העולם מסתבך לנו

הבעיות החברתיות מורכבות להפליא, ואילו המוח האנושי מוגבל. האם נגזר עלינו לטעות בהבנת העולם? ומה יהיה על הדמוקרטיה, כשאנחנו מתקשים לעבד מידע ולהחליט נכון?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשאני שוקל את הסיבות האפשריות לרִשעוּת המדאיגה ששרתה על הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, אני נזכר בבריון מהיסודי. נקרא לו מייק. הוא היה נאה, אתלטי מאוד ואף ידע להיות מקסים, אך לעתים תכופות היה בועט בתלמידים אחרים, מרביץ להם, דוחף אותם. לשמחתי, מסיבות שעדיין לא היו ברורות לי בזמנו, הוא מעולם לא נטפל אליי.

נדלג עשרים שנה קדימה. לאחר שבת זוגו זה שנים רבות עזבה אותו לטובת גבר אחר, מייק ארב לחבר החדש שלה ודקר אותו למוות. זמן קצר לאחר שהורשע ברצח והחל לרצות את מאסרו, נתקלתי במקרה באביו, שאמר לי פתאום: "ידעת שלמייק יש דיסלקסיה חמורה?"

מיד נזכרתי כמה היה קשה למייק לקרוא בקול רם בכיתה. הוא התבלבל במילים פשוטות, והילדים האחרים היו זעים באי-נוחות בכיסאותיהם, מגחכים ומגלגלים עיניים. בתגובה, הוא היה מתעמר בהם. אני עדיין מסוגל לחוש את הפחד של חבריי לכיתה ממייק, אף על פי שאני גם נחרד כשאני מבין שאנו, בבורותנו המשותפת, אחראים לפחות במידת מה להתפרצויות שלו. מה היה קורה אילו היינו מבינים שקשייו של מייק בכיתה נובעים מעניין נוירולוגי, ושהם אינם סימן לטיפשות, לעצלנות או לכל מילות הגנאי הקוגניטיביות האחרות שנהגנו להטיח בו? האם מסלול חייו של מייק היה משתנה אילו היינו מקבלים את הלקות שלו? האם חיינו שלנו היו משתנים?

דיסלקציה, מרק אותיות

"דיסלקציה: מרק אותיות וחיפוש מלים", תצלום: דוויד מלצ'ור דיאס

האם נכיר בענווה במגבלותינו האישיות ונודה שלאחרים יש ידע רב יותר מאיתנו ורעיונות טובים יותר משלנו?

מאז שנתקלתי באביו אני שואל את עצמי לעתים קרובות אם התפרצויות הזעם של מייק והתנהגותו הבריונית עשויות לשפוך אור על הקשר בין כעס, קיצוניות והתעלמות בוטה מעובדות מוצקות ומאמירות מוכחות של מומחים. איני מבטל את ההסברים הפסיכולוגיים המתבקשים, כמו הטיות אידיאולוגיות, הטיית אישור והעדפת אינטרסים אנוכיים, ואיני טוען שלכל התנהגות אנושית יש גורם אחד ותו לא. אבל הסיפור של מייק מרמז על דינמיקה נוספת, בסיסית יותר. מה אם לרוב המכריע של בני האדם, כמין ביולוגי, יש קושי משותף עמוק במתמטיקה ובמדעים המקביל לדיסלקסיה של מייק?

כשאנחנו שוקלים את הבעד-והנגד של שינוי האקלים; את השפעת האבולוציה; את הסיכונים והתועלות של חיסונים, בדיקות לאיתור מוקדם של סרטן, תזונה נכונה, הנדסה גנטית; את הגישות השונות למדיניות כלכלית; את הדרכים לשפר את התעבורה המקומית – בכל אלה עלינו להרגיש בנוח עם מגוון מתודולוגיות סטטיסטיות ומדעיות, עם חישובים מורכבים של סיכון מול תועלת ושל הסתברות – וכמובן, עלינו להיות מסוגלים לתפוש באופן אינטואיטיבי את ההבדל בין עובדה, תיאוריה ודעה. אפילו החלטות מוסריות, כמו למשל אם להקריב את חייו של אדם אחד כדי להציל את חייהם של חמישה (כמו בבעיית הקרונית הידועה), נשענות לעתים קרובות על חישובים קשים להבנה של ערך הפרט מול ערך הקבוצה.

