הפולשות השקופות

גושי ג'לי ארסיים בדרכם להשתלט על האוקיינוסים? האם מדובר רק בפחד קדום של האדם? ומה נוכל ללמוד מהן על מצב העולם?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

באמצע שנות העשרים לחיי ביליתי שלושה חודשים בבּרוּם (Broome), עיירת חוף באוסטרליה המערבית, הידועה בזריחות ירח נהדרות, בחופיה הוורדרדים ובחוות הפנינים שלה. בכל בוקר במהלך התקופה המכונה בפי המקומיים "ההצטברות" (השבועות החמים והלחים שמבשרים את בוא העונה הרטובה) שמתי מגבת בתיק וכיתתי רגליים לחוף שבו אדמת הפּינְדאן האדומה – הייחודית לאזור קימברלי – מכסה דיונות אבקתיות. השתוקקתי לטבול בים שכאילו נועד לעטר גלויות נוף, אך לעתים קרובות לא יכולתי לעבור את קו המים, כיוון שהשלטים שהציבו המצילים לאורך החוף הציגו ציור פשוט של דמות שממנה מתנחשלות זרועות: מדוזת אירוקנג'י.

המדוזות הן חסרות עיניים, חסרות דם, חסרות מוח – הן זרות לנו, ולכן קל לנו לחפצן אותן, לראות בהן דבר נטול אנושיות

גם כשבשעות הצהריים, עמודת הכספית במדחום הייתה מטפסת כמעט עד ארבעים מעלות, איש לא היה מעז אפילו לטבול את כפות רגליו במים הרדודים של האוקיינוס הירקרק, חרוש הגלים, בגלל דיווחים על אירוקנג'י. תיירים אחדים היו נסוגים מהמים, צונחים לתוך כסאות נוח וממשיכים לנטוף זיעה, ואם השלטים היו נשלפים מהחול אחר הצהריים, הם היו פוצחים בכוריאוגרפיה עצבנית. כל אחד מהגופים הצלויים האלה היה מתקרב אל המים ומבצע פנטומימה מורכבת, שכללה מריחת קרם הגנה או מתיחת רגליים, וכל זאת בתקווה שלא ייאלץ להיות הראשון שנכנס.

ברום, אוסטרליה, Broome

מראה פסטורלי: חוף הים בברום, מערב אוסטרליה. תצלום: דדי שרעבי.

האירוקנג'י הנפוצה ביותר, Carukia Barnesi, היא מדוזה בגודל גרגיר חומוס, ומכיוון שאין לה צבע, היא פחות או יותר בלתי נראית בתוך מי הים. הקטנות שבמדוזות האלה עשויות להיראות לכם כמו הפרשה של עיטוש. מה"פעמון" של המדוזה (כלומר הראש שלה), שנראה כמו כפפת אגרוף קטנה, משתלשלות ארבע זרועות, עדינות כמו סיבי כותנה ואורכן כתשעים סנטימטר. העוקץ שלה אינו מכאיב מאוד. אפשר לומר שהכאב שקול פחות או יותר לזרם קל של חשמל סטטי מידית מתכת של דלת – הוא בקושי יגרום לכם לרצות למצוץ את האצבע. ה- Carukia Barnesi אינה מותירה סימנים אדומים כמו מדוזות אחרות. אולי תחמיצו כליל את סימן הדקירה של עוקציה המיקרוסקופים. ואולי תחשבו שזאת התחלה של כוויית שמש.

התרחיש הגרוע ביותר: למחרת בערב אתם כבר מתים. עשרים וחמישה מינים של אירוקנג'י מוכרים למדע. אחד מהם, Malo Kingi, מכונה "קוטל המלכים" [הערת המתרגם: הכינוי הזה קשור לתקרית שבה מדוזה ממין זה הרגה אדם בשם רוברט קינג, ומכאן: kingslayer]. אחרי העקיצה הראשונית מופיעה שורה של תסמינים שמחריפים והולכים: כאבי גב, תחושה מציקה, ההרגשה שמשהו זוחל לכם על העור, הקאות. אתם עלולים לסבול מהפרעות בקצב הלב. נוזלים עלולים להצטבר בתוך הריאות וסביבן. מטופלים "מתחננים לרופאים שיהרגו אותם, שהם רק רוצים לגמור עם זה", אמרה הביולוגית הימית ליסה-אן גרשווין (Gershwin) בתוכנית רדיו אוסטרלית ב-2007.

