצויים בכל שלב בהיריון. אצל פרימטים מהלך כזה טומן בחובו סכנה לדימום כיוון שהשליה נקרעת ממערכת העורקים המוגדלת והמשותקת של האם. וזו, בקצרה, הסיבה שהפלות מסוכנות כל כך.

אם העובר לא ישכנע את האם שהוא נורמלי ובריא, הוא יגורש ללא דיחוי.
כיצד העובר משכנע את אמו שהוא בריא? הוא מפגין את מרצו ותשוקתו לחיים, כלומר חותר באופן בלתי נלאה להשרשה

זו גם הסיבה שנקבות הפרימט מקפידות לבחון את העוברים לפני שהן מאפשרות להם להשתרש. העובר נבלם על-ידי התאים הצפופים של האנדומטריום, ובה בעת מתרחש בינו לבין האם דיאלוג הורמונלי אינטימי. לשיחה הזו הייג קורא "ריאיון עבודה". אם העובר לא ישכנע את האם שהוא נורמלי ובריא, הוא יגורש ללא דיחוי.

כיצד העובר משכנע את אמו שהוא בריא? הוא מפגין את מרצו ותשוקתו לחיים, כלומר חותר באופן בלתי נלאה להשרשה. וכיצד האם בוחנת את העובר? היא מנסה להקשות עליו כמה שיותר. כפי שהשליה התפתחה ונעשתה תוקפנית ופולשנית, גם האנדומטריום התפתח ונעשה נוקשה ועוין. לכן כמחצית מהריונותיהן של נשים נכשלים, לרוב כבר בזמן ההשרשה – שלב מוקדם כל כך עד שהאם עצמה כלל לא יודעת שהיא הייתה בהיריון.

התפתחות העובר הופכת למאבק כוחות. וזה מוביל אותנו למאפיין ייחודי נוסף של מערכת הרבייה של הפרימטים – הווסת. לנקבות יש ווסת מכיוון שלא קל להיפטר מעובר הנאבק על הישרדותו. רקמות האנדומטריום מבודדות-חלקית מזרם הדם של האם כדי להגן על מערכת הובלת הדם מפני שליה שהיא עדיין לא הסכימה לקבל. אבל זה מקשה על קליטת האותות ההורמונליים ברחם. אז מכיוון שהאם לא רוצה להסתכן בהשחתת הרקמה האנדומטריאלית ובעימות מתמשך עם העובר, מה היא עושה? היא פשוט משליכה את האנדומטריום כולו אחרי הביוץ. כך גם העובר האגרסיבי ביותר יזדקק להסכמתה לפני שהוא יוכל להתרווח ברחם. בהעדר איתותים הורמונליים מתמשכים ופעילים מעובר בריא, המערכת מבצעת השמדה עצמית. כ-30 אחוז מההריונות נגמרים כך.

כתבתי שהאם מתקשה להעביר אותות הורמונליים לרחם. העניין הוא שלאחר ההשרשה העובר מקבל גישה מלאה לרקמות שלה. לא-סימטריה הזו יש שתי השלכות. ראשית, האם לא יכולה לשלוט יותר באספקת התזונה שמגיעה לעובר – לא בלי להפחית את התזונה לרקמות שלה עצמה. האִם גישה חופשית זו לדם האימהי היא המפתח להתפתחות המוחית יוצאת הדופן של פרימטים צעירים? למרבה העניין, נראה שיש מתאם בין עוצמת הפלישה להתפתחות המוח. נראה שאצל קופי אדם, הפרימטים בעלי המוח הגדול ביותר, מתרחשת הפלישה הנרחבת ביותר לעורקי האם. אצל בני אדם – הקוף בעלי המוח הגדול מכולם – תאי השליה פולשים לזרם הדם של האם אף מוקדם יותר מאשר אצל קופי אדם אחרים, וכך מקבל העובר גישה חסרת תקדים לחמצן וחומרים מזינים במהלך ההתפתחות הראשונית. זוהי אחת האירוניות הקטנות של האבולוציה: אחרי ככלות הכול, לולא היכולות הקוגניטיביות והחברתיות שמעניקים לנו מוחותינו הגדולים, הרבה יותר בני אדם היו מתים בגלל אכזריותו של תהליך הרבייה האנושי. אפשר לשער כיצד שתי התכונות התפתחו יחד, אבל הקשר הזה נותר בגדר השערה; הרחם כמעט ולא מתאבן, ולכן אנו לא מכירים את תולדות האבולוציה השלייתית על כל פרטיה.