אם איננו כשירים לביצוע המטלות הקוגניטיביות האלה, איך אנחנו אמורים להתמודד איתן? האם נכיר בענווה במגבלותינו האישיות ונודה שלאחרים יש ידע רב יותר מאיתנו ורעיונות טובים יותר משלנו? האם אנשים שאינם מרגישים בנוח עם מספרים ועם חישובים אמורים להעריך ולהעריץ את מי שכן? או שמא סביר להניח שתחושה צורבת של אי-יכולת תוביל להתגוננות אינטלקטואלית ולהתנגדות לרעיונות מורכבים?

תארו לכם שאתם מגיעים לרופא המשפחה לבדיקה גופנית שגרתית. אחרי מספר בדיקות הוא מודיע לכם שתוצאותיה של אחת מבדיקות הדם – לזיהוי מחלה נוירולוגית שמתחילה ללא תסמינים אך מחריפה במהירות ומובילה תמיד למוות – הייתה חיובית. הרופא מסביר לכם שכל מי שחולה במחלה הזאת מקבל תוצאה חיובית בבדיקה (אין "שליליים-כוזבים"), אבל שיש שיעור "חיוביים-כוזבים" של חמישה אחוז ("חיובי-כוזב" זו בדיקה שהניבה תוצאה חיובית עבור אנשים שאינם סובלים מהמחלה). אז הוא טופח לכם על הכתף ואומר: "לא הייתי דואג. זאת מחלה נדירה שמשפיעה רק על אחד מכל אלף איש".

לפני שנמשיך, מה תחושת הבטן שלכם לגבי הסבירות שחליתם במחלה? עכשיו קחו לכם רגע וחשבו את הסבירות האמיתית.

מדידה, הסתברות, קוביות

מדידה והסתברות. תצלום: ג'ון מורגן

כשהשאלה הזאת הוצגה לשישים ואחד תלמידים, מרצים ורופאים בבית הספר לרפואה של הרווארד ב-2013, התשובה הנפוצה ביותר הייתה שתוצאה חיובית משמעותה שיש סיכוי של 95 אחוז שחליתם במחלה. פחות מרבע מהאנשים ענו את התשובה הנכונה – כשני אחוזים.

לקוראים שידעו מיד את התשובה אני מציג שאלה נוספת. האם החישוב שלכם, של שני האחוזים, נראה נכון אינטואיטיבית, או שעצם הידיעה שקיבלתם תוצאה חיובית בבדיקה גורמת לכם להרגיש כאילו הסיכויים שחליתם במחלה חייבים להיות גבוהים יותר? לקוראים שטעו בשאלה הראשונה, בדקו איך אתם מרגישים לגבי ההסבר הבא:

כדי לדעת בדיוק מהו השיעור חיוביים-כוזבים, יש לבדוק מספר גדול של אנשים שידוע שאינם חולים במחלה. אם בדקתם 1,000 איש, שיעור חיוביים-כוזבים של חמישה אחוז משמעו ש-50 אנשים בריאים נמצאו חולים בטעות. אם המחלה מופיעה באחד מכל 1,000 איש (שיעור הימצאות), אז אחד מכל 1,000 איש יחזיר תוצאה חיובית אמיתית. לכן 51 מכל 1,000 איש יחזירו תוצאה חיובית, ומתוכם 50 יהיו חיוביים-כוזבים ורק אחד יהיה חיובי אמיתי, כלומר שיעור הסבירות שחליתם, בדוגמה הנ"ל, הוא כשני אחוז (1/51 = 1.96). האם ההסבר הזה נשמע לכם הגיוני וגם "מרגיש" נכון?

