העיר הסמויה מן העין

יום יבוא והמציאות הפיזית תהפוך לשורת חיפוש בגוגל, בעזרת אפליקציות זיהוי וטכנולוגיות כמו גוגל גלאס. קשה לנו לדמיין עולם מרובד תלוש מממדיו הפיזיים, אך בקרוב נחיה בתוכו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ברוכים הבאים למרסיי. כאן תטיילו בנחת בסמטאות עמוסות גרפיטי ססגוני ואולי אף תיתקלו באמן גרפיטי המכסה קיר באמנותו, תיהנו מארכיטקטורה מרהיבה, תאזינו למוסיקאים ברחוב ולסיפורו של מקומי בבית קפה. רק אוויר הלילה לא יהיה של מרסיי, אלא זה שבו אתם נמצאים כרגע מול המחשב. כי אפליקציית הסיור הלילי שגוגל העלתה באפריל, היא בסך הכל סימולציה: ברקע מושמעים רחשים אורבניים ואת קצב ההתקדמות בסיור אתם קובעים, תוך הקלקה על "הנקודות החמות" (hotspots), שהן שלושים וארבע פיסות מידע, באמצעות תמונה, אודיו וטקסט, הקשורות למקומות בהם תעברו.

מטרתה המפורשת של האפליקציה היא לדמות סיור לילי ריאליסטי בסמטאותיה של מרסיי. אולם נדמה כי הכוונה הפחות מפורשת (אם כי חשובה אולי יותר) היא להמחיש את פוטנציאל השימוש בגוגל גלאס בכל עיר זרה אפשרית. כלומר, להצית את הדמיון לגבי האפשרויות הטמונות במציאות רבודה- מציאות שעל גביה מוצגות שכבות מידע נוספות כמו קריינות, מפות, סרטונים, תמונות, ציטוטי וויקיפדיה, ציור מסלול ההליכה ועוד. את הגרפיטי שזה עתה ראיתם, למשל, גוגל גלאס עשוי לזהות ולאפשר לכם לברר בזמן אמת מי האמן ואף לחפש עבודות נוספות שלו; בבניין היפה ההוא שם, גר פעם גוסטב פלובר, להלן כמה פרטים היסטוריים; מאחורי קיר המסעדה הזאת שלפניכם מוצע תפריט אקזוטי, אז לפני שאתם נכנסים הציצו במספר מנות והאזינו למה שיש לשף לומר עליהן; והכיכר השוממה שם משמאלכם היא שוק סואן במהלך היום אז כדאי לכם לקפוץ מחר בבוקר...
במובנים רבים, נדמה שהסיור הלילי הווירטואלי במרסיי משקף את האופן בו נתפסת כיום טכנולוגיית המציאות הרבודה באופן כללי. כדאי להתבונן יותר מקרוב; אנחנו עשויים לקבל הצצה להשפעות ולפוטנציאל הטמונים בטכנולוגיה זו, כמו גם לכמה מהבעיות המעניינות שבה.

האינטרנט של המרחב

סוגים שונים של מציאות רבודה כבר נוכחים בחיינו מזה שנים – החל מתצוגת ניקוד במשחק ספורט המשודר בטלוויזיה ועד קסדות טייסים המציגות נתונים על המרחב – אבל ההתפתחות המעניינת החלה להתרחש בשנים האחרונות, בעקבות אפליקציות מכשירים ניידים שהחלו לעשות שימוש מחוכם בתצוגה גרפית, מצלמה, GPS וחיישני תנועה. את השימוש במציאות הרבודה השונות ניתן לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות. האחת היא הפוטנציאל הטמון בענף המשחקים, כמו למשל באינגרס- אפליקציה שמלבישה על העולם הממשי אלמנטים פנטסטיים (חומרים אקזוטיים חיזריים, שערים בין ממדים ועוד) שהופכים את המציאות לפלטפורמה חצי-מדומיינת בה פועלים שחקנים ברחבי העולם. הקטגוריה השניה, קונקרטית למדי, נועדה לשם תפעול, כלומר לסייע לנו לפעול במגוון הקשרים של פנאי, צרכנות ומקצועות. מדידת בגדים וירטואליים, זיהוי חשודים בעת מעקב משטרתי, סריקות ונתונים פיזיולוגיים המסייעים לרופאים לקחת החלטות טובות יותר בניתוח, מודלים המולבשים על המרחב ומסייעים במקצועות כמו עיצוב פְנים ושחזור מבנים... אין גבול לכמות היישומים כאשר ביכולתנו להעשיר את המציאות סביבנו באמצעות מפות, יכולות זיהוי פרצופים, גרפיקה תלת ממדית והשוואת נתונים אונליין.

