העיירה ועונשה

החרבתה של העיירה גרניקה בידי הנאצים חילצה את פיקאסו ממשבר יצירתי והעניקה לעולם יצירה בת אלמוות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הן שתיים: גרניקה ו"גרניקה". מציאות ובדיון. החורבן הפיזי והדקונסטרוקציה החזותית. ההפצצה המשמידה נגד כפר קטן וחסר-ישע, ושבירת הקודים של הייצוג בציור כפי שירשנו אותם מהרנסנס. בכייה של קהילה והדרמה האקספרסיבית של גאון. בשני המקרים, הקול והזעם נוכח מעשה טבח. פעולתם הנואשת של בני-אדם למען החירות, ופעולתו היוצרת של האמן שמפיץ ברבים, כסמל רב-עצמה, את הטרגדיה. ושניהם גם נדונו לא לזכות בקונצנזוס בכל הקשור לפרשנויות של המעשים או של הציור הענק.

קונצנזוס לא היה בקרב המעורבים בני התקופה, שהיו מחולקים למחנות אידאולוגיים ואסתטיים שונים. במרחק של 80 שנה, המחקרים הרבים שנכתבו על ידי היסטוריונים הביאו אותנו להבנה טובה יותר של הפעולות המלחמתיות, וגם של המשמעויות של הציור האמור. בשנת 2017 מזכירים את העבר השנוי במחלוקת הזה בספרד ובארצות אחרות, ומוזיאון המלכה סופיה במדריד מציג בהקשר חדש את "גרניקה".

פיקאסו עקב, בתשומת-לב ומתוך מעורבות אישית, אחר הדרמה במולדתו, שהייתה שקועה במלחמת האזרחים הנוראה

מקור הטרגדיה

ב-1931 הוקמה הרפובליקה בספרד ונפער בקע מעמדי שהיה עתיד לפצל את המדינה גם מן הבחינה הגאוגרפית. ההתקוממות הצבאית שהתרחשה ב-18 ביולי 1936 הייתה עתידה לקבוע קווי הפקדה בין עמדות אידאולוגיות, בין רפובליקנים ומלוכנים, בין שמאל וימין, בין שמרנים ומהפכנים, כשכל צד יכלול תמיד יסודות מגוונים, שלא תמיד יתקיימו ביניהם בנוחות.

נגד הממשלה החוקתית הרפובליקנית והדמוקרטית התקומם הימין שכלל את הקרליסטים של Fal Conde, את המלוכנים של קלוו סוטלו (Calvo Sotelo), הפלנחה (Falange) של פרימו דה ריוורה (Primo de Rivera) וכן קבוצות זעירות נוספות. אט-אט הדמות שהייתה בתחילה עמומה, דמותו של הגנרל פרנקו, החלה להצטייר בבהירות מבין אנשי הצבא האחרים שארגנו את המרד.

החשדנות התבטאה גם בקרב הרפובליקנים (סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים וליברלים). הממשלה של הרפובליקה השנייה ו"החזית העממית" לא הסכימו ביניהן. לכל מפלגה הייתה אסטרטגיה משלה שלא התאימה לאסטרטגיות של המפלגות שלידה. וכך, ההגנה על חוקיות הממשלה ועל מוסדות הרפובליקה עמדה בסימן של כאוס קולקטיבי וכוחות מפלגתיים. כשהמצב נעשה בלתי אפשרי, הצבא פוּרק והוקמו מיליציות עממיות, הערובות היחידות לסדר. אבל בשלב הזה היה כבר מאוחר.

רפובליקנים, לוחמות, מלחמת האזרחים הספרדית

לוחמות רפובליקניות במלחמת האזרחים הספרדית בשעת הפוגה בקרבות, 1936. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

הרפובליקה הצעירה ביצעה תמורות מהפכניות (קולקטיביזציה של התעשייה ושל החקלאות), אך הבהילות וחוסר הניסיון הובילו למעשים קיצוניים ביותר. הרג של אזרחים היה במרכז סדר היום, ועד מהרה העימות הפך בינלאומי. האכזריות והטירוף פשטו בארץ כולה, כשהיטלר ומוסוליני באו לעזרתם של הפרנקיסטים, בעוד מעצמות המערב, צרפת ובריטניה, הססניות ומלאות חשש, הקפידו על מדיניות של אי-התערבות. למעשה, המעצמות הללו נטשו את ספרד האמיתית והלגיטימית והפקירו אותה לגורל אפל. הן מעולם לא התנצלו על כך.

