הפרי המותר

דיאטת הפירותנות אמנם לא הצליחה להציל את סטיב ג'ובס, האיש שהעניק לנו את התפוח, אבל חסידיה הרזים והשזופים עדיין טוענים שהיא תרופה לכל מחלה. האם מדובר בגן עדן בריאותי או בדרך בטוחה להרוס לעצמכם את הגוף?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בערב השני של פסטיבל הפירות של וודסטוק, זמן רב לאחר שהסתיימה ארוחת הערב, אני עומדת בחדר האוכל ומחכה עם שאר באי הפסטיבל; לפי השמועות, אמורה להגיע "טוֹנה" של דוריאן, פרי טרופי גדול וקוצני הידוע בסירחונו. הקירות עשויים עץ אורן צהוב מצופה לכה, בוהק ורענן כל כך למראה שהוא גורם לך לחשוב שוב ושוב על עצים נכרתים, ובגלל קרבתם ומספרם הרב של הנוכחים חם לי מדי ואני כמעט מתחילה להזיע. הדי ג'יי שבפינה מרעיד את האוויר בבסים שמנים, כמו במסיבת רייב. ילדים קטנים רוקדים לימבו תחת זמזומן של נורות הפלואורסנט הארוכות, עוברים מתחת לחוט כשברקע מבוגרים מוחאים להם כפיים, ואיפשהו בהיכל מגמגם לו מעגל תיפוף בקצב שונה לחלוטין. יש כאן יותר מדי אור, יותר מדי רעש, ובכל מקום שאני פונה אליו יש ניחוח קל של פירות בשלים מדי, ארומה מתוקה ודביקה שמקורה בריקבון.

דוריאן מאינדונזיה. צילום: W.A. Djatmiko

דוריאן מאינדונזיה. צילום: W.A. Djatmiko

זהו הראשון מבין "לילות דוריאן מתוקים" הרבים שייערכו בפסטיבל – מסיבה שמגיעה לשיא בצריכתם של מאות דוריאנים בשלים – וחדר האוכל מלא בדוגמנים של בריאות ונעורים ולובן. יש כאן ילדים רזים בחולצות ומכנסיים קצרים, בחורות היפיות עם שיער גלי שופע, בחורים ספורטיביים-למראה שנראים לי כמו זכרים טיפוסיים עד שאני שמה לב שהם נועלים נעלי בהונות – כפפות רגליים עשויות גומי שעוטפות את כף הרגל בחומרים מתוחכמים כדי לחקות את תנאי הריצה ברגליים יחפות. נראה שכולם מרגישים בנוח. לכולם יש יציבה טובה. כולם יפים, או ליתר דיוק, כל הנוכחים נראים טוב כל כך עד שנדמה לי שאני אמורה להימשך אליהם. אפילו המבוגרים נראים צעירים: יותר מפעם אחת צעדתי לעבר נערה עם שיער ארוך ורגליים דקיקות ורק כשהתקרבתי גיליתי שהיא עברה מזמן את ה-60.

אדם בעל ראש צר וזרועות ארוכות כמו של בובת גיבורי-על מציג את עצמו כג'יי ושואל אם זאת הפעם הראשונה שאני טועמת דוריאן. אני אומרת לו שטעמתי אותו רק מבושל בתוך פודינג או עוגה, והוא מבטיח לי שדוריאן חי וטרי הוא דבר שונה בתכלית. הוא אומר שאני אשתגע על זה, בייחוד אם אאמץ לי תפריט פירותני. "ככל שתתנקי יותר", הוא אומר, "הגוף שלך ישתוקק יותר לטעם הגופריתי הזה. ואת תתחילי למצוא בו עוד ועוד טעמים – קפה, גלידה, ויסקי, לימון. אם יש משהו שאת מתגעגעת לאכול, דוריאן מקבל את הטעם שלו בדיוק".
אני אומרת לו שעברתי ל"רואו פוד" (raw food, מזון לא מבושל ולא מעובד) ממש לא מזמן. "כן, רואים", הוא אומר. "יש לך עיגולים שחורים. שלא תביני אותי לא נכון – את יפהפייה – אבל אני יכול להעלים אותם". ג'יי הוא אחד המעסים המוסמכים של הפסטיבל, והוא מעודד אותי להירשם לעיסוי חינם ליד האגם. הוא גם מזמין אותי לחיות בחינם בחלקה שהוא קנה באקוודור, שם הוא מתכנן לגדל יותר מ-20 סוגים שונים של דוריאן ולבנות כמה בתים על עצים.

אין בשר בפסטיבל הפירות של וודסטוק, אין מוצרים מן החי, אין מזון מעובד. אין דגנים, אין אגוזים, אין שום דבר מבושל או מאודה או מוקפץ. אין מלח, אין שמן, אין סוכר מזוקק, אין קפאין, אין אלכוהול, שום או בצל. לפעמים יש עשבי תיבול ויש פירות בשווי של 100 אלף דולר 

ואז אני שומעת קריאת התלהבות מגיעה ממרכז החדר, ליד המטבח. קולות אחרים מצטרפים בצעקות ובשריקות, וכולנו נוהרים יחד אל מקור ההמולה. המתנדבים מתחילים להוציא עגלות מחדר ההפשרה שמאחורי המטבח, כל אחת עמוסה ב-40 או 50 כדורים קוצניים מאיימים למראה, עטופים ברשתות פלסטיק. האנשים שלידי מסתערים על העגלות בצעקות, תופסים שניים או שלושה או ארבעה דוריאנים בבת אחת ונושאים את הפירות המפלצתיים-משהו בין זרועותיהם לחזם החשוף. חלקם לוקחים אותם אל שולי חדר האוכל, אל הפינות והשולחנות המבודדים – מנהגי אכילה שראיתי בגני חיות אבל מעולם לא בקרב בני אדם. האוויר מתמלא בריח מטריד, כמו של חרא, כמו של בשר זול. יש תחושה שמשהו השתבש בצורה נוראה, ואני מזכירה לעצמי שזה בסך הכול דוריאן.

