אלכסון סביבתי העננים לא יזכרו

המאמר הוא חלק שני מתוך שלושה. החלק הראשון זמין כאן, והחלק השלישי זמין כאן.

שדרוגים טכנולוגיים והבריחה למאדים

בני אדם מתים על טכנולוגיה. היא הכלי שבאמצעותו הפכנו למין השולט בכדור הארץ, הכפלנו את תוחלת החיים שלנו, נסענו ברחבי העולם כדי לאסוף משאבים ורעיונות, ואפשרנו לעצמנו להתחבר בן רגע לכל אחד, בכל מקום, היישר מהבית. הטכנולוגיה מספקת לנו בידור, השכלה, מפלט יצירתי, כלים רפואיים ואינספור יתרונות אחרים. היא גם גורם הרסני. באמצעותה אנו עושקים ומרעילים במהירות את המערכת האקולוגית וגורמים להכחדת חלקים גדולים מהטבע.

טכנולוגית לוחמה הפכו אותנו למין הרצחני בהיסטוריה. במאה ה־20, המאה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, נהרגו כ־231 מיליון איש, רובם אזרחים, במלחמות ועימותים שונים

טכנולוגיות אנרגיה וטכנולוגיות תעשייתיות זעזעו את האטמוספרה ואת נתיבי המים שלנו, והרעילו אותם. טכנולוגיית הסייבר שלנו יצרה תעשייה כלל־עולמית של גניבות מקוונות, ניצול ילדים לצרכי פורנוגרפיה ותקיפות מיניות, גניבת זהויות, סחר בסמים ופעילויות פליליות רבות נוספות המתאפשרות באמצעות האינטרנט. טכנולוגית לוחמה הפכו אותנו למין הרצחני בהיסטוריה. במאה ה־20, המאה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, נהרגו כ־231 מיליון איש, רובם אזרחים, במלחמות ועימותים שונים. לכלי הנשק המשוכללים של המאה ה־21 יש יכולת גדולה אף יותר לייצר מוות והרס נרחבים בלחיצת כפתור וממרחק קילומטרים רבים.

השקעה לעומת הישגים, תועלת לעומת סכנה: טיל בליסטי בין-יבשתי מתוצרת רוסיה (2010). תצלום: Goodvint, ויקיפדיה

כפי שאמרה לי ג'ואנה מייסי (Macy) בריאיון לפני יותר משלושים שנה, "אנחנו חושבים שהטכנולוגיה תציל אותנו. הטכנולוגיה היא שהכניסה אותנו לצרה הזאת".

אנשים רבים מניחים שהטכנולוגיה תיתן מענה לבעיות האקולוגיות האדירות שלנו, בכך שהיא תשנה את בני האדם עצמם באופן שיעזור להם להסתגל לבעיות האלה, או אפילו תיקח אותם הרחק מכדור הארץ

ואף על פי כן, אנשים רבים מניחים שהטכנולוגיה תיתן מענה לבעיות האקולוגיות האדירות שלנו, בכך שהיא תשנה את בני האדם עצמם באופן שיעזור להם להסתגל לבעיות האלה, או אפילו תיקח אותם הרחק מכדור הארץ. יש טכנוטופים – אלה שמניחים שהטכנולוגיה תוביל אותנו בעתיד לאוטופיה – שרוצים לשלוח אותנו למאדים. יש גם המקווים שנוכל להיפטר כליל מכבלינו הביולוגיים (מי בכלל רוצה להיסחב בתוך גוש בשר?) ופשוט לטעון את התודעה שלנו לתוך מחשבים ולחיות לנצח. כלומר לחשוב לנצח.

ואולי נעדיף להיות חצי קיבורגים. אילון מאסק (Musk), מנכ"ל טסלה ו-Space X, ואחד ממייסדי Neuralink, מפתח טכנולוגיה שתאפשר לנו להזריק לתוך מוחנו חומר עצבי ממוחשב, מעין סיב דמוי תחרה שנפרש בתוך המוח ומשמש כממשק לתקשורת עם מחשב. כך נוכל להעביר ידע דיגיטלי ישירות לתוך החומר האפור שלנו ולשלוף אותו משם בן רגע. מאסק טוען ששילוב זה של טכנולוגיה דיגיטלית וביוטכנולוגיה ייתן לנו סיכוי לשרוד את סכנת הבינה המלאכותית הבלתי מבוקרת, שלדעתו תאיים עלינו בקרוב.

