העולם על פי ויינברג

פרופסור סטיבן ויינברג חושב שאפלטון ואריסטו היו סנובים אינטלקטואלים, שפרנסיס בייקון ודקארט אינם ראוים להערכה שהם זוכים לה ושניוטון היה ״עוף מוזר״. הכירו את האיש שכותב מחדש את ההיסטוריה של המדע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-1967 פרסם סטיבן ויינברג, שהיה אז מרצה אורח ב-MIT, מאמר שהפך בינתיים לאחד המצוטטים ביותר בפיזיקה. במאמר הוא מציג מודל מתמטי ש"מאחד" בין שניים מארבעת הכוחות היסודיים בטבע. הוא הוכיח שם כי שני הכוחות האלה, שנראים שונים בתכלית זה מזה – הכוח האלקטרומגנטי והכוח הגרעיני ה"חלש", שמשפיע על הדעיכה הרדיואקטיבית – הם למעשה שני ביטויים של כוח יחיד ובסיסי יותר. על ההישג הזה, שתרם רבות להבנתנו את פעולתו היסודית של הטבע, הוא קיבל את פרס הנובל בפיזיקה ב-1979 (לצד שלדון גלשאו ועבדוס סלאם, שהשתתפו גם הם במחקר). ויינברג המשיך לתרום תרומות חשובות וחדשניות לפיזיקה התיאורטית, כפרופסור בהרווארד ולאחר מכן באוניברסיטת טקסס באוסטין, שם הוא מלמד כיום. יש לו השפעה רבה על האג'נדה של עמיתיו כיוון שרבים מהם רואים בו את בכיר הפיזיקאים שחיים כיום.

ויינברג הציג גם יכולת מופלאה להסביר את המדע. ברמה האקדמית הגבוהה, המסות החשובות שלו "The Quantum Theory of Fields" ו-"Gravitation and Cosmology" הן יצירות מופת תיאורטיות נערצות על מסטרנטים ודוקטורנטים. ולקהל הרחב, ספרו משנת 1977, "The First Three Minutes" הוא תיאור סוחף של האירועים שהתרחשו ביקום הטרי ברגעים שאחרי המפץ הגדול (בעמוד האחרון של ספר זה מופיעה תובנה שרבים ציטטו מאז: "ככל שהיקום מובן לנו יותר, כך הוא גם נראה לנו יותר ויותר חסר תכלית"). ויינברג הוא פרשן רהוט ומשכנע בכל הקשור להיבטים הפילוסופיים של המדע ולהשלכותיו על המדיניות הציבורית – למשל, המתח בין מדע לדת, היתרונות והחסרונות (בעיקר החסרונות) של מערכות הגנה נגד טילים, ניצול לרעה של המדע על-ידי פוסט-מודרניסטים מסוימים והחיפוש אחר "תיאוריה סופית" בפיזיקה.

זה אינו הניסיון הראשון לתאר את ההיסטוריה של המדע באופן מקיף, אבל ספרו של ויינברג יוצא דופן בכמה מובנים. ראשית, הוא בוחר לשפוט את המדע של העבר לפי הסטנדרטים של ההווה

וכעת ויינברג הוסיף שורה נוספת לקורות החיים המרשימים שלו: היסטוריון של המדע. בעבר הוא עסק בעיקר בעידן המודרני של הפיזיקה והאסטרונומיה, מסוף המאה ה-19 ועד ימינו – תקופה שבה "המטרות ואמות המידה של הפיזיקה לא השתנו במידה ניכרת", הוא כותב. אך כדי להבין כיצד המטרות ואמות המידה האלה התגבשו, הוא הבין שיהיה עליו להעמיק לחקור את ההיסטוריה של המדע. לכן, "במהלך טבעי עבור אקדמאי", הוא התנדב ללמד קורס בנושא – ובמקרה זה, לתלמידי תואר ראשון ללא הכשרה מהותית במדע או במתמטיקה. ואז הוא השתקע במקורות ראשוניים ומשניים. התוצאה היא הספר "להסביר את העולם" ("To Explain the World"), שמתחיל בניצוצות הראשונים של המדע ביוון העתיקה, עובר בעולם של ימי הביניים – הנוצרי והמוסלמי גם יחד – ומגיע עד למהפכה המדעית של ניוטון ומעבר לה.