כשהקהל מתחיל להתפזר אני מתקרבת לאחת העגלות. הזריזים שבאורחים בחרו להם את הפירות היפים, ואלה שנשארו מעט קטנים יותר, עסיסיים פחות, ועדיין לא הפשירו לגמרי. אני מרימה אחד בהססנות מהרשת ומביאה אותו לשולחן. אפילו הניסיון למשוך אותו בעדינות ולחלץ אותו מתוך הפלסטיק הוא חוויה כואבת. אכלני הדוריאן המנוסים יותר אומרים לי "למצוא נקודת חולשה ולהתחיל לחפור שם", אבל כשאני בוחנת את הדוריאן אני מוצאת רק נקודות חוזק מכוסות בבליטות קטנות ומחודדות. בסופו של דבר ניגש אליי אדם זר כדי לעזור. יש לו זקן אדום עצום וחולצה שכתוב עליה VEGAN באותיות לבנות גדולות. הוא מסובב את הפרי ומצביע על התפר, קו בלתי נראה שבו מתחילים הקוצים של הדוריאן לפנות לכיוונים מנוגדים. כשהוא מניח את אגודליו משני צדי התפר, התפלץ נפתח לפתע. תחת מבטו מלא הציפייה אני מחדירה שלוש אצבעות לבטנו של הפרי הקפוא ואוספת את תוכנו אל פי. יש לו טעם של פודינג ובננה חמוצה והמון, המון בצל. "אוהבת?" הוא שואל, ואני מהנהנת ופולטת כמה צלילים חיוביים בטון גבוה. בכנות, לא הייתי אומרת שאני אוהבת את הטעם – אלא שהוא טוב יותר משציפיתי. בטוח שאין לו טעם של משהו שאני מתגעגעת אליו, שחסר לי. כשהוא הולך אני נותנת את שלושת-רבעי הדוריאן שנותרו לי לקבוצת אנשים שכבר חיסלה ארבעה. האצבעות שלי עדיין מריחות כמו ביצה קרה ובצל. אני עייפה ועדיין רעבה.

הרזייה, אנרגיה בריאות וחצי קילו בננות

זהו פסטיבל הפירות הרביעי של וודסטוק, חגיגה בת שבועיים של בריאות, כושר ותזונה טבעונית המבוססת אך ורק על פירות. אין בשר בפסטיבל הפירות של וודסטוק, אין מוצרים מן החי, אין מזון מעובד. אין דגנים, אין אגוזים, אין שום דבר מבושל או מאודה או מוקפץ. אין מלח, אין שמן, אין סוכר מזוקק, אין קפאין, אין אלכוהול, שום או בצל. לפעמים יש עשבי תיבול, או תירס חי. אז מה יש שם? פירות – פירות וירקות בשווי של יותר מ-100,000 דולר שמגיעים לכאן מסיטונאים בברונקס ובצ'יינה טאון, ירקות עלים מחווה אורגנית סמוכה ואבטיחים שתרם חוואי מפנסילבניה. כ-1,750 דוריאנים הגיעו ממשווקת הפירות הטרופיים New Generation, קרוב ל-2,000 קילו עגבניות וכמות בל תתואר של בננות – מספיק כדי למלא כמה פעמים את אחד מחדרי ההבשלה הגדולים שליד המטבח. אני אחת מ-600 משתתפים, פחות או יותר, שנמצאים כאן לאורך שני מפגשים בני שבוע כל אחד – פירותנים ותיקים או חדשים בעלי משטר תזונה קפדני וחמור יותר ממה שרוב האנשים מעלים בדעתם. הם משלמים 1,795 דולר לשבוע בשאיפה להשיג בריאות שיא ו"לחבר את מערכת העיכול שלהם", כפי ששמעתי אישה אחת אומרת, "ישר לטבע".

את הפירותנות (fruitarianism) הכירה לי לראשונה חברה קרובה שהתארחה אצלי לסוף שבוע ב-2012. פתחתי את הדלת וראיתי אותה נכנסת עם מזוודת טרולי לדירה, מעמידה אותה, פותחת את הרוכסן ומוציאה מתוכה שתי קופסאות פלסטיק גדולות המלאות כל אחת בקילו ענבים אדומים. היא שטפה את הענבים ואכלה את כולם בעודה עומדת במטבח שלי. כשסיימה, היא החזירה את הענפים העדינים לקופסאות הפלסטיק, ואת הקופסאות החזירה למזוודה. היא פתחה בדיאטת פירות רק חודשיים קודם לכן, אבל כבר דיווחה על שינויים מדהימים: סוף לכל כאבי הבטן שהציקו לה שנים; כמויות של אנרגיה מתפרצת, זוהרת; שיפור אדיר בריכוז; אושר. "אני אוהבת את זה", היא אמרה לי. "כאילו שכל העולם נוטף סוכר טעים".

