הפנטזיה האחרונה בהחלט

לאנושות יש פנטזיה המדמיינת את סוף העולם. האם מדובר במשחק אינטלקטואלי על מציאות וסימולציה? או שמא בביטוי לקושי שלנו לקבל את גבולות המדע והדעת, כלומר את אפסותנו ביקום?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני כעשור, לקראת 10 בספטמבר 2008, התקשורת דמיינה את סוף-העולם. כמעט בכל אמצעי תקשורת בארץ ובעולם הוצג תרחיש מחריד, לפיו העולם המוכר לנו ייבלע לתוך חור שחור כתוצאה מניסוי מדעי במאיץ החלקיקים בשוויץ שישחזר את המפץ הגדול. התקשורת יצרה לעצמה פנטזיה ועיבתה אותה באמצעות דיווחים חדשותיים על ההכנות לקראת הניסוי, לצד דיון מתוקשר בין מדענים לכותבי טורים על ההשלכות האפשריות של הניסוי. פנטזיית החור השחור היא רק דוגמה אחת לתחזיות הקטסטרופליות הרבות שצפות בתקשורת מדי פעם. מקץ עשר שנים, ניתן להודות על כך שסוף-העולם עדיין לא הגיע ולתהות: מדוע התקשורת מעוללת זאת? מהיכן נובע העונג לפנטז את הסוף? ואילו פונקציות הפנטזיה הזאת משרתת?

נבואות זעם הן מהפנטות, בשל הממד האסתטי המענג שבפליטת אד הקיטור של משאלת המוות הכמוסה

כדי לענות על השאלות האלה, אגייס את הגותו של ז'אן בודריאר, פילוסוף צרפתי שכתב החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת ועד מותו ב-2007, כשנה וחצי לפני התאריך שנקבע להתממשות פנטזיית החור השחור. בודריאר הוא פילוסוף של קטסטרופה, מבקר תרבות חריף ונביא זעם. הניתוחים והתובנות שלו לגבי חברת הצריכה הפוסט-מודרנית עשויים להבעית ולגרום לחלחלה, אך בדומה למחשבה על סוף-העולם, גם נבואות זעם הן מהפנטות, בשל הממד האסתטי המענג שבפליטת אד הקיטור של משאלת המוות הכמוסה.

שיווה, הרס, חורבן, תמורה

"המחריב והמחולל תמורה", פסל של האל שיווה, Murudeshwar, הודו. תצלום: Thejas Panarkandy, ויקיפדיה

הניסוי הרה האסון המדובר, היקר ביותר בתולדות המדע עד כה, התקיים בתוך מערך של צינורות ואקום באורך של כ-27 קילומטרים ובהם כ-9600 מגנטים מסוגים שונים, הטמונים באדמה בעומק של כמאה מטרים. הוא נועד לאמת את המודל הסטנדרטי של חלקיקים וכוחות. על פי חוברת מטעם CERN, המרכז האירופי למחקר גרעיני שהפעיל את הניסוי, המודל הזה "נבדק בניסויים רבים והוכח כמוצלח בחיזוי קיומם של חלקיקים שטרם התגלו. אולם, הוא מותיר שאלות רבות בלתי-פתורות". בין השאלות שעליהן מאיץ החלקיקים אמור לענות, ניתן למצוא את שאלת מקור המסה הקשורה לחלקיק בוזון-היגס, שעל גילויו CERN הכריז ב-2012, את שאלת קיומם של אנרגיה אפלה וחומר אפל ואת שאלת היתכנות התיאוריה של סוּפר-סימטריה. הבנות בתחומים אלה יקדמו את האנושות במענה על חידת הבריאה: כיצד נוצר העולם? כיצד נראה היקום הקדום בחלקיקי השניות הראשונות שלאחר המפץ הגדול?

