הפיכות צבאיות: הדור הבא

התסריט הישן מוכר: קצינים תופסים את תחנות הרדיו והטלוויזיה ומשדרים לאומה. כיצד ייראו ההפיכות הצבאיות בעידן התקשורתי והפוליטי של המאה ה-21?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב"חוק פרקינסון", ספרו השנון של ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון, העוסק בחוקי הבירוקרטיה, ישנו פרק מעניין על האופן שבו ניתן לשכנע חברי פרלמנט להצביע בהתאם לרצונכם. פשוט הקיפו את הפוליטיקאי המתלבט באנשים מטעמכם, מציע פרקינסון, ושכנעו אותו שההכרעה כבר נתקבלה, שכ-ו-ל-ם מתכוונים להצביע עבורכם. הוא ימהר לקפוץ על העגלה, בלי שום קשר לדעותיו.

חוקרים אינם טורחים ללמוד הפיכות שכשלו. חבל, משום שהצלחה או כישלון של הפיכה משנה במקרים רבים את ההיסטוריה

זו, בתמצית, היא התובנה החשובה ביותר בחיבורו של נאוניהאל סינג (Singh) על טיבה של ההפיכה הצבאית. זהו ספר מקורי, כתוב היטב, על אודות הדינמיקה של הפיכות צבאיות, נושא שהוזנח למדי בעשורים האחרונים. ובהיותו המילה האחרונה בנושא כל כך חשוב, הספר – Seizing Power – ראוי מאוד להתייחסות גם היום, שלוש שנים אחרי שראה אור לראשונה, בעיקר משום שהפיכות – מוצלחות וגם כושלות – התרחשו מאז בבורקינה פאסו, בבורונדי ובתורכיה.

הספר Seizing Power מנסה לפענח את המכניזם שמאחורי ההצלחה או הכישלון של ניסיונות צבאיים לסלק את הממשלה הקיימת. הספרות העוסקת בהפיכות, כותב סינג, נוטה להתמקד במקורות ובתוצאות שלהן אבל לא בדינמיקה שלהן. בדרך כלל, חוקרים אינם טורחים ללמוד הפיכות שכשלו. חבל, משום שהצלחה או כישלון של הפיכה משנה במקרים רבים את ההיסטוריה, והתהליך שמוביל לכל אחת מהתוצאות הללו ראוי לתשומת לב רבה. סינג דוחה את שתי הגישות המקובלות, על פיהן הפיכות דומות לקרבות או ל"בחירות" אלימות והוא בוחר לתאר הפיכות כמשחקים של אי ודאות, שבהם אנשים נוטים לבחור צד שהם מאמינים שמרבית האחרים תומכים בו.

ברית המועצות, 1991, הפיכה, קרמלין, הצבא האדום

חיילי הצבא האדום חוסמים את הגישה לקרמלין, ניסיון ההפיכה, אוגוסט 1991. תצלום: Tove Knutsen

גישת הקרבות, המזוהה יותר מכל עם המחקר הקלאסי של אדוארד לוטוואק (Luttwak) Coup D’état – A Practical Handbook בוחנת בעיקר את הטקטיקות ואת כוחם היחסי של המורדים ושל הנאמנים. לוטוואק שם דגש על סודיות, מהירות, מודיעין, דיוק ופִקחות טקטית, ומניח שלצד המוכשר יותר יש סיכוי רב יותר לנצח בקרב. בעיני סינג, זה לא בדיוק המצב, משום שלהבדיל ממלחמה אמיתית, לוחמים בהפיכה שייכים לאותה ישות לאומית, והם שואפים לשלוט במדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים יקרה. אי לכך, לעתים קרובות הם אינם ששים להשתמש בכוח מופרז. כשהם עומדים להפסיד, הם בדרך כלל נכנעים או בורחים ואינם נלחמים עד המוות.