מאסק גם מפתח תוכניות ליישב את מאדים. הוא חושב שבני האדם יוכלו להפוך ל"מין רב־כוכבי", מה שאמור לעזור בפתרון הבעיות שלנו על פני כדור הארץ, בייחוד אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית. הוא חוזה מחזור ראשון של מתיישבים שיטוסו לכוכב הלכת האדום בטילים בני שלושים וחמש קומות שאותם הוא מתכנן עכשיו. התוכנית של מאסק למאדים כוללת גם מגורים בכיפות סגורות, על קרקע שעובדה והותאמה לכך, שבתוכן נבלה את כל ימינו ולילותינו (אחרי ככלות הכול, המתיישבים לא יוכלו לצאת החוצה כי אין כמעט חמצן – יש רק אטמוספרה של 95 אחוז פחמן דו־חמצני, רמות קרינה השקולות לעשרים וארבע סריקות סי טי ביום, וטמפרטורה ממוצעת של מינוס 63 צלזיוס). ביל מאהר ביצע בתוכניתו קטע מצחיק נורא ומעורר מחשבה על המעבר למאדים.

אנחנו כאן, לא במאדים. תצלום: איליין קסאפ

אבל לקראת המעבר למאדים, אולי כדאי לנו לשקול את ההשלכות הפסיכולוגיות של המגורים בצפיפות רבה ללא אפשרות לצאת אל העולם שמחוץ לכיפה. כבר ניסינו משהו דומה בכדור הארץ בתחילת שנות התשעים, כהכנה להתיישבות במאדים. הפרויקט הזה, שנקרא ביוספרה 2, ניסה לשחזר את המערכות הביולוגיות של כדור הארץ במתקן חממה סגור לחלוטין על שטח של 12 דונם במדבר באריזונה. המבנה הכיל שבעה "בִּיוֹמים" (אזורים ביולוגיים שונים, כמו יערות גשם, מיני אוקיינוס, שונית אלמוגים, יער מנגרובים, סוואנה) ושימש במשך שנתיים כביתם של שמונה אנשי צוות שנודעו בכינוי "הביוספרים". הם גידלו את המזון שלהם בתוך המתחם ודאגו לקיומן התקין של המערכות הפנימיות.

אלא שלא הכול הלך חלק. זמן קצר לאחר תחילת הניסוי, שיצא לדרך ב-1993, החלו רמות הפחמן הדו־חמצני לעלות, ואילו החמצן והמזון הלכו ואזלו. בנוסף לכך, משתתפי הניסוי לקו בתסמונת השם "אנטגוניזם אירציונלי", שהובילה לכך שריבים וקרעים בין שמונה אנשי הצוות הסתיימו בחלוקה שבטית של ארבע נגד ארבע, שנותרה על כנה עד לסוף הניסוי. כפי שאמרה ג'יין פוינטר (Poynter) מהשמינייה המקורית בהרצאת TED: "אפשר לומר שדי השתגענו". אחרי שנה, בניסיון השני לקיים חיי ביוספרה, קבוצה חדשה הצליחה לגדל מספיק מזון, וגם לא הזדקקה לתוספת חמצן, אבל חבריה שהו במתקן חצי שנה בלבד. כך או כך, בכל פעם שהתעוררו בעיות הקשורות לחמצן, מזון או מים, העזרה הייתה במרחק שיחת טלפון ונסיעה קצרה, לא במרחק 53 מיליון קילומטרים. ניסויי הביוספרה האלה צריכים לשמש כלקח גם למיליארדרים שמתכוננים ליום הדין על ידי בניית בונקרים מפוארים מתחת לפני האדמה.