בינתיים, הופיעה ברית המועצות עם האינטרסים האידאולוגיים והפוליטיים שלה, ותמכה ברפובליקנים. אך מעל לכל הופיעו הבריגדות הבינלאומיות, שהוקמו על ידי אנשים חסרי ניסיון אך בעלי אומץ לב אדיר, כדי להתייצב לצדה של החירות והדמוקרטיה. מספר החיילים הנאצים-פשיסטים היה גדול יותר, והם גם היו מאומנים יותר: לִגיון "קונדור" הגרמני לבדו מנה 5000 איש, והיה מצויד בכלי משחית מהדור האחרון. המאזניים נטו לטובת ההתקוממות, שכעת כבר עמד בראשה ובגלוי, פרנקו.

בספרד היו מספר חזיתות מלחמה. בצפון, בארץ הבסקים, כוחותיו של הגנרל מולה (Mola) התקדמו עקב בצד אגודל לעבר העיר בילבאו. בדרך הייתה גרניקה, כפר של שבעת אלפים תושבים, שכעת היה הומה ומתוח יותר מהרגיל בשל הימצאותם בו של פליטים מחבל גויפוסקואה (Guipúzcoa) שנמלטו מפני ההתקדמות של הלאומנים, וגם מן הרעב הכבד. גרניקה עמדה במקום מזה כמעט 600 שנה. המלך פרננדו הקתולי העניק את שבועתו לכפר ב-1476, תחת עץ אלון, העץ המסמל את החירות הבסקית. הכפר כולו נחשב למקום קדוש. ז'אן-ז'ק רוסו כתב שאנשי גרניקה הם האנשים המאושרים ביותר בעולם שכן מושלת בהם "מועצה של כפריים שמתאספת תחת עץ אלון ותמיד מקבלת את ההחלטות הצודקות ביותר".

גרניקה, עץ אלון

עץ האלון העתיק של גרניקה. תצלום: מריו מרטי

היום האמור

26 באפריל 1937 היה יום של שמש אביבית. יום שני של שוק בגרניקה, שהייתה בה אספקה רבה, לטובת הפליטים. בשעת אחר-הצהריים, התושבים עשו את דרכם בחזרה לבתיהם. לפתע, בשעה 15:45, הופיע בשמיים המטוס הראשון. רגעים של מבוכה ואי-שקט: היה זה החלוץ של כוח מוטס אשר כלל 45 מפציצי "היינקל 111", "יונקרס 52", "דורנייר 17" וכן מטוסי קרב מדגם "מסרשמידט 109", כולם חלק מלגיון "קונדור", שחיפה מן האוויר על הכוחות הפרנקיסטיים. הם הגיעו עמוסים בפצצות, כולל פצצות תבערה. במשך שלוש שעות וחצי, בהפוגות של עשרים דקות, רעם הפצצות יחד עם האש שנורתה מן המקלעים הפך את מקום המקלט בארץ הבסקים לעיי חורבות.

בשל איזו גחמה של הגורל נותרו על מכונם בית המועצה וכן האלון האגדי, וגם גשר רנטרייה (Rentería), שככל הנראה היה הנקודה האסטרטגית היחידה, במובן הצבאי, במקום הישוב הפתוח וחסר ההגנה הזה. מספר ההרוגים נע בין אלפיים ל-20 אלף, תלוי את איזה צד שואלים. מספר דומה צוין כמניין הפצועים. כיום, לאחר מחקרים רבים, המספר ירד לפחות מ-500 הרוגים. אבל הזוועה נותרה במקומה.