לפי אחת הגישות, הפיכה היא צורה אלימה של בחירותהגישה השנייה, הרואה בהפיכה צורה אלימה של בחירות, מתמקדת ביכולת של שני הצדדים הלוחמים לשכנע שחקנים פוליטיים רבים ככל האפשר שהם צודקים ושיריביהם טועים. על פי גישה זו, ההפיכה הצבאית היא מעל לכל מאבק פוליטי, שבמהלכו שני הצדדים המתעמתים מנסים לזכות בתמיכה רבה ככל האפשר מצד המתלבטים. כשערכתי תחקיר לקראת כתיבת ספרי The Plots Against Hitler העוסק בהתקוממות הצבאית הגרמנית בימי הרייך השלישי, שמעתי סיכום נאה של הגישה הזו מהיסטוריון בולט העוסק בגרמניה הנאצית. "20 ביולי 1944", הוא אמר, בהתכוונו לניסיון המפורסם ביותר להתנקש בחייו של היטלר ולהפיל את משטרו באמצעות הפיכה, "היה יום הבחירות האחרון בגרמניה הנאצית, ורק לקצינים הייתה זכות הצבעה. מנהיגי הצבא, עד לאחרון שבהם, היו צריכים לבחור בין היטלר ובין הקושרים נגדו, וכמעט כולם הצביעו לטובת אדולף". סינג מבקר חריפות גם את הגישה הזאת. המחקר המקיף שלו בגאנה כולל אינספור ראיונות עם קצינים שהיו מעורבים במספר ניסיונות הפיכה כושלים ומוצלחים, לצד המורדים או לצד הממשלה. רובם אמרו לו שעמדותיהם הפוליטיות כמעט לא השפיעו על החלטותיהם במי לתמוך, בסופו של דבר. האינטרסים האישיים שלהם והאחריות שלהם כלפי חייליהם, הם שהכריחו אותם לבחור בצד שנראה היה כבעל הסיכוי הרב ביותר לנצח.

בסיוע של מאגר מידע מקיף (הכולל מקורות ראשוניים) של כל ניסיונות ההפיכה הידועים בעולם בשנים 1950-2000, סינג בוחן את שתי ההשערות, זו הרואה בהפיכה קרב וזו הרואה בה בחירות אלימות, ומגלה פגמים בשתיהן. הוא מציע במקומן הסבר שלישי, אחר, לשאלת ההצלחה או הכישלון של הפיכות, והוא מכנה אותו בשם "תיאוריית התיאום" (Coordination theory).

היטלר, התנקשות, 20 ביולי

חדר הישיבות לאחר הפיצוץ: ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמניה, ויקיפדיה

גם בכל הנוגע להפיכות צבאיות אנשים נוטים לבחור בפעולה מסוימת אם הם מאמינים שהם משקיעים במטרה שתישא פריתיאוריית התיאום

סינג לא הגה את התיאוריה הזו, אלא אימץ חלק מתורת המשחקים לצורך הניתוח שלו. התיאוריה גורסת כי אנשים נוטים לבחור בפעולה מסוימת, אם הם מאמינים שהם משקיעים במטרה שתישא פרי. מילת המפתח פה היא "מאמינים". איש אינו יכול לחזות תבוסה או ניצחון בחיים האמתיים, והדבר מוביל למקרים של אי ודאות מטרידה. הפעילים בזירה עשויים לבחור צד שלא נראה להם אישית, ואפילו את הצד שעומד להיות מובס, כל עוד הם מאמינים – בצדק או בטעות – שמרבית האנשים במעמדם בוחרים בו.

משום כך, יש חשיבות עצומה לשליטה במידע במהלך ההפיכה. סינג מציג, לדוגמא, את ההפיכה הכושלת בברית המועצות בשנת 1991, שבה היה למורדים כוח רב בהרבה משל נאמני ילצין, אבל זה לא שינה דבר. ילצין ואנשי שלומו הפעילו מערך שלם של מידע מוטעה ושכנעו את הציבור, את הצבא ואת המערכת הפוליטית שהמורדים הם גנרלים קשישים ותשושים שאיש אינו תומך בהם, וכי קצינים וחיילים רבים נוטשים אותם. הדבר ערער את ביטחונם העצמי של הקצינים שקשרו קשר למרוד וגרם להם להסס. חברי הקבוצה – שהשתכנעו כמעט לחלוטין כי החיילים שלהם עתידים שלא לציית להם – ביטלו ברגע האחרון את המתקפה על הפרלמנט. ניסיון ההפיכה כשל מיד לאחר מכן.