את מקורותיה של 80-10-10 אפשר לזהות בקהילות המזון האוטופיות השמאלניות של שנות ה-60 וה-70 ובעידן "התזונה השלילית", שניסה להפחית או להעלים כליל מזונות שהיו בעבר חלק מ"התזונה האמריקאית הסטנדרטית"

התפריט החדש שלה לא נשמע בריא במיוחד, אבל חברתי נראתה טוב. היא הייתה מלאת חיוניות והעור שלה עורר בי קנאה. ובכל זאת, שמתי לב שהיא חוטפת לא מעט תנומות.
בתקופה שבה רופאים ותזונאים משקמים את המוניטין של השומנים ומעלים את הפחמימות על המוקד, הפירותנות היא אאוטסיידרית. ההגדרה המדויקת ביותר של הפירותנות היא "דיאטה טבעונית מבוססת-צמחים של מזון לא מבושל" הכוללת בעיקר פירות (המונח פירותן, fruitarian, הוא המועדף על חסידי הגישה, אם כי רק חלק קטן מהם אוכלים פירות בלבד). היא מתבססת בעיקר על משטר תזונתי הידוע בשם 80-10-10. זהו תפריט מרובה-פחמימות ודל-שומנים: לפחות 80 אחוז מצריכת הקלוריות של האדם אמורה להגיע מהפחמימות הפשוטות שנמצאות בפירות וירקות טריים, ולכל היותר 10 אחוזים מחלבונים ושומנים. לשם השוואה, דיאטת אטקינס מתחילה ביחס מומלץ של 10 אחוז פחמימות, 25 אחוזי חלבון ו-65 אחוזי שומן.

פירות

צילום: טומאס

מכיוון שפירות וירקות מכילים באופן טבעי כמויות קטנות של שומנים וחלבונים, דוקטור דאג גרהאם, כירופרקט לא מורשה והאיש שהמציא את 80-10-10, טוען שאפשר לשגשג גם על דיאטה שמורכבת כולה מפירות חיים טריים, ירקות עלים לא מבושלים ותוספים מזדמנים של אגוזים או גרגירים. ארוחת בוקר אופיינית בעונת החורף היא חצי קילו קיווי מעורבב עם חצי קילו מיץ תפוזים, ארוחת הצהריים תהיה 800 גרם בננות מקולפות עטופות בעלי חסה, וארוחת ערב בת שלוש מנות תורכב, למשל, מחצי קילו של תערובת מנדרינה ואננס; חצי קילו של מנדרינה, סלרי ופלפל אדום מעורבבים במרק; ותוספת סלט. בקיץ התפריט האידיאלי לחסידי גישת 80-10-10 הוא ארוחת בוקר המורכבת משני קילו אבטיח, ארוחת צהריים של שייק מקילו בננות וחצי ליטר מים, וארוחת ערב המורכבת מסלט גדול עם חצי קילו חסה, שליש קילו עגבניות, חצי קילו תערובת של פטל, פטל שחור ואוכמניות, חצי קילו אפרסקים ושתי כפות טחינה גולמית.

לא קל לעמוד בתפריט כזה, אבל המומחים שדוגלים בו מבטיחים מגוון יתרונות, החל מאבני הפינה הידועות של כל דיאטה באשר היא – הרזייה, מרץ, שיפור בזיכרון ובמצב הרוח – ועד לביצועים אתלטיים נהדרים ועמידות בפני מחלות ניווניות. חסידי הפירותנות מספרים על החלמה מסרטן, סוכרת ודלקת פרקים, ואף על חיסול בעיות של ריח גוף ושינוי צבע העיניים מחום לכחול. בניגוד לדיאטת אטקינס, הדיאטה הים תיכונית ודיאטת סאות' ביץ', גישת 80-10-10 מבטיחה לשנות את האופן שבו אתם חווים את הגוף שלכם ולהעניק לכם רמות של שגשוג שלא ידעתם שאפשר להגיע אליהן. כפי שכותב ד"ר גרהאם בספרו The 80-10-10 Diet: Balancing Your Health, Your Weight, and Your Life One Luscious Bite at a Time:

כאן טמון הפרדוקס: ירידה במשקל, הרגשה טובה, ואפילו חיסול מחלות עיקשות – כל אלה לא אומרים בהכרח שנעשינו בריאים יותר. מכורים להרואין מרגישים טוב. וגם מכורים לקפה. וגם אוונגליסטים. כל מיני בדרנים שחיים על ג'אנק פוד, דוגמניות מסלול אנורקטיות ושרירנים שזוללים תוספי מזון נראים טוב... אבל האם הם מזינים את גופם ברמת התא? האם הם אוכלים מזון בריא ובלתי מעובד בכמויות וביחסים שיעזרו לגופם לשגשג? לא ולא.

התפריט הזה לא משווק אך ורק לאדם הממוצע שרוצה להרזות ולהיראות טוב, אלא גם לקהל רחב יותר הכולל אנשים שנראים בריאים אך חוששים ממחלות ומהתנוונות, אנשים שסולדים משיטות ייצור המזון המודרניות, ואנשים שתוהים אם יוכלו להגיע לרמות גבוהות יותר מאי פעם של רווחה וכושר גופני. הדמוגרפיה של 80-10-10 כוללת את החולים והבריאים גם יחד; באופן עקרוני היא פונה לכולם. וכך, המעבר ל"רואו פוד" פורץ את התפקיד המסורתי של הדיאטה ככלי רפואי בסיסי (שמופיע אפילו בטקסטים הרפואיים ההיפוקרטיים המוקדמים) והופך לאורח חיים. דיאטה אומרת לנו מה אנחנו אמורים לאכול; אורח חיים אומר לנו איך אנחנו צריכים להרגיש לגבי זה.

