העננים מתאספים במערב

"היש אדם כה אדיש ועצלן", כתב פוליביוס בהקדמה לספרו "היסטוריה", "עד שאינו מעוניין לדעת כיצד, ובעזרת איזה משטר, נפל רובה המכריע של החברה בעולם המיושב, תוך פחות מחמישים ושלוש שנה, תחת שלטונם הבלעדי של הרומאים – אירוע שאין לו כל תקדים בעבר?" כנראה שלא; אבל לפוליביוס עצמו (שנולד סביב 200-117 לפנה"ס), מדינאי יווני מארקאדיה שבמרכז פלופונסוס שהשתייך לליגה האכאית, הייתה סיבה טובה לשאול את השאלה הזאת. אחרי שהגנרל הרומאי אמיליוס פאולוס השיג ניצחון מוחץ על המלך פרסאוס בקרב פידנה ב-168 לפנה"ס – קרב שביסס סוף סוף הגמוניה רומאית מוחלטת ביוון – גורשו לאיטליה אלף אזרחים אכאים שנחשדו בנטיות אנטי-רומיות. ביניהם היה פוליביוס.

יהיה קשה שלא לחשוד שהיסטוריון במעמדו רחש טינה אישית (גם אם מוסתרת היטב) כלפי מהלך האירועים בקריירה שלו. אבל דעותיו הקדומות אינן נחרצות כפי שאולי נדמה במבט ראשון. הרקורד של פוליביוס מבהיר שהוא תמיד תמך בשיתוף פעולה עם הרומאים – גם אם השאיפה לעשות זאת כשווים אל שווים לא הייתה מציאותית – ולא בהתנגדות עיקשת, שנתפסה בעיניו מאז ומעולם כהתאבדות. יתרה מזו, הוא נהנה מזכויות יתר ברומא, ובניגוד למגורשים אכאים אחרים הותר לו להישאר שם במקום להישלח לאיזו עיר אטרוסקית רחוקה.

פוליביוס היה איש סודם של אישים רמי מעלה בחברה הרומית – הוא היה חבר טוב ומורה לסקיפיו אמיליאנוס, בנו של אמיליוס פאולוס, אשר עתיד היה להפוך לקונסול שיחריב את קרתגו ב-146 לפנה"ס – ולכן היה בעמדה מצוינת לקבל מידע מיד ראשונה לגבי מערכת הממשל הרומית וקשריה עם כוחות זרים. על אף הסתייגויותיו הפרטיות מהאימפריה הרומית, הוא גינה את מאבקה חסר הסיכוי של הליגה האכאית לקבלת עצמאות מהשלטון הרומי ב-146 לפנה"ס; הוא גם תמך בחוקה השמרנית שהחילו הרומאים על מולדתו, מכיוון שהיא העניקה את השליטה למשפחות המעמד הגבוה הוותיקות, שאליהן השתייך הוא עצמו, וחיזקה את הסדר החברתי שהן ייצגו. הסדר הזה היה דומה מאוד לזה של האופטימאטים רבי ההשפעה שדאגו לו ברומא. השלטון הרומי שהוא שירת, וההפרזה שלו שהוא ביקר בעדינות, אכן היו דבר ייחודי.

באיניאדה היה יכול ורגיליוס לכתוב בלי שמץ הגזמה שיופיטר אומר לוונוס כי הוא העניק לרומאים imperium sine fine, אימפריה ללא גבולות. כדי להתחיל להבין את צמיחת השלטון הזה – ואת השפעתו על העולם דובר היוונית שבמזרח הים התיכון – עלינו לבחון את האירועים ב-200 השנים שלפני התבוסה בפידנה, הן מנקודת המבט הרומאית והן מנקודת המבט היוונית-מקדונית.