התקשורת חוגגת את משאלת המוות של הציביליזציה במילותיה הגדולות: ארמגדון, יום הדין, כל אותם מונחים פסבדו-דתיים מגויסים לטובת הפאר שבמסגור הסימטרי

כמו כל ניסוי מדעי אחר, גם הניסוי הזה הוא סימולציה. הסימולציה ובת דמותה הסימולקרה הן מושגי מפתח בהגותו של בודריאר. המדע, כמנצח על הסימולציה של הבריאה, מתנסה בתפקידו של האל. הניסוי והעולם האקטואלי, הממשי, זה שמחוץ למרתפי המאיץ, משמשים זה ביחס לזה תאומים זהים שנולדו בפער זמן האחד מהשני. פנטזיית החור השחור מציגה את התאומים האלה כנבדלים זה מזה בתכונה אחת: המפץ הגדול "הממשי" הוא לידת היקום, ואילו המפץ הגדול "הסימולטיבי" יהיה מותו. כך הפנטזיה תוחמת את היקום והציביליזציה במסגרת זמן-מרחבית בעלת אסתטיקה סימטרית: הם מקוימים בין שתי נקודות המתייחסות זו לזו כמקור והעתק; מחוץ לשתי הנקודות האלה אין מרחב, אין זמן, יש רק אַַיׅן. אם נחשוב על הזמן והמרחב כיחסים בין אובייקטים, כפי שטען הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ, נראה שרק בין שני המפצים האלה יש קיום לזמן ולמרחב, שכן לפני המפץ הגדול ואחרי הסימולציה הקטלנית שלו (על פי פנטזיית החור השחור) אין אובייקטים שניתן לטעון כי הם מקיימים ביניהם יחסיות זמן-מרחבית. לכן, יהיה מדויק יותר לטעון שהמפץ הגדול והסימולציה שלו מופרדים זה מזה לא על ידי יחידות של זמן, אלא על ידי הזמן עצמו. מכאן, התקשורת חוגגת את משאלת המוות של הציביליזציה במילותיה הגדולות: ארמגדון, יום הדין, כל אותם מונחים פסבדו-דתיים מגויסים לטובת הפאר שבמסגור הסימטרי.

יום הדין האחרון, הנס ממלינג

"יום הדין האחרון" (1466-1473), טריפטיך של הנס ממלינג. תצלום: ויקיפדיה

בודריאר מציג סימטריה דומה במאמרו מ-1998 "סוף המילניום או הספירה לאחור". הוא טוען כי השעון הדיגיטלי שהוצב במרכז פומפידו בפריס ומנה את השניות שנותרו עד לשנת 2000, מִפנה המילניום, מהווה סמל ליציאה מן הזמן ההיסטורי ומדגים את ההיפוך שביצעה המודרנה ביחס לזמן: הזמן כבר אינו נצבר מנקודת התחלה מסוימת, אלא מחוּסר מהסוף.

כחלק מהמהלך של בודריאר בנוגע לעת המודרנית, הוא טוען כי המודרנה מהווה נקודת מפנה, שבה ההיסטוריה התנתקה מהממשי והסימולציה השתלטה עליה. מאז התקופה המודרנית איננו חיים במרחב ממשי, אלא במרחב היפר-ממשי, שנחווה רק באמצעות ייצוגים, דימויים וסימולציות. "המתח הליניארי של המודרניות והקִדמה נשבר, חוט ההיסטוריה הפך מפותל", כלומר, הסתבך בתוך עצמו וחזר לאחור. בהתאם לאותו היגיון סימבולי של סילוף, בודריאר טוען שהמודרנה לא התרחשה באמת.

ניתן לצייר כאן את תולדות היקום כנצברות בהדרגה: אין – מפץ גדול – יקום – ציביליזציה; אחר כך מתרחש הפיתול ההיסטורי של הסימולציה, מה שגורם ליקום להתחסר כתמונת מראה: מודרנה – המפץ הגדול (הניסוי) – אין.