הייתה לנו זכות היסטורית ליהנות משפע משאבים בלתי מנוצלים בכל פעם שהגענו למחוז חדש. תמיד יכולנו לעבור למקום אחר, בין שהוא לא היה מיושב ובין שהוא דרש מאיתנו לקיים משא ומתן עם המקומיים, להכניע אותם או לחסל אותם. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית היה כדור הארץ מקום גדול ושופע. אבל כעת הוא מתכווץ במהירות

צפיתי בראיונות רבים עם אילון מאסק. אני מחבבת אותו. הוא לא נראה לי כמו נבל קולנועי הסובל משגעון גדלות. הוא דומה יותר לילד הגאון בכיתה שמראה לך בהתלהבות את רשת החשמל שהוא בנה מלֶגו. מאסק והמהנדסים המנסים להתאים את הטבע לצורכינו, משתייכים לשורה ארוכה של אשפי טכנולוגיה שהפכו את התקופה שאנו חיים בה למה שהיא – האנתרופוקן, "התקופה הגיאולוגית שבה הפעילות האנושית היא ההשפעה העיקרית על האקלים והסביבה".

הייתה לנו זכות היסטורית ליהנות משפע משאבים בלתי מנוצלים בכל פעם שהגענו למחוז חדש. תמיד יכולנו לעבור למקום אחר, בין שהוא לא היה מיושב ובין שהוא דרש מאיתנו לקיים משא ומתן עם המקומיים, להכניע אותם או לחסל אותם. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית היה כדור הארץ מקום גדול ושופע. אבל כעת הוא מתכווץ במהירות. כלומר, אנחנו רבים יותר, ואילו בתי הגידול שיכולים לקיים חיים מעטים יותר, כפי שביל מקיבין (McKibben) מסביר בכתבה מ־2018 בניו יורקר שכותרתה "כך מזג האוויר הקיצוני מכווץ את כדור הארץ".

החיים עצמם: יער עצי מנגרוב, בשמורת הטבע של שפך נהר ה-Saloum בסנגל. תצלום: Curioso Photography

ה"כלכלה" האמיתית של ימינו היא היחס בין אוכלוסיית העולם לבתי הגידול שיכולים לקיים חיים. ואנחנו בגירעון

ה"כלכלה" האמיתית של ימינו היא היחס בין אוכלוסיית העולם לבתי הגידול שיכולים לקיים חיים. ואנחנו בגירעון. ולכן נראה לנו נהדר שאנשים כמו אילון מאסק ואחרים מנסים למצוא דרכים להמשך החיים האנושיים, בחלל החיצון או במוח מסוג חדש.

גיאו־הנדסה, או הנדסת האקלים, מספקת לנו מערך מציאותי יותר של פתרונות טכנולוגיים, ורבים מהם אכן נשמעים סבירים יותר משינויים קיברנטיים במוח, או מהעלאת התודעה למחשב, או מהגירה למאדים. ודווקא מסיבה זו, הפתרונות הגיאו־הנדסיים האלה מטרידים אף יותר: כי סביר להניח שבקרוב, כשהעולם יהפוך יותר ויותר נואש, נעשה בהם שימוש רב.

סוג אחד של כלים גיאו־הנדסיים עוסק בניהול קרינה סולארית, קרי החזרת אור השמש אל החלל. בין ההצעות בתחום הזה אפשר למנות ריסוס טונות של סולפטים (או בגרסה הפחות מדאיגה, גבישי מלח) באטמוספרה כדי לחסום את אור השמש, או עריכת שינויים יזומים בעננים, בצמחים ובקרח כך שייטיבו להחזיר את האור. קבוצת חוקרים מהרווארד, במימון חלקי של ביל גייטס, מתכננים לבחון טכנולוגיה חדשה שנועדה לחסום את אור השמש על ידי פיזור סידן פחמתי בסטרטוספרה מעל דרום־מערב ארה"ב. אחת הבעיות הברורות עם ניהול קרינה סולארית, אם מתעלמים מההשלכות הקטלניות שההתעסקות עם האוויר שאנו נושמים עלולה לגרום, היא שאנחנו נמשיך להתחמם מהקרקע. זה כמו לשים מגן שמש על שמשת המכונית ביום חם. המכונית עדיין מתחממת מבפנים, פשוט קצת פחות מהר.

