העתיד כבר היה פה

תחבורה מהירה, חשמל בכל מקום ותעלות על מאדים –- כך עיצבו הפנטזיות הוויקטוריאניות את העתיד שאנו חולמים עליו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לפני תחילת המאה ה-19 לא היה מקובל לתאר את העתיד כמקום שונה מאוד מהווה. הסדר החברתי, כמו הסדר הטבעי, היה אמור להיות סטטי, כשכל דבר נמצא במקום הראוי לו: כפי שהיה העולם תמיד, כך הוא ימשיך להיות. כשסר אייזק ניוטון חשב על העתיד, עניין אותו התאריך המדויק של ארמגדון, ולא האופן שבו גילוייו ישנו את העולם. גם מהפכני הנאורות טענו בדרך כלל שהם משקמים את הסדר העולמי הראוי, ולא יוצרים אחד חדש. רק בתחילת המאה ה-19, כשמערכת היחסים בין טכנולוגיה לחברה החלה לעצב גישות חדשות לגבי קדמה, התחילו אנשים לחשוב על העתיד כעל מקום שונה, או ארץ רחוקה – רעיון שנראה לנו כיום מוכר כל כך עד שלעתים קרובות אנחנו שוכחים עד כמה הוא מוזר, בעצם.

הטכנולוגיה החדשה – חשמל – נראתה כקרקע פורייה להרהורים עתידניים. במרכזי התערוכות בלונדון, כגון גלריית אדלייד או המכון הפוליטכני המלכותי, התפעלו אנשי התקופה הוויקטוריאנית המוקדמת ממנועים חשמליים שטמנו בחובם הבטחה למהפכה בתחבורה. ממציאים התפארו ש"חצי חבית של נחושת גופרתית וחבית או שתיים של מים יביאו אנייה מניו יורק עד ליברפול". אנשים הלכו למקומות האלה כדי לראות איך העתיד נבנה מתוך ההווה: כשאדגר אלן פו החליט ב-1844 להתל בקוראי עיתון ה"סאן" בניו יורק ולדווח שכדור פורח הצליח לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי, הוא הקפיד לציין שהציוד ששימש בטיסה "הופעל קודם לכן בגלריית אדלייד".

אלפרד סְמי, אז הרופא הראשי של בנק אנגליה, הכניס את העתיד לתוך בתי האנשים ב-1841: בספרו Elements of Electro-Metallurgy, סיפר לקוראיו כיצד הם "ייכנסו לחדרים דרך דלתות מצוידות בלוחיות למניעת טביעות אצבע מאיכות עליונה, שייוצרו בעזרת הנוזל החשמלי". הקירות יהיו "מכוסים בתחריטים שיודפסו מגלופות שהוכנו בתהליך גִּלְווּן", ובארוחת הערב יוכלו האורחים למצוא "צלחות מעוטרות בדוגמאות שנוצרו בעזרת גלופה חשמלית, וכפיות מלח שצופו בזהב בעזרת הנוזל הגלווני". אי אפשר היה עוד לדבר על חשמל בלי לדבר על העתיד.

התקופה הוויקטוריאנית

קריקטורה של מצעד האינטלקט

כמה עשרות שנים קודם לכן התפתחה אופנה של הדפסים סאטיריים תחת כותרות כגון "מצעד האינטלקט". הפרטים השתנו, אבל כל הקריקטורות האלה הציגו למעשה אותה תמונה. הנוף שתיארו היה זרוע מגוון של מכונות עתידניות. קטרי קיטור דמויי-סוסים, שנשאו אנשים על גבם או גררו קרונות על מסילות, פלטו עשן שחור. רוכלים צלו פרים שלמים על מתקני צלייה מכניים המופעלים בקיטור. השמיים היו מלאים בבלונים פורחים ובספינות אוויר, או במכשירים מעופפים שנהגו בהם ג'נטלמנים שדיוושו בקדחנות (ומדי פעם גם איזו גברת). הציור האהוב עליי מבין אלה, עבודה של וויליאם הית' (Heath) מ-1829, מציג צינור אדיר ממדים שעליו כתוב "חברת צינור הוואקום הגדול: קו ישיר לבנגל". הרעיון הוא שהנוסעים המסכנים נכנסים לצינור בצד אחד ונשאבים בכוח הוואקום אל קצותיה של האימפריה הבריטית ההולכת ומתרחבת.