קל לדמיין כיצד בגרסת מציאות רבודה עתידית אנחנו הולכים בעיר זרה ונקודות שונות בה מוארות בסימון וירטואלי שמרמז על חשיבותן

הקטגוריה השלישית של המציאות הרבודה – לאו דווקא קונקרטית אך דווקא בשל כך המעניינת ביותר בעיני – היא שאר המידע הצפוּן בעולם שעשוי להיות נגיש לנו. בניגוד לקטגוריה השניה, בה המידע מובנה באפליקציות עם ייעוד מוגדר מראש, בקטגוריה זו אנחנו לא תמיד יודעים בדיוק איזה מידע אנחנו מחפשים. בקטגוריה זו העולם הפיזי הוא שורת חיפוש בגוגל ומבנים, כיכרות, גרפיטי, עוברי אורח ושלטים - כולם נעשים היפר-קישור לזיהוי, לתרגום, לפירוט נוסף, לסיפור שמאחורי הקלעים. אנחנו עשויים לשלוף מידע זה באופן אקטיבי או לקבלו באופן פסיבי מאפליקציה שמנחשת צורך מסוים בהקשרים שונים (מסע קניות, טיול בטבע או בעיר, סיור כיתתי במסגרת שיעור היסטוריה וכו').

אפליקציית הסיור הלילי במרסיי, המפתה אותנו לגלות את המידע וההיסטוריה הצפונים באובייקטים סביב, ממחישה כיצד עשויה לפעול הקטגוריה השלישית הזו, שהיא מעין "האינטרנט של המרחב". קל לדמיין כיצד בגרסת מציאות רבודה עתידית אנחנו הולכים בעיר זרה ונקודות שונות בה מוארות בסימון וירטואלי שמרמז על חשיבותן עם סיפור שמסתתר מאחורי האבנים, תמונה היסטורית שמולבשת עליהן כדי שניווכח כיצד זה נראה פעם, זיהוי פרצופו של מוסיקאי בפינת רחוב עם מידע על הופעתו הקרבה ועוד. אבל מאַיִן נובעת המחשבה שעתיד המציאות הרבודה יזכיר בכלל את אפליקציית הסיור הלילי במרסיי- האין זו מסקנה נמהרת מדי? למה שנבקש לחפש כל כך הרבה מידע במרחב ולמה שנניח למציאות הרבודה של העתיד לסמן עבורנו אובייקטים באופן פולשני כל כך?

החיים בוויקיסיטי

יחסית להייפ המרשים שמלווה אותו, גוגל גלאס הוא פרויקט מדשדש למדי בינתיים. אולי מוקדם עדיין לשפוט אך בינתיים, קצת קשה לעכל את הרעיון שנלבש מחשב על הפנים, די מביך לדבר אליו בציבור, וגם לא פשוט לשאת את המבט הביקורתי של הזולת, שאולי מרגיש חשוף מול משקפיים שעשויים לתעד אותו כל הזמן. ואף על פי כן, קשה לדמיין עתיד ללא נוכחות דומיננטית של מציאות רבודה בחיינו. וזאת לא מפני שהמשקפיים יהפכו לעדשות מגע והממשק הקולי יהפוך לממשק מוח-מחשב (למעשה, אין לדעת אם זה יקרה אי פעם). מה שיהפוך את המציאות הרבודה לחלק אינטגרלי בחיינו, הוא בעיקר התפוצצות התוכן שיוטמע במרחב.