מרבית הסטודנטים, הרופאים והמרצים בבית הספר לרפואה של הרווארד נהנים מהשכלה מצוינת ומתמיכה משפחתית וסביבתית רבה. ובדיוק מסיבה זו, הביצועים המאכזבים שלהם בחידת ההסתברות הזאת מעמידים בסימן שאלה את ההסברים המקובלים לתופעת הציונים הגרועים של תלמידי ארצות הברית במתמטיקה ובמדע. אם התלמידים הנמצאים בראש סולם ההשכלה אינם מסוגלים להצליח בחידה הזאת (75 אחוז מהם נפלו קורבן ל"כשל ההסתברות הקודמת"), לְמה אפשר לצפות משאר האוכלוסייה? למרבה האירוניה, המחקר האמור נערך במטרה לבדוק אם לנוכח השיפור בחינוך המתמטי והמדעי בעשרות השנים האחרונות, הרופאים והסטודנטים של ימינו בהרווארד ישיגו תוצאות טובות יותר מקודמיהם שהשתתפו במחקר דומה ב-1978. אך לא כך היה.

אנשים החסרים את הידע או התבונה הנדרשים להשגת ביצועים טובים נוטים שלא להיות מודעים לכך.

אחד הקשרים הידועים ביותר בין ביצועים גרועים במבחני הסקת מסקנות לבין הטיה קוגניטיבית זוהה במחקר “Unskilled and Unaware of It” (משנת 1999), שאותו ערכו הפסיכולוגים ג'סטין קרוגר (Kruger) ודייוויד דאנינג (Dunning), שעבדו אז באוניברסיטת קורנל בניו יורק. החוקרים ביקשו מקבוצת סטודנטים לתואר ראשון לענות על מבחן הערכה עצמית בתחום הסקת המסקנות. בממוצע, מיקמו את עצמם המשתתפים באחוזון ה-66, ומכך אפשר ללמוד שרובנו נוטים להעריך את כישורינו יתר על המידה (ידוע גם כ-above-average effect, קרי "אפקט מעל-לממוצע"). הסטודנטים שנמצאו בעשרים וחמישה האחוז התחתונים העריכו את יכולתם יתר על המידה באופן עקבי, ואלה שדורגו בשנים-עשר האחוז התחתונים מיקמו את כישורי הסקת המסקנות הכלליים שלהם באחוזון ה-68. דאנינג וקרוגר סיכמו:

"אנשים החסרים את הידע או התבונה הנדרשים להשגת ביצועים טובים נוטים שלא להיות מודעים לכך. כלומר, אותה אי-יכולת שמובילה אותם לקבל החלטות לא טובות, מונעת מהם את התחכום שבלעדיו אי אפשר לזהות יכולת, בין שזו יכולתם שלהם או יכולתו של כל אחד אחר".

כדי לראות את ביצועיהם של הסטודנטים מקורנל בפרספקטיבה לאומית, זכרו שבגרסה החדשה של מבחן ה-SAT (המבחן הפסיכומטרי של האוניברסיטאות האמריקניות), ציון מושלם בחלק המילולי והמתמטי הוא 1,600; הממוצע הנדרש כדי להתקבל לקורנל הוא 1,480. הציון באחוזון ה-25 בקורנל הוא 1,390. הממוצע הלאומי הוא 1,010, ויותר מתשעים אחוז מהנבחנים מקבלים פחות מעשרים וחמישה האחוז התחתונים בקורנל (חדשות רעות נוספות: דו"ח ה-National Assessment of Educational Progress  הראה שרק כרבע מתלמידי י"ב נחשבים "מיומנים" במתמטיקה. גם דירוגי המדעים מדכדכים, ללא שום שיפור ניכר בשבע השנים האחרונות בקרב תלמידי י"ב).