סינג – הנסמך על ניתוח תיאורטי וכמותי וגם על מחקרים איכותניים מעמיקים של שבעה מקרים בגאנה ושל מקרה אחד בברה"מ – מגיע למספר מסקנות חשובות באשר להפיכות:

  1. בהפיכות צבאיות אין חשיבות לאידיאולוגיה. השחקנים בשטח מצטרפים לאו דווקא לצד שעמו הם מסכימים, אלא לזה שהם חושבים שיזכה לתמיכתם של אחרים. משום כך מורדים מאוד לא פופולאריים עשויים לנצח, בעוד שדווקא המורדים הפופולאריים עלולים להיכשל.
  2. מורדים חייבים להשתלט על תחנות הטלוויזיה והרדיו המרכזיות, במטרה לקבוע עובדות בשטח. זאת תובנה נושנה מאוד. היא מוזכרת כמעט בכול המאמרים המפורסמים העוסקים בהפיכות. סינג מחדש בכך שהוא טוען כי לאחר ההשתלטות על תחנות השידור, ישנה חשיבות עליונה לתוכן הנאום המשודר. המהפכנים אינם צריכים לבזבז זמן בהצדקות ארכניות למניעיהם. במקום זאת, עליהם לשכנע את כל המאזינים שהם כבר ניצחו, שמרבית הדמויות החשובות בזירה כבר נשבעו לתמוך בהפיכה. גם אם זה לא נכון, שידור כזה עשוי ליצור נבואה המגשימה את עצמה.
  3. להפיכות המונהגות על ידי גנרלים (בניגוד לאלה שמנהיגים קצינים זוטרים או כאלה בדרג בינוני) יש מרב הסיכויים להצליח, כי למנהיגי הצבא יש יכולת גדולה יותר להשתמש בכוח רך, בקשרים ובהשפעה כדי לשלוט בזרם המידע ולמצק את האמונה כי ההפיכה כבר הושלמה. קצינים בדרגות נמוכות יותר יכולים להנהיג הפיכות, אך פחות בקלות, ולהפיכות כאלה יש סיכוי גדול יותר להתדרדר לכדי מרחץ דמים ומלחמת אזרחים. לטענת סינג, סיכוייה של הפיכה להצליח גדלים ביחס ישר לדרגותיהם של מנהיגיה.
  4. לאזרחים אין חשיבות רבה במהלכה של הפיכה צבאית, אלא אם יש להם השפעה גדולה על קציני צבא.
  5. מרבית הפגנות המחאה האזרחיות אינן מצליחות לבלום הפיכה צבאית מוצלחת.

הבעיה בטיעונו של סינג

ולמרות זאת, ישנן בספרו של סינג גם חולשות ולכן, למרות התוקף והשימושיות של תיאוריית התיאום שלו, חלק ממסקנותיו ראויות לביקורת..

הבעיה מתחילה במתודולוגיה של סינג. אני לא מתכוון לבקר את הניתוח הכמותי, אבל בחירת הגבולות הכרונולוגיים שלו אקראית לגמרי. למה 1950-2000? למה לא להתחיל ב-1940 או 1930 או 1920? למעשה, ההתעלמות של סינג מההפיכות הצבאיות שהתחוללו טרום מלחמת העולם השנייה מונעת ממנו לראות מספר מקרי מבחן חשובים – כמו הפיכות במזרח אירופה ובמרכזה בתקופה שבין המלחמות, הפיכות בסין בתקופת שלטון ברוני המלחמה ובעשור ננקינג  (1915-1937), ההתרחשויות ביפן בשנת 1936 ושתי הפיכות חשובות בגרמניה – הפוטש של קאפ ב-1920, וקשר העשרים ביולי בשנת 1944. אלה לא אירועים של מה בכך. שנת 1950, הגבול התחתון של התקופה שאותה מנתח סינג, מציינת את ראשית  הדה-קולוניזציה, את המלחמה הקרה ואת השבת הסדר על כנו באירופה של אחרי המלחמה. לכן החיבור שלו כולל מספר חסר פרופורציות של הפיכות צבאיות באפריקה ובאמריקה הלטינית והפיכות מעטות מדי באירופה, סין ויפן.

סינג מחמיר את הבעיה באמצעות בחירה מוטה של מקרים שאותם הוא בוחן בחינה איכותנית. מקרב שמונת המקרים שהוא מנתח, שבעה התרחשו במדינה אפריקנית אחת, גאנה, ואחד בברית המועצות. הבחירה הזו צובעת את המחקר כולו בצבעים אפריקניים (ובעיקר גנאיים) ומעלה את התהייה האם מסקנותיו של סינג משקפות את התנאים באפריקה ולא את הדינמיקה המשותפת של תופעה בינלאומית.