מקדוניה כפתה שלום חסר תקדים באורכו על ערי המדינה היווניות הווכחניות והקסנופוביות, שמשטריהן הדמוקרטיים איבדו כעת כל סיכוי לצבור כוח מחוץ לגבולותיהם המקומיים

מבחינת היוונים, הסיפור מתחיל בנסיקתה המדהימה של מקדוניה אחרי עלייתו של פיליפוס השני ב-359 לפנה"ס, וממשיך בקריירה הקצרה, המבריקה והמטלטלת של בנו, אלכסנדר. זאת התקופה שבה עוסק, בהצלחה רבה, איאן וורת'ינגטון בספרו By the Spear: זה נושאא שהוא עסק בו בעבר, אבל מעולם לא בצורה בטוחה ובהירה כל כך, עם הבחנות שקולות וחדות גם לגבי פיליפוס (שהפיקחות והיצירתיות הפוליטיות שלו זוכות כאן לקרדיט הראוי להן) וגם לגבי אלכסנדר (שוורת'ינגטון אמנם מכיר בכישרונו הצבאי וכישוריו הרומנטיים, אך אלה לא גורמים לו להתעלם מהמגלומניה שלו ומאדישותו האגוצנטרית ליציבות מוסדית). הספר המעמיק והרהוט הזה מצליח לסכם את המחקר העכשווי ובה בעת להגיש לציבור הרחב נרטיב מרתק – מעורר השראה ומבעית כאחד.

בזכות חריפותו הדיפלומטית, ויותר מכך בזכות צבא קבע מאומן ומקצועי, הפך פיליפוס את מדינתו המפגרת והפרימיטיבית לכוח הגדול ביותר בחבל הבלקן. ניצחונו בכירונאה שבמרכז יוון, ב-338 לפנה"ס, על כוח יווני משולב בראשות אתונה ותבאי ריסק את אחיזתן של ערי המדינה ביוון, וכפי שוורת'ינגטון אומר, "הביא לסוף ה'אוטונומיה' [עצמאות] וה'אלאותריה' [חירות] של יוון". לא רק שחייליו המקצועיים של פיליפוס הביסו אוסף של חובבנים, אלא שהאוטוקרטיה המלכותית שלו הייתה זריזה, יעילה ומיומנת בניצול הסכסוכים הפנימיים שאפיינו את הפוליטיקה של ערי המדינה. בנוסף, מקדוניה כפתה שלום חסר תקדים באורכו על ערי המדינה היווניות הווכחניות והקסנופוביות, שמשטריהן הדמוקרטיים איבדו כעת כל סיכוי לצבור כוח מחוץ לגבולותיהן המקומיים. עם השלום בא השגשוג, אך בה בעת נאלצו ערים כמו אתונה להכיר ב"אימפוטנטיות המוחלטת שלהן בכל הנוגע לעניינים פוליטיים וצבאיים". הכרה זו גרמה ליוונים להתמרד שוב ושוב במהלך התקופה ההלניסטית, למרות סיכויי ההצלחה הקלושים. הניסיון הנואש של אכאיה ב-146 לפנה"ס התרחש בימיה האחרונים של המסורת האומללה הזאת.

כפי שמבהירים וורת'ינגטון ב-By the Spear ואדוארד מ. אנסון בספרו Alexander's Heirs (אם כי הרעיון הזה אינו חדש כל כך כפי שמשתמע מדבריהם), אלכסנדר, בנו של פיליפוס, היה חייב הרבה מאוד להישגי אביו, ובעיקר למכונה הצבאית המשומנת שירש. יתר על כן, ייתכן שהצדק עם כותבים קדומים כמו דיודורוס ויוסטינוס, שאמנם הודו בגאונותו הצבאית של אלכסנדר, אך ראו בפיליפוס מלך דגול ממנו. כפי שאריאנוס ופלוטארכוס ידעו היטב, מה שהניע את אלכסנדר היה תיאבון אדיר לכיבוש: האדמיניסטרציה לא עניינה אותו. לכן, אף על פי שפעולותיו חוללו שינוי מהותי באויקומנה, העולם המיושב המוכר ליוונים, האימפריה שלו הייתה ארעית להפליא; ומכיוון שכל כוחו נבע מניצחונותיו הצבאיים, התושבים השונים של העולם היו מוכנים תמיד למרוד. חמור מכול, כישלונו לספק יורש חזק לשושלת גרם למפקדים שתחתיו לפצוח עם מותו במאבק אדיר על כל הקופה, שנמשך שני דורות.

תקופה זו של לחימה הרסנית בלתי פוסקת (בערך בין 323-281 לפנה"ס), שההיסטוריונים מכנים "תקופת הדיאדוכים" (כלומר, היורשים), עומדת במרכז ספרו של אנסון, Alexander's Heirs. עורכי הספר, האנס האובן ואלכסנדר מֵיוּס, טוענים בצדק בהקדמתם ש"50 השנים שאחרי מותו של אלכסנדר מהוות שלב מכריע בתולדות העולם, כיוון שבמהלכן התפתח מאזן כוחות שקבע את עתידו של מזרח הים התיכון במשך מאות שנים".