היסטוריה קצרה של דיאטות

תולדותיה של הדיאטה המודרנית קצרות למדי. אפשר לטעון שעד הופעתן של קהילות המזון הטבעי בשנות ה-70 של המאה ה-20, רוב האמריקאים החילוניים חשבו שדיאטה ואורח חיים הם שני היבטים נפרדים וממודרים של חייהם. דיאטה לשם הרזייה הייתה דבר שנעשה בשולי אורח החיים, ואף על פי שעיתוני נשים סיפקו מידע על דיאטות חדשות (בדיוק כפי שסיפקו מידע על בידור), מתכונים לדיאטות הופרדו באופן ברור מהמתכונים שנועדו להרשים את הבוס של בעלך. דיאטות היו טרנדים עונתיים שנועדו להשגת מטרה מסוימת, טרנדים שיש לזנוח לאחר שהמטרה הושגה. הן לא היו אמורות לארגן מחדש קשרים חברתיים או ליצור קהילות חדשות, אלא רק לעזור לנו להצליח בתוך הקהילה הקיימת שלנו על-ידי יצירת גרסה רזה ומושכת יותר של עצמנו. ב"תזונה החדשה" של שנות ה-80 של המאה ה-19 – שהתפתחה בעקבות התגלית שמזון מורכב מפחמימות, משומנים ומחלבונים – וגם ב"תזונה החדשה יותר" של שנות ה-30 של המאה ה-20 – שהתבססה על ויטמינים – הדגש היה על אכילת הכמות הנכונה של המזונות המקובלים ביחסים הנכונים, במטרה לספק צרכים תזונתיים.

את מקורותיה של 80-10-10 אפשר לזהות בקהילות המזון האוטופיות השמאלניות של שנות ה-60 וה-70 ובעידן "התזונה השלילית", שניסה להפחית או להעלים כליל מזונות שהיו בעבר חלק מ"התזונה האמריקאית הסטנדרטית". "התזונה השלילית" החרימה את הנתרן, הכולסטרול, הסוכר והשומן – והחשדות שהיא העלתה לגבי התזונה האמריקאית הסטנדרטית עזרו לתנועת המזון הטבעי (natural-foods) המתפתחת לצבור מומנטום.

מיץ פירות

דוכן מיצים בתל אביב. נטע גוב

בתנועת המזון הטבעי של שנות ה-60 וה-70 אקטיביסטים והִיפִּים שילבו תזונה, פוליטיקה וקהילה כדי ליצור חזון המתאר כיצד אפשר לחיות את החיים הראויים לתפריט שלך. מזונות שונים סולקו לא רק מסיבות בריאותיות אלא גם במטרה לטפח אישיות נחשקת – אכילת בשר, לדוגמה, נתפסה כבלם לצמיחה רוחנית וגורם להתנהגות תוקפנית. קבוצות כמו ה-Diggers מסן פרנסיסקו חילקו אוכל בחינם והפיצו את הרעיון של לחם מחיטה מלאה, שנאפה בקופסאות קפה ריקות כחלק מניסוי רחב יותר של יצירת חברה מיניאטורית המשוחררת מכבלי הקפיטליזם. דיאטת הזן המקרוביוטית, מצדה, הפכה את האכילה למסלול אל ההארה בעשרה שלבים, כל אחד חמור יותר מהקודם, עד שלבסוף האדם מגיע לפסגה שבה הוא מתקיים מאורז חום בלבד. אורח החיים הפירותני אימץ לו את המבנה הנרטיבי של הדיאטה המקרוביוטית, ששם דגש על סילוק הרעלים מהגוף, וגם את אתוס הצמצום – לאחר תקופה שבה אוכלים רק פירות ומזון בלתי מעובד, הגוף "נקי" מספיק לעבור לתקופות של צום ממושך ואף "נשימתנות" (breatharianism), שאיבת אנרגיה ישירות מהאוויר או באמצעות התבוננות בשמש וספיגת אנרגיה מקרניה. פירותנות נבדלת ממקרוביוטיקה בקיבעון שלה על עבר אוטופי. בדומה לחסידיה של דיאטת הפליאו, הנוקטת גישה תזונתית הפוכה, הפירותנים אוכלים בתקווה לשוב לעבר שלפני הפצע הקדמון של החברה החקלאית. אבל בעוד שחסידי הפליאו עורגים לעידן שבו היו בני האדם ציידים-לקטים, הפירותנים חולמים על תקופה קדומה אף יותר, כשהיינו לקטים בלבד – שווים, לא-נבדלים, בהרמוניה עמוקה עם הטבע.

אני מתגעגעת לקפה

קבוצת התמיכה לנשים נפגשת מדי יום באוהל גדול שניצב מחוץ למתחם הפסטיבל הלח והבוצי. אישה מבוגרת, שכתפיה עטופות בשָׁל וראשה מכוסה בצעיף צבעוני, עוד רגע פורצת בבכי. היא מזכירה לי, איכשהו, כמה סבתות שהכרתי. "באתי לכאן", היא אומרת במבטא רוסי רך, "לדבר על קפה. אני נורא מתגעגעת כאן לקפה. אני יודעת שזה לא טוב לי, אבל הוא כמו חבר. הקפה חימם אותי. הוא חימם אותי מבפנים. עכשיו כשאני פה, אני חושבת שאני שמחה להיות משוחררת ממה שהוא עושה לי, אבל קר לי בפנים. קר לי כל היום ואני מרגישה כל כך בודדה בלעדיו". מעגל הנשים הישובות משמיע קולות של הזדהות בזמן שהאישה הרוסייה מייבבת חרישית. "תודה ששיתפת אותנו, אני יודעת שזה בטח קשה מאוד", אומרת אלן ליווינגסטון, המנחה – קואוצ'רית מוסמכת ואחת מחלוצי הפסטיבל. "אוכל הוא דבר רגשי כל כך בשביל כולנו. הוא מחבר אותנו לעבר שלנו ומזכיר לנו זמנים שבהם הרגשנו בטוחות, הרגשנו טוב, זמנים שאנחנו אוהבות לחזור אליהם בזיכרונותינו. לפעמים אנחנו מרגישות שאם לא נוכל לחזור לאוכל הזה, לא נצליח לחזור לתחושות שמילאו אותנו כשצרכנו אותו".