סטיבן ויינברג עומד משמאל לביאטריקס, מלכת הולנד, בטקס הענקת פרסי הנובל, 1979. באדיבות הארכיון הלאומי בהאג, הולנד.

סטיבן ויינברג עומד משמאל לביאטריקס, מלכת הולנד, בטקס הענקת פרסי הנובל, 1979. באדיבות הארכיון הלאומי בהאג, הולנד.

מובן שזה אינו הניסיון הראשון לתאר את ההיסטוריה של המדע באופן מקיף. אבל ספרו של ויינברג יוצא דופן בכמה מובנים. ראשית, הוא בוחר במוצהר, בהתרסה אפילו, לשפוט את המדע של העבר לפי הסטנדרטים של ההווה. ויינברג מסביר באופן נוקב איפה היוונים והמדענים של ימי הביניים טעו – לא רק במסקנותיהם המדעיות, אלא בגישתם הכללית לחקר הטבע. הוא דוחה מכל וכל את הטענה שאומרת כי אין יסוד להשוואה בין התקופות, שאי אפשר, למשל, לומר שהמדע האריסטוטלי נחות מהמדע הניוטוני כיוון שלכל אחד קונספטים וערכים פנימיים משלו. המטרה היסודית של המדע, הוא טוען, תמיד הייתה זהה: "להסביר את העולם". ורק מאז ניוטון, הוא קובע, אנחנו עושים את זה, פחות או יותר, כמו שצריך.

המטרה היסודית של המדע, טוען ויינברג, תמיד הייתה זהה: "להסביר את העולם". ורק מאז ניוטון, הוא קובע, אנחנו עושים את זה, פחות או יותר, כמו שצריך

סגנונו האישי של ויינברג מוסיף לטענותיו אופי ייחודי. הוא דעתן ומלהיב; הוא מגנה את ה"סנוביות האינטלקטואלית העיקשת" של אפלטון ואריסטו, שניכרת בבוז שהם הפגינו כלפי היישומים המעשיים של המדע, והוא מסביר בדיוק למה הוא חושב שפרנסיס בייקון ודקארט לא ראויים להערכה שהם זוכים לה (כי הם ניסו, כל אחד בדרכו, להגדיר כללים למחקר מדעי, דבר ש"אף פעם לא עובד"). הוא טוען שההתנצלות המאוחרת שנתן האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1979 על רדיפת גליליאו "לקתה בחסר". לטענתו, לא היה די בכך שהאפיפיור יודה כי גליליאו צדק לגבי תנועת כדור הארץ; גם לוּ היה גליליאו טועה, לא הייתה לכנסייה זכות לכלוא אותו ולגנות את מחקרו.

ויינברג מתבל את הנרטיב ההיסטורי שלו באנקדוטות אוטוביוגרפיות. לדוגמה, כשהוא כותב שהאסטרונום הערבי הדגול אל-בירוני נהג לחטוא מדי פעם ב"דייקנות שאינה במקומה" – כלומר, בחישוב יותר מדי ספרות אחרי הנקודה, גם כשהנתונים לא הצריכו זאת – הוא מתוודה ש"פעם אחת הסתבכתי גם אני בצורה הזאת" בעבודת קיץ שבה נדרש לחשב את מסלוליהם של אטומים. הוא מציג הקבלות דקות מסוג זה בין המדע של העבר למדע של ההווה. ראו, לדוגמה, את מה שפיזיקאים מכנים בזלזול "פיין-טיונינג": עריכת התאמות בתיאוריה מדעית כדי לייצר שוויון בין מידות מסוימות, בלי להבין מדוע הן בעצם צריכות להיות שוות. התאמות מסוג זה פגעו במודלים השמימיים של חסידי אפלטון; המודלים האלה הניחו, ללא סיבה טובה, שסְפֶרות שונות הנושאות על גביהן את כוכבי הלכת והכוכבים חגות בתיאום מושלם. אך כפי שוויינברג מציין, בעיה של "פיין-טיונינג" רודפת גם את העבודה המחקרית שנעשית בימינו בתחום של פענוח ה"אנרגיה האפלה" שמאיצה את התפשטות היקום. "הופעתה של תופעת ה'פיין-טיונינג' בתיאוריה מדעית היא כמו קריאת מצוקה של הטבע, המפציר בנו להסביר דבר מה בצורה טובה יותר", הוא כותב.