מבחינת עמי מצרים ואסיה הכבושים, המדד הטוב ביותר ליציבות היה שושלת מלכותית חזקה. לא מפתיע, אם כן, שיורשיו המנצחים של אלכסנדר המציאו את עצמם מחדש במהרה כמלכים כובשים

כפי שכותב אנסון, בספר שמנסה לשלב מחקר אקדמי מעמיק עם קריאוּת כפייתית, "המונרכיה האישית והלחימה הצבאית המשיכו להיות עמודי תווך גם בעידן החדש". הלאומנות, כמו עיר המדינה, הייתה חשובה פחות. אוטוקרטיה הייתה המתכון להישרדות: ייתכן כי אין אמת בסיפור על אלכסנדר, שנשאל למי הוא מוריש את כיבושיו וענה "לחזק ביותר", אבל הנקודה בכל זאת ברורה. יורשיו החלשים נרצחו כולם, וכך הגיעה לסיומה שושלת הארגאידים המקדונית. צבאות שהורכבו מערב רב של שכירי חרב נשבעו כעת אמונים למצביאים שונים, ובחרו במי שהיה יכול לנצח בקרבות הרבים ביותר ולשלם באופן קבוע (רוב הצבאות מומנו בעזרת עתודות נרחבות של זהב וכסף, בעיקר מטבעות, שנלקחו מהפרסים). נוסף לכך, אנסון מזכיר לנו שמבחינת עמי מצרים ואסיה הכבושים, המדד הטוב ביותר ליציבות היה שושלת מלכותית חזקה. לא מפתיע, אם כן, שיורשיו המנצחים של אלכסנדר – אנטיגונוס באסיה הקטנה, תלמי במצרים, סלאוקוס הראשון בסוריה העתיקה, והסתרפיות המזרחיות שהתפרסו מתורכיה המודרנית ועד אפגניסטן – המציאו את עצמם מחדש במהרה כמלכים כובשים (ותחרותיים), וייסדו שושלות חדשות מאפס. אפשר לומר בעדינות שזה לא היה המתכון הטוב ביותר להמשכיות שלווה.

אם כך, העולם היווני שהרומאים מצאו כשפנו לראשונה מזרחה בעשורים האחרונים של המאה השלישית לפנה"ס, לא דמה כלל וכלל לעולם שתיארו הרודוטוס ותוקידידס. ערי המדינה המשיכו לשרוד, אך הפסיקו לתפקד כמכשיר של כוח פוליטי – אפילו אתונה או ספרטה. הליגות היווניות, כמו אלה של אטוליה, אכאיה או בויאוטיה, שמרו על עצמאות רעועה בלבד; הן היו תחת איום בלתי פוסק מצד המנהיגים המתחלפים במשחקי הכוח המקדונים. המאבק המתמשך של היורשים האלה יצר מסורת של בריתות משתנות-תדיר וכללי משחק אכזריים שבמסגרתם הפכו רצח ונישואין לכלי נשק פוליטיים שווים ביעילותם. עד שנות ה-20 של המאה השלישית לפנה"ס הושגה יציבות מסוימת ונוצר מאזן כוחות מתוח, אך המאבקים האלה הותירו אחריהם מורשת פוליטית נטולת עקרונות ומצפון.

אי-יכולתם הגורלית של היוונים להתאחד ולפעול לאורך זמן הייתה ידועה לשמצה, והרומאים – בדומה לפיליפוס, אביו של אלכסנדר – הפגינו מיומנות רבה בניצול ההתקוטטויות האנוכיות שלהם. למרות חולשותיה הפנימיות המהותיות של רומא, מנהיגיה הוכיחו שוב ושוב שהיא חזקה ומאוחדת מספיק, ושהיוונים ההלניסטיים לעולם לא יצליחו להשתוות לה. אפילו משפחות הסנאטורים השאפתניות והחמדניות, שעושרה האדיר של אסיה הקטנה לבטח קרץ להן, נשארו נאמנות לרומא ככוח ממשלתי מרכזי עד שנותיה המאוחרות של הרפובליקה, בעוד שעימותים, תחרות ונאמנויות משתנות פשו ביוונים מאז מותו של אלכסנדר.