זו הייתה סאטירה, כמובן, לא חזון. הקריקטורות המחישו עד כמה רופפת אחיזתם של חסידי הקדמה הטכנולוגית במציאות. אבל כדי שסאטירה תעבוד, הקהל צריך להכיר את מושאהּ. הפופולריות של הקריקטורות האלה מוכיחה עד כמה רווחת הייתה צורת החשיבה החדשה הזו, שתפסה את העתיד כתוצר של חדשנות טכנולוגית. העובדה שלעג היה תגובה שכיחה לצורת החשיבה הזו מעידה כי היא בכל זאת הטרידה וזעזעה אנשים רבים. אמנם מנקודת מבטנו הרמה במאה ה-21 הקריקטורות האלה נראות כמו גרסה פרהיסטורית של סטימפאנק, אבל יש לזכור שהסטיריקנים של תחילת המאה ה-19 לא היו צריכים לעוות את המציאות יותר מדי כדי לייצר את הפנטזיות האלה.

אפילו למערכת ההנעה בוואקום הברוקית-למראה שבתמונה היה בסיס במציאות; באותה תקופה הוכנו תוכניות למסילות רכבת פניאומטיות שהתבססו על עקרונות דומים. ונראה שכך קורה באופן כללי כשבני אדם מנסים לחזות את העתיד. אנו נוטים להרכיב את העתיד מחלקיקי ההווה. הוויקטוריאנים ראו בארץ לא נודעת, בשלה לחקירה (ולקולוניזציה). ולכן, בשביל אדם כמוני – שבילה את ילדותו בקריאת ספרי המדע הבדיוני של רוברט  היינליין ובצפייה ב"מסע בין כוכבים" – מעניין לבחון כיצד הוויקטוריאנים דמיינו אותנו, לא פחות מאשר כיצד אנו עצמנו מדמיינים את העתיד כיום. כפי שהוויקטוריאנים המציאו את העתיד, הם גם המציאו את האופן שבו אנו אנחנו מדברים על העתיד עד עצם היום הזה. בעלי החזון שלהם טוו סיפורים על העולם שיבוא, ובסיפוריהם התערבבו עובדות ובדיות טכנו-מדעיות. כשאנו מקשיבים לאילון מאסק מתאר את ההייפרלופ, מערכת התחבורה העל-קולית שלו, או את תוכניותיו ליישב את מאדים, אנחנו מקשיבים לתפיסה של עתיד שגובשה בהתאם לספר הכללים הוויקטוריאני. התגלית הוויקטוריאנית שחברות והטכנולוגיות שלהן מתפתחות יחד מובנית אל תוך ה"עתידנות" הזו: מנקודת מבט זו, הטכנולוגיה וקדמה חברתית הן היינו הך.

זו הייתה הנחה שחלקו ביניהם כל היושבים לשולחן כאשר המרקיז מסולסברי, ראש הממשלה השמרני של בריטניה, קם בנובמבר 1889 בזמן ארוחת הערב השנתית של ארגון מהנדסי החשמל כדי לשאת נאום. הוא פרש תוכנית לעתיד חשמלי שבו השינוי הטכנולוגי והשינוי החברתי צועדים יד ביד. הוא הזכיר לאורחים שהטלגרף כבר הספיק לשנות את העולם כיוון שהוא השפיע על "הטבע המוסרי והאינטלקטואלי וכושר הפעולה של המין האנושי". הטלגרף סיפק תקשורת גלובלית מיידית וכך הפך את כולם לחלק ממשחק הכוח העולמי. הוא "הציב את כל בני האדם על מישור אחד גדול, שממנו הם רואים כל דבר שנעשה, שומעים כל דבר שנאמר ושופטים כל מדיניות מיד ברגע יישומה". בקרב הוויקטוריאנים היה מקובל אז להציג את הטלגרף כגורם משווה, אף על פי שמעניין במיוחד לשמוע זאת מפיו של ראש ממשלה שמרני.