מעולם לא נתקלתי בתיאור מאלף יותר של האופן שבו הסינתזה הניוטונית – חוקי התנועה וחוקי הכבידה האוניברסלית, שאיחדו את הדינמיקות הארציות והשמימיות – נוצרה מתוך התגליות המוקדמות של קופרניקוס, טיכו ברהה, קפלר וגליליאו 

אך מה שבאמת הופך את הקריאה בספר לחוויה מספקת הם הרהיטות והדיוק המופלאים של ההסברים המופיעים בו. ויינברג הוא רב-אמן השולט בחומר בצורה מושלמת, והדבר ניכר בכל עמוד ועמוד. מעולם לא נתקלתי בתיאור מאלף יותר של האופן שבו הסינתזה הניוטונית – חוקי התנועה וחוקי הכבידה האוניברסלית, שאיחדו את הדינמיקות הארציות והשמימיות – נוצרה מתוך התגליות המוקדמות של קופרניקוס, טיכו ברהה, קפלר וגליליאו (ברור לחלוטין שוויינברג נהנה לשחזר את תהליכי המחשבה של המדענים האלה, והדבר מזכיר לי חתן פרס נובל נוסף, ריצ'רד פיינמן, שנהג לבדר את תלמידי התואר הראשון שלו במכון הטכנולוגי של קליפורניה עם שחזורים מבריקים של תהליכי החשיבה של ניוטון). ויינברג ידוע בקרב פיזיקאים כאדם בעל יכולות חישוב וירטואוזיות, והכישרון הזה השתלם לו כאן. "נהניתי מאוד לחשוף כמה טעויות שעשו גיבורים מדעיים, טעויות שלמיטב ידיעתי לא הוזכרו בעבר על-ידי היסטוריונים", הוא מציין.

יש שיאמרו שההיסטוריה המוקדמת של המדע התחילה טוב, אך הידרדרה בהמשך. ההתחלה הטובה הזו הייתה, לכאורה, הדוקטרינה האטומיסטית – התפיסה שהמציאות, ברמה הבסיסית ביותר, מורכבת מחלקיקים זעירים בלתי ניתנים לחלוקה שנעים בחלל ריק. לאטומיזם אחראים הפילוסופים הטרום-סוקרטיים לוקיפוס ודמוקריטוס. זו גישה נטורליסטית לחלוטין שמסבירה את פעולת העולם בעזרת תהליכים אימפרסונליים, ולא בעזרת רצונן של ישויות על-טבעיות. מנקודת מבט מודרנית, גישת האטומים-בחלל-הריק עשויה להיראות כמו השערה מצוינת (ריצ'רד פיינמן טען שמעולם לא הייתה השערה פשוטה אחרת שהצליחה להסביר את העולם בצורה טובה יותר). אבל ויינברג לא מתרשם מדמוקריטוס והטרום-סוקרטיים האחרים, או לפחות לא מהפרקטיקות המדעיות שלהם. לפי השרידים שנותרו לנו מכתביהם, הם מעולם לא ניסו להצדיק את ההשערות שלהם, או לבחון אותן כנגד הראיות הקיימות. "התיאוריות שלהן היו חסרות שיניים", הוא כותב, ובסופו של דבר דמו יותר לשירה מאשר למדע.

ובכל הנוגע להידרדרות המוקדמת של ההיסטוריה של המדע, נהוג להאשים בכך את אפלטון ואריסטו: את אפלטון, על שטען כי לאמת מדעית ניתן להגיע באמצעות התבונה לבדה, תוך התעלמות מוחלטת מתצפיות אמפיריות; ואת אריסטו, על שניסה להסביר את הטבע בצורה טלאולוגית, במונחים של תכליות ומטרות. ויינברג מסכים עם הביקורת הזו. לדבריו, האידיאל האפלטוני המדבר על השגת ידע לגבי העולם בעזרת התבונה ותו לא היה "מטרה כוזבת ששאבה את השראתה מהמתמטיקה". במשך מאות שנים "עמד [האידיאל הזה] בדרכה של הקִדמה, שהרי זו הצריכה ניתוח דקדקני והתבוננות קפדנית". ו"מעולם לא היה טעם" לשאול, כפי שעשה אריסטו, "מהי תכליתה של תופעה פיזיקלית כזו או אחרת". ובכל זאת, ויינברג מזכיר לנו שיש גם מקום למעט חמלה: "שיטת העבודה של המדע המודרני אינה מובנת מאליה לאדם שמעולם לא ראה אותה בפעולה".