מדרגות, סיציליה

"מדרגות לשמיים", מנזר בקליארי, סיציליה. תצלום: gureu

יתכן שצורות חשיבה שגויות והערכות עצמיות מוטעות, הנטועות בנוירוביולוגיה שלנו, מחסנות אותנו מפני ראָיות משכנעות וטיעונים מוצלחיםהייתי רוצה להאמין שהסיבה לסטטיסטיקות המדכאות האלה היא היעדר שכר ראוי או מוטיבציה למורים, תוכניות לימודים לא מוצלחות, היעדר תמריצים כלכליים או האווירה האנטי-אינטלקטואלית השורה כבר זמן רב על האומה. מפתה לטעון שההערכה המופרזת שלנו כלפי עצמנו משקפת תכונות אישיותיות שונות, החל ביהירות וחוסר רגישות לכישוריהם של אחרים וכלה בנרקיסיזם עמוק, המונע מאיתנו לראות את הזולת באור חיובי (כשדונלד טראמפ נדרש להסביר את חוסר ההתמצאות שלו בסוגיות חוץ, הוא השיב: "תאמינו לי שאני יודע על דאעש יותר מגנרלים"). אבל הטענות הפסיכולוגיות האלה אינן מצליחות להסביר את אפקט דאנינג-קרוגר, שזוהה שוב ושוב באנשים ממגוון רקעים ובקשר למגוון של מיומנויות קוגניטיביות. הסבר אפשרי ומטריד הוא שצורות חשיבה שגויות והערכות עצמיות מוטעות, הנטועות בנוירוביולוגיה שלנו, מחסנות אותנו מפני ראָיות משכנעות וטיעונים מוצלחים.

דמיינו את החשיבה האנושית כמין חישוב מנטלי, וכתחושה פנימית לגבי נכונותו של החישוב. שני התהליכים האלה נובעים ממנגנונים עצביים חופפים אך נפרדים, ולכן הם מסוגלים להוביל לסתירות בוטות. דוגמה מצוינת לכך היא תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, כלומר מצב שבו מהלך מחשבתי רציונלי וראיות מדעיות טובות אינם מצליחים לעזור לנו להתגבר על תחושת בטן חזקה, שלפיה הדעה ההפוכה היא הנכונה. אם נחיל זאת על החידה מהרווארד, דיסוננס קוגניטיבי יוצר מצב שבו אני יכול לחשב בקלות ובזריזות שיש סיכוי של שני אחוזים שחליתי במחלה נוירולוגית, אבל בכל זאת איני מצליח להשתחרר מתחושת הבטן שלפיה הסבירות שחליתי גבוהה הרבה יותר.

הסתירה הזאת מופיעה אצלנו כבר בחישובי ההסתברות הפשוטים ביותר. בבית הספר היסודי אנחנו לומדים שהסיכוי שמטבע שנטיל ייפול על 'עץ' או על 'פלי' הוא חמישים אחוז. הידע הזה מוטמע בנו, ובכל זאת הוא מתנגש עם התת-מודע שלנו, המצטיין בזיהוי דפוסים. גם אם בעשרים הטלות רצופות של המטבע התוצאה הייתה עץ, הצד הרציונלי שלכם יודע שתוצאת ההטלה הבאה אינה מושפעת מההטלות הקודמות. ואף-על-פי-כן אתם מזהים, ברמה התת-הכרתית, רצף הסותר לכאורה את האקראיות הטהורה. בהשפעת כוחות תת-הכרתיים אחרים, כמו אופטימיות או פסימיות, אחדים מאיתנו חשים שסביר להניח כי הרצף יימשך (כשל "היד החמה"), ואילו אחרים חשים שהתוצאה הבאה תהיה דווקא פלי ("כשל המהמר"). הסתירה הזאת בין היגיון לאינטואיציה, שהיא הבסיס לכלכלה ההתנהגותית המודרנית, מתגלה בבירור כאשר אנו רואים כיצד אנשים מסתערים על שולחן משחקי הקוביות כדי להמר על שחקן שזכה מספר פעמים רצופות, או כדי להמר בסכומים גדולים דווקא אחרי רצף הפסדים בבלק ג'ק. בקיצור, תחושת הבטן שלנו לגבי העולם עלולה להטות משמעותית את תפישותינו, גם אם מדובר בחישובים ההסתברותיים הפשוטים ביותר.

קוביות, הימורים, קלפים

קובית הימורים: אשליית ההמונים. תצלום: הילרי האליוול.

תארו לכם מוח שבו תחושת הידיעה הפנימית מנותקת ממרכזי החשיבה הלוגית, ושהידיעה הפנימית שלו "נעולה" על רעיון כלשהו. יהיו אשר יהיו הראיות או הטיעונים הסותרים המוצגים בפניו, המוח הזה ימשיך לייצר את התחושה שדווקא הוא צודק. כולנו מכירים את ההתנהגות הזאת בצורתה הקיצונית ביותר – טיפוסים שחושבים שהם יודעים הכול ואי אפשר לשכנע אותם בשום רעיון שסותר את תפישותיהם הקיימות. עלינו לפחות לשקול את האפשרות שהתנהגות מסוג זה היא בעיה של מעגלים עצביים, בדומה לדיסלקסיה.