היינקל 111, גרניקה, לגיון קונדור

מטוס "היינקל 111" מלגיון "קונדור", שהפציץ את גרניקה. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

עם היוודע דבר האסון, העיתונות והרדיו בספרד ובעולם הפיצו ידיעות הפוכות. ההודעות הרשמיות של הפרנקיסטים חזרו על מספר כה רב של שקרים עד שהם הפכו את התוכן ל"פוסט אמת" על פי השיטה היעילה שגבלס היה עתיד לבסס: הם טענו שמי שעשו את מעשה הברבריות היו "האדומים", המרקסיסטים. העיתון "El Diario de Burgos", שהיה מכור לפרנקיזם, הוקיע את ההשערות של "עיתונות זרה מסוימת" המאשימה את הנאצים כמי שביצעו את הטבח. העיתון "El Sol" ממדריד, לעומתו, לצד תיאור אובייקטיבי של האירועים, כלל תגובה מהירה וראשונית של ברית האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים, שהצביעה על כך שההפצצה בוצעה על ידי הגרמנים. בין החותמים היה המשורר רפאל אלברטי ולאון פליפה, המשוררת מריה תרסה לאון וכן סופרים משוררים נוספים, שרבים מהם היו עתידים לִגלות מספרד ולהיות מוכרים כחלק מ"ספרד שבגולה".

במאה העשרים היו כבר אז תקדימים למעשי טבח שנעשו בחפים מפשע. טבח הארמנים, מעשי טבח במושבות באפריקה. ואפילו בקרבת מקום לגרניקה: בחפירות של אלגטה (Elgueta) או בהתקפה האווירית על דורנגו (Durango). אך דומה שהחרבתה של גרניקה איגדה וסיכמה את כל הטרגדיות הקודמות. כדי להביא להרס המסורת הבסקית העתיקה, הנאצים ידעו לבחור היטב את המטרה. ואמצעי התקשורת החדשים – הרדיו, יומני החדשות בקולנוע, תצלומים בעמודים הראשונים של העיתונים – היו גורמים מכריעים, שתרמו להתעוררות דעת הקהל העולמית. לימים תהיה תמימות דעים לפיה בגרניקה בוצעה חזרה לקראת מלחמת העולם השנייה. וינסטון צ'רצ'יל יכתוב על כך: "זוועה ניסיונית".

פיקאסו האמן התגלה כבעל מבט חודר מעיניים ענקיות, שהפכו אצלו כמעט לאברי מין, עיניים שגרמו לו לבוא אל העולם, להפוך אותו לשלו

הצייר בפריס

פבלו רואיס פיקאסו נולד ב-25 באוקטובר 1881 במאלגה. הוריו לא חסכו בשמות פרטיים לרך הנולד, והטבילו אותו כפבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידד (Pablo Diego José de Paula Juan Nepomuceno María de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad). בתחילה, בשחר הקריירה שלו כצייר, הוא קיצר את תעודת הזהות הבלתי נגמרת שלו. על הציורים הראשונים שלו הוא חתם "Ruiz Picasso", שמות המשפחה של אמו ושל אביו. מאוחר יותר הוא העדיף רק "פיקאסו".

כשהיה כבר בפריס, לאחר התקופה הכחולה, הוא חתם Picasso בגלל הצליל וההתאמה לשפה הצרפתית. הוא ניהל חיי נדודים. פיקאסו הצעיר עבר ערים ללא הרף  (מאלגה, לה קורוניה, מדריד, ברצלונה, פריס ודרום צרפת), וגם הרבה לעבור בין דירות. אפילו בפריס הוא העביר את הסטודיו שלו ממקום למקום פעמים רבות. חיי השיטוט הללו – שלא כללו מעולם נסיעות ארוכות ובוודאי לא במטוס, כלי תחבורה שהיה שנוא עליו – ובשל הצורך שלו להחליף רעיות ומאהבות (הרשימה מוכרת, וארוכה מאוד), מעידים על החיוניות האדירה של אדם, שבין אבותיו היו איטלקים וערבים (לימים התגלה אפילו נסיך פיקאסו, בנו של מלך מורי במאה ה-16).

פיקאסו האמן התגלה כבעל מבט חודר מעיניים ענקיות, שהפכו אצלו כמעט לאברי מין, עיניים שגרמו לו לבוא אל העולם, להפוך אותו לשלו. מראשיתה ועד סופה, יצירתו ספוגה תוכן אוטוביוגרפי וארוטיות, יצירה שמעידה על יכולת עבודה אדירה. הוא הותיר אחריו 16 אלף ציורים, 600 פסלים, 200 יצירות קרמיקה, 25 אלף תחריטים ואיורים לספרים, שני מחזות, שירים רבים, דמויות ועיטורים לבלט, 175 מחברות עם הערות והרהורים – והכול בוצע במהירות מסחררת.