המתכונים מחקים את הצורה והמבנה של מנות מסורתיות כדי לשכך את טעם ההחמצה שעלול להתלוות לאורח החיים החדש. אבל פירותנים רבים שפגשתי בפסטיבל רואים במתכונים הסחות דעת שעלולות לשחוק את יכולתנו לעמוד במשטר הנוקשה

הנושא היומי של הקבוצה הוא "אכילה רגשית/התמכרות לאוכל", אם כי בימים הבאים אגלה שכמעט כל מפגש מתמקד באותם נושאים: תאוות ואיך להתמודד איתן. אלן מותחת את גופה המתוח-ממילא ומתייצבת בתנוחה שמזכירה תרגיל יוגה. היא שואלת אם למישהי במעגל יש משהו לומר על קפה. רגע של שתיקה. "אני מתגעגעת לשוקולד", מנסה את מזלה בחורה במכנסי ריצה קצרים. "כולנו מתגעגעות למשהו", אומרת אלן בשלווה. "אבל אולי זה זמן טוב להזכיר לעצמנו למה אנחנו לא מתגעגעות. למה את לא מתגעגעת בקפה?" היא שואלת את הרוסייה. "אני לא מתגעגעת... למרירות", עונה האישה, ואלן מהנהנת. "אני לא מתגעגעת... לעייפות שאני מרגישה בלעדיו, לרצון לשתות אותו", היא ממשיכה. "את לא מתגעגעת לצורך בקפה", אומרת אלן בהסכמה. "אני לא מתגעגעת לצורך", מסכימה האישה. ואז פניה מתעוותות. "אני רוצה", היא מתחילה, וקולה רועד, "אני רוצה להיות אני עצמי. אני רוצה שהמרץ שלי יבוא מתוכי ולא מכימיקל. אני רוצה לזרוח באור שהוא שלי ורק שלי, אור טהור שמגיע מתוכי ומחיי! אני רוצה לזרוח באור משלי!" היא מנגבת את פניה בקצה השל, וכולנו מוחאות לה כפיים בכובד ראש.

פסטיבל הפירות בוודסטוק, 2014. באדיבות אלכסנדה קלימן

פסטיבל הפירות בוודסטוק, 2014. באדיבות אלכסנדה קלימן

פסטיבל הפירות של וודסטוק התקיים לראשונה ב-2010, בתקופה שבה הקהילה הפירותנית הייתה מפוזרת יותר וטכנולוגית פחות. המייסד, מייקל ארנסטין (Arnstein), ראה את הפסטיבל בעיני רוחו כמקום שבו פירותנים שתקשרו עד כה רק במסגרת קהילות אינטרנטיות יוכלו להיפגש פנים אל פנים, ופירותנים ותיקים שיישמו עד אז את הגישה באופן פרטי יוכלו להיחשף לאור הזרקורים ולהפוך לדוגמה ומופת לפירותנים מתחילים. ארנסטין הזמין כ-20 אורחים, פירותנים מנוסים, כמו כוכבת היוטיוב כריסטינה קרילו-בוקרם (מהערוץ FullyRawKristina), לדבר בפסטיבל ולשמש כ"חלוצים".

בתמורה להרצאות ולתרגילים שהעבירו בחינם בשנה הראשונה של הפסטיבל, החלוצים מוזמנים כעת שנה אחר שנה וזוכים לכמויות משתנות של תגמול. בוודסטוק החלוצים מנחים שיעורי התעמלות, מפגשי צביעת חולצות בסגנון "בטיק", קבוצות תמיכה והדרכות מעשיות. הם מלמדים פירותנים בתחילת דרכם "איך ליצור פנים רעננות ופירותיות בלי להשתמש בחומרי איפור רגילים" ו"איך לשמור על שיניים בריאות בדיאטת 'רואו פוד'". הם מעבירים הרצאות שנעות מפסיכולוגיה פופולרית ("רעבים? לְמַה בדיוק אתם רעבים?") ועד למדע פופולרי ("מבט על האבולוציה של המוח האנושי"). מעל לכול, הם מדרבנים את המתחילים "לא לוותר" ומציעים את עצמם כהתגלמות פיזית של העצמי הטוב ביותר – האדם שנוכל להיות, אם נאכל כמוהם.