אני לא מעוניין למהר לפנות לפסיכולוגיה האבולוציונית בכל פעם שצצה שאלה כלשהי בנוגע להתנהגות אנושית. עם זאת, הדרישות המתמטיות והמדעיות שניצבות בפנינו כיום שונות בתכלית מאלה שניצבו בפנינו בעבר, כשהישרדות הייתה תלויה בחישובים מהירים שיכריעו אם עדיף לטפס על עץ כדי להתחמק מאריה המסתער לעברנו, או דווקא להעמיד פני מתים. איש לא השתמש אז במטריצות מורכבות של תורת המשחקים כדי לקבוע מהן אסטרטגיות המדיניות הטובות ביותר למזרח התיכון, אף אחד לא ניסה לבצע ניתוחים של סיכון מול תועלת כדי להחליט אם כדאי לאשר הנדסה גנטית של יבולים, ואף אחד לא השתמש בסטיית תקן כדי להבין מה נחשב לערך נורמלי בבדיקת מעבדה ומה נחשב לערך חריג. כיום רובנו מתקשים לתזמן הקלטה בטלוויזיה.

וכשאנחנו כבר משתמשים במתודולוגיות החדשות האלה, לעתים קרובות אנחנו עושים זאת ללא שמץ של הבנה אינטואיטיבית לגבי מה שאנחנו עושים. רבים מאיתנו (ואני בכללם) מסוגלים לפתור את המשוואה F=ma (החוק השני של ניוטון) בלי להבין באמת את השלכותיה של המשוואה הזאת. וגם אם אצליח להחיות את המחשב שלי כשהוא נתקע, לא יהיה לי מושג מה בעצם עשיתי.

כואב לראות איך הורים משכילים מסרבים לחסן את ילדיהם ומעדיפים את טיעוניה של דוגמנית פלייבוי לשעבר על פני שפע של טיעונים ממדענים מוסמכים

כדי להבין איזו כברת דרך עברנו מאז אותם ימים פשוטים, חשבו על המושג הוותיק "חוכמת ההמונים". ב-1906, ביריד חקלאי באנגליה, התבקשו שמונה מאות איש להעריך את משקלו של שור. אף על פי שההערכות היו שונות מאוד זו מזו, הסטטיסטיקאי פרנסיס גולטון חישב ומצא שממוצע הקולות נמצא בפער של אחוז אחד לכל היותר ממשקלו האמיתי של השור. מכיוון שהיו שם משתתפים מרקעים שונים, החל בחקלאים וקצבים וכלה באנשים שאינם מבינים כלל בבקר, ראה גולטון בממצאיו ראיה המאששת את ערכה של דמוקרטיה: אף שחוכמת ההמונים לא התבססה על מומחיות, היא הניבה תוצאה מדויקת יותר מאשר כל אחת ואחת מההערכות האינדיבידואליות.

שור

כמה הוא שוקל? שור. תצלום: פטריק קלוק

האם גם כיום אנו יכולים להסתמך על חוכמה קולקטיבית – על ההנחה הבסיסית שעליה מושתתת אמונתנו בדמוקרטיה? כואב לראות איך הורים משכילים מסרבים לחסן את ילדיהם ומעדיפים את טיעוניה של דוגמנית פלייבוי לשעבר על פני שפע של טיעונים ממדענים מוסמכים. נכון לעכשיו, 42 אחוז מהאמריקנים (27 אחוז מבוגרי האוניברסיטאות) מאמינים שאלוהים ברא את בני האדם בעשרת אלפים השנה האחרונות. הדמוגרפיה האמריקנית משתנה והולכת – האם בעתיד תמשיכו להרגיש בנוח להפקיד בידי חוכמת ההמונים החלטות העוסקות בתוכנית הלימודים המדעית בבתי הספר או במדיניות החיסונים?