אחד התחומים המדעיים שבהם העולם היווני וההלניסטי כן התקדם הוא האסטרונומיה. התמריץ לעיסוק בתחום זה היה, בין היתר, מעשי: השמיים שימשו כמצפן, שעון ולוח שנה בעת ובעונה אחת. בנוסף, בגלל הסדירות והעקביות של תנועות השמיים היה פשוט יותר לתאר אותן מאשר את התופעות הארציות. ובכל זאת, זה לא היה פשוט מדי. בעוד שמסלוליהם של השמש, הירח ושאר "הכוכבים הנייחים" נראו סדירים יחסית, תנועת "הכוכבים הנודדים" – קרי, כוכבי הלכת – הייתה מתמיהה: נראה היה שהם נעים במהירויות שונות, ואף בכיוונים הפוכים. "חלק גדול מסיפור עלייתו של המדע המודרני עוסק בניסיון – שנפרש על פני אלפיים שנה - להסביר את תנועתם המשונה של כוכבי הלכת", כותב ויינברג. הניסיון הזה החל ב"בעיית שיעורי הבית של אפלטון": מצאו הסבר לנדידתם הבלתי סדירה, לכאורה, של כוכבי הלכת, על בסיס ההנחה שכל התנועות השמימיות הן מעגליות ואחידות במהירותן. למה מעגליות? כי המעגל הוא הצורה המושלמת והסימטרית ביותר; ולכן תנועה מעגלית שמהירותה אחידה ונאמנה היא המתאימה ביותר לגופים שמימיים.

כך טען אפלטון. ואריסטו הסכים. ביקום האריסטוטלי, לכל דבר יש נטייה "טבעית" לתנועה שמגשימה את הפוטנציאל הפנימי שלה. בחלק הסאב-לונארי של היקום (האזור שמתחת לירח), הנטייה הטבעית היא לנוע בקו ישר: מטה כשמדובר בדברים ארציים (כמו סלעים) ובמים; מעלה כשמדובר באוויר ודברים הנובעים מאש (כמו ניצוצות). אך בממלכה השמימית הדברים לא מורכבים מאדמה, מים, אוויר או אש, אלא מיסוד חמישי, אֶתֶר, יסוד מושלם ונצחי. ותנועתו הטבעית היא מעגלית תמיד. הכוכבים, השמש, הירח וכוכבי הלכת נישאים במסלולם על-ידי מערך מורכב של סְפֶרות, ובמרכזן כדור הארץ הנייח.

האמונה האפלטונית/אריסטוטלית שהתנועות השמימיות חייבות להיות מעגליות שרדה מאז בעקשנות. היא היוותה נדבך בסיסי במערכת של תלמי, ששיפרה את המערכת של אריסטו והיא שרדה אפילו את המהפכה הקופרניקאית

האמונה האפלטונית/אריסטוטלית שהתנועות השמימיות חייבות להיות מעגליות שרדה מאז בעקשנות. היא היוותה נדבך בסיסי במערכת של תלמי, ששיפרה את המערכת של אריסטו כיוון שהתאימה את עצמה לנתונים האסטרונומיים; במערכת זו כוכבי הלכת נעו בשילובים של גלגלים הנקראים "אפיציקלים" (אפיציקל הוא העקומה המתעקלת שמתווה נקודה על שפתו של גלגל קטן, המחובר לשפתו של גלגל גדול יותר, בזמן ששניהם מסתובבים).

והיא שרדה אפילו את המהפכה הקופרניקאית. קופרניקוס עצמו היה שמרן למדי בהערצתו האפלטונית למעגל כדפוס שמימי. מניעיו להדחת כדור הארץ והמלכת השמש כמרכזו הנייח של היקום היו אסתטיים בעיקרם. הוא התנגד לכך שתלמי, אף על פי שנותר נאמן לתנועה המעגלית השמימית של אפלטון, זנח את התנאי השני שלו: המהירות האחידה. כשקופרניקוס הציב את השמש במרכז (ליתר דיוק, ליד המרכז), הוא ניסה לעבד את המעגליות ובה בעת להשיב את המהירות האחידה. אבל כדי להתאים את המערכת שלו לתצפיות ולרעיונות של תלמי גם יחד – "לשמור על הסדר" – היה על קופרניקוס להוסיף עוד ועוד אפיציקלים. וזו הייתה טעות, כמובן. וכפי שוויינברג מציין, היא ממחישה את התמה החוזרת בהיסטוריה של המדע: "לעתים קרובות תיאוריה פשוטה ויפה שהתאמתה לתצפיות טובה למדי היא קרובה לאמת יותר מאשר תיאוריה מורכבת ומכוערת שהתאמתה לתצפיות טובה יותר".