הייאוש הזה מלווה לעתים תכופות באחד הסימנים הבולטים ביותר לכך שאכן באתם במגע עם אירוקנג'י: תחושה איומה של סוף קרב ובא. האדם שנעקץ מרגיש שדבר לא יקל את מצוקתו, שאין רופא שיוכל לסייע. גם אם השחיין או השחיינית לא חשו את העוקץ, הרי שאם הם יצליחו לזהות את נקודת העקיצה, עליהם להתיז חומץ על האזור כדי לנטרל את הנמטוציטים (התאים הצורבים) שעל פני העור. ואז, אם הנגע ממשיך בכל זאת להתפתח, יש ליטול מורפין ותרופות נוגדות יתר לחץ דם. מעטים מהנעקצים ימותו, אבל לפחות אחת מקורבנות האירוקנג'י השוותה את השלבים הסופיים של ההרעלה לכאבי לידה.

מדוזה

מדוזה בלב ים. תצלום: סטיל גראשה, unsplash.com

כה מפתה להשתמש במדוזה כחומר ללוש ממנו מטאפורות. החיה הזו, כולה גירויים. חושים ללא תודעה

ישנם כנראה כ-4,800 מינים של מדוזות. לא לכל מדוזה יש עוקץ שהעין האנושית מסוגלת להבחין בו. מדוזות הן יצורים שבריריים. הן עשויות בעיקר מקולגן רך, ולכן הן נקרעות בקלות. אם הן נלכדות ברשת, או אם הגלים השליכו אותן על שונית בשעת סערה, המדוזות ייקרעו במהירות לגזרים. אם הן נסחפות לחוף הן מתאיידות ומותירות רק שובל של מזוגליה (הליבה הצמיגית של המדוזה). "מים מאורגנים", זה הכינוי המזלזל שנתנו להן חוקרי הטבע במאה התשע עשרה. האנטומיה העדינה של המדוזות מקנה להן יופי ייחודי, כזה שאנו מייחסים רק ליצורים בעלי גוף שברירי, והתכונה הזאת מובילה אותנו להשוות אותן לעצמים ריקים וזוהרים – נורות, כתונת לילה שנשמטה, ערפילית בשמיים, עטיפות צלופן של סבונים מבתי מלון, טפטופי שעווה.

כה מפתה להשתמש במדוזה כחומר ללוש ממנו מטאפורות. החיה הזו, כולה גירויים. חושים ללא תודעה. יצורים ערטילאיים כאלה אינם כבולים בשלשלאות של האנשה, כמו תמנונים. התמנון מביט בנו ופניו מזכירים פני אדם. אומרים לנו שהוא ניחן באינטליגנציה כמו של כלב או דולפין. המדוזות, מצדן, רובן שקופות, ולכן אנו רואים שאין להן ממד פנימי ממשי. הן חסרות עיניים, חסרות דם, חסרות מוח – הן זרות לנו, ולכן קל לנו לחפצן אותן, לראות בהן דבר נטול אנושיות.

על אף עדינותן, בעשורים האחרונים המדוזות נחשבות ליצורים עמידים ואופורטוניסטיים, שהולכים וכובשים את האוקיינוסים. "פריחות" המדוזה, אותם נחילים עצומים המופיעים מדי תקופה, ושכעת מדווחים עליהם ללא הרף, מבשרים בעיני רבים את הידלדלות הבּיוֹמים הימיים. יש החושבים שנחילי המדוזות מאותתים על התחממות היתר של האוקיינוסים, על הדייג המופרז, על חומציות יתר, על זיהום. יש הטוענים כי המדוזות עלולות להוביל ל"אקופגיה", קרי לחיסול גורף של המערכת האקולוגית (הסיומת "-פגיה" נגזרת ממילה יוונית עתיקה שמשמעות "לכלות"). החזון הזה, שקורץ למדע הבדיוני, מציג בפנינו כוכב לכת ובו אוקיינוסים שהפכו לג'לי. הריר הצמיגי של מדוזות חיות ומתות יעבה ויסמיך את מימי האוקיינוס, שיחנקו את כל צורות החיים האחרות שבתוכם. ומכיוון שהמדוזות מזכירות לנו פרוטוזואה חד-תאיות, התרחיש הזה נשמע כמו התנוונות של העולם הימי – חזרה לאחור, לימי "המרק הקדמון".