אני אשמח מאוד אם השילוב בין השכלה טובה יותר ותרבות ידידותית יותר למדע ולמתמטיקה יעזור לנו להתגבר על הליקויים האלה. ויש גם חדשות טובות: אמנם הערכותיהם של תלמידי י"ב בתחומי המדעים והמתמטיקה נותרו באותה רמה אף על פי שהזדמנויות ההשכלה התרבו, אבל ישנה גם הצטמקות קלה של הפערים הגזעיים והמגדריים בקרב תלמידים צעירים יותר. אף-על-פי-כן, ראיות ממספר מקורות שונים מעידות על כך שישנם גבולות פונקציונליים ליכולתנו לתפוש באופן אינטואיטיבי עקרונות מתמטיים ומדעיים מודרניים. אלכסנדר דיומא, הסופר הצרפתי בן המאה התשע עשרה, היטיב לומר זאת: "ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא שלגאונות יש גבולות".

החליפו את המילה "טיפשות" ב"מגבלה קוגניטיבית" והרי לכם זיק של תקווה. דוגמה אישית חולפת כעת בראשי. בגלל קשיים חזותיים-מרחביים משמעותיים, איני מסוגל לייצר במוחי תמונות ברורות, ואני מתקשה מאוד בזיהוי פרצופים ובקריאת מפות. רק לעתים רחוקות אני מסוגל לשלוף במודע מזיכרוני חוויות חזותיות שחוויתי בעבר. למרות יחס מיוחד שקיבלתי ממורים סבלניים ומבינים, מעולם לא הצלחתי לתפוש פרספקטיבות או לדמיין אובייקטים גיאומטריים או טריגונומטריים. איני יודע "איך זה" לייצר בקלות תמונה מנטלית של דבר מה, בדיוק כפי שאדם הלוקה בדיסלקסיה אינו יודע "איך זה" לקרוא בקלות.

הקשיים החזותיים-מרחביים שלי אינם מביכים אותי, אבל אם תקראו לי טיפש, עצלן, חדל אישים, אידיוט או עלוב, אני כבר אמצא דרך לגרום לכם להתחרט על כך.

אמנם האנשים הנוטים יותר מכול להערכות עצמיות מופרזות הם אלה שאותם יהיה הכי קשה לשכנע, אבל בטווח הארוך מוטב לנו להבין שהליקויים האלה הם חלק יסודי מהיותנו בני אדם, במקום להעמיד פנים שהם אינם קיימים, או שניתן לפתור אותם באמצעות טיעונים טובים יותר, מידע רב יותר, או מאמץ גדול יותר.

הצעד החשוב הראשון הוא להודות שהמגבלות האלה חלות על כולנו. במאי 2016 כתב דאנינג בנושא הפופולריות הגואה של טראמפ: "הלקח העיקרי שאפשר ללמוד מאפקט דאנינג-קרוגר הוא שהוא חל על כולנו, במוקדם או במאוחר. בשלב כזה או אחר יגיע כל אחד מאיתנו לגבולות המומחיות והידע שלו, ובטעויות השיפוט השוכנות מעבר לגבולות האלה איננו מסוגלים להבחין".

בדצמבר 2016 הסביר טראמפ באופן מושלם – בהיסח הדעת או ממניעים מקיאווליסטיים – את מה שמעטים מוכנים להודות בו: "אני חושב שהמחשבים סיבכו מאוד את החיים שלנו. כל עידן המחשבים הזה יצר מצב שבו אף אחד לא יודע בדיוק מה קורה".

הגיע הזמן שנשאל אם התסכול הפוליטי, הכעס וההתנגדות לרעיונות הפוכים, נובעים בין היתר מהיעדר בסיסי של היכולת להבין איך העולם של ימינו עובד