נוסף לכך, בשנים שלפני פנייתם מזרחה עמדה אחדותם של הרומאים למבחן קשה שהסתיים בהצלחה, במהלך פלישת קרתגו בפיקודו של חניבעל. בתחילת המלחמה הפונית השנייה ב-218 לפנה"ס חצה חניבעל את האלפים וזכה בסדרת ניצחונות מהירים ומוחצים בדרכו דרומה. אבל עליונותם הצבאית של הכוחות הרומאיים המיומנים; הנאמנות המדהימה לא פחות של בני בריתם הלטיניים והאיטלקיים, שסיפקו להם עתודות גדולות של אזרחים וחיילים (בניגוד לשימוש ההולך וגובר של היוונים בשכירי חרב); העמידות הפסיכולוגית האדירה שעזרה להם לשרוד אסונות כמו התבוסות באגם טראסימני (217) ובקאנאי (216) ובסופו של דבר להביס את חניבעל ואחר כך גם לשרוף את קרתגו – כל אלה היו תכונות שהתגלו שוב ושוב במהלך 50 שנות הכיבוש הרומאי שתיאר פוליביוס. השליטים השונים, ובייחוד המקדונים, זלזלו בהם שוב ושוב, ובחרו לנסות להביס את "הברברים [החדשים] האלה מהמערב". זאת התקופה שמתוארת על-ידי רובין ווטרפילד בספרו Taken at the Flood. הספר מציג נרטיב תמציתי, אך לעתים מבלבל, שבו תאורי הפעילות הצבאית מתובלים בדיונים מחכימים בנושאים כמו תרבות וזהות, טבעם של הניצחונות הרומיים, וכן, באופן בלתי נמנע, השוואה בין הפלנקס המקדוני ללגיון הרומאי.

העולם היווני-מקדוני החזיר את הרוח למפרשי הרומאים, לאחר שבספרד ובאיטליה עמדו על סף תבוסה לחניבעל. בתחילה, גיחותיהם המזדמנות לעולם ההלניסטי לא נתפסו כתוקפניות. למעשה, נראה שהשליטים ההלניסטיים לא ידעו רבות על הרומאים, ולא ראו בהם איום. לאדישות הזאת היה יוצא דופן מדהים שתועד על-ידי פוליביוס. בשנה שבה הובסה רומא באגם טראסימני, ליד פרוג'ה של ימינו, נערכו שיחות שלום בנאופקטוס שבמפרץ קורינתוס. הלחימה המקומית בין האטולים, הספרטנים, המסנים והליגה האכאית, שנגררה מאז 221 לפנה"ס, הסתיימה בעקבות התערבותו של המלך המקדוני הטרי והנמרץ, פיליפוס החמישי. לפי הדיווחים, במהלך השיחות אמר אגלאוס, דובר מאטוליה שבמערב יוון:

אם חשקה נפשכם בפעולה, הביטו מערבה, שימו לבכם למלחמה באיטליה... אם תחכו עד שהעננים המתאספים במערב יטילו צלם על יוון, הרי אני חושש עד עמקי נשמתי שכל אחד ואחד מאיתנו יגלה שהפסקות האש והמלחמות האלה, וכל אותם משחקים ילדותיים שאנו משחקים כעת אלה מול אלה, יגדעו באחת, ואנו נמצא עצמנו מתפללים לאלים שיותירו לנו לפחות את הכוח הזה – להילחם ולעשות שלום אלה עם אלה כאוות נפשנו, או, בקיצור, לנהל בכוחות עצמנו את המחלוקות שלנו.

חוקרים מתווכחים זה מכבר אם הנאום הזה אכן התרחש במציאות או שמא הוא פרי דמיונו של פוליביוס. כמו רבים אחרים, אני חושב שדימוי "העננים המתאספים במערב" הוא דבר שאכן היה עשוי להינטע בזיכרון הציבורי; יש לזכור שנאופקטוס הייתה, למרבה התדהמה, המושבה היוונית האחרונה שהוקמה ללא השתתפות רומית משמעותית.