התוכן שהמכשירים הניידים שלנו יודעים לחלץ מהסביבה כיום הוא מועט למדי. אם צילמתם את המונה ליזה או את גשר הזהב, אפליקציית goggles תזהה היכן אתם ותציג מי צייר/בנה. זה לא מרשים במיוחד, אך צריך לזכור שהמידע שניתן לזהות כיום הוא די מזערי וההערכות הן כי הוא עתיד לצמוח באופן אקספוננציאלי. התוכן שיוטמע במרחב יוזן בחלקו על ידי בני אדם – באמצעות שיתוף מידע, צילומים, שקלול ביקורות, דירוגים ועוד – ובחלקו על ידי "האינטרנט של הדברים" – חיבור אובייקטים לאינטרנט ויכולתם לתקשר זה עם זה.

על פי דו"ח IDC שראה אור לאחרונה, מספר האובייקטים שניתן לחבר כיום לאינטרנט מתקרב למאתיים מיליארד, אולם רק 14 מיליארד מתוכם מחוברים

על פי דו"ח IDC שראה אור לאחרונה, מספר האובייקטים שניתן לחבר כיום לאינטרנט מתקרב למאתיים מיליארד, אולם רק 14 מיליארד מתוכם מחוברים. עד 2020 מספרם צפוי לעלות ל- 26 מיליארד, תוך שהם יהפכו למקור של כעשרה אחוז מהמידע ביקום הדיגיטלי. ההערכות הן שחיבור לאינטרנט יהפוך כה זול, עד שבשלב מסוים הכל יהיה מחובר, החל ממוצרי החשמל בבית, דרך רמזורים, מכוניות וחיישני זיהום אוויר, ועד בנייני העיר וצינורות הביוב שבאדמתה.
כיום הדיון ברעיון האינטרנט של הדברים מתמקד בכל אותם יישומים שירוצו ברקע ללא התערבותנו, אינטרנט מקביל של מכונות שידברו זו עם זו וינהלו היבטים שונים בחיינו. כמו למשל בית חכם שיפעל לפי דפוסי שימוש או מנעול אופניים שינהל תקשורת עם מצלמות אבטחה באזור, שיוכלו לשלוח תמונות לסלולר של בעל האופניים. מהדיון הזה עולה גם ביקורת חריפה על אובדן הפרטיות לאור מניעים מסחריים של חברות מצד אחד, ומניעים של מעקב ושליטה על ידי מדינות מצד שני. זו ביקורת חשובה אך דומה שהיא כבר די מוצתה. עם זאת, סוגיה אחרת שפחות נידונה, היא איזו מן אינטראקציה ננהל אנחנו עם כל המידע החדש שייווצר?

דמיינו שבדומה לוויקיפדיה המייצרת ומשתפת באופן חופשי מיליוני ערכים,  גם וויקיסיטי תייצר ותשתף מידע אודות כל דבר בעיר ובכך תיצור ממד נוסף - עיר הסמויה מן העין. ניהול מכלול הנתונים המסיבי הזה בזמן סביר (ניתוח ביג-דאטה) בשילוב עיבוד בינה מלאכותית, יאפשרו לאינטרנט של הדברים לא רק לתפעל "בית חכם" בלי התערבותנו, אלא גם ליצור תכנים בוויקיסיטי שגם אנחנו נוכל להתחבר אליהם. אם כל זה נשמע כמו מדע בדיוני, כדאי לציין שבימינו תוכנות כותבות ביממה עשרות אלפי ערכי וויקיפדיה. LSJBOT, למשל, הוא רובוט פורה במיוחד שכתב כבר 2.7 מיליון ערכים ובכך הוא אחראי ל- 8.5% ממאמרי וויקיפדיה, וזאת מבלי שאיש כמעט ישים לב.