"ילדה אוחזת ביונה", פבלו פיקאסו, 1901

הנה נתונים אחדים: את 100 התחריטים ל-Suite Vollard הוא ביצע בארבע ימים; את 26 ההדפסים בנושא מלחמות פרים של Pepe Hillo הוא השלים בתוך שעות מעטות; ואת הבד המונומנטלי של "גרניקה" הוא השלים ב-23 ימים. בגיל 86 הוא יצר 347 הדפסים בששה חודשים; שנתיים לאחר מכן הוא יצר 157 תחריטים ארוטיים, המשקפים יצירתיות מלאת עונג ונעורים – בתוך שלושה חודשים.

פיקאסו השתמש באינספור טכניקות, וגם המציא אחדות. הוא שילב חפצים שהוא מצא, באותה התקופה שמרסל דושאן עשה זאת. הנושאים שלו מגוונים מאוד: היסטוריה, נוף, דיוקן, טבע דומם, עירום, דיוקן עצמי, מיתולוגיה, מלחמות פרים, אימהות ולידה. הוא ניזון מזרם עשיר של סגנונות שונים: נטורליזם, סגנון נאו-קלאסי, אימפרסיוניזם, אר-נובו, קוביזם (שאותו יצר יחד עם ז'ורז' בראק), מופשט, סוראליזם, וכתוספת תמידית – אקספרסיוניזם.

ביכולתו היחידה במינה לאמץ צורות זרות הוא נשען על האמנות השומרית, הציקלדית, היוונית, ההלניסטית, המצרית, הרנסנסית (דירר, רפאל, מיכאלאנג'לו, אל גרקו ואחרים), על הבארוק (רובנס, ולאסקס), על אמני המאה ה-19 (סזאן, דגה, מאנה, קורבה, גוגן, דומייה, אינגרס, רנואר, ון-גוך, שטיינלן, טולוז-לוטרק), על האמנות השבטית האפריקנית וכן על בני זמנו כמו בראק ומטיס, בעיקר. היה לו זיכרון שאינו כלה, כמו מיכאלאנג'לו, שגם הוא השתמש בצורות זרות ורחוקות ממנו. פיקאסו היה מזַמן אליו הכול לפי צרכי הרגע, ויוצר סגנון שהיה שלו באורח אנרגטי, סגנון שאי-אפשר לטעות בו.

פיקאסו השתקע בפריס ב-1901 והוא הטביע את חותמו על האסתטיקה של המאה ה-20 באמצעות תקופות שונות: תקופה כחולה, תקופה ורודה, תקופה שחורה, תקופה פרה-קוביסטית, תקופה קוביסטית – אנליטית, סינתטית – תקופה נאו-קלאסית ותקופה סוראליסטית. בשלב מוקדם בקריירה שלו הוא הפיק יצירות שהיו עתידות להיחשב יצירות מופת כמו "דיוקן של גרטרוד שטיין" משנת 1906, "העלמות מאוויניון" משנת 1907, "הריקוד" משנת 1925 ו"הצליבה" משנת 1930 – אשר הציבו אותו בעיני בני תקופתו כגאון ללא ספק, וגם כגאון שנוי במחלוקת.

העלמות מאוויניון, פיקאסו

"העלמות מאוויניון", פבלו פיקאסו, מוזיאון MOMA, ניו יורק, תצלום: ויקיפדיה

בשנות ה-20 המטורפות, לאחר שהתחתן עם הרקדנית הרוסייה אולגה קוקלובה, בשנת 1917, פיקאסו התחבר לחיי הלילה של התאטרון והבלט, לעולם של מסיבות אלגנטיות וגם למפגשים פרועים של אנשי ה"דאדא". עד שהוא התעייף מחיי הנישואין ומהחיים הבורגניים, ויצא לחפש אפשרויות ביטוי חדשות.