מדוזה, פסיפס, בית רחצה, תוניסיה, רומי

הראש של מדוזה, פסיפס בבית מרחץ רומי, המוזיאון ב-Sousse, תוניסיה. תצלום: Ad Meskens, ויקיפדיה

מתברר שההידרדרות אל העבר היא תֶמה אפוקליפטית, שחוזרת שוב ושוב בתרחישי השינוי הסביבתי שצצים כיום. אוקיינוס הנשלט על-ידי מדוזות נראה לנו כאוקיינוס פרהיסטורי, כנחלתם של בעלי חיים פשוטים – כל מיני אצות ויצורים ריריים – וכתזכורת לזמן שבו כל יצור שנע עשה זאת בהזדחלות, בהתפתלות או בנזילה. המדוזות קיימות חמש מאות מיליון שנה לפחות, וכנראה אף יותר. אנחנו יודעים שהן עתיקות יותר מעצים, עתיקות יותר מעלים. פליאונטולוגים ממהרים תמיד לציין כי מפני שגופן של המדוזות רך, הן אינן מתאבנות כמו יצורים בעלי שלד או סחוס, ולכן קשה יותר להתחקות אחר עקבותיהן או לדעת עד כמה הן היו נפוצות ביְמֵי ויַמֵי קדם.

נחיל המדוזות הוא בוגדני, דווקא בגלל האדישות ההמונית שמאפיינת אותו – המפלצת הזאת מפלצתית כל כך מכיוון שאין לה מרכז

הלקח שאנחנו אמורים ללמוד מזה הוא שהקריסה האקולוגית לא תוביל לתרחיש חדש. לא יהיו פה נופים גיהינומיים נוסח הירונימוס בּוֹש, מלאים ביצורי כלאיים משונים ורוטטים. האסון הסביבתי הוא אירוע בלתי יצירתי בעליל.

המדוזות מתאימות במיוחד לתפקיד הראשי בעלילות האלה, אולי מכיוון שהן דומות לאוטומטונים יותר מכל יצור אחר בממלכת החי. נחיל המדוזות הוא בוגדני, דווקא בגלל האדישות ההמונית שמאפיינת אותו – המפלצת הזאת מפלצתית כל כך מכיוון שאין לה מרכז, מכיוון שכל פרט ופרט מונחה אך ורק על-ידי שורה בסיסית של דחפים (אור, כבידה, מזון, רבייה). והן גם נפוצות מאוד, ואנו מזהים אותן בכל מקום. המדוזות מצויות בכל ים וכמעט בכל עומק, וגם בנהרות מליחים. באנטרקטיקה יש סוג של מדוזה שנראה כמו קציצה עשויה בשר נא. בקוטב הצפוני ובאתרים אחרים של מים קרים מאוד אפשר למצוא את מדוזת רעמת האריה, יצור דמוי פאה עם משושים שמגיעים עד לאורך של יותר משלושים וחמישה מטר. נכון, המדוזות הן יצורים פרימיטיביים, אבל אפשר בקלות לבנות סביבן סיפור שעלילתו חורגת מגבולות כדור הארץ.