לא פחות חשוב לבחון את טענותיו של סינג, לפיהן אידיאולוגיות ואליטות אזרחיות אינן מהוות גורמים מרכזיים בהפיכות צבאיות. מבחינה מעמיקה של שתי הפיכות צבאיות שחקרתי, זו שהתרחשה ביולי 1944 בגרמניה הנאצית, וזו שהתרחשה בפברואר 1936 ביפן, עולה כי לא ניתן להתעלם בקלות כזו מאידיאולוגיה ומאליטה אזרחית.

תאילנד, הפיכה צבאית, פרחים

הפיכה צבאית בתאילנד, 2006: האזרחים חילקו פרחים לחיילים. תצלום:David Yttervik Seetiangtham

גרמניה הנאצית ותפקיד האידיאולוגיה

במובן מסוים, ההפיכה הכושלת של 20 ביולי 1944 בגרמניה הנאצית תומכת בתיאוריית התיאום של סינג. בשעת אחר צהריים מוקדמת של אותו יום, כשעדיין לא היה ברור אם היטלר מת או חי, רבים מהקצינים הושפעו מהבטחותיהם של הקושרים שטענו כי הצבא כולו ניצב מאחוריהם. אלא שכשהקושרים לא הצליחו להשתלט על תחנות הרדיו, ברור היה לכל קצין כי ההפיכה אינה עובדה מוגמרת וכי מרבית הצבא מתנגד לה. לקראת ערב, אחרי ששר התעמולה גבלס הכריז ברדיו כי היטלר עודו בחיים, אפילו התומכים האדוקים ביותר של הקשר החלו נוטשים.

אלא שתהליך קבלת ההחלטות של כל הנפשות הפועלות באותו יום הושפע על ידי הנחות יסוד מסוימות, שכולן היו קשורות לתשתית האידיאולוגית הנאצית. למשל, גם הקושרים וגם אויביהם הסכימו שמותו של היטלר הוא תנאי הכרחי להפיכה, בלי קשר למצב המחמיר והולך בחזיתות הלחימה. למרות המפלות הצבאיות המבישות שהיטלר ספג, היה קשה ביותר לערער על מנהיגותו. חיילי הוורמאכט – כך הסכימו שני הצדדים – הטמיעו את האידיאולוגיה הנאצית והיו ספוגי הערצה לפיהרר שלהם. כל עוד היטלר חי, לא היה סיכוי שחייליו ילכו בעקבות הקצינים הבכירים. לכן, כשהתברר כי ניסיון ההתנקשות נכשל, לא היה להפיכה סיכוי להצליח, על אף שהקושרים הוסיפו להבטיח לחבריהם לנשק כי הם נהנים מתמיכת הצבא. היטלר היה חי, ולכן הטענה הזו לא נשמעה סבירה. יתכן שהקושרים היו מצליחים לבודד את היטלר מהעולם לזמן שהיה מספיק להם להפיל את השלטון, אילו היו מצליחים להשתלט על תחנות הרדיו, אבל זה היה קשה ביותר. במילים אחרות, העובדה שהאידיאולוגיה הנאצית הייתה השלטת בוורמאכט הייתה תנאי מוקדם שכל השחקנים נאלצו לקחת בחשבון. הדבר השפיע על קבלת ההחלטות של כל המעורבים בדבר. עבור משתתפי ההפיכה הצבאית בגרמניה הנאצית הייתה לאידיאולוגיה חשיבות רבה.

יפן הקיסרית ותפקיד הקיסר

בשנות השלושים [של המאה ה-20], הפיכות היו עניין מקובל ביפן הקיסרית. בין 1930 ל-1936 התרחשו לפחות ארבעה ניסיונות רציניים לחולל הפיכה צבאית. האחרון שבהם – שהתרחש בפברואר 1936 – כלל התקוממות רחבת הקף של יותר מאלף חיילים, בהנהגת קבוצה של קצינים זוטרים.

בדיוק כמו במקרה של הנאצים, ההפיכות הללו תומכות במידת מה במודל של סינג. שני ניסיונות ההפיכה שהתרחשו בשנת 1930 נֶהֱגו על ידי "אגודת פריחת הדובדבן" (סאקורה-קאי), והיו מזימה של קצינים בדרג הביניים. בשני המקרים, הקושרים נסוגו כשהתברר שהקצינים הבכירים הסירו את תמיכתם או עמדו להביע התנגדות פעילה. הדבר מאושש את טיעונו של סינג ביחס לקושי לבצע הפיכות המונהגות על ידי קצינים שאינם בכירים מספיק. אפילו קבוצה צמאת דם כמו הסאקורה-קאי, שתכננה לטבוח את כל ההנהגה הפוליטית ביפן באמצעות הפצצה אווירית וגז רעיל, הרימה ידיים כשהובהר כי מרבית אנשי הצבא אינם תומכים עוד בקשר.