ב-1937 פיקאסו היה בן 55. מפורסם בין מפורסמים, הוא היה בתקופה מסוכסכת בחייו האישיים. הוא נפרד מאולגה – אם כי לא התגרש ממנה – והיא רדפה אחריו ללא הרף. באופקיו הרגשיים הופיעה מארי-תרז, צעירה בת 17, על אף שפיקאסו בשלב הזה כבר הכיר את דורה מאר, צלמת יוגוסלבית שהתחנכה בבואנוס איירס. התפוקה של פיקאסו הידלדלה מאוד באותה עת. עבור מי שהיה רגיל לעבוד ללא הרף, היה זה מצב מדאיג. למתח הפרטי התווספו מתחים חברתיים ופוליטיים: העלייה של הפשיזם והנאציזם, רדיפת היהודים, חוסר היציבות בתחום העבודה, אידאולוגיות חדשות, ובפרט – הדרמה במולדתו, שהייתה שקועה במלחמת האזרחים הנוראה. כל אלו השפיעו על פיקאסו והטילו עליו מועקה. הוא עקב בתשומת-לב ובקפידה אחר מהלך העימות והשתתף מתוך להט באירועים שחבריו ארגנו למען הרפובליקה הספרדית.

הרקע לציור

הממשלה המרכזית במדריד מינתה את פיקאסו למנהל מוזיאון "פראדו", תפקיד שהיה בו יותר כבוד מאשר צד מעשי, שכן פיקאסו הסתפק בכך שהוא ניהל, מפריס, מספר פעולות הצלה של אוסף התמונות יקר המציאות של המוזיאון. בינואר 1937 הוא קיבל הצעה רשמית להשתתף בביתן הספרדי בתערוכה הבינלאומית שנועדה להיפתח במאי באותה שנה, והוא היה אמור לתרום ציור קיר. האירוע נדחה לחודש יוני כיוון שנהר הסיין עלה על גדותיו. ההזמנה לא פירטה דרישה לנושא מסוים. נחתם חוזה שהבטיח לפיקאסו תשלום של 150 אלף פרנקים צרפתיים, סכום לא מאוד גדול אך בכל מקרה גדול ממה שהוא היה מקבל עבור רוב התמונות שלו באותם ימים. המסמך הזה עתיד להיות בעל חשיבות מכרעת במשא ומתן שיתקיים על החזרת "גרניקה" לאחר שהיצירה הושאלה למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

בחודשים שקדמו לכך, פיקאסו הרהר בשורה של אפשרויות נושאיות, אך לא הגיע לכלל החלטה. עד שהגיעה הידיעה על הפצצת גרניקה. המשורר חואן לראה (Juán Larrea) בישר לו על כך ב"קפה פלור" בסן ז'רמן, שם הם נהגו להיפגש לעתים מזומנות. לראה גם הציע לו את הנושא. ב-1 במאי פיקאסו הכין את הרישומים הראשונים ל"גרניקה". מיד באו עוד, עד למכלול של 45 ציורים ורישומים מכינים. כל זאת בעוד הבד, 3.49 מטרים על 7.80 מטרים, ממתין בסטודיו שלו ברחוב גראן אוגוסטן (Grands Augustins), מקום שקיים עד היום.

הציור הושלם ב-3 ביוני. למחרת הוא כבר נתלה בתערוכה הבינלאומית. אם כך, פיקאסו צייר אותו בתוך 23 יום. אלא שפיקאסו היה יכול לומר שנדרשו לו 23 הימים, וכן כל חייו וכל המאות שבאו לפניו, כדי להטביע לנצח במלבן הזה את מכלול הרגשות שלו, את ניסיון החיים הארוך שלו, את הידע והדימויים שהוא אסף מכל תולדות האמנות. הציור הוכן בשבעה שלבים, שתועדו על ידי דורה מאר. סדרת התצלומים הזאת, יחד עם הרישומים וציורי ההכנה הם מסמך יקר ערך לכל מי שרוצה לעקוב אחר נפתולי הדמיון של פיקאסו: המטמורפוזה של הסמלים, הווריאציות של הקומפוזיציה ושל הדימויים, הדחייה העקבית של כל מה שמיותר (וצבע והקולז' שנכללו בהתחלה), השינויים (ה-pentimenti, "החרטות"), עד לסינתזה המופלאה של גוונים של לבן, שחור ואפור-כחלחל, עם צבע ורוד-אוקרה קל, גוון שנעלם היום (היה אפשר להבחין בו עדיין בביאנלה השנייה בסאו פאולו, ב-1953).