עם התקדמות ההיריון, העובר מגביר את ייצור ההורמונים שלו ושולח אותות שנועדו להגדיל את רמות הסוכר בדמה של האם ואת לחץ הדם שלה, וכך גם את אספקת המשאבים שלו עצמו

הגישה הישירה של העובר לחומרי המזון של האם נושאת בחובה השלכה מרכזית נוספת: העובר מסוגל להפריש הורמונים משלו לזרם הדם של אמו וכך לתמרן אותה. וזה בדיוק מה שהוא עושה. מובן שהאם מגיבה בתמרונים משלה. אבל יש כאן חוסר איזון משמעותי: בעוד שהעובר מזריק את תוצריו לדמה של אמו בחופשיות, האם לא מקבלת גישה חופשית למחזור הדם העוברי. הממברנות של השליה חוסמות אותה, ולכן תגובותיה מוגבלות לוויסות הגנתי של ההורמונים בגופה.

עם התקדמות ההיריון, העובר מגביר את ייצור ההורמונים שלו ושולח אותות שנועדו להגדיל את רמות הסוכר בדמה של האם ואת לחץ הדם שלה, וכך גם את אספקת המשאבים שלו עצמו. חשוב במיוחד לציין שהעובר מגביר ייצור של הורמון המעודד את מוחה של האם לשחרר קורטיזול, הורמון הלחץ המרכזי. הקורטיזול מדכא את המערכת החיסונית שלה כדי למנוע התקפות על העובר, וגם מעלה את לחץ הדם שלה כך שיותר דם זורם דרך השליה, ואספקת חומרי המזון לעובר מתגברת.

״ילד ואמו״, פיקאסו

״ילד ואמו״, פיקאסו

האם לא משלימה עם מהלכיו של העובר בחיבוק ידיים. למעשה, היא מבצעת פעולת מנע: מקטינה את רמות הסוכר בדמה. היא גם משחררת חלבון שנקשר להורמון העוברי ומנטרל אותו. לכן העובר מגביר את הייצור אף יותר. לאחר שמונה חודשי היריון, העובר מכלה כרבע מצריכות החלבון היומית שלו בהפקת המסרים ההורמונליים האלה לאמו. וכיצד האם מגיבה? היא מגבירה את ייצור ההורמונים שלה כדי לאזן את ההורמונים של העובר, ומפחיתה את לחץ הדם ורמות הסוכר שלה. לאחר כל התמרונים ופעולות התגמול האלה, העובר בדרך כלל מקבל את כמות הדם והסוכר המאפשרת לו להשמין ולהתחזק לקראת הלידה. כך מתממשת בפועל משיכת החבל שמתאר הייג בין הגנום של האם לגנום של האב. כל עוד שני הצדדים עושים את שלהם, אף אחד לא נפגע.

אבל מה קורה כשיש תקלה? מאז תחילת המילניום, פרויקט הגנום האנושי מספק לנו עושר של נתונים שרובם עדיין אינם נהירים לנו. אך על-ידי בחינת עקבותיה של ההחתמה הגנומית – כלומר, גנים שמתבטאים בצורה מסוימת כשהאב מוריש אותם ובצורה אחרת כשהאם מורישה אותם – הצליחו חוקרים לזהות את הסיבות הגנטיות למגוון מחלות היריון וילדוּת. החתמה גנומית, והקרב בין העובר לאם שעומד מאחוריה, אחראים ככל הנראה לסוכרת היריון, תסמונת פראדר-ווילי, תסמונת אנגלמן, השמנת יתר של ילדים וכמה סוגי סרטן. חוקרים חושדים שהם אחראים גם להפרעות פסיכיאטריות קשות כגון סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ואוטיזם. בשנת 2000 הרכיבו איאן מוריסון (Morison) ועמיתיו בסיס נתונים של יותר מ-40 גנים מוחתמים. עד 2005 הוכפל המספר הזה; וב-2010 הוא כמעט והוכפל שוב. זיהוי המנגנונים הגנטיים אינו מספק בעצמו תרופות להפרעות המורכבות האלה, אבל הוא צעד מהותי בדרך אליהן.

רעלת היריון, אולי מחלת ההיריון המסתורית ביותר, היא דוגמה מצוינת לאופן שבו משתלבות הזוויות האבולוציוניות, הגנטיות והרפואיות. לפני יותר משני עשורים טען הייג שרעלת היריון נובעת מכשל בתקשורת בין האם לעובר. ב-1998 המשיכה ג'ני גרייבס (Graves) את קו המחשבה הזה וטענה כי מדובר בכשל החתמה של גן שנורש מהאם. אך רק בשנים האחרונות הצלחנו להבין כיצד התהליך הזה מתרחש.

אם כך, דמיינו את העובר החופר לעבר זרם הדם של אמו. בהעדר גורמים נוספים, התרחבות העורקים המתרחשת בתחילת ההיריון תוביל לירידה בלחץ הדם של האם. ההורמונים של העובר מעלים בתגובה את לחץ הדם שלה לשם האיזון.