האם המדוזות באמת ראויות למוניטין המאיים שלהן? האם יש סיבה אמיתית לחרדה בנוגע ל"פריחת" המדוזות? בממוּאר שלה, Spineless: The Science of Jellyfish and the Art of Growing a Backbone (משנת 2017), ג'ולי בּרְוולד (Berwald) יוצאת למשימה שבעקבותיה היא קוראת תיגר על התפישה הפופולרית של נחילי המדוזות. בהשראת הרצון העז שלה לחזור לתחום הביולוגיה הימית (שאותו היא זנחה אחרי לימודיה באוניברסיטה, כשעברה לטקסס), היא מחליטה לנתח את הממצאים והראיות שבגללם המדוזות נחשבות גם לסימן המאותת על הִתְחַלוּתו של הים וגם לגורם פעיל בהתנוונות סביבתית. לטענתה, מכיוון שאנו נתקלים במדוזות כל הזמן ובכל מקום, איננו שמים לב לכך שישנו מגוון רחב של סיפורים – חלקם מבוססים ואחרים משוערים בלבד. כלומר, הדמוניזציה של המדוזה קשורה לנראוּת הרבה שלהן בימינו. הטכנולוגיות התת-ימיות הרבה יותר משוכללות כיום (וגם עמידות ויעילות יותר, הן בים הפתוח והן במעמקים), ולכן המדוזות גלויות יותר תמיד. האם הן מתרבות, או שאולי החוקרים של ימינו פשוט מיטיבים לראות להקות גדולות של יצורים, שבעבר חמקו מעיניהם? יכול להיות שנחילי המדוזות מופיעים באותה תדירות שבה הם הופיעו לפני שהייתה לנו אפשרות לעקוב אחריהם – שהם מתפשטים, נניח, במחזורים של עשרים שנה. וכך, במבט היסטורי רחב, מה שהיה בעינינו סטייה מתגלה כתהליך שגרתי לחלוטין.

מדוזה, קאראווג'ו

"מדוזה" (1595), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

ברוולד מציינת שאנחנו רואים כיום הרבה יותר מדוזות, לא רק כי הן התרבו אלא גם כי אנחנו התרבינו. בחופים ומתחת לפני הים יש כעת שפע של תשתיות המשמשות לכריית משאבים, לסחר ימי ולייצור אנרגיה, ואלה הופכים לבתי גידול לפּוֹליפּים של מדוזות. לתעשייה האנושית יש קשר תדיר וקבוע עם סוגים רבים של יצורים ימיים, ולכן לא זאת בלבד שאנחנו נחשפים למדוזות רבות יותר, אלא שהן נחשפות לבני אדם רבים יותר.

אחד הנושאים המורכבים ביותר שברוולד מנסה לפצח, ואולי המורכב שבהם, הוא הפסקות חשמל שגורמות המדוזות. שבדיה, סקוטלנד, הפיליפינים, טוקיו, קליפורניה וישראל – כל המקומות האלה סבלו מנפילות חשמל כתוצאה מכך שמדוזות נשאבו לתוך הצנרת ומערכות הקירור בתחנות כוח פחמיות או גרעיניות (בלוּזוֹן, האי הגדול ביותר בפיליפינים, היו שטעו וחשבו כי נפילת רשת החשמל היא סימן לתחילתו של ניסיון הפיכה). גם מתקני התפלת מים הושבתו בגלל מדוזות שסתמו צינורות ומסננים. השפעתם של נזקים מסוג זה רק תגדל ככל שזמינות מאגרי המים המתוקים היבשתיים תפחת וככל שהביקוש לחשמל יעלה. בערים הסובלות מטמפרטורות קיצוניות, הפסקות חשמל  הן בעייתיות במיוחד – קירור מזון, מיזוג ותחבורה הם שירותים חשובים מאוד במזג אוויר קשה. ברוולד טוענת שהאינטראקציות האלה בין מדוזות לבני אדם אינן מלמדות בהכרח על פלישת המדוזות לשטחי האדם – יכול להיות שהן מלמדות על הפלישה שלנו לשטחן.

המדוזות אינן מתנהגות באותו אופן בכל מקום בעולם, ולא כל האוקיינוסים סובלים מאותן בעיות. בסִפרהּ, ברוולד נוסעת לאזור מורסיה בספרד ומביאה אותנו ללגונת מאר מֶנוֹר. ב-2002 הלגונה כבר הייתה מלאה כל כך במדוזות ש"לא היה אפשר להשיט סירה במים". המדוזות כאן (מדוזה ים-תיכונית ומדוזת "חבית") גורמות נזק גדול כל כך שהוחלט להעמיס רבות מהן על דוברות ולהשליך אותן לתעלות שליד שדה התעופה. אבל ברוולד מראה שבמקומות אחרים, המדוזות הן בעלות תפקיד חשוב במחזור החיים של אורגניזמים התלויים בהן: בים הפתוח הן "מאכסנות" בתוכן פגיות, דגים וסרטנאים קטנים, "כמו שיחים שציפורים מקננות בין ענפיהם".