על פי דרך עבודתו, פיקאסו המשיך את המסורת, שהוא כיבד תמיד, כדי להיטיב להפר אותה. יש מספר אלמנטים שמקורם בעבר: הביצוע על פי רישומים וציורי הכנה קודמים, הקומפוזיציה הקלאסית במתווה של פירמידה המחולקת לחזית אידאלית, המחולקת לטריפטיך עם חלק מרכזי ושתי כנפיים בצדדים; האיקונוגרפיה הנוצרית (ה-pietas, האימהות, עינו של האל הנוכחת בכל, הצליבה, התופת), והכול מפוזר בצורה מעודנת ורומזנית, שלא תמיד קל לפענחה, גם בשל הסמלים המטעים. דבר דומה קורה עם האלגוריות בציור (הצדק, האמת, התקווה) העולות על הסמלים הקודמים ומאלצות אותנו לקריאה אלטרנטיבית.

גרניקה, פיקאסו

"גרניקה", פבלו פיקאסו. תצלום: Horse Tranquilizer

יצירה בת אלמוות

אופייה האוטוביוגרפי של היצירה ניכר בארבע הדמויות הנשיות שמתייחסות לארבע הנשים שהיו מעורבות בחייו של פיקאסו. וגם בביטולו של חלל הומוגני, היעדר ניגוד בין דמות ורקע, בין מה שבפנים ומה שבחוץ, היעדרה של לינאריות חזותית וההתרוקנות האורגנית שמתחוללת בתשע הדמויות שהן גיבורות הציור; ובסינקרטיזם של זרמים אסתטיים (נטורליזם, קוביזם, אקספרסיוניזם וסוראליזם). אך פיקאסו לא התבצר באנקדוטה והוא גם לא טרח לתאר מקרים קונקרטיים כפי שעשו רובנס ("אימי המלחמה") וגויה ("ההוצאות להורג של ה-3 במאי"), דלקרואה ("הטבח בקיאוס") ופרוד'און ("הצדק והנקמה האלוהית רודפים אחר הפשע") וז'ריקו ("רפסודת המדוזה").

פיקאסו היה אמן שבלע לקרבו צורות של אחרים. וגם צורות משלו: "החלום והשקר של פרנקו", "הריקוד", "שלושת המוזיקאים", יצירות קודמות שלו העוסקות במלחמות פרים, "הצליבה" וכן שפע של תחריטים וציורים המבשרים על האיקונוגרפיה של "גרניקה".

ביצירת המופת הזאת, אולי יצירת האמנות הדגולה ביותר של אמנות המאה ה-20, פיקאסו נוטל על עצמו את הסתירות בין האדם והעולם. הוא מוצא את הארכיטיפים במבוך של הרציונלי/אי-רציונלי, והוא נע בין דחפים מנוגדים של ארוס ותנטוס, וגם מציע מפתחות מסוימים, אבל מיד נראה כמי שאומר את ההפך. הדו-משמעות, ריבוי הערכים של הסמל – הם העדות לגאונותו. "גרניקה" מטלטלת אותנו באלימות של יופייה הפראי. היא מאפשרת לנו לזכור יותר מאירוע מקומי, יותר מאירוע שאפשר למקם אותו בזמן ובמרחב.

"גרניקה", מאשימה, ללא שם או תאריך מפורשים, את הברוטליות של בני-האדם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נלסון די מאג'יו (Nelson Di Maggio), יליד 1928, הוא מבקר אמנות, אוצר, פרופסור לאמנות וסופר מאורוגוואי. הוא מבקר אמנות בעיתונים ובכתבי עת רבים בארצו, משנת 1953 ועד היום. חבר באיגוד העולמי של מבקרי האמנות.

מערכת "אלכסון" מודה למוסף "Cultural" בעיתון "El País" ולמחבר על הרשות לתרגם את המאמר לעברית.

תרגם מספרדית: יורם מלצר

תמונה ראשית: פתיחת התערוכה "הדרך לגרניקה", לציון 80 שנה לאירועים. תצלום: דניס דויל, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נלסון די מאג'יו, El País .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על העיירה ועונשה