בטן מלאה בפירות מייצרת תחושה מוזרה אך לא בלתי נעימה. אחרי שאכלתי קילו וחצי של קיווי ונקטרינות, אני מרגישה קלת תנועה ונדמה שמוחי עובד במהירות כפולה. אמנם אני לא רעבה, אבל אני גם לא שבעה

חלק גדול מההרצאות בפסטיבל מייעצות לי איך להתמודד עם תאוות. המרצים מתעקשים שתאוות הן עניין של נוסטלגיה וחינוך, ולא ראיה לפער בין מה שהגוף שלנו דורש למה שצמחים ופירות יכולים לספק. תאווה לעמילנים מבושלים כמו תפוחי אדמה או לחם אומרת שחסר לי מלח, ולכן עליי לאכול יותר ירקות. תאווה למזון עשיר וקינוחים אומרת לי שאני לא צורכת מספיק קלוריות, ולכן הגוף שלי מנסה לשכנע אותי לעשות קיצור דרך. נכון שאני מתקשה לצרוך מספיק קלוריות מאז שבאתי לפה: בעודי עומדת בתור לבּוּפֶה הפירות הפתוח 24 שעות ביממה, אני מביטה באנשים סביבי ומחפשת רמזים כדי להבין מה עליי לקחת, איך אני אמורה לאכול. באחת מארוחות הצהריים אני אוכלת שמונה לונגנים (כל אחד בגודל של ג'ולה גדולה), ארבע מנדרינות ושני חצאי קיווי ואני מפוצצת. אבל באותו פרק זמן, טניה, הפרואנית הקטנה שאוכלת לצדי, מחסלת שתי מנדרינות ושבעה עשר קיווי שלמים. וכשאני חוזרת לבקתה היא חוזרת לתור לבופה כדי לקחת תוספת. אומרים לי שעם הזמן אצליח להגדיל את הנפח – הקיבה צריכה להתרחב כדי להכיל כמויות גדולות של מזון מימי וסיבי – ואני רואה זאת אצל האנשים סביבי: בטנו של בחור רזה וחשוף חזה, שאוכל קערה עצומה של בננות, בולטת מאוד, כמו בטן של ילד, אבל כשאני רואה אותו שוב כמה שעות מאוחר יותר, הוא חזר לצורתו הרגילה.

בטן מלאה בפירות מייצרת תחושה מוזרה אך לא בלתי נעימה. אחרי שאכלתי קילו וחצי של קיווי ונקטרינות, אני מרגישה קלת תנועה ונדמה שמוחי עובד במהירות כפולה. אמנם אני לא רעבה, אבל אני גם לא שבעה, והמחשבה על שובע מרתיעה אותי – אני לא יודעת כמה אצטרך לאכול או כמה זמן אצטרך להשקיע בקילוף, בקריעה ובלעיסה. פירותנים מציינים שוב ושוב עד כמה פירות הם קלים לעיכול, ואחת ההשלכות של הקלות הזאת היא שאנחנו שורפים את הארוחות במהירות ובמהרה מרגישים רעבים שוב. אני לומדת לקחת איתי תמיד כמה מנדרינות, למקרה שאתחיל לרחף או לאבד ריכוז – כל אחת מספקת כעשרים דקות של אנרגיה למוח. למהירות העיכול יש גם השלכות אחרות. חדר שירותים המשותף ל-14 נשים תמיד יהיה מלא, אבל בבקתה הצפופה שלנו קשה שלא לשים לב לתהלוכה הבלתי פוסקת אל האסלה הבודדת שאנו חולקות. עשיית צרכים תכופה היא אחד הסודות הגלויים של אורח החיים הפירותני, ובעוד שראשי התנועה לא מדברים רבות על החיסרון הטמון בזה, הם משבחים לעתים קרובות את איכות הצואה המשופרת שמייצרת התזונה הפירותנית. מייקל ארנסטין טוען שמאז שהסתגל לתזונה זו החרא שלו הפסיק להסריח, ואפילו דוקטור גרהאם מקדיש חלק ניכר מהרצאתו ליתרונות שמעניקים הפירות למערכת העיכול. "יש לי קקי מושלם בכל פעם", הוא אומר היישר לתוך המיקרופון ומביט ישירות בקהל. "למה שארצה לוותר על זה?" רוב דיירות הבקתה שלי הן פירותניות מתחילות, והצואה שלנו עדיין לא הגיעה לכדי שלמות. אבל התהליך מהיר ונשכח בקלות. פירותני יוטיוב מקדישים סרטונים שלמים באינטרנט לשכנוע מומרים חדשים שהשינויים שחלים בתהליך העיכול שלהם (כמו עצירות או ביקורים תכופים מאוד בשירותים) הם השלכה זמנית אך הכרחית בדרך למצב נורמלי לחלוטין של צואה.

בנוסף לתאווה הגופנית שלנו לשומן, למלח ולחומרי מזון אחרים, רבים מהאנשים שמנסים את גישת ה"רואו פוד" חווים גם כמיהה פסיכולוגית לטעמים ולמגוון של "המזונות האסורים". שיעורי בישול עם שמות כגון "לא להאמין שזה לא כריך נקניק איטלקי" מלמדים את המשתתפים איך לקצוץ ולערבב צמחים עד שהם מקבלים מרקמים, טעמים וצורות בלתי צמחיים. המתכונים מחקים את הצורה והמבנה של מנות מסורתיות כדי לשכך את טעם ההחמצה שעלול להתלוות לאורח החיים החדש. אבל פירותנים רבים שפגשתי בפסטיבל רואים במתכונים הסחות דעת שעלולות לשחוק את יכולתנו לעמוד במשטר הנוקשה. "כדי להישאר חסין במאה אחוז", אומר לי אחד המשתתפים, "צריך רק לקבל את העובדה שאתה לא אוכל כמו כולם. אתה לא אוכל כמו החברים או המשפחה שלך כשהם אוכלים, כאילו, את הארוחות הקטנות שלהם. זה דבר אחר לגמרי". מתכונים הם טרחה מיותרת כשהתפריט שלך גובה ממך גם כך זמן ומאמץ רבים, והם משמרים את הקשר הקונספטואלי למנות המבושלות, העשירות בשומן והבלתי טבעוניות שהם מבוססים עליהן. מכאן נולדה ה"חד-ארוחה" (monomeal), ארוחה גדולה ועשירה בפחמימות שמבוססת כולה על פרי אחד בלבד. החד-ארוחה יכולה להכיל שלושה אננסים, או 20 מנגואים, או 20 בננות בבת אחת. השיטה הזאת אמורה לסייע לעיכול ולמנוע מצב שבו נשלב בארוחה סוגי מזון שלא יגיבו זה לזה בצורה טובה בתוך הקיבה – כמו עגבניות ותמרים – ולא מעט אנשים בפסטיבל מאמינים שהיא משחזרת את תנאי העיכול הקדמוניים שגופנו נועד להתמודד איתם.