המהירות שבה התחולל השינוי מעלה, כמובן, שאלה שכבר נדונה רבות: מה הייתה מטרתה הראשונית של רומא ביוון? האם, למרות הבטחות הרומאים, הייתה להם כוונה תוקפנית כבר מהתחלה? יש הטוענים שכן. אך מדיניות ההתערבות המוגבלת של רומא, ללא הצבת חילות מצב קבועים ביוון, נמשכה לפחות 30 שנה – בדרך בין 196 ל-166 לפנה"ס – כשבשלב זה, אומר ווטרפילד, "הרומאים עברו מגישה של נדיבות צינית אך בלתי מזיקה לטיהור אתני של ממש, ומהתערבות בלתי ישירה לכפיית שינויי משטר ביוון, מקדוניה ואיליריה". ווטרפילד מזהה כאן מפעל אימפריאליסטי בהתהוות; הרומאים הצליחו כל כך עד שהחלו להאמין שיופיטר אכן העניק להם אימפריה ללא גבולות: שהם בלתי ניתנים לעצירה.
ואולי הם צדקו; אבל דבר נוסף שהבחנתי בו תמיד באותן שנים ראשונות הוא אי-הבנה עמוקה מצד שני הצדדים. היוונים תפסו את הרומאים כברברים, ולכן כטיפשים; הרומאים, מצדם, תפסו את היוונים כילדים חכמים אך בלתי ממושמעים, ואת עצמם כמבוגר האחראי שתפקידו לשמור על הסדר. והסדר הרומאי לא התיר ליוונים לעסוק בפעילויות עצמאיות (כמו גיוס כוח צבאי) בדרך לחירות, שאיפה שהרומאים הרשו רק לבני-חסותה הנאמנים של רומא, וגם להם לא תמיד.

כשהלגאטים והשליחים של רומא החלו להתעמק בעולם ההלניסטי היווני בסוף המאה השלישית לפנה"ס, הם לא מצאו שום דבר מדאיג על פני השטח. המלך הסלאוקי הצעיר והחדש, אנטיוכוס השלישי, היה עסוק בשחזור תהילת אבותיו במחוזות המזרחיים הכבושים שירש סבו של סבו, סלאוקוס הראשון, מאלכסנדר. במצרים נאלץ תלמי הרביעי, שאולי לא היה העשיר המפונק הסטריאוטיפי שתיאר פוליביוס, להתמודד עם מחסור בכסף, שהוביל בתורו להפחתה בערך המטבע, גיוס של כוחות מקומיים במקום שכירי חרב, והתעוררות לאומנית בלתי צפויה של אותם כוחות: בין 205 ל-186 לפנה"ס השיגה מצרים העליונה עצמאות תחת מלכים ילידיים.

במקדוניה התפתחו הדברים בצורה מעט שונה. גם כאן שלט מלך צעיר חדש, פיליפוס החמישי, מרשים ולוחמני מאוד, ופופולרי מאוד בקרב היוונים. אבל בניסיונו להשיג לו נמל בים האדריאטי הוא התערב בענייניהם של הרומאים שם, לאחר שדיכאו את הפירטים באיליריה שבחוף המערבי של הבלקן, שכללה את דלמטיה וחלקים מאלבניה של ימינו. חמור מכך, ב-215 לפנה"ס הוא עשה טעות גדולה כשחתם על הסכם עם חניבעל, דבר שבעיקר עורר חששות מובנים ברומא. אף על פי שברור למדי כי פיליפוס לא הביט מערבה מעבר לים האדריאטי, הרומאים לא יכלו שלא לחשוב שהוא מתכנן מבצע צבאי באיטליה, כפי שעשה פירוס 50 שנה קודם לכן. ההסכם שלו עם חניבעל לא תרם לשיכוך חשדותיהם.

אחרי ניצחונם הגדול באיטליה על קרתגו, בסמוך לנהר מטאורוס, החליטו הרומאים להשהות את הפעילות ביוון ולהתמקד בהבסת חניבעל ובסיום המלחמה הפונית השנייה. באותו זמן נעשה פיליפוס תוקפני יותר והחל לבנות צי חזק במימון פעילות פירטית ושוחד בים האגאי. הוא החריב את פרגמון ופשט על אטיקה. הפאן-הלניזם הפטריוטי הלך וגבר, אך כך גם ההתנגדות לפיליפוס, שנעשה ידוע לשמצה בגלל הזוועות שגרם. הרומאים, שהיו תועמלנים חריפים, הציגו את עצמם כעת כמגני היוונים מפני המקדונים, מהלך שהניב להם תומכים. אחרי ניצחונם הסופי על קרתגו בקרב זאמה ב-202 לפנה"ס הם הפנו את תשומת לבם המלאה לטיפול בפיליפוס.