אולי לא ניתן כיום לענות על השאלה כיצד האינטרנט של המרחב ישמש אותנו, מאותה סיבה שפעם אי אפשר היה לענות על השאלה מה ניתן יהיה לעשות במחשב אישי או בסמארטפון

המידע שיציף את וויקיסיטי עשוי להכיל כל פיסת היסטוריה מתועדת בכל פינה של העיר, כל התרחשות ציבורית, כל אטרקציה קבועה או חולפת, כל אבדה אפשרית (מחפצים ועד חיות מחמד הנושאים קולרים מקוונים), כל הניווטים והמפגשים האקראיים והמתוכננים שעשויים להתרחש באמצעות תיאום בין אנשים, רמזורים וכלי תחבורה. אם קשה לנו כיום לדמיין שנזדקק לשבריר מכל גודש המידע הזה, אולי זה פשוט משום שברובו הוא עדיין לא קיים ואינו זמין. אולי לא ניתן כיום לענות על השאלה כיצד האינטרנט של המרחב ישמש אותנו, מאותה סיבה שפעם אי אפשר היה לענות על השאלה מה ניתן יהיה לעשות במחשב אישי או בסמארטפון, עד שאלה נכנסו לחיינו.

אמנם המחשב האישי והסמרטפון הם אינם העולם הממשי, אלא רק שער לעולם וירטואלי חסר ממדים פיזיים. ככזה, זהו עולם מבולגן וחסר היררכיה שקל לטעות בו ללא כלים המדרגים תוצאות חיפוש ועורכים קונקרטיזציה למידע (כלים כאלה אכן פותחו כבר בימיה הראשונים של הרשת, שנים לפני שגוגל נכנסה לתמונה). העולם הממשי שונה מהותית בכך שאת המרחב ניתן לחלק פיזית (קווי רוחב ואורך, רשת רחובות, אפטאון ודאונטאון) ולהתמצא בו באמצעות חושינו ובסיוע מפות ומודלים. אך ככל שהעיר צוברת מידע, כך גובר הצורך לארגן ולסנן אותו באופן מלאכותי, כמו למשל באמצעות אינדקסים (דפי זהב וכיו"ב). זו רק ההתחלה. ככל שהמידע הנקלט בחושינו יהווה שבריר הולך וקטן מהמידע על המרחב, ככל שוויקיסיטי הווירטואלית תאפיל על העיר הממשית, כך גם המרחב יצטרך לעבור קונקרטיזציה מחדש. כמו המהפכה שמנועי החיפוש חוללו בעולם הווירטואלי – תחילה בארגון המידע לצורך חיפוש יעיל ובהמשך באמצעות אפליקציות שדוחפות לנו את המידע באופן אקטיבי לפי דפוסי שימוש – מהפיכה דומה לזו תצטרך להתחולל גם בעולם הפיזי. לכן, אפשר לומר שהתפתחות המציאות הרבודה אינה נובעת מאיזה צורך חדש שיצוץ פתאום, אלא מעצם הצטברות וארגון המידע שיוטמע במרחב. השאלה המעניינת היא, כיצד ישפיע עלינו האופן בו נקבל את המידע הזה.

הטעם לצאת מהבית

במאמר שכתבתי לאלכסון לפני שנה, הצעתי שהאינטרנט הולך ומצמצם את פעולת החיפוש וכך מרוקן את המושג הזה ממשמעות. פעולת החיפוש נעה על הספקטרום שבין שוטטות לאיתור. את השוטטות עשויה להניע סקרנות טהורה או לחילופין שעמום סהרורי, כי היא למעשה היסחפות בזרם חסר יעד. מסיחי דעת עשויים לאסוף את המשוטט אליהם לשעה קלה אך הם אינם אלא פתח, קישור להמשך דרך שאינה נגמרת. בקיצון הנגדי נמצא האיתור – פעולה פרוצדורלית שתכליתה מציאה וזיהוי באופן מידי. "חיפוש" הוא תהליך המשלב בין שני ההפכים הללו, ולכן הוא מבטא שתי פעולות מנוגדות: נעילה לצד שחרור, הגדרת המטרה לצד אלתור ופתיחות לדרכים צדדיות, לעיתים אף במחיר של שינוי המטרה תוך כדי תנועה. הכלים והאפליקציות שמוצעים לנו באינטרנט מאפשרים לנו לשוטט (כמו בזרימה הבלתי נגמרת בין סרטוני יוטיוב) או לחילופין לאתֵר (באופן אירוני, "לגגֵל" מידע אין פירושו לערוך חיפוש, אלא להורות למכונה לעשות זאת על סמך מיון היררכי ידוע מראש) אבל כמעט אף פעם לא לחפש.