החלוץ דון בנט הוא "מומחה להימנעות ממחלות". הוא לובש חולצת בטיק, שיערו מתולתל, ונדמה שגופו הרזה עשוי שרירים ותו לא. בהרצאה "אורח החיים של ה'רואו פוד': מדריך למתחילים" בנט מתאר כיצד אבותינו נדדו באזורים טרופיים וליקטו נצרים רכים וגרגירי יער מזדמנים. כשהם נתקלו בעץ שהשיל כמויות של פירות בשלים ומתוקים, הם היו זוללים אותם, מתמלאים עד כמה שאפשר, וממירים את הכול לאנרגיה טהורה ונקייה. קשיש בז'קט ומכנסי חאקי, שאני עתידה לראות בכל הרצאה בריאותית שאלך לשמוע, מרים את ידו. "לאחרונה ביקרתי באזור הטרופי", הוא אומר בשקט, "וכשטיילתי שם בג'ונגל, בכלל לא ראיתי הרבה פירות. לפעמים ראיתי עץ שהיו עליו מנגואים או משהו בסגנון, אבל לא הרבה. ארבעה או חמישה. זה נראה לי כמו משהו שקשה מאוד לחיות ממנו". דון בנט לא מהסס לרגע לפני שהוא מגיב בראיות ממסעותיו הפירותיים. בתחילת הדרך אכל דון חד-ארוחות גדולות, כפי שעושים אנשים אחרים כאן בחדר האוכל של הפסטיבל. אבל כשגופו הלך והשלים את תהליך הריפוי ההכרחי, הוא דרש פחות ופחות מזון כדי לתפקד, ולכן כיום הוא אוכל ארוחה קטנה או שתיים במהלך היום וארוחת ערב גדולה יותר. הוא אומר שנופתע מהשינויים שהגוף שלנו יעבור אחרי כמה שנות "רואו פוד". הקשיש בחאקי מאזין לו, אבל לא נראה שהוא מתרצה.

 כבר לא וודסטוק

בקיץ הראשון אחרי שחברתי הפכה לפירותנית, היא ביקרה בפסטיבל וודסטוק הראשון שלה, ואז חזרה לעוד אחד. אבל כשאמרתי לה שאני מעוניינת להתלוות אליה בשנה שלאחר מכן, היא אמרה לי שהיא לא תשתתף – היא הייתה אחת מיני רבים שהחרימו את הפסטיבל אחרי שמועצת המנהלים הדיחה משורות החלוצים שתיים מאושיות היוטיוב הנערצות עליה: דוריאנריידר (Durianrider) – או הארלי ג'ונסטון – רוכב אופניים אוסטרלי מחוטב הידוע בזכות המנטרות המחורזות שלו ( “Raw fruit’s about gettin’ it from the tree, gettin’ it from the vine, feelin’ divine. It’s not ordering food online!”) ובת זוגו פרילי (Freelee) – או "נערת הבננה" – שמרוויחה כ-20,000 דולר לחודש מתוכן ממותג וממודעות יוטיוב.

בדצמבר 2013, כשלושה חודשים אחרי הפסטיבל של אותה שנה, סרטון בשם "סולקנו משורות חלוצי פסטיבל הפירות של וודסטוק 2014. התגובה שלנו" עלה לערוץ היוטיוב של דוריאנריידר. בסרטון פרילי יושבת בחיקו של דוריאנריידר, כשזרועותיהם הרזות כרוכות זה סביב זה. דוריאנריידר לובש חולצה עם הכיתוב VEGAN, ופרילי לובשת סוודר תכלת פירותי שמחמיא לשיערה הבלונדיני הגולש, ויחד הם מהווים דוגמה ומופת לבריאות נכונה וסקסית הראויה לחיקוי על-ידי קהל המעריצים המקוון הגדול שלהם. הזוג המכורבל מספר כיצד הודח בהצבעה סודית בראשות דוקטור גרהאם. לכאורה, הם הודחו כי התחילו לקדם דיאטה בסגנון "Raw Till 4" ("רואו" עד ארבע) שמתירה אכילת עמילנים מסוימים בערב כ"תוכנית גיבוי" בשביל מי שלא מסוגל לעמוד במשטר מחמיר של פירות וירקות, אבל באחד מסרטוניו של דוקטור גרהאם הוא עצמו ממליץ על שימוש בחציל ובברוקולי מאודים. "אנחנו לא שונאים אף אחד", מסביר דוריאנריידר, "אבל התאכזבנו מכמה אנשים".