הנטייה הזו ניכרה ביתר בהירות באירועי פברואר 1936. מנהיגי הקשר, רובם בדרגות סגן משנה עד סרן, פתחו את ניסיון ההפיכה בהתנקשות במנהיגים פוליטיים וצבאיים והשתלטו על חלקים גדולים ממרכז טוקיו. אלא שאחרי שגל האלימות הראשוני שכח, הם הפכו מבוהלים וכמעט משותקים, בכל פעם שנתקלו בקצינים בכירים. כשהתברר כי ההפיכה נכנסה לשלב של קיפאון, בני הברית הבכירים של הקצינים הצעירים (שהתחבטו מלכתחילה אם לתמוך בהם) הסירו את תמיכתם. במהלך היום השלישי והרביעי של ניסיון ההפיכה, הצבא כולו הפנה את גבו למורדים, וחיילים שהיו תחת פיקודם נטשו. כמו שציין סינג, שני הצדדים חששו ממלחמת אזרחים והקושרים לא רצו להילחם עד הסוף, אף כי ידעו שהם צפויים לעמוד מול כיתת יורים.

הירוהיטו, קיסר יפן

הקושרים ביקשו לחזקו: הירוהיטו קיסר יפן לאחר טכס הכתרתו, 1928. תצלום: סוכנות בית המלוכה היפני, ויקיפדיה

אלא ששוב, ניסיון ההפיכה התרחש בתוך מסגרת היסטוריות מסוימת, הספוגה בהנחות אידיאולוגיות מוקדמות. ביפן הקיסרית, הקיסר שלט, אבל כהונתו לא הייתה קשורה בענייני הממשל היומיומיים. אפילו אנשי הצבא המורדים הכירו במקור האלוהי של סמכותו, והם רק קיוו להחליף את "יועציו הבוגדניים" ב"נתינים פטריוטיים" (כלומר, הם ותומכיהם). ביום הראשון לאירועי פברואר, נדמה היה כי ההנהגה הבכירה של הצבא נחלקה בין תומכי ההפיכה למתנגדיה. בשעות הראשונות, התומכים היו ממוקמים היטב והיה בידיהם כוח רב יותר משל מתנגדי ההפיכה. היו מספר סימנים שהעידו כי הקצינים המהססים החלו להאמין שהמורדים עשויים לנצח ושקלו להצטרף למחנה שלהם.

האירוע הדרמטי ששינה את הדינמיקה היה ההתערבות המפורשת של הקיסר נגד המורדים. כשהקיסר שמע על ההפיכה, הוא ציווה במפורש לסגת ממנה. הוא הודיע לגנרלים שאם לא יפעלו, הוא אישית יילחם נגדם בראש המשמר הקיסרי. במדינה שבה הקיסר נחשב לאלוהי, איש לא העז לסרב לפקודות הברורות שלו, אפילו לא תומכיה הנלהבים של ההפיכה. מרגע שהקיסר החליט להשתמש בהשפעתו האישית כנגד ההפיכה, גורל הקושרים נחתם. הבסתם ארכה שלושה ימים, רק משום שהקצינים הבכירים רצו להימנע מעימות אלים במרכז טוקיו. אבל כשנודע רצונו של הקיסר, איש מאנשי השררה לא יכול היה להמשיך ולתמוך במורדים. הקיסר ואנשי חצרו האזרחים, היו בעלי ההשפעה המכרעת בזכות האידיאולוגיה השלטת. מכאן שמקרה המבחן הזה מטיל צל כבד על שני ממצאים עיקריים של סינג: שאידיאולוגיה אינה חשובה להצלחה או לכישלון של הפיכות צבאיות, ושאין לאזרחים השפעה מכרעת על הדינמיקה שלהן.