זן נוסף של גיאו־הנדסה נקרא "לכידת ואחסון פחמן". כלים אלה אמורים לסלק את הפחמן מהאטמוספרה ולבנות מתקנים לאחסונו. אחת מההצעות הרבות שבוחנים כעת היא לפזר באוקיינוס כדוריות ברזל כדי לעודד "פריחה" של פלנקטון שילכוד בתוכו פחמן. סוג אחר של לכידת פחמן הוא מתחום הביו־אנרגיה. בבריטניה נערך כעת פרויקט הוכחת היתכנות בשם Demonstrator, שבו שורפים עץ כדי ללכוד פחמן – עצים מאחסנים בתוכם פחמן, וההנחה היא שאם נגדל עצים ונשרוף אותם במתקן לכידה סמוך, נייצר פליטות פחמן שליליות. מבקרי השיטה הזאת, מצדם, טוענים שחסידיה אינם מחשבים במדויק את עלות פליטת הפחמן הגבוהה של תהליכי האנרגיה השונים המעורבים במיזם נפתל כזה.

שוברים את המשוואה של האטמוספירה. תצלום: מאט ארץ

אם הקריאה על כל השיטות האלה מעוררת בכם אי־נוחות, אינכם לבד. רבים מאיתנו מתנגדים באופן אינטואיטיבי לעיסוק באטמוספרה, או ליישום שיטות שיתירו לנו לכאורה להמשיך באותו קצב של פליטות פחמן מתוך אשליה שכעת המצב בשליטה. קודם כול, ישנו החשש שהפרויקטים האלה ייצרו תופעות לוואי שיאיצו את החורבן. ויש גם עצב עמוק, ברמה התאית ממש, נוכח המחשבה שידיים אנושיות יוסיפו לשנות את האקלים אחרי שכבר הפרנו את האיזון שלו במידה רבה כל כך. ובכל זאת, אנשים רבים רוצים לנסות פתרונות גיאו־הנדסיים, אף על פי שנתונים רבים מלמדים שהפתרונות האלה יגרמו פליטות פחמן רבות בעצמם ולכן יהיו מאוד לא יעילים ואף מסוכנים.

אם טכנולוגיה נתונה היא ישימה, אין זאת אומרת שאנחנו מוכרחים לנסות אותה רק מפני שאנחנו במשבר. הרי עד כה התעלמנו מההשלכותיהן של רבות מהטכנולוגיות שלנו, יישמנו אותן ללא דיון ציבורי, וכעת אנו נענשים על כך

קלייב המילטון (Hamilton), מומחה לאתיקה ציבורית וחבר ברשות לשינוי האקלים של אוסטרליה, עוסק בכך לעומק בספרו Earth Masters: The Dawn of the Age of Climate Engineering. ראו גם את דוח גרינפיס בנושא לכידת ואחסון פחמן.

התוכניות הגיאו־הנדסיות האלה מצמררות במיוחד כי לא רק מטורפים עם תיאוריות קונספירציה מציעים אותן, אלא גם כמה מהמהנדסים העשירים, החזקים והמבריקים של ימינו. ומממנות אותן קואליציות של חברות נפט וגז גדולות, בתמיכת ממשלות, המסתמכות על מחקרים מדעיים שממעיטים בחשיבות ההשלכות השליליות.

אף שרווח כספי הוא ודאי אחד המניעים העיקריים לתוכניות כאלה, אין טעם להוקיע את האנשים שמנסים להוציא אותן לפועל, בייחוד אם הם חושבים שהם מסייעים לפתרון המשבר. אבל חשוב גם להבין שאולי התבונה שלהם פחות מפותחת מסוג האינטליגנציה שמייחד אותם. אם טכנולוגיה נתונה היא ישימה, אין זאת אומרת שאנחנו מוכרחים לנסות אותה רק מפני שאנחנו במשבר (גישת "אם אפשר לעשות, צריך לעשות"). הרי עד כה התעלמנו מההשלכותיהן של רבות מהטכנולוגיות שלנו, יישמנו אותן ללא דיון ציבורי, וכעת אנו נענשים על כך.