כיום, הליכה ממשית בעיר זרה כן דומה לפעולת החיפוש. אולם כיצד הליכה זו עשויה להיות מושפעת ממציאות רבודה, אשר תבהיר לנו מהי הדרך הנכונה באמצעות מכסת "נקודות חמות" שכדאי להשלים? כיצד תנועה בעיר שלנו תושפע ממידע שיוצע לנו על הדרך? כיצד סיור כיתתי באתר היסטורי יושפע ממציאות רבודה שתעשיר את התלמידים בכל התמונות והמידע הדרוש? כל זה יהיה וודאי יעיל ומלמד אך צריך לשאול, האם מלכתחילה יהיה טעם לצאת מהבית או מהכיתה? לצד כל יתרונותיה הברורים, האם מציאות רבודה תכליתית ורוויה במידע מסוגלת להותיר מקום למסע כלשהו, מבלי לייתר את הדמיון ומבלי לעקר את הסרנדיפיות, ההפתעה וחדוות הגילוי?

באופן אירוני, דומה כי העשרת המרחב במציאות רבודה עלולה שלא לקרב אותנו אליו כמצופה, אלא דווקא להרחיק. תפיסת מרחב מתגבשת כתוצאה מייצוג מנטלי שהמוח יוצר כאשר החושים (בעיקר העיניים) קולטים את הסביבה. תהליך התפיסה עצמו אינו באמת לכיד וקוהרנטי אך הייצוג המנטלי שמתקבל הוא כן כזה. זוהי אשליה שנוצרת, בין השאר, כתוצאה מתנועה רציפה במרחב, מאסוציאציות חופשיות, מנרטיב שנטווה סביב הפרטים שצדים את תשומת ליבנו- כל אלה מייצרים רושם מסוים של מקום ואווירה. אולם הבלטת נקודות אינפורמציה במרחב קוטעת את רצף קליטתו ומבניית מודל מנטלי של עיר, אנחנו מתחילים לזפזפ בה כמו בערוצי טלוויזיה. התנועה בעיר נעשית דומה יותר לתנועה בקַניון: המישור בו נפרשים רחובות לכל עבר, מצטמצם לכדי שדרה דחוסה של אטרקציות ופרטי טריוויה; התייר המשוטט בעיר, הופך לצרכן של מידע ממוקד; הסובייקט הפועל במרחב נעשה למופעל על ידו.