למדע אין את הידע לגבי בריאת היקום, יש לו רק היפותזות, שאת הסימולציות שלהן ביכולתו לייצר, אך הסימולציות הללו מסתירות את מקורן האמתי, והוא ההיפותזה המדעית

בניסוי במאיץ החלקיקים, איזה מן המפצים הוא המקור ואיזה ההעתק? מי מהם הממשי ומי ההיפר-ממשי? היומרה למקור מניחה קדימות של מקור ממשי לאקט החקייני של הניסוי, בעוד שלמעשה, היא מסווה את הספק בממשות של המקור. אם מטרת הניסוי היא לאמת את היפותזת המפץ הגדול, לתת להיפותזה מעמד כממשית, הרי שהמהלך האמתי של הניסוי הוא לאשרר את ממשות המקור. מכאן שהניסוי אינו סימולציה פשוטה בעלת מקור ממשי (כמו סימולציית טיסה, למשל), אלא סימולקרה. סימולקרה היא סימולציה שהתנתקה ממקורה, כזו שמלכתחילה לא היה לה מקור. הפעולה האלימה של הסימולקרה כלפי המקור שלה היא הרצח שלו והכינון שלו כקודם לה, בעת ובעונה אחת.

"לעשות סימולציה פירושו להעמיד פנים שיש לנו מה שאין לנו", כותב בודריאר. למדע, אפוא, אין את הידע לגבי בריאת היקום, יש לו רק היפותזות, שאת הסימולציות שלהן ביכולתו לייצר, הסימולציות הללו טוענות שהן מחקות מקור קדום ומכונן, אולם הן מסתירות את מקורן האמתי, והוא ההיפותזה המדעית. ההיפותזה והסימולציה נזקקות זו לזו באופן דיאלקטי. הניסוי, אם כן, הוא שמחולל את ההיפותזה. מכאן משתמע באופן מובלע כי פנטזיית סוף-העולם אישררה באורח סמלי את היפותזת המפץ הגדול כמקור ממשי מעצם ההצבה הסימטרית, וסיפרה סיפור בעל אופי מיתולוגי, על האנושות שאבדה לעד כאשר עמדה על סף פיצוח סוד הבריאה.

מנהרה

מנהרה, זמן וסימולציה. תצלום: מת'יו שוורץ

בספרו מ-1981 "סימולקרות וסימולציה", בודריאר תוהה מה ההבדל בין פעולה לסימולציה שלה, ונעזר בדוגמה של שוד בנק. הוא מסביר כי הממשי עלול לחדור אל תוך הסימולציה, אף שהמנגנון שלה שואף לריחוק מתוך המצע הממשי שעליו היא נבנית. שוד הבנק שהוא מציע לקורא לארגן הוא סימולטיבי, אולם גם במסגרתו עלולים לקרות התרחישים הבאים: "שוטר יירה ממש; לקוח של הבנק יתעלף וימות מהתקף לב; ימסרו לידיכם ממש את הכופר המדומה". במקרה של מאיץ החלקיקים, הסכנה של חדירת הממשי גדלה אף יותר ומתפתלת בעצמה פיתול פרדוקסלי: הממשי יחדור בצורת התאיינותו! כלומר, החור השחור שהתקשורת מתריעה מפניו הוא ביטוי לחדירת הממשי למרחב הסימולציה, והוא גם הפוטנציאל של קריסת המערכת כולה. הכורח של הממשי לחדור אל הסימולציה נובע מההיגיון שבודריאר מייחס לממשי: "אחת הפונקציות שלו היא בדיוק חיסול של כל ניסיון של סימולציה, צמצום גורף של הכול לממשי".

עניין זה מזכיר את "היפותזת הסימולציה" של ניק בוסטרום, הדנה באפשרות שאנחנו חיים בתוך סימולציית ענק. לדבריו, מדענים ועתידנים (futurologists) רבים סבורים שבעתיד יעמדו לרשות המין האנושי משאבי תכנות אדירים, שבעזרתם יוכל לתפעל סימולציית-אבות (ancestors simulation). בסימולציה זו האנושות תדמה את חיי אבותיה (משמע, אנחנו או אבותינו שלנו) בתוך סביבה מלאכותית ממוחשבת שלמה. הטענה המרכזית של בוסטרום היא שזה אבסורד שלא להביא בחשבון את האפשרות שאנחנו חיים בסימולציית ענק ממוחשבת, אם אנחנו סבורים שהמין האנושי יוכל לפתח בסופו של דבר יכולת טכנולוגית שתאפשר זאת. הוא תוהה מה עשוי למנוע מצב כזה, או להפחית את הסיכוי להיתכנותו. ישנן מספר השערות, אולם הטבעית ביותר ביניהן, לדבריו, היא שהמין האנושי ישמיד את עצמו כתוצאה מטכנולוגיה עוצמתית והרסנית לפני שיוכל להגיע לרמה כזו של סימולציה.