רומא האמינה כי היא נמצאת בעמדת סמכות עליונה, קולוניאלית כמעט, בכל הנוגע לעולם היווני, ומנקודה זו ואילך נעשתה הגישה הזאת בולטת מתמיד. היו לכך צדדים יעילים, כיוון שרומא הפכה למעין בית משפט בלתי רשמי לערעורים: היא הייתה הגורם הראשון שאליו פנו המדינות ההלניסטיות כל אימת שחיפשו בורר. אבל אותו ביטחון הוא שהוביל את הרומאים לפזר אולטימטומים לכל עבר: תחילה לפיליפוס ב-197 לפנה"ס, ואז לאנטיוכוס השלישי ב-189, ולבסוף האולטימטום ההרסני מכול שניתן לפרסאוס, בנו של פיליפוס והמלך האחרון בשושלת האנטיגונית, ב-168. ייתכן שהאולטימטומים האלה נראו לרומאים דבר שבשגרה, אך בדרישתם לכניעות מוחלטת הם לא הותירו למלכים האלה כל ברירה: אם ברצונם היה לשמור על שמץ כלשהו של כבוד עצמי, היה עליהם לקרוא תיגר על עוצמתם הנוראה של הלגיונות.

במקרה של פיליפוס הציעה רומא תמיכה כללית ליוונים מול מקדוניה, ודרשה ממנו פינוי מלא של יוון, "שחרור" של כל המדינות היווניות שתחת שליטתו ותשלום פיצויים על הנזקים שגרם בפרגמון. כפי שווטרפילד אומר, לו הסכים פיליפ לתנאים האלה, "הוא היה מודה בזכותם של הרומאים להכתיב את עתידה של יוון". הוא בחר להילחם ו – למרות הסתערות מוצלחת של הפלנקס – הובס על-ידי הלגיונות הרומאיים בקרב קינוסקפאלי בתסליה ב-197.

לטיטוס קווינקטיוס פלמינינוס, הקונסול הרומאי, הייתה, בין היתר, מטרה פרקטית ביותר בקרב הזה. כפי שווטרפילד מזכיר לנו, הגנרלים בשדה הקרב היו אמורים לתרום חלק מן השלל שלהם לקופה הרומית. המלחמה הממושכת נגד חניבעל רוששה את הרומאים עד כדי סכנה. ולכן דרישתה הראשונה של רומא לאחר תבוסתו של פיליפוס הייתה תשלום של אלף כיכרות כפיצויי מלחמה, בעוד שמפגן הניצחון של פלמינינוס ב-194 לפנה"ס הניב, בין אוצרות אחרים, יותר מ-1,500 קילוגרם של מטילי זהב. וגובה הפיצויים המשיך למעשה לעלות בגלל הביזה השיטתית.

פחות מעשור לאחר מכן, אנטיוכוס השלישי, המלך הסלאוקי שחזר ממסע לחימה מוצלח להשבת השטחים האבודים של האימפריה שלו באסיה הקטנה, אפגניסטאן, הודו ובמפרץ הפרסי, התעלם מאזהרותיהם של הרומאים שאסרו עליו להיכנס לאירופה. הוא נחל תבוסה מוחצת במגנסיה שליד איזמיר של ימינו, בתורכיה. עד אותו זמן כבר הספיקה הפקידות הרומאית לגבש תפיסה מציאותית יותר לגבי הדרישות שהיא מסוגלת להציג. אנטיוכוס נדרש לשלם פיצויים של 15,000 כיכרות: 500 במקום, 2,500 במעמד החתימה על הסכם השלום (שבמסגרתו איבד את שליטתו בתראקיה ובאסיה הקטנה), והיתרה ב-12 תשלומים שנתיים. לא זו בלבד שההון הזה אפשר לרפובליקה הרומית להחזיר הלוואות, אלא שהוא אפשר לה לחולל מהפכה בכלכלתה. ב-187 לפנה"ס נהרג אנטיוכוס בזמן שניסה לבזוז מקדש כחלק מניסיון נואש לעמוד בתשלומי הפיצויים.