אתה (לא) נמצא כאן

תרחישים אלה של המציאות הרבודה הם כמובן לא היחידים. אפשר אולי גם אחרת אם נבין, למשל, שהסוכנים החכמים שאמורים ללמוד את דפוסי השימוש שלנו כדי לדעת אילו תכנים והמלצות להציע, יצטרכו גם ללמוד מתי לשתוק. מנהלי פרויקט גוגל גלאס הבינו זאת מההתחלה ולכן הם מדגישים בכנסי מפתחים כמה חשוב לא להציף את המשתמשים במידע שאינו חשוב ורלוונטי דיו. אך אסטרטגיה זו היא פיתרון חלקי בלבד. כדי לייצר עבורנו שקט דיגיטלי שיאפשר לנו להתמקד או לשוטט, מכשירי מציאות רבודה בעתיד יצטרכו לא רק להבחין בין מידע חשוב לפחות חשוב, אלא גם להבין מתי הסחות הדעת פוגעות בנו. זהו אתגר לא פשוט, שיחייב את מפתחי היישומים לשלב ידע ממחקר פסיכולוגי, אך חוקרים מתחילים להבין את חשיבות הסוגיה. למשל, במסגרת פרויקט בשיתוף הרווארד וחטיבת המחקר של מיקרוסופט הריצו ד"ר קובי גל ועמיתיו ניסוי שנועד להבין מתי התערבותם של סוכנים חכמים מסייעת לנבדקים ומתי היא הופכת להסחת דעת בלתי רצויה. ברור כי ישנם הבדלים בינאישיים אך באופן מפתיע, התגלו גם כמה הכללות מועילות. לדוגמה, ככל שאדם קרוב יותר למטרה מסוימת (נניח שהוא בדרך הביתה להכין ארוחת ערב), כך הוא ייטה לדחות את הצעותיו של המחשב. במקרה כזה, כדאי היה להימנע מלהפריע לו גם כאשר המידע תואם את פרופיל העדפותיו ודפוס התנהגותו. מחקרים מסוג זה יידרשו בעתיד כדי להפחית למינימום הנדרש את הפרעותיה של המציאות הרבודה מבלי לפגוע ביתרונותיה. ייתכן שיתגלה, למשל, כי הליכה במהירות מסוימת עם הסטות מבט בדפוס מסוים, דורשות יותר שקט דיגיטלי מאשר מהירות ודפוס אחרים.

בנוסף, במקרים מסוימים, ייתכן שדווקא יישום פחות ישיר ותכליתי עשוי ליצור מציאות רבודה בקנה מידה אנושי יותר. קחו לדוגמה את האפליקציה המטופשת והמושמצת ביותר בעולם כיום: Yo. כן, אני מתכוון לשנוא הטוקבקיסטים הישראלים- המיזם שהושקעו בו מיליון דולר אשר ניתן באמצעותו לשלוח ולקבל רק הברה אחת. המסר שמוזרק להברה היחידה הזו, נוצר באמצעות ההקשר- הזמן, המקום, הסיטואציה, זהות המעורבים. קל ללגלג על הרעיון אך לפעמים, זה בדיוק מה שנזדקק לו ממציאות רבודה: מינימליזם תלוי-הקשר. במקום תזכורות טקסטואליות במיקום מסוים בעיר, במקום המלצות מפורשות עם הסברים ותמונות ושעות פתיחה והוראות ניווט, טכנולוגיית מציאות רבודה עשויה להסתפק בלהאיר מבנה, לסמן פנייה, למסגר שלט או אדם. את השאר נצטרך כבר להבין לבד, או לחילופין, לברר. ההפרעה תהיה מינימלית ככל האפשר, ודווקא הקושי המזערי שעלול להיווצר, ישלח אותנו לחיפוש קטן, שעשוי להניב יותר ממה שהיינו אמורים למצוא.

התקדמות משמעותית נוספת, שתאפשר אופי מינימליסטי יותר של התערבות, תתרחש כאשר מציאות רבודה תהיה רבודה באמת. כיום זהו מושג מטעה למדי משום שברוב מהמקרים, אין בחוויה הזו שום דבר "מרובד": הדימויים הוויזואליים והתכנים הטקסטואליים מחלקים את שדה הראיה לחלונות ולא לשכבות. מה שאמור לייצר את הריבוד הוא עיבוד שכלתני בדיעבד, עיבוד שלוקח את כל החלונות הללו ומתיך את המידע בהם לכדי תפיסת מציאות חדשה. אבל זה ממש לא פשוט: בפועל, ההתקפה על שדה הראיה הופכת את המרחב התלת-ממדי לדפדפן דו-ממדי, ואת התנועה הרציפה לגלישה פרגמנטרית. האלגוריתמים הקיימים כיום לזיהוי עצמים תלת ממדיים, להפרדתם מהרקע ולמעקב אחרי תנועתם, אינם מפותחים דיים וכבדים מדי מבחינה חישובית. אך התגברות על הקשיים הללו תאפשר מציאות רבודה "טבעית" יותר, בה הממשי והווירטואלי מתמזגים.