כפי שאמר לי ג'רי מאנדר (Mander) בריאיון ב־1991 לאחר פרסום ספרו In the Absence of the Sacred: The Failure of Technology and the Survival of the Indian Nations:

"מביאים לנו טכנולוגיות חדשות בלי דיון מעמיק בנוגע להשפעתן על כדור הארץ, על מערכות היחסים החברתיות והפוליטיות, על בריאות האדם, על הטבע, על השקפותינו באשר לטבע ולעצמנו. כל טכנולוגיה חדשה משפיעה על הדברים האלה. מכוניות, למשל, שינו את החברה מן הקצה אל הקצה. אילו התקיים דיון בנוגע לקיומן של מכוניות, היינו שואלים, 'האם אנחנו רוצים לסלול על כל אדמותינו בשבילן? האם אנחנו רוצים שהחברה תתרכז במוקדי בטון עירוניים? האם אנו רוצים שמשאב אחד – נפט – ישלוט במערכות היחסים האנושיות והפוליטיות בעולם?' לתרבות שלנו חסר בסיס פילוסופי, הבנה נכוחה של תפקיד האדם בכדור הארץ שתעזור לנו לקבל החלטות מושכלות לגבי המצאות כאלה לפני שמיישמים אותן. אם תהיה לנו הבנה כזאת, נוכל לומר, לא, אנחנו לא רוצים ללכת בכיוון הזה כי הוא יפגע בקדושת החיים, כי הוא ינתק אותנו מהטבע ויפריע לנו לראות את הגבולות שלנו. ברגע שאת חיה בחברה תעשייתית טכנולוגית, הבחירות נעשות הרבה יותר קשות. גם אם נדמה לך שמכוניות הן בעייתיות, כמעט בלתי אפשרי לתפקד בלי מכונית. אי אפשר לתפקד בלי טלפון או מחשב אלא אם את פורשת מהחברה".

הפער בין התבונה לאינטליגנציה עלול להיות הגורם שיוביל גם לשקיעתן הבלתי נמנעת של צורות חיים אחרות ביקום. ישנה תיאוריה בשם The Great Filter, המנסה להסביר מדוע, למרות הסיכויים הגבוהים להפליא שיש חיים בכוכבי לכת אחרים, לא שמענו מהם עד כה. אסטרופיזיקאים חישב ומצאו שביקום המוכר יש בערך עשרה מיליארדי טריליון כוכבי לכת שבהם יש אזורים אפשריים ליישוב, הנקראים לעתים "אזורי זהבה", goldilocks zone, על שם הילדה מסיפור זהבה ושלושת הדובים: כוכבי לכת שחגים, כמו כדור הארץ, בדיוק במרחק הנכון מהכוכב שלהם – לא קרוב מדי ולא רחוק מדי.

חלום בשמי טנג'יר: הגאולה לא תימצא בעוד כוכבי לכת וגם לא בירחים לרוב. תצלום: ראול קאצ'ו אוסס

יתכן מאוד שלפני שציוויליזציה מגיעה לרמת התפתחות המאפשרת לה תקשורת בין־גלקטית ותעבורה בין־גלקטית, היא מחסלת את עצמה כתוצאה משינוי אקלים, התפוצצות אוכלוסין וגורמים אחרים הקשורים לעליית הציוויליזציה הטכנולוגית