ניקולא טסלה היה מוכר-עתידות מצטיין. כמו רוב הממציאים-יזמים הוויקטוריאנים המצליחים הוא הבין שכדי למכור את המצאותיו עליו להעניק ללקוחות הצצה מסעירה לעולם שההמצאות האלה יתגשמו בו

אבל המרקיז מסולסברי לא הסתפק בזה. הוא טען שהתפשטות מערכות הכוח החשמליות תשנה באופן מהותי את צורת החיים והעבודה של בני האדם, בדיוק כפי שטכנולוגיית הקיטור הובילה לעיור מסיבי. השימוש התעשייתי בקיטור יצר ערים צפופות ומפעלים גדולים, כיוון שאי אפשר להעביר את כוח הקיטור למרחק רב, הוא אמר. אבל את החשמל, לעומת זאת, יהיה אפשר לפזר. לכן בעתיד "נשים וגברים יוכלו לעסוק בביתם בתחומים רבים שכעת דורשים את הריכוזיות של המפעל". החשמל יְיַצר "את האחדות, את השלמות המשפחתית, שעליהן נשענים התקוות המוסריות של המין האנושי וחוסנה של הקהילה שאנו משתייכים אליה". מה שהעתיד החשמלי של סולסברי הבטיח, בעצם, הוא חזרה לעבר; עבר שמשלב את מעלותיה המוסריות של הכלכלה החקלאית עם אלה של העולם המתועש.

זרם חשמלי

ניקולה טסלה במעבדה שלו בקולרדו ספרינגס. צילם: דיקינסון אלי

הוויקטוריאנים לא יכלו לדבר על חשמל בלי להתייחס לשינויים שהוא יחולל בעתיד: החשמל היה בראש ובראשונה העתיד, והעתיד הזה עמד לשנות את החיים בכל מובן אפשרי. כשהממציא ניקולה טסלה הופיע על במות בלונדון או בניו יורק כשהוא נושא בידיו שפופרות הזוהרות באור חשמלי, הוא העניק לקהל הצצה לעתיד הזה. הסיפורים שטסלה רקם סביב בניית מגדל וורדנקליף בניו יורק, וסביב הניסיון (הכושל, בסופו של דבר) לשדר את האנרגיה שלו דרך כדור הארץ, הציגו חזיונות מפתים של העתיד. בוורדנקליף בנה טסלה סלילי השראה עצומים בתוך מגדל בגובה 57 מטר (התכנון המקורי היה לעבור את ה-180 מטר); הכוונה הייתה לייצר גל עומד של אנרגיה אלקטרומגנטית בתוך כדור הארץ כדי שיהיה אפשר להשתמש באנרגיה הזו בכל מקום. כדי למכור את הרעיון למשקיעים (ובעיקר לטייקון ג'יי. פי. מורגן) ולציבור היה עליו להציע להם את העתיד המגולם בקורות הפלדה ובסלילי הנחושת של הבניין.

טסלה היה מוכר-עתידות מצטיין. כמו רוב הממציאים-יזמים הוויקטוריאנים המצליחים הוא הבין שכדי למכור את המצאותיו עליו להעניק ללקוחות הצצה מסעירה לעולם שההמצאות האלה יתגשמו בו. בהרצאה שנתן למועדון המסחרי בשיקגו ב-1899 הציג טסלה כמעט בנשימה אחת את תוכניותיו להזרים אנרגיה, לשלוח הודעות רדיו למאדים ולהשתמש בחשמל כדי לייצר דשן מהאטמוספירה. הפרזנטציה שלו הייתה משכנעת כי הוא הציב את הפנטסטי והיומיומי זה לצד זה (מה שעובד לעתים קרובות גם בימינו): אנשים ממאדים והגדלת היבולים באותה חבילה.

באותה שנה הוא אמר ל"טיימס הראלד" בשיקגו: "שליחת אותות למאדים? יש לי מכשיר שיכול לעשות זאת בוודאות. אם ארצה לשדר לשם אותות, אוכל להבטיח שהתוצאות החשמליות יגיעו בדיוק למקום שאליו אני רוצה שיגיעו". יתרה מזו, "יש לי מכשיר שאיתו אני יכול לקלוט כל אות שיישלח לעולם שלנו ממאדים ברמת דיוק גבוהה". טסלה עלה על הגל שהתחיל ארבע שנים קודם לכן בזכות מחקרו של האסטרונום פרסיבל לואל בנושא ה"תעלות" שחוצות את פניו של כוכב הלכת האדום – אותו גל שעליו זינק ה' ג' וולס עם "מלחמת העולמות" ב-1897.

מצפה כוכבים

האסטרונום פרסיבל לואל ב״מצפה לואל״ באריזונה, 1914.