ייתכנו גם מצבים, שבמקום להתמקד בתפיסה הוויזואלית, יהיה כדאי לרבד את המציאות באמצעות אודיו; ובמקום לחתור להעשרה בידע קונקרטי, לפעמים עדיף אולי לעורר הזרה. הרעיון הזה הוא בעקבות פרויקט מרתק שיזם מושון זר אביב, מעצב מפות Waze ומרצה בשנקר. פרויקט זה, הנקרא You Are Not Here ("אתה לא נמצא כאן"), הינו למעשה סיור עירוני בעזה, אשר בפועל מתקיים במרחב הפיזי של תל אביב. המשתתפים בסיור בתל אביב צוידו במפה דו-צדדית חצי שקופה, כך שהם יכלו לראות היכן רחובותיה וכיכרותיה של תל אביב מתלכדים עם אלה של עזה. בנקודות שנקבעו מראש הם האזינו להקלטה עם הסברים באנגלית, מפי הבלוגרית העזתית לילה אל חדד, על המקום העזתי המקביל. השימוש בהליכה כמדיום עליו הולבש הסיור הקולי, נועד לייצר סיפור עזתי אחר, כזה שצרכן החדשות הישראלי אינו מכיר, סיפור בעל קנה מידה אנושי וקרוב. אך באופן אירוני, הקרבה הזו התאפשרה דווקא מיצירתה של הזרה: המקום שהעיניים רואות אינו המקום עליו האוזניים שומעות ולכן, המשתתפים נאלצים להפעיל את דמיונם ולהתבונן מחדש במבט רענן במה שמוכר להם. המציאות הרבודה האודיו-מרחבית שנוצרת מציתה שרשרת אסוציאציות שהופכת את הריחוק לקרבה.

פרויקט You Are Not Here הזכיר לי גם כיצד ב- 2001, בפרץ של גאווה לאומית ניו-זילנדית בעקבות הקרנת הסרט הראשון בטרילוגיית שר הטבעות, שמה של הבירה שונה למשך שבוע מוולינגטון ל- Middle Earth (העולם המדומיין בְשר טבעות) ובמקביל, הוצעו סיורים מודרכים קוליים בכמה מאתרי הצילום המרהיבים. תוך האזנה לקריינות אודות הרפתקאותיהם של ההוביטים במרחב סביבי, לא יכולתי שלא לחוות את המציאות קצת אחרת (הגבעות הירוקות הועתקו, לכמה רגעים, לעולם המדומיין של טולקין). מדוע שיעורי תנ"ך אינם יכולים להתנהל כך? והאם גם המרחב בעיר זרה עשוי לעיתים להתעורר לחיים באופן דומה? לשם כך נצטרך לחשוב על המציאות הרבודה מחדש ובאופן כללי, ייתכן שלא כדאי יהיה לפתח את יישומיה רק לאור עקרונות היעילות, הישירות והמידיות. דרושים יהיו לא מעט תכנון ומחשבה כדי לגרום למידע הטמון במרחב לזקוף את ראשו באמצעות המדיום הנכון ובעיתוי ובהקשר המתאימים, וגם כדי לדעת מתי העיר הסמויה מן העין צריכה להישאר סמויה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על העיר הסמויה מן העין

01
בן רוטשילד-נריה

מעניין מתי יופיע זבוב הפרסומת מסיפורו של פיליפ ק. דיק ולאט לאט ישגע את כל מי שלא יוכל להרשות לעצמו לבטל את הפרסומות, שיהפכו כולן לנסתרות. מעניין אם נהפוך לסופרמנים עם תפיסה קולקטיבית וחושים משופרים. מעניין אם מתישהו כבר לא נוכל להבדיל בין אמת לאמת, והאם זה ישנה כבר...

אותם מיליארדי מוצרים שמחוברים לאינטרנט, ושצפויים לחבור אליו אף יותר ככל שנתקדם, הופכים לאט אבל בטוח גם ל"אח הגדול" הכי גדול שהיה פה אי פעם. אנשי ה-NSA בארה"ב בטח קופצים משמחה, בכל פעם שמישהו מחבר מצלמת אבטחה למערכת בית חכם.