עשרים שנה לאחר מכן נלחמה רומא גם בפיליפוס החמישי, בנו ויורשו של פרסאוס, בעקבות בליל של האשמות מופרכות (שכללו מזימה שרקם כביכול להרעלת הסנאט הרומי). למעשה, הוא הותקף כי היה פופולרי מדי בקרב היוונים, עצמאי מדי, אדיש מדי להוראותיה של רומא. גם כאן האולטימטום של רומא לא הותיר לו ברירה אלא להילחם. תבוסתו לאמיליוס פאולוס בקרב פידנה הייתה מרחץ דמים. אף על פי שפאולוס, מפקד מנוסה, הודה בעצמו לאחר מכן שהוא מעולם לא ראה מחזה מאיים יותר מאשר צעדתו הנחושה של הפלנקס המקדוני, הכוחות הרומאים פרצו בהצלחה את שורות הפלנקס, למרות תנאי השטח הקשים, והרגו 20,000 מקדונים. הפעם זכרו המנצחים את העצה שקיבלו שנים קודם לכן מהאטולים: הם חיסלו את המלוכה המקדונית וחילקו את המדינה לארבעה קנטונים, רפובליקות חסרות ישע. הם גם בזזו את מקדוניה באופן שיטתי ורוקנו אותה מכל עתודותיה ואוצרותיה: השלל היה רב כל כך שבמשך מאה שנים לא הייתה צריכה רומא להטיל מסי אד-הוק חדשים.

קרב פידנה היה מפגן אדיר של עוצמה בלתי ניתנת לעצירה, והוא חולל אפקט דומינו רחב היקף. באותה שנה התגלו סימנים לכך שאנטיוכוס הרביעי, המלך הסלאוקי הצעיר, מתכנן – בעזרת כיבוש או הסכם – לתקוף את המשטר החלש של מצרים התלמאית. מבחינת רומא היה הדבר הפרה של מאזן הכוחות ההלניסטי הראוי. הלגאטוס של רומא, פופיליוס לינאס, פגש את אנטיוכוס באלאוסיס, פרבר של אלכסנדריה, ודרש ממנו לסלק לאלתר את כוחותיו ממצרים – ומקפריסין, או לראות את נחת זרועה של רומא. אנטיוכוס ביקש זמן להחליט. לינאס צייר סביבו מעגל בחול בעזרת המטה שלו ואמר לו שעליו לתת תשובה לפני שייצא מתוכו. וכך עשה. השלום עם רומא, הוא אמר, חשוב יותר מכל הישג אפשרי במצרים. וכך ירד לטמיון הכבוד המלכותי הסלאוקי.

בסצנה הנבואית הגדולה של האיניאדה, אנכיסס, אביו של איניאס, מכריז שמשימתה של רומא תהיה parcere subiectis et debellare superbos, או "לחוס על הכנועים ולדכא את היהירים". מי מכם שיקרא את הספרים שבהם דנתי כאן לפי רצף היסטורי כרונולוגי, יקבל מושג מצוין לגבי הסיבות להתפתחותו של מצב עניינים זה. הסיפור שהם מספרים – בדומה לדיאלוג המֶלי של תוקידידס – הוא לקח לגבי הביטחון העצמי היהיר של כוח אימפריאלי פרוגרסיבי הניזון מהפילוגים האינהרנטיים בין יריביו הפוטנציאליים ומחזון של עושר וכוח ללא גבולות. ברור לנו שלא היה דבר מציאותי פחות מחלומה של הליגה האכאית להתמודד עם רומא כשווה מול שווה; לא היה דבר חסר סיכוי יותר מההתקוממות ההתאבדותית של הליגה האכאית נגד השלטון הרומי ב-146 לפנה"ס. אך למרות הסתייגויותיו של פוליביוס, ישנם מקרים שבהם – אם ברצוננו שמושג החירות, האלאותריה היוונית, לא יתרוקן מתוכן –הקרבה נואשת, כנגד ההיגיון, היא התשובה האפשרית היחידה לכוח בלתי ניתן להכנעה. ההבנה הזו – שווטרפילד מתאר היטב – היא שמעניקה לכתיבתו של פוליביוס על 50 שנות הכיבוש של רומא ביוון איכות מלנכולית ואמביוולנטית שמצליחה להפיח חיים בתיאוריו היבשים.

פיטר גרין הוא פרופסור אמריטוס ללימודים קלאסיים באוניברסיטת טקסס באוסטין וחוקר עמית באוניברסיטת איווה. ספרו האחרון הוא The Hellenistic Age: A Short History. בקרוב יראה אור תרגומו האנגלי לאיליאדה.