בשנים האחרונות, אחד הדיונים העיקריים במדעי הקוגניציה נסוב על מידת הרלוונטיות של מושגים כמו "אשמה" ו"שבח" אם הרצון החופשי הוא אכן אשליה. אם לא נדרוש מאנשים לקבל אחריות על פעולותיהם, הדבר יוביל לתוהו ובוהו חברתי. הטלה מוגזמת של אחריות, לעומת זאת, תוביל לדרגה בלתי הולמת של אשמה על מעשים השוכנים בבירור מחוץ לתחומי שליטתו של הפרט. אנו שופטים מתבגרים באופן שונה ממבוגרים, מכיוון שאנו מבינים שמידת השליטה הנמוכה שלהם בדחפים נובעת מסיבות הורמונליות ומכך שאזורים מסוימים באונה המצחית שלהם טרם סיימו להתפתח. אנחנו מאפשרים מרחב תמרון רב יותר בשיפוט מקרים המערבים קשישים אם יש חשד לדמנציה. אנחנו מטילים מידה קטנה יותר של אשמה על רוצח הסובל מגידול באזור-מוח האחראי על ויסות כעס ותוקפנות. ללא הבנה טובה של המדע המודרני, ובייחוד של מדעי הקוגניציה, אנו נתונים לחסדי האינטואיציה הגולמית שלנו, וזאת אינה גישה שתתרום להוגנות ולצדק.

הגיע הזמן שנשאל אם התסכול הפוליטי, הכעס וההתנגדות לרעיונות הפוכים, נובעים בין היתר מהיעדר בסיסי של היכולת להבין איך העולם של ימינו עובד. ההגנה הטובה ביותר נגד אידיאולוגיות לוחמניות אינה עוד ועוד עובדות וטיעונים, וגם לא התעקשות חוזרת ונשנית על עמדות הפוכות, אלא הודאה כנה במגבלות הידע שלנו ובמגבלות יכולתנו להעריך ידע. אם נלמד את הצעירים שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי אנשים בעלי דעות אחרות אלא להעריך את דעותיהם באופן שקול, אולי הם יפתחו מידה רבה יותר של סובלנות וחמלה כלפי נקודות מבט שונות. עולם ידידותי יותר דורש סוג חדש של חוכמת המונים.

לפני שנים אחדות, במפגש מחזור לציון חמישים שנה לסיום בית הספר התיכון, פגשתי את מייק. הוא עמד לבדו בפינת האולם והתבונן בחבריו לכיתה לשעבר. הוא צד את מבטי וסימן לי לגשת אליו. "אבא שלי מספר לי שאתה נוירולוג", אמר. "אולי חשדת כבר אז". הוא המשיך ללחוץ את ידי. "אני רוצה לומר לך תודה שלא צחקת עליי". האם זאת הסיבה שלא הציק לי, שאלתי את עצמי בשעה שמייק הפנה את מבטו ואמר לחלל האוויר, או בעצם לכל אחד ואחת מאיתנו: "אולי אם הייתי יודע..."

 

כן, שוב אנחנו כאן...

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות. הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רוברט ברטון (Burton) הוא נוירולוג, סופר ולשעבר ראש מחלקת מדעי המוח במרכז הרפואי של אוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, בבית החולים Mt Zion. הוא פרסם כתבות בניו יורק טיימס, Salon, Nautilus ועוד. ספרו האחרון הוא A Skeptic's Guide to the Mind: What Neuroscience Can and Cannot Tell Us About Ourselves (משנת 2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: חלונות מוגפים. תצלום: תרזה קלוגה, unsplash.com

Teresa Kluge

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט ברטון, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על העולם מסתבך לנו

01
י.ד.

מאמר אנטי דמוקרטי המתבסס על אי הבנה בסיסית של הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה איננה מוצדקת כי היא מתבססת על "הדבר הנכון" לדעתו של אדם אחד נכבד ככל שיהיה (מין מלך פילוסוף), אלא בגלל שהיא יוצרת מערכת של היזון חוזר בין אלו שמחליטים על הציבור לבין הציבור שמושפע מההחלטות. ואז מסתבר שחלק מההחלטות שהציבור מושפע מהן עד כמה "שהמלך פילוסוף" מצדיק אותן בעיני עצמו מסתברות כמזיקות לציבור והוא בוחר מנהיג שמתנהל אחרת.
התוצאה של מערכת ההיזון החוזר הוא שבטווח הארוך דמוקרטיה מצליחה לערוך התאמה בין צרכי הציבור לבין מה שנדרש לעשות וזאת על אפם וחמתם של כל "המלכים הפילוסופים" שמקיפים אותנו מטעם עצמם.