לפי תאוריית The Great Filter, לפני שציוויליזציה מגיעה לרמת התפתחות המאפשרת לה תקשורת בין־גלקטית ותעבורה בין־גלקטית, היא מחסלת את עצמה כתוצאה משינוי אקלים, התפוצצות אוכלוסין וגורמים אחרים הקשורים לעליית הציוויליזציה הטכנולוגית. בריאיון עם כריס הדג'ס, הסביר אדם פרנק (Frank), אסטרופיזיקאי מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, כי: "בכל פעם שמתפתחת ציוויליזציה תעשייתית כמו שלנו, המסלול יהיה זהה. כלומר, יהיה קשה לא לייצר שינוי אקלים. וזה בניגוד למה שקורה עם מלחמה גרעינית, כי כדי שציוויליזציה תהרוס את עצמה במלחמה גרעינית, נדרשות תכונות רגשיות מסוימות, כן? אפשר לדמיין ציוויליזציות מסוימות [שיאמרו], ׳אנחנו לא בונים נשק כזה, זה מטורף!' אבל משינוי אקלים אי אפשר לברוח. כשבונים ציוויליזציה, משתמשים בכמויות עתק של אנרגיה. האנרגיה ניזונה מכוכב הלכת, וככה את דוחפת את עצמך אל מין אנתרופוקן, ולכן סביר להניח שזאת תופעה אוניברסלית. ואז השאלה היא, 'האם מישהו שורד את זה?'"

ככלות הכול, כולנו מנועים של חום. מחקרים שנערכו ב-MIT ובמקומות אחרים מלמדים שטביעת הרגל הפחמנית השנתית הממוצעת לאדם בעולם היא ארבעה טון (הממוצע השנתי לאדם באמריקה הוא עשרים טון).

על תיאוריית The Great Filter קראתי לראשונה לפני שנים מספר. היא נשמעה לי הגיונית אז ועודה נשמעת לי הגיונית. בעבר הנחתי שהמצוקה שלנו היא בעיה ייחודית למין שלנו, מין סטייה איומה באבולוציה שדוחפת אותנו לרצוח את הסביבה, זה את זה, ואת עצמנו. אבל התיאוריה הראתה לי שבני האדם עושים בסך הכול את מה שהאבולוציה הועידה אותם לעשות. זאת אינה סטייה באבולוציה, אף על פי שכל צורות החיים המורכבות נמצאות בדרכן להכחדה. והדבר אף אינו תוצר של נתיב אבולוציוני ספציפי, של עידן מסוים, פיתוח טכנולוגי או מערכת כלכלית כלשהי.

קחו לדוגמה את הקפיטליזם. זוהי מערכת שנידונה להתרסקות, כי היא מתבססת על התרחבות וצמיחה מתמשכות במערכת בעלת היקף משאבים סופי. בתהליך ההתרחבות שלה, היא גם מאיצה את השמדתם המוחלטת של המשאבים שעליהם היא מסתמכת. אבל הבעיה היא שהיצור האנושי לא יתקומם נגד המערכת כל עוד הסחורות ממשיכות לזרום, יהיה אשר יהיה המחיר העתידי. הקפיטליזם הוא דוגמה מושלמת לחמדנות האנושית, לרצון לצרוך עוד ועוד ולעזאזל העתיד. מעטות התרבויות בציוויליזציה המודרנית שהצליחו לעמוד בפיתוייו. יש עכשיו תקוות שווא גדולה סביב "הקפיטליזם הירוק" ו"הניו דיל הירוק" בארצות הברית. אך מכיוון שקפיטליזם, באיזה צבע שלא יהיה, מסתמך בהכרח על ניצול משאבים לשם ייצור סחורות והובלתן, התקוות הכרוכות בקפיטליזם הירוק הן בסך הכול סוג של התמקחות חסרת תועלת, כמו בשלבי האבל של קובלר רוס. כפי שאמר באלגנטיות דריק ג'נסן (Jensen): "הקפיטליזם הוא מערכת להמרת החיים במתים".

גם הקפיטליזם עצמו דוהר לעבר ההכחדה. המשאבים יצטמקו, מספר האנשים הנאבקים עליהם ילך ויגדל, והונאת פונזי הגדולה בהיסטוריה, המערכת הפיננסית הגלובלית, תקרוס.