תורכיה, ושידור הטלוויזיה שנכשל

אי אפשר שלא לכלול בדיון את ניסיון ההפיכה הכושל בתורכיה בקיץ 2016, שהתרחש שנתיים אחרי פרסום ספרו של סינג. המורדים בתורכיה עשו בדיוק את מה שסינג ממליץ לעשות: הם השתלטו על תחנת טלוויזיה ראשית והשתמשו במתקניה בכדי לשדר אל האומה. גם הם ניסו לעורר רושם שההפיכה שלהם היא עובדה מוגמרת. אבל זה לא עזר להם. הם כשלו בניסיון ההתנקשות בנשיא ארדואן ולכן הוא היה מסוגל לדבר אל האומה באמצעות האייפון של עוזרו. ההתנגדות האזרחית מילאה תפקיד גדול במפלת המורדים, כשהמון זועם הקיף את הטנקים שלהם וכל מפלגות האופוזיציה הודיעו שאינן תומכות בהם. במדינה מודרנית, שיש בה אינספור ערוצי טלוויזיה, רדיו, רשתות חברתיות ואינטרנט, קשה במיוחד למורדים ליצור תחושה של עובדה מוגמרת בעזרת שידור טלוויזיה בודד. החשיבות הרבה שסינג מייחס לשידור נראית, לכן, קצת מיושנת. גם את ההתעקשות שלו על כך שהמפגינים ברחוב אינם משמעותיים יש לבחון מחדש.

תורכיה, הפיכה, גאווה לאומית, דגל

איסטנבול, קיץ 2016: גאווה לאומית לאחר כשלון ניסיון ההפיכה הצבאית. תצלום: פרנסיסקו אנסולה

עתיד ההפיכות הצבאיות

הניתוח הזה עשוי לרמוז לנו דבר או שניים על אודות ההפיכות הצבאיות בעתיד, ועל האופנים שבהם יכולות ממשלות להתמודד איתן. סינג טוען, בצדק, כי תיאוריית התיאום עשוי לשמש קו מנחה לצדדים המתעמתים בהפיכה: כל אחד מהם חייב להוכיח, מוקדם ככל הניתן, כי המאבק כבר הוכרע לטובתו. עם זאת, בניגוד לדבריו של סינג, לא ניתן לעשות זאת באמצעות השתלטות על ערוצי המידע כולם (ואפילו לא על חלקם). כפי שמלמד האירוע בתורכיה, זה כמעט בלתי אפשרי במדינה מודרנית, אפילו אם מתעלמים מתפקיד הרשתות החברתיות ומהשפעתן של תחנות טלוויזיה זרות. במקום זה, שני הצדדים צריכים לשחק במשחק התיאום, ולקחת בחשבון שלא ניתן להשתיק את יריביהם.

מה עליהם לעשות? המפתח נמצא בניתוח של סינג עצמו את ההפיכה הכושלת נגד גורבצ'וב בשנת 1991. בהפיכה הזו, איש מהצדדים לא יכול היה להשתיק את האחר. עם זאת, הצד של ילצין השכיל להשתמש במניפולציות תקשורתיות, במקום בשכנוע גלוי. בתקופתנו, כדי לנצח במהלך הפיכה, צריך יהיה לגייס תומכים באמצעי התקשורת כבר בשלבי התכנון. בנוסף, הצד המנצח צריך יהיה לדעת לשבץ את הידיעות שירצה להפיץ בהקשר המתאים – מה שיתבע לעתים קרובות שימוש בשליחים סמויים בבית ובחו"ל ויצירת הרושם שהידיעות שמפיץ הצד שכנגד הן מזויפות. במובן הזה, הפיכות דומות למערכות בחירות אמיתיות יותר מכפי שסינג מוכן להודות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

על הספר:

"Seizing Power", Naunihal Singh, Johns Hopkins University Press

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי, מרצה בכיר בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. ספרו, The Plots against Hitler,  ראה אור בהוצאת הוטון מיפלין בארצות הברית, ובעברית בהוצאת ידיעות אחרונות. ספרו השני, Curse on this Country – the Rebellious Army of Imperial Japan, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קורנל, ועתיד לצאת אור בעברית בהוצאת אוניברסיטת תל אביב.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חניכי בית ספר צבאי בצ'ילה במשמר כבוד בהלוויה של הרמטכ"ל. תצלום: Fernando Lavoz, אימג'בנק\גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דני אורבך.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הפיכות צבאיות: הדור הבא

04
נתנאל

אולי אפשר לומר שספק אם הפיכה צבאית היא אפשרית בעידן שלנו. איך אפשר לתכנן ולתאם מהלך משמעותי בסביבה כה מרובת ערוצי תקשורת?