העובדה ששני ענקים, טסלה ווולס (שעוד היה אז סופר מדע בדיוני הנאבק על הכרה), ראו לנכון לנצל רעיונות מדעיים חדשים ומופלאים כמו תעלות המאדים של לואל, מראה לנו שבתקופה הוויקטוריאנית העיסוק בעתיד שילב בתוכו עובדה עם בדיון. דוגמה נוספת לזליגה מהסוג הזה היא סיפור הטלקטרוסקופ ומארק טוויין. הטלקטרוסקופ היה אמור להיות מכשיר שיוכל לשדר ראייה כפי שהטלפון משדר שמע. שמועות על המצאתו של מכשיר כזה הופיעו לראשונה ב"סאן" ב-1877, חודשים ספורים בלבד לאחר שהטלפון של אלכסנדר גרהאם בל נחשף בקול תרועה גדולה בתערוכת המאה של פילדלפיה. ואז, ב-1879, פרסם ממציא צרפתי בשם קונסטנטין סנלק תיאור של "לה טלקטרוסקופ". שנה אחת לאחר מכן פרסם כתב העת "סיינטיפיק אמריקן" מספר מאמרים שעסקו ב"ראייה באמצעות חשמל". וב-1897 יזם וממציא נוסף, הפולני יאן שצ'פניק, הוציא פטנט על מכשיר המשדר ראייה באמצעות חשמל.

החיבור בין קדמה טכנולוגית להתפתחות חברתית, שהומצא על-ידי הוויקטוריאנים ונתפס בעיניהם כמובן מאליו, הפסיק להקסים אותנו

אירוע זה הוא שהוביל את טוויין לכתוב את סיפורו "From the 'London Times' of 1904", שפורסם ב-Century Magazine ב-1898 ונכתב בסגנון עיתונאי, כאילו היה דו"ח מן העתיד. לטלקטרוסקופ תפקיד מרכזי בעלילה – הוא משמש כמניע לרצח, וגם מסייע בפתרונו. הסיפור מתחיל בוויכוח בין שצ'פניק לסגן קלייטון לגבי התועלת שבהמצאה, ממשיך לרצח הממציא, משפטו של קלייטון והרשעתו בפשע, ומסתיים בחנינתו, כשהטלקטרוסקופ מאתר את שצ'פניק בריא ושלם ביבשת אחרת.
כדי לחבר את הכול ולהעניק לסיפור אווירה ריאליסטית הסתמך טוויין במידה רבה על תיאוריו השונים והסותרים של הטלקטרוסקופ. בקיצור, טוויין ייצר בדיון על בדיון. מעולם לא נבנה מכשיר כמו הטלקטרוסקופ (אף על פי שהוא מוזכר כיום בהיסטוריות מוקדמות של הטלוויזיה). כמו הספקולציות שטוויין ביסס עליהן את סיפורו, גם הסיפור עצמו לא נסמך על מכשיר אמיתי. עובדות ובדיות הזינו אלה את אלה, בדיוק כפי שקורה כיום.

במובנים מסוימים, המוניטין של וולס ככותב היה תלוי ביכולתו לנצל את הזליגה המתמשכת הזאת בדיבורים על העתיד. התנסותו הראשונה בעולם העיון מ-1901, Anticipations of the Reaction of Mechanical and Scientific Progress upon Human Life and Thought, לא הייתה אפשרית ללא מעמדו כסופר מדע בדיוני. ספר זה, כמו הרומן שלו מ-1933, The Shape of Things to Come, ערבב במכוון בין קדמה חברתית וטכנולוגית, ואישש את מה שחסידי הקדמה הוויקטוריאנים כבר ידעו: שהטכנולוגיה של העתיד והתרבות של העתיד חד הן.

קל להיות בררנים כשקוראים תחזיות עתידיות כאלה היום – להתפעל מתחזיות מדויקות וללעוג לפספוסים (וולס חשב שתחבורה אווירית לעולם לא תתפוס, למשל); אבל הדבר המדהים בספרים האלה הוא שוולס מתעקש שטכנולוגיות מסוימות (כמו הרכבת) מייצרות חברות מסוג מסוים, ושכאשר נחליף את הטכנולוגיות האלה באחרות (כפי שנחליף את הרכבות במה שהוא כינה "המשאית הממונעת" ו"הכרכרה הממונעת"), נצטרך גם להחליף את החברה.