אם עולם הפיננסים אינו הונאת פונזי ענקית, הוא בוודאי בועה מנותקת מהעולם. תצלום: רפאל מטסונגה

סוף המורשת

כשתודעתכם תעכל את האיומים הקטלניים המחכים לנו, ואת חוסר הסבירות של הפתרונות המוצעים, מערכת ההנחות והמוטיבציות שלכם עשויה לעבור תהליך משונה של ארגון מחדש. לפני הכול, אתם כבר לא תרגישו צורך לחשוב מה תשאירו אחריכם, כי איש לא יהיה בחיים כדי לראות את הדברים האלה או לחוות אותם. לפחות לא למשך זמן רב.

ישנו דיסוננס קוגניטיבי שצריך להתרגל אליו כשמבינים שאין סיבה לחשוב על האופן שבו יזכרו אתכם בעתיד. מה גם שהעניין שלכם בתחזיות עתידיות לגבי החיים יצטמצם אט אט. אולי תידהמו לגלות כמה מהשיחות האישיות שלכם עם מכריכם, וכמה מהכתבות החדשותיות אתם קוראים, מתבססות על ההנחה שהחיים יימשכו לנצח. אולי פתאום תתקשו להתעניין בשיחות ובכתבות האלה, כאילו נתקלתם ברחוב במטורף שמכריז על תוכניותיו הגדולות לעתיד אף שברור שהוא הוזה. ודאי שלא תהיו קשובים לכל מילה שהוא אומר.

רבים מאיתנו מוּתנים לחשוב על מורשת, ואנו מקדישים את מרבית חיינו, במודע או לא במודע, למיזם הזה

אבל קשה מאוד להיפטר מהרגל החשיבה העתידית.

רבים מאיתנו מוּתנים לחשוב על מורשת, ואנו מקדישים את מרבית חיינו, במודע או לא במודע, למיזם הזה. אנשים מקימים אנדרטאות מסוגים שונים לכבוד עצמם ולכבוד יקיריהם, החל מהטאג' מהאל בהודו וכלה בלוחית על ספסל בגינה הסמוכה לביתם. הם בונים אימפריות פיננסיות או משאירים יצירה ענפה, אמנותית, ספרותית, הגותית. הם ממציאים המצאות. ויש הרוצים רק להמשיך לחיות בלב יקיריהם.

אבל המורשת הנפוצה ביותר, והטעונה ביותר מבחינה רגשית, היא ילדים. איום ההכחדה חותר תחת ההנאות הרגילות שהורים מפיקים מילדיהם לאורך השנים, ותחת התקוות שהם תולים בהם. אנחנו צופים בהם שוקדים על לימודים לקראת מבחנים, לומדים לנגן בכינור, מגישים מועמדות לאוניברסיטאות, או עוסקים בכל תחום או פעילות אחרים, שבהם עבודה קשה ולימודים שקדניים בהווה מבטיחים לנו הישגים בעתיד – ולבנו כואב עליהם. נוכח ההכחדה הצפויה, אנחנו חושבים, "מה הטעם בכל המאמץ הזה? האם יש סיבה לטרוח ללכת לבית הספר? אולי אנחנו צריכים רק ליהנות מהזמן שנשאר לנו עם ילדינו בלי לשאוף למטרות עתידיות". אולי נשאל את עצמנו למה לא לבזבז את כל הכסף שלנו, אם התמזל מזלנו ויש לנו כסף בבנק.

תהנו מהם היום. תצלום: סנג'וטי קונדו

אולי תגלו גם שאתם מתחילים אט אט לפתח הרגל חזק יותר מהרגל החשיבה העתידית - הרגל המודעות לָעכשיו. ואם פרויקט המורשת שלכם גרם לכם למתח רב, אולי אפילו תמצאו הקלה גדולה וחירות גדולה בחוסר הרלוונטיות של המחשבות האלה והמאמצים הנובעים מהן