הבעיה במערכות של אריסטו, תלמי וקופרניקוס היא שכוכבי הלכת לא נעים במעגלים מושלמים. הם נעים באליפסות – כמו מעגלים שנמתחו במידת מה לאורך ציר אחד. היה זה קפלר, כמאה שנים לאחר קופרניקוס, שהבין זאת בסופו של דבר באי-רצון (שכן גם לו הייתה זיקה אפלטונית). הודות לניתוח שערך בתצפיות הדקדקניות של האסטרונום טיכו ברהה, "היה [קפלר] הראשון שהבין את טבען של הסטיות מן התנועה המעגלית האחידה, אשר התמיהו אסטרונומים מאז ימיו של אפלטון".

החלפת המעגלים באליפסות (המכוערות כביכול) הדיחה את תפיסת השלמות האפלטונית. היא גם הרסה את המודל האריסטוטלי שבו כוכבי לכת נישאים במסלוליהם על-גבי גלגלים דמויי בדולח (המתוארים בסגנון פואטי ב"עדן" – Paradiso – של דנטה). שהרי, כפי שוויינברג מציין, "אין גוף מוצק שסיבובו יכול להפיק אליפסה". רגע של מחשבה מאשש את הטענה הזו: גם אם כוכב לכת היה מחובר לצורה אליפטית, סיבובה עדיין היה מתווה מעגל. ובכל זאת כוכב הלכת ביצעו את תנועתם האליפטית בחלל הריק. מה החזיק אותם במסלולם?

כאן הגיע המדע למחוזות חדשים: הוא הפסיק להסביר את העולם גיאומטרית, לפי צורה, ועבר להסבירו דינמית, לפי כוח. היה זה ניוטון – "עוף מוזר", מודה ויינברג – שהוביל את הדרך. הוא הוכיח שהאליפסות של קפלר הן המסלולים שכוכבי הלכת ינועו בהם אם הכוח שמושך אותם אל השמש פוחת ביחס ריבועי למרחק כוכב הלכת מהשמש (כפי שבהירות פוחתת עם המרחק). ועל-ידי השוואת תנועת הירח במסלולו סביב כדור הארץ לתנועתו של תפוח הנופל מהעץ אל האדמה, הוא הסיק שהכוחות המושלים בהן זהים מבחינה כמותית. "זה", מציין ויינברג, "היה מהלך השיא של איחוד השמימי והארצי במדע".

ויינברג מציג תיאור צלול ונפלא של האופן שבו הגיע ניוטון לחוק הכבידה האוניברסלי (ועל הדרך המציא גם את החשבון האינפיניטסימלי). הוא כולל פרטים וניואנסים שיחדשו גם למי שמכיר היטב את עיקרי הסיפור. גזר הדין שלו בנוגע להישגו של ניוטון הינו חד-משמעי. בניגוד להיסטוריונים אחרים של המדע, שהדגישו כי ניוטון הושפע מצורת החשיבה של ימי הביניים (ג'ון מיינרד קיינס כינה את ניוטון "אחרון הקוסמים"), ויינברג מאמין שהוא מהווה סמן של שינוי מהותי. לעומת הישגיו של ניוטון, "כל הצלחות העבר בתחום הפיזיקה הן מוגבלות". ניוטון הגה הסבר אחיד להתנהגותם של כוכבי לכת, כוכבי שביט, ירחים, גאוּת ותפוחים, ובכך "יצר מודל משכנע ביותר לכל תיאוריה פיזיקליות באשר היא" – מודל שלא התאים לשום קריטריון מטאפיזי קודם.