טכנולוגיה עתידנית

עוברי אורח מתבוננים ב״טלקטרוסקופ״ ליד כנסיית סנט. פול שבלונדון. המכשיר חיבר, לכאורה, בין לונדון לברוקלין שבניו יורק, מאי 2008. צילום: ריאן באומן

יש היגיון בקריאת רוב הכתיבה העתידנית העכשווית באותו אופן: כפריחה מחדש של המסורת הוויקטוריאנית. עד לפני כמה שנים הייתי אומר שהיום כבר אי אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי לדמיין את העתיד, מכיוון ששימוש כזה דורש מאיתנו לאמץ את האופטימיות הוויקטוריאנית: לראות בקדמה ובשיפור מטרות אישיות ומשותפות בנות-הגשמה. האופטימיות עדיין הייתה קיימת במדע הבדיוני של היינליין, אייזק אסימוב וארתור סי קלארק, אבל היא דעכה בשנות ה-60 וה-70. תיאורים מאוחרים יותר של העתיד נטו לאלימות של סרטי "שליחות קטלנית", ולא לאופטימיות של "2001: אודיסיאה בחלל" (1968). החיבור בין קדמה טכנולוגית להתפתחות חברתית, שהומצא על-ידי הוויקטוריאנים ונתפס בעיניהם כמובן מאליו, הפסיק להקסים אותנו.

בעיני ממציאים-יזמים ויקטוריאנים, טוויית סיפורים על חדשנות הייתה חלק בלתי נפרד מהניסיון לממש את הטכנולוגיות שלהם. כדי למכור מכשירי טלגרף ופונוגרף וסינמטוגרף, תיאר אדיסון עתיד שבו הטכנולוגיות האלה מתקבלות על הדעת

ובכל זאת נראה כעת שנושבת רוח של שינוי, והאמונה הנועזת של מאסק ביכולתה של היזמות החופשית להשיג דבר שהענקית הממשלתית נאס"א נכשלה בהשגתו היא רק דוגמה אחת לכך. בנוסף, ב-2011 חנך סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון את "פרויקט הירוגליף" כחלק מקמפיין שאפתני לשנות את הז'אנר ולהצית שוב את "החזונות האיקוניים והאופטימיים שאפיינו את תור הזהב של המדע הבדיוני". סטיבנסון מבכה את "חוסר יכולתנו כחברה לבצע דברים גדולים" וטוען שלמדע הבדיוני יש יכולת לייצר "נרטיב כולל" שיוכל לספק למדענים ומהנדסים מכל התחומים חזון משותף של העתיד שהם רוצים ליצור. מדהימה אותי ההנחה הבסיסית של הפרויקט, שיצרני העובדות המדעיות והבדיות המדעיות אמורים לעסוק יחד בפרויקט משותף של בניית-עתיד טכנולוגית. טסלה ווולס היו מצטרפים בשמחה.

ואמנם, ללא אנשים כמותם לא היינו מעלים בדעתנו את סוגי העתיד שאנו חולמים עליהם כיום. בעיני ממציאים-יזמים ויקטוריאנים, טוויית סיפורים על חדשנות הייתה חלק בלתי נפרד מהניסיון לממש את הטכנולוגיות שלהם. כדי למכור מכשירי טלגרף ופונוגרף וסינמטוגרף, תיאר אדיסון עתיד שבו הטכנולוגיות האלה מתקבלות על הדעת. הסיפורים האלה – והזליגה שבין המציאות העכשווית לבין העתיד המדומיין שהם ייצגו – היו מהותיים ליכולתם של הוויקטוריאנים לשרטט את מפת הדרכים של הקדמה.

הסיפורת העתידנית של סוף המאה ה-19 – כמו "תור הזהב של המדע הבדיוני", כהגדרתו של סטיבנסון, מאה שנים לאחר מכן – הלכה יד ביד עם אופטימיות פרוגרסיבית המבוססת על מדע חדש. האופטימיות הזו דורשת מאיתנו להאמין לסיפור שהמציאו הוויקטוריאנים, סיפור לגבי הקשר בין תרבות לטכנולוגיה והמקום שאליו הוא מוביל אותנו. אולי כדאי שהפעם נשקול אותו היטב.

אייוואן ריס מורוס הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אבריסטווית' ועורך כתב העת History of Science. ב-2011 יצא לאור ספרו האחרון, Shocking Bodies.

AEON Magazine Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איוואן ריס מורוס.


תגובות פייסבוק