כדי להניח לעתיד אנחנו צריכים להיפטר מההרגל שלנו לחשוב על העתיד. והיכולת שלנו ללמוד להתעלם מהמחשבות האלה כשהן צצות, תלויה במידה שבה אנו מושקעים נפשית בתוכניות ובתקוות שלנו לעתיד. אולי תגלו גם שאתם מתחילים אט אט לפתח הרגל חזק יותר מהרגל החשיבה העתידית - הרגל המודעות לָעכשיו. ואם פרויקט המורשת שלכם גרם לכם למתח רב, רב כי קיוויתם לבנות לעצמכם שם (או לשמור על מוניטין קיים), אולי אפילו תמצאו הקלה גדולה וחירות גדולה בחוסר הרלוונטיות של המחשבות האלה והמאמצים הנובעים מהן. אולי תצליחו להשתחרר הן מפרויקט המורשת העתידי והן מפרויקט המורשת בהווה, שאותו אני נוהגת לכנות "פרויקט האני" – מיזם נפוץ במיוחד בקרב המכורים לרשתות החברתיות, המוקדש כל כולו לחשיבוּת עצמית.

אולי גם תרגישו שאתם מאבדים את העבר. בתקופה זו, תקופת הגסיסה הגדולה, אולי תרגישו כמוני שתזכורות לזמנים עברו, ולכל מה שאנו עתידים לאבד, הופכות לרוחות רפאים שרודפות אתכם. כשתבחנו את התחושות שלכם כלפי דברים שונים בעבר ואת התחושות שלכם כלפי אותם דברים בהווה, אתם עלולים לגלות שהפער קשה מנשוא. שמתי לב שאני נמנעת מצפייה בסרטי תעודה על שנות השישים והשבעים, התקופה שבה התבגרתי, תקופה שהייתה גדושה בתקווה וכל חירות שניתן להעלות על הדעת – מה שהשתקף גם במוזיקה, בפעילות הפוליטית ובאוויר שממש רטט מהנאה. רצינו "לשנות את עולם, לארגן מחדש את העולם", כפי שכתב גרהם נאש בשיר המחאה שלו "שיקגו" ב־1971. ועכשיו אני צריכה לשקול בזהירות אם בכלל להקשיב למוזיקה מימי האושר ההם.

לפני זמן רב אמר לי חבר ששהה שנתיים בכלא פדרלי בגלל גידול מריחואנה, שהזמן הקשה ביותר בכל חודש היה כשאשתו וילדיו הקטנים נסעו שעות ארוכות כדי לבקר אותו. הוא היה שוקע בדיכאון למשך ימים אחרי הביקורים שלהם, כי לרגע קצר היה מקבל תזכורת לקיומו של העולם הססגוני שבחוץ, הרחק מהכתלים האפורים שביניהם הוא חי. אבל לפחות במקרה שלו, בזמן ההוא, הוא ידע שיחזור בסוף לעולם האחר, והוא היה יכול לדמיין את ילדיו ממשיכים ליהנות ממנו.

אך להניח לעתיד ולעבר גם יחד אין פירושו שמעשים המקנים תוקף לחייכם בהווה הם חסרי ערך. חתן פרס פוליצר ומי שנושא במשרת המשורר הלאומי מטעם הקונגרס ו"ס מֶרווין (Merwin) כתב: "ביום האחרון של העולם, אני רוצה לשתול עץ". המתנה הטהורה ביותר היא זו שאינה יכולה להניב גמול עתידי. גם אנחנו, במעשינו האחרונים בעולם, יכולים להעיד על החמלה של המין האנושי, לתת במה לטוב הגבוה ביותר שלנו – חמלה לשם חמלה ותו לא – אף על פי שפירות חמלתנו לא יאריכו ימים.

קתרין אינגרם (Ingram) היא מורה לדהרמה, עם קהילות של תלמידים בארה"ב, אירופה ואוסטרליה. מאז 1992 היא מנחה דיאלוגים ברוח הדהרמה, אירועים פומביים המתמקדים בהכוונת המודעות לרווחה פנימית במסגרת חיים מוסריים ומאושרים.

ראה אור לראשונה בפברואר 2019, NSW, אוסטרליה. (עודכן לאחרונה בעת התרגום בינואר 2020)

תמונה ראשית: ספינת מפרש ליד קרחון בגרינלנד. תצלום: Dieter Weck/500px, אימג'בנק / גטי ישראל