בניגוד לאריסטו, שהתיימר להסביר את נפילתה של אבן על-ידי תיאור טבעה הפנימי, ניוטון לא התעניין במציאת סיבה עמוקה לכבידה. "איני 'ממציא' השערות", הוא הכריז ב"פרינקיפיה". הדבר החשוב היו העקרונות המתמטיים לתיאור הכוח הזה

גם הקריטריונים להסבר מדעי החלו להשתנות. בניגוד לאריסטו, שהתיימר להסביר את נפילתה של אבן על-ידי תיאור טבעה הפנימי, ניוטון לא התעניין במציאת סיבה עמוקה לכבידה. "איני 'ממציא' השערות", הוא הכריז ב"פרינקיפיה". הדבר החשוב היו העקרונות המתמטיים לתיאור הכוח הזה, ויכולתם המרשימה להסביר באופן מאוחד מגוון רחב של תופעות.
בני זמנו האירופאים של ניוטון, ובייחוד חסידיהם של דקארט ושל לייבניץ, התנגדו למחשבה על כוח בלתי מוסבר שאיכשהו משפיע על מיליוני קילומטרים של חלל ריק. זה נראה להם כמו רעיון מאגי. הדרישה להסבר עמוק יותר לכבידה הוכיחה שהפילוסופים האלה נאחזו באידיאל היווני שאמר כי תיאוריות מדעיות חייבות להיות מעוגנות בתבונה. "למדנו לוותר על זה", כותב ויינברג.

מובן שבהמשך דווקא כן נמצא הסבר עמוק לחוק הכבידה של ניוטון. לפני מאה שנה הוכיח איינשטיין שאפשר להסביר את הכבידה כביטוי של עיקום במרחב-זמן הנובע מנוכחותם של חומר ואנרגיה. במובן מסוים, איינשטיין גירש את ה"כוח" של ניוטון והחליף אותו בגיאומטריה. אולי זה נשמע כמו חזרה לצורת החשיבה היוונית. אבל ויינברג טוען בתוקף שאין להפריז במידת ההבדל בין התיאוריות של איינשטיין וניוטון:

"תורת היחסות הכללית דומה מאוד בסגנונה לתיאוריות התנועה והכבידה של ניוטון: היא מבוססת על עקרונות כלליים שאפשר לייצג במשוואות מתמטיות, שמהן אפשר להסיק בצורה מתמטית את השלכותיהן של מגוון תופעות. והשוואת ההשלכות האלה לנתוני התצפיות מאפשרת לנו לאשש את התיאוריה".

איינשטיין לא הדיח את ניוטון: הוא שילב אותו בתיאוריה שלו. היחסות הכללית מסבירה למה המשוואות של ניוטון עובדות היטב בטווח מוגבל. וזו הסיבה שכיום אנו מלמדים סטודנטים לפתור בעיות בעזרת פיזיקה ניוטונית, ולא פיזיקה אריסטוטלית.

מוסר ההשכל שוויינברג מציג הוא שתיאוריות מוצלחות, כמו זו של ניוטון, עשויות להיות נכונות מסיבות שהוגיהן לא מבינים – סיבות שתיאוריות עמוקות יחשפו בהמשך. התיאוריות העמוקות האלה עשויות להביא עמן חזון שונה ביותר של המציאות. תורת היחסות הכללית, למשל, דוחה את הרעיונות של ניוטון לגבי מרחב וזמן אבסולוטיים ומייתרת את השאלה "מי סובב את מי?" (כדור הארץ את השמש או להפך). אבל למרות שהמעטפת הקונספטואלית השתנתה באופן קיצוני יותר מפעם אחת מאז ניוטון, הגרעין המתמטי הקשה מתקדם באופן קומולטיבי. קדמה מדעית לא נובעת מתיאוריות הבנויות על יסודות של תבונה, אלא מאיחוד של מגוון תופעות תחת שורה של עקרונות פשוטים וכלליים יותר. זה מה שמבדיל בין הסבר לתיאור.

לקראת סוף הספר כותב ויינברג על האושר – שלעולם אינו מושלם – המתלווה לכל תגלית מדעית המובילה לאיחוד כזה של תופעות. הוא מצטט את תלמי המתאר את ההנאה שחש כשביצע פריצת דרך בהסברת הדפוסים השמימיים: "כשאני מחפש אחר הגלגלים הרבים של הכוכבים, רגליי לא נוגעות עוד בפני כדור הארץ; אני מתייצב לצדו של זאוס עצמו ונוטל את מנת האמברוסיה שלי, מזון האלים". אני מניח שוויינברג הרגיש דבר דומה כשהוא עצמו גילה כיצד לאחד שניים מארבעת כוחות הטבע – אך בטוחני שהוא תיאר את תחושותיו בסגנון חילוני ואירוני יותר.