מתוך ההד התקשורתי העצום של מגדלי התאומים, בודריאר מסיק את תאוות ההתאבדות של הציביליזציה המערבית, את הפנטזיה להשמדה של מערכת שהפכה לחזקה כל כך

אם להשתמש בתיאוריה של בוסטרום, ייתכן כי הפנטזיה של התאיינות העולם לתוך חור שחור כתוצאה מניסוי אינה רק וריאציה על שלל תרחישי סוף-העולם המוכרים לנו (פגיעת מטאור, שינויי אקלים, מלחמה גרעינית וכו'), אלא וריאציה ספציפית יותר, מהז'אנר הקשור בפוטנציאל ההשמדה העצמית של הציביליזציה. בספרו מ-2003 "רוח הטרור", בודריאר נוגע בפנטזיה דומה בהקשר להתמוטטותם-התאבדותם של מגדלי התאומים: "המצפון המערבי מסרב להכיר בכך שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, חלמנו על האירוע הזה, שהרי איש אינו יכול להימנע מלחלום על הרס כוח שנעשה הגמוני במידה כזאת". מתוך ההד התקשורתי העצום של מגדלי התאומים, בודריאר מסיק את תאוות ההתאבדות של הציביליזציה המערבית, את התנטוס שלה, את הפנטזיה להשמדה של מערכת שהפכה לחזקה כל כך.

11/9, מגדלי התאומים, מחווה, ניו יורק

"מחווה באור", לציון 13 שנה לפיגועי ה-11 בספטמבר, מבט מ-Bayonne, ניו ג'רזי. תצלום: אנתוני קינטנו, ויקיפדיה

בוסטרום, אם כן, יכול להסביר ממד מסוים בפנטזיית סוף-העולם: הפנטזיה הזאת מאשררת את מצבה הטכנולוגי המתקדם של האנושות ומפחיתה את הסיכוי לכך שאנו קיימים בתוך סימולציית ענק. החיבור עם הגותו של בודריאר מעלה ממד נוסף ומשמעותי יותר: הפנטזיה מאתגרת את הציביליזציה להשמיד את עצמה, מפתה את יצר ההרס העצמי על חשבון התקדמותה הטכנולוגית, כאילו אומרת: ציביליזציה מתקדמת באמת היא רק זו היכולה להשמיד את עצמה, הוכיחי את עצמך.

כאמור, התקשורת חגגה את הפנטזיה על החור השחור שיביא את סוף-העולם: מאז שדווח במרץ 2008 על הגשת תביעה בבית דין בהוואי נגד CERN בשל הסכנה לאנושות ועד הניסוי עצמו בספטמבר, פורסמו בניו יורק טיימס עשר כתבות בנושא, בגרדיאן הבריטי פורסם מספר דומה של כתבות, ביניהן סקר גולשים לחיזוי סוף-העולם כחמישה ימים לפני הניסוי ועדכון על מהלך הניסוי בזמן אמת. אתר החדשות "וואלה" הגדיל לעשות ופרסם שלושה ימים לפני הניסוי כתבה שכותרתה "מדענים יביאו את סוף-העולם ביום רביעי?", ובעיתון "הארץ" אמנם לא חגגו את סוף העולם כבכלי תקשורת אחרים, אך דיווחו כי "הילדים בבתי הספר פוחדים שתיכף חור שחור יבלע את כדור הארץ".

התקשורת ליבתה את משחק הפיתוי של הציביליזציה והמדע בכך שהיא הציעה להם את עצמה כפלטפורמה. בכל הכתבות המדווחות על האירוע, נדיר למצוא חשש ממשי שאינו מגובה בנימה של הטלת ספק בהיתכנות הפנטזיה, כזו שמנכיחה את המעמד הספקולטיבי של הדברים ואת הרצון של התקשורת להשתעשע בסוף-העולם. התקשורת, אם כן, מאפשרת למדע לאתגר על גבה את הציביליזציה ולבקש ממנה קורבן, אותו קורבן שעל פי בודריאר, הטרור ביקש מהציביליזציה: "התפרצות של מוות שהינו הרבה יותר מממשי: מוות סימבולי, קורבני, כלומר האירוע האבסולוטי חסר התקנה... לאתגר את המערכת במתנה שאין היא יכולה להשיב עליה אלא במותה שלה ובהתמוטטותה שלה".