הורמונים אחדים נכנסים לפעולה כשעורקיה של האם מתרחבים בתחילת ההיריון. אם הכימיקלים האלה יוצאים מאיזון העורקים עלולים שלא להתרחב, והעובר ירעב לחמצן. במצב כזה העובר עלול להידרש לאמצעים קיצוניים יותר. הוא משחרר רעלנים שפוגעים בכלי הדם של האם ומגבילים אותם כדי להעלות את לחץ הדם שלה. מהלך זה מעלה את הסיכון לנזק בכליות ובכבד, ואף לשבץ: התסמינים שמאפיינים רעלת היריון.

ב-2009 הראו חוקרים שהגן H19, שנורש מהאם, קשור קשר הדוק למחלה, בדיוק כפי שחזתה ג'ני גרייבס. ידוע של-H19 יש תפקיד מכריע בצמיחתה הראשונית של השליה. נראה שבתהליך זה מעורבים גם כמה גנים נוספים שעוברים בתורשה מהאם, ואף כמה גנים המגיעים מהאב. יש עוד לא מעט פרטים לפענח, אבל הסיפור הזה מראה שאנו סוף סוף מתחילים להבין, בעזרת התיאוריה האבולוציונית, את תהליך ההתפתחות האנושי האכזרי והמסובך. נדמה שהמוחות העצומים וההריונות הטראומטיים שלנו כרוכים זה בזה: לכל הפחות, הם שניהם מאפיינים יוצאי דופן של האנושות. האִם הקדמונים ניחשו את הקשר הזה בעת שטוו את המיתולוגיות שלהם? אולי סיפורה של חווה, שנידונה ללדת בנים בעצב כיוון שאכלה מפריו של עץ הדעת, אינו אלא הסבר אינטואיטיבי לאכזריות שהטבע ראה לנכון להחדיר במין האנושי. ובכל אופן, ישנה רק דרך אחת להפחית את הסכנה והסבל שבהיריון. עלינו לצבור עוד ידע – והרבה.

סוזן סאדדין היא ד״ר לזואולוגיה וחוקרת שעבדה במעבדות באוניברסיטאות מובילות בהן הרווארד, אוניברסיטת טנסי, אוניברסיטת מונאש ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוזן סאדדין, Aeon.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על העובר שלך חסר רחמים

01
אם כל חי

בעניי במערכה שלבסוף שני המשתתפים "מנצחים" אין מקום לטרמנולוגיה של ניצחון,הפסד, מאבק או תחרות. לעשות דמוניזציה להריון זה לא פחות פתטי מאשר הרומנטיקה המבוקרת.

מאבק, דחייה, כעס הכרה והתנגדות לשליטת האם ההריונית. כבר בשנות ה - 80 במאה שעברה דרשתי כי יכירו בכך שסממני המרד של גיל ההתבגרות מקורם במאבק בין נשאית העובר - האם, והעובר שהתפתחות ברחם אינה עוצרת ולו לפרק זמן קצר ביותר וזה - המאבק - מגיע לשיאו "בפליטת" העובר מסביבתו התומכת אל עולם עוין והפוך לחלוטין מהעולם בו התפתח.
מעולם מצב הצבירה של הנוזל - המים (מי השפיר, התזונה הפשוטה באמצעות חיבור ישיר לתזונת הנשאית וההפרשות לפי הצורך) לעולם מלא במצב צבירה אחר לחלוטין - הגז. טראומה פיזיולוגית-אנטומית מלווה בטראומה של "הפקרת" העובר (בתחושתו המאד סובייקטיבית) ונטישתו למלחמת עולמות משלו לה איננו מוכן! תחושתו מלווה בתיסכול לא מודע, אך בעל השפעה רבה. מצד אחד הפך המקום בו גדל, הרחם, צר מלהכיל אותו ולכן נוצר בו הצורך "לעוף החוצה" ולהחליף מקום, מצד שני "זרקו אותי לכלבים"! הקונפליקט הזה לא בא לכדי פתרון, אלא לכדי סובלימציה וקבלת "רוע הגזירה" כי אין דרך חזרה. ד"ר פרוינד - המרצה המהולל שלי לפסיכולוגיה של המשפחה התלהב מרעיונות אלה ואף ביקש ממני להרצות עליהם בפני פסיכולוגים. נעתרתי לבקשתו אך קשה לי להגיד שהיו ביניהם רבים שקיבלו את התזה והיו אף כאלה שקמו באמצע ההרצאה ויצאו במורת רוח. היום, בהתאם למאמר, יש מחקרים רבים העוסקים בקונפליקט שבין העובר לנשאית שלו ומשליכים ממנו על התפתחות היחסים, הן עם האם, הן עם המשפחה והן בהיבט החברתי.