ספרו האחרון של ג'ים הולט הוא “Why Does the World Exist?”.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ים הולט, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על העולם על פי ויינברג

02
Aetzbar

הטעות של ניוטון - מסקנת הכובד במקום חוק שוויון הזמנים

הפיזיקה של בריאת היקום על פי התיאוריה העצברית, The Aetzbarian Theory

היקום נברא מ 5 דברים כמותיים רציפים, והם אורך, שטח, נפח, זמן ואנרגיה.
דבר כמותי רציף, קיים בין אפס כמות לכמות אינסופית.
יש בעולם רק 5 דברים כמותיים רציפים, אך הזמן שונה מכולם, ויש לו 3 הופעות.
הופעה ראשונה היא בתודעה , עם עבר, הווה ועתיד, אך הופעה זו אינה נמדדת.

הופעה שנייה היא במציאות הממשית הניתנת למדידה.
בהתחלה היקום היה ריק, ואז הוא התמלא בזמן סטטי, שהוא נח מוחלט וקר מחלט.
זמן סטטי הוא דבר כמותי, ללא הבחנה של עבר, עכשיו או עתיד.
זמן סטטי ממלא את נפח היקום, והריק כבר לא קיים.
זמן סטטי קיים , כיוון שהוא נמדד.
בכל כיוון שנבחר, נמדוד 0.0033 מיקרו שנייה למטר.

בהמשך התמזג הזמן הסטטי עם האנרגיה, וכך נוצר החומר של העולם.
מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב הראשון ששמו ארץ.
הכוכב הראשון נע לנצח בקו ישר דרך הזמן הסטטי,בעזרת האנרגיה הפנימית שלו.
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכב.
תושב הארץ חש כי הוא נח, ואינו מסוגל למדוד את מהירות הארץ ביחס לזמן הסטטי.

מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב ירח.
בהכרח נקבע כי הירח יקיף את הארץ במסלול מעגלי, בעל רדיוס של 384000 ק"מ
לאחר קביעה זו, אפשר לחשב את הזמן בו מקיף הירח את הארץ.
החישוב מתבסס על מפעלם של גלילי וקפלר, ועל חוק טבע חדש, הנושא את השם:
-----חוק שוויון הזמנים במרחק נבחר של 6300 ק"מ ----

חוק זה אומר: אם הירח יקיף את הארץ, במסלול מעגלי בעל רדיוס של 6300 ק"מ,
אז זמן ההקפה יהיה שווה, "לזמן מחזור מנהרתי" של כדור הארץ.

"זמן מחזור מנהרתי" של כוכב מושג בניסוי המתחיל בממש ונמשך בדמיון.
גלילי מציע ניסוי בו מרפים מכדור בפתח מנהרה החודרת את כדור הארץ מקצה לקצה.
תוצאת הניסוי: הכדור יציג תנועת מטוטלת נצחית בין שני הפתחים של המנהרה, עם זמן מחזור מנהרתי של 1.4 שעות.

קפלר מצא חוק המקשר בין שינוי ברדיוס המסלול המעגלי של הירח, לשינוי בזמן ההקפה.
------ אם רדיוס המסלול יגדל פי N אז זמן ההקפה יגדל פי N כפול שורש N

החישוב: 384000 ק"מ גדול פי 61 מ 6300 ק"מ, ולכן זמן ההקפה יגדל פי 476
זמן ההקפה יהיה 666 שעות, שהם כמעט 28 ימים.

לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, וזמני הקפה סביבו קבועים מראש, ואלה מקיימים את החוק של קפלר.
שוויון הזמנים יופיע תמיד במרחק הנבחר של 6300 ק"מ ממרכזו של הכוכב.
המרחק הנבחר הזה – ( 6300 ק"מ ) הוא קבוע בראשיתי של היקום.
לאחר הופעת חומר הכוכבים, הופיעו הפעולות הפיזיקליות והזמן הדינמי.
כל פעולה פיזיקלית ניכרת ברגע התחלה וברגע סיום עתידי.
הזמן הדינמי נמדד.

לאחר הופעת הפעולות הפיזיקליות , הופיעו גלי זמן סטטי , בעלי מהירות C
גלי זמן נושאים אנרגיה ממקום למקום.

א.עצבר
Aetzbar

http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0ZER1BWF1MF32X60M4E6