לכן, ניתן לקבוע שהתקשורת אפשרה לפנטזיה הזאת להתרחש על גביה לא מתוך מחויבותה המקצועית להזהיר מפני פורענות מתקרבת ולא בשל תחרות צינית בין עיתונאים על יוקרה שבגינה כלי התקשורת להוטים אחר ה"אייטם". התקשורת פנטזה את סוף-העולם, העניקה לנו נרטיב של התאבדות, הציגה בפנינו עובדות וחוות דעת מקצועיות, ליבתה דיונים בין כותבים של טורי דעות לשם המשחק בהיסטריה ובביטולה, לשם הפנטזיה לבדה. יש לציין כי גם כתבות או טורים שמטרתם להפריך את התרחיש ולהרגיע את הרוחות משתתפים במשחק של התקשורת ומתענגים על הפנטזיה, לא פחות מכתבות שמעוררות פאניקה. במובנים מסוימים, התקשורת אינה פועלת במסגרת הציביליזציה, אלא זהה לה, היא הפלטפורמה הראשונה של הציביליזציה, דרכה היא מובנת לנו, רק על גביה התרבות קיימת כהיפר-ממשית. בהתאם להיגיון הזה, ההתענגות על פנטזיית התאבדות, על תרחיש החור השחור, היא פריקה מבוקרת של משאלת המוות של הציביליזציה בתוך מערך של פיתוי והצבת אתגרים בין המדיה, המדע והציביליזציה.

ב"רוח הטרור", בודריאר מבין את הטרור ואת הציביליזציה כשני כוחות המתעצמים זה מתוך זה, ולא כ"טוב" ו"רע" המתעצמים זה על חשבונו של זה. לכן אין מדובר בטרור נגד הציביליזציה, אלא זהו הטרור שמתוך הציביליזציה, הוא פועל לכאורה באפגניסטן כאל-קאעידה או במדינה אסייתית, אפריקנית או מזרח תיכונית אחרת מחוץ לטריטוריה ההגמונית של התרבות המערבית, אולם למעשה, הטרור הוא "צמיחה של אנטגוניזם קיצוני בלב תהליך הגלובליזציה, צמיחה של כוח אינהרנטי למימוש האינטגרלי הזה".

כאשר המדע מפתה את המערכת להסתכן בהתאבדות, הוא משמש סוכן של כוח דומה לטרור

לצורך הניתוח המובא כאן, מה אם נחליף את ה"טרור" ב"מדע"? ברמה הפשטנית ביותר, אין חדש בטענה שהמדע והציביליזציה מתעצמים זה מכוחו של זה: ההתקדמות הטכנולוגית מקדמת את הציביליזציה, מעשירה ומפתחת אותה, מה שמאפשר לציביליזציה להשקיע עוד כספים במחקר ובפיתוחים מדעיים (או לשעבד אליה בני אדם ובעלי חיים) ולייצר מעגל קסמים של הון וטכנולוגיה. אנו מבינים את מערך הכוחות הזה כחיובי ופורה, אולם כאשר המדע מפתה את המערכת להסתכן בהתאבדות, הוא משמש סוכן של כוח דומה לטרור. מתחת למעטה ההדדי שוחר הנאורות והקדמה, פועלת מערכת של תלות והשתעבדות: מדינות אירופה (וגם מדינות אחרות כמו ארצות-הברית וישראל) משקיעות מיליארדי אירו במרכז CERN ובמאיץ החלקיקים, מכורח היותן קשורות זו לזו בקשרי תלות פוליטיים וכלכליים. הציביליזציה הפכה לאסירת עולם של העבד הנרצע שלה, המדע. היא כבר השקיעה בו את כל הונה. לכן היא חייבת לגרום לניסוי להצליח, המדע מוכרח למצוא את החלקיקים שישמשו יסודות איתנים להיפותזות המדעיות הנבנות כמגדלים באוויר. לשם כך הציביליזציה תשקיע את ההון הדרוש, רב ככל שיידרש.