יש מדוזות שמשגשגות במים דלי-חמצן ומסוגלות לשאת טווח חומציות רחב. אחרות מצטיינות כל כך בספיחת מתכות כבדות, שמדענים הציעו להשתמש בהן לניקוי מים מזוהמים. ויש גם מדוזות שלכאורה מתבלבלות כל כך מכל עלייה ברמת החומציות, שאין להן שום עמידות לרעלנים.

מדוזה, אוסטרליה

מדוזה בעומק הים, אוסטרליה. תצלום: וויל טרנר, unsplash.com

ברוולד אינה מפריכה לגמרי את נרטיב המדוזות הזדוניות, אבל היא מסייגת אותו ובוחנת מגוון של תגובות שונות של מדוזות לנזקים שנגרמים בצורות שונות ובהיקפים שונים ברחבי האוקיינוסים. אין "אקופגיה" כלל-עולמית של מדוזות. ה"פריחה" היחידה, לטענתה, היא בחקר המדוזות, כיוון שרק עכשיו החוקרים מתחילים להרכיב תמונה ברורה של האינטראקציות בין מדוזות למערכות האקולוגיות שלהן.

באחר צהריים מעונן בלונדון, אחרי שסיימתי לקרוא את ספרה של ברוולד, עליתי על הרכבת לאקווריום "Sea Life" כדי לראות את "חוויית המדוזה הגדולה" המהוללת, במסגרת תערוכת "פולשי הים" (Ocean Invaders) שנפתחה בשנה שעברה. נותרה שעה בלבד לפני הסגירה, וילדים נאבקו זה בזה על מקום שיאפשר להם לדחוף ידיים לתוך חור בקיר שפולט אור סגול ומכוסה בזרועות פלסטיק – הזדמנות להרגיש עוקץ מדומה של מדוזה. חיישן תנועה הפעיל מכשיר המשמיע צלילים של זרם חשמלי, בזזז, בזזז, ואז הילדים נפלו כולם על הרצפה והתפוצצו מצחוק. ילד אחד נקש בשיניו חזק כל כך שחשבתי שיצאו מהן ניצוצות. "אין לה שיניים!" הוא צרח. "אין לה שיניים! איך היא אוכלת?!"

על הקיר הייתה מפה של פריסת מיני המדוזות בעולם ועליה הכיתוב "כובשות את העולם". כשהקהל החל להתפזר, ראיתי מספר מדוזות כחולות מסוג Blue Blubber Jelly מאוסטרליה – כדורים עם בליטות קטנות שנראים כמו צעצועי לעיסה של כלבי קוקר ספנייל – בתוך מכל עם תאורה תחתית שהשתנתה מאדום לירוק ובחזרה לאדום. ראיתי את האוקיינוס השקט בצבעי סרפד, וזלין וקוקה קולה. ראיתי מדוזות שנראות כמו ממחטות נייר מקומטות שהושלכו מחוץ לביתם של אֲבֵלִים. לוחית אמרה: "כחמשת אלפים מדוזות גודלו מאחורי הקלעים לקראת פתיחת תערוכת 'פולשי הים'". כמה מוזר לחשוב על הנחיל הזה, שגודל בשבי במכלי זכוכית. הרי אם היינו מביטים בפריחה הכבירה הזאת מחוץ לאקווריום לא היינו רואים אלא סכנה, תחזית מטרידה לעתידם של האוקיינוסים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רבקה גיגס (Giggs) היא כותבת מסידני, שם היא מלמדת באוניברסיטת מאקארי, בסידני, אוסטרליהכל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מדוזה בלב ים. תצלום: מראט גיליאדזינוב, unsplash.com

Photo by Marat Gilyadzinov on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה גיגס, The Atlantic Online.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הפולשות השקופות

01
זה

אני לא מאמין שאני כותב משפט כזה, אבל: איפה האינטליגנציה של המדוזה? מטריד מאוד. מטפורה וגם איום ממשי, אולי תבנית דמות הפחד של בני-האדם? מטריד מאוד.

    02
    אייל אוסט

    המדוזות מתרבות בגלל ההתחממות הגלובלית (סליחה, טראמפ, אבל זאת עובדה). אז הן מסמנות את מצב העולם, ומתווכות את האיום שמתאים למקום של היצורים חסרי המוח האלה עוד מהמיתולוגיה. מאמר בין-תחומי מעניין ומאתגר.