מדע, צלחת פטרי, בקטריות

מדע: חיים או מוות, התחלה או סוף? תצלום: מייקל שיפר

הכורח הנורא הזה מעלה את השאלה: מהי הקטסטרופה האמתית שמחרידה את הציביליזציה? האם זו קטסטרופת סוף-העולם של החור השחור, או שמא הקטסטרופה האמתית תהיה התמוטטות של הידע שנצבר לשווא על ידי השקעה כל כך מסיבית של הון וכוח אדם? אולי, בעצם, עדיף לפנטז את החור השחור, משום שהציביליזציה מעדיפה להשקיע כל מאמץ, כל משאב כספי, כל סיפור מדומיין, כדי להימנע מלהעלות על הדעת את היום שבו היא תתמודד עם התמוטטותן של כל הנחות הפיזיקה והאסטרופיזיקה לגבי היקום.

מדוע, אם כן, אנו מפנטזים את הסוף? בודריאר טוען כי המחשבה על הסוף מאשררת את קיומו של הדבר. המודרנה לא קרתה, שכן בתהליך ההיפרדות מהממשי לטובת ההיפר-ממשי המודרני, "איבדנו את ההיסטוריה וגם, כתוצאה מכך, איבדנו את סוף ההיסטוריה. אנו יגעים תחת האשליה של הסוף, תחת אשליה שלאחר-המוות של הסוף. זה רציני, כי הסוף מסמן שדבר-מה קרה באמת". הפנטזיה על סוף-העולם שעלול היה להתרחש כתוצאה מהניסוי במאיץ החלקיקים ב-10 בספטמבר 2008 מנתבת אותנו אל האשליה של הממשי, מסנוורת אותנו, כדי שלא נבחין בסימולקרטיביות ההיפר-ממשית של עידננו. במילים אחרות, פעולתה של פנזטיית הסוף היא לחזק את שורשיה של "האשליה של הסוף".

פנטזיית ההתאיינות של העולם, היקום, הממשי, לתוך החור השחור מצילה את הציביליזציה מעצמה: הפנטזיה מהווה פלטפורמה לפריקה של משאלת המוות של הציביליזציה, והיא מסיחה את הדעת מהיפותזת הסימולציה המטרידה של בוסטרום. פעולתה בממד הסמלי האסתטי היא למסגר את הציביליזציה במסגרת זמן-מרחבית סימטרית ולאשרר במובלע את היפותזת המפץ הגדול. באופן דומה, היא מנכיחה את הממשי שיחדור אל הניסוי בדמות התאיינותו, והיא מתעקשת להראות שלהיסטוריה יהיה סוף, שהיא לא נגמרה כבר מבלי שהבחנו בכך. באופן הזה, הפנטזיה טוענת לבטלות ההיפר-ממשי בפני הממשי. אבל ייתכן כי למעלה מכל פונקציה אחרת של פנטזיית הסוף, אנחנו דבקים בה כי היא עדיפה על פני קטסטרופה גדולה ממנה: ההודאה בכישלון המדע המודרני והחרדה הקיומית לקראת כניסה למשבר קרטזיאני נוסף בתולדות הידע האנושי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ביבליוגרפיה:בודריאר, ז'אן. סימולקרות וסימולציה. מצרפתית: אריאלה אזולאי. (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007).בודריאר, ז'אן. רוח הטרור. מצרפתית: עמוס גלעדי. (תל אביב: רסלינג, 2004).

Baudrillard, Jean. The End of the Millennium or The Countdown. Theory, Culture & Society 15:1 (1998), pp.1-9.Bostrom, Nick. Are You Living in a Computer Simulation?. Philosophical Quarterly (2003) Vol. 53, No. 211, pp. 243‐255.

 גיא דולב הוא סטודנט להיסטוריה כללית ולמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

תמונה ראשית: פנטזיה בדיו, מאת: אנני ספראט, unsplash.com

Photo by Annie Spratt on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גיא דולב.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הפנטזיה האחרונה בהחלט