במרץ 2014 הפיץ דוריאנריידר ברשת מסמך בן 26 עמודים בשם Gimmetruthdoc.pdf, שמציג שוב את טענותיו כי משרד יחסי הציבור של כריסטינה קרילו-בוקרם איים בתביעה נגד כוכבת היוטיוב רואוואנה (Rawvana). הוא מציג את המכתב, כולל אימיילים וקטעי צ'אט שבהם כריסטינה מבקשת מפרילי ודוריאנריידר שינחו אותה ויעזרו לה, ומאשים את כריסטינה שהיא כפוית טובה ו"מזויפת". אבל עניינו העיקרי של המסמך הוא דוקטור גרהאם: הוא מספר על מעצרו בשנת 2009 על הלבנת כספים, ורומז על מקרי מוות או אשפוז של כמה אנשים שהשתתפו בסדנאות הצום של גרהאם, הנערכות בקוסטה ריקה ועולות יותר מ-16,000 דולר (גיגולים נוספים מראים שרישיונו להפעיל מרכז צום בפלורידה הושעה ב-1998 בגין "כישלון לספק טיפול הולם" למטופליו, ושתוקפו של רישיון הכירופרקטיקה שלו – שאותו קיבל ב-1983 ממוסד שעדיין לא הוכר רשמית – פג בשנת 2000, והרישיון מעולם לא חודש).

אין ספק שדוקטור גרהאם הוא מוקד המשיכה הגדול ביותר, הסלבריטי הגדול ביותר, האישיות הידועה ביותר בפסטיבל הפירות. מדי יום הוא עורך מפגש שאלות ותשובות, מלמד שיעור התעמלות בתשע בבוקר, מלמד שיעור על הכנת "רואו פוד", וב-16:30 מעביר חלק מתוך הרצאה בת חמישה חלקים שנקראת "כך תהיו מאושרים ובריאים ותשיגו את גוף החלומות שלכם".

דוקטור גרהאם – גבר שרירי בן 61 עם קוקו מאפיר וצוואר עבה ומשורג כמו של נבל מסרט מצויר – קורן מרוב בריאות, גם אם הוא לא בהכרח מקרין בריאות נפשית. בהרצאותיו הוא משדר סמכות וחברותיות בעת ובעונה אחת: יושב על קצה הבמה כשרגליו תלויות באוויר או משוטט ברחבי חדר האוכל ומדי פעם בפעם טופח על שכמו של אחד הסועדים. "שיטת 80-10-10 היא לא פשוטה, כי צריך לשכוח דברים שקיבלתם כמובן מאליו!" הוא אומר ופולט צחקוק. "צריך לקבל את העובדה שמה שאתם יודעים זה זבל שצריך לזרוק החוצה! (כאן הוא מקפל חפץ דמיוני בידו ומשליך אותו מעבר לכתף).

ב-2013 אושפז אשטון קוצ'ר למשך יומיים אחרי חודש של דיאטה פירותנית שעשה כחלק מטכניקת משחק שנועדה להכין אותו לצילומי סרט על חייו של סטיב ג'ובס ("התכווצתי מרוב כאב, והלבלב שלי השתולל", דיווח קוצ'ר

בעודי יושבת בין עשרות הנוכחים שמשתהים במקום אחרי ההרצאה כדי לשאול את דוקטור גרהאם שאלות, אני רואה איך הוא ממקד את תשומת לבו בכל אדם בתורו, נשען לפנים בריכוז, זורק הערה מבודחת לאחד החניכים, עושה חיקויים ומספר בדיחות. כשתשומת הלב שלי נודדת, כפי שקורה יותר ויותר, באופן בלתי נשלט, לאורך השבוע, הוא נע לתוך קו הראייה שלי – עונה למישהו אחר אבל פונה ישירות אליי עד שאני חוזרת להתרכז בו ומהנהנת: כשדוקטור גרהאם מדבר, הגוף מתמלא בדחף להנהן.

ד״ר גרהאם. צילום: יח״צ

ד״ר גרהאם. צילום: יח״צ

אישה אחת שואלת אותו מה דעתו על שום. מישהי אחרת אומרת שהיא מעוניינת לעשות את סדנת הצום שלו אבל יש לה אנדומטריוזיס – האם הצום יוכל לרפא את זה? ואז גבר עגלגל, אחד הבודדים מסוגו בפסטיבל המלא בגופים שריריים, שואל שאלה: "80-10-10 היא דיאטה דלת שומן, אבל שמעתי שהמוח עובד על שומן?" דוקטור גרהאם נשען לאחור ומניח את ידיו על ברכיו. ואז הוא חוזר ונשען לפנים. "זה לא נכון", הוא אומר בדרכו הידידותית. "תבין, המוח שלך בנוי משומן. הוא נבנה משומן, שומן זה מה שיש בו. אבל תבין, המוח שלך כבר בנוי – אתה לא צריך לאכול עוד שומן כדי לבנות אותו. כמה אצבעות יש לך?" הוא שואל. האיש העגלגל נראה מבולבל; ידו מתכווצת. "עשר", הוא אומר. "נכון", אומר דוקטור גרהאם, "וכמה אצבעות אתה צריך לאכול כדי שימשיכו להיות לך עשר אצבעות?" שתיקה. כולנו נראים מבולבלים. ואז כולם מתחילים לצחוק בבת אחת. "אפס", אומר האיש בביישנות. "נכון", אומר דוקטור גרהאם, "אתה לא צריך לאכול אצבעות, כבר יש לך אצבעות!" אני הולכת משם אל ארוחת הערב, אבל כשאני מביטה לאחור אני רואה שעשרות אנשים עדיין מחכים שם לשמוע את מוצא פיו.

ההרצאה האחרונה בסדרה בת חמשת החלקים של דוקטור גרהאם נקראת "להרגיש בדרך לבריאות" (F.E.E.L. YOUR WAY TO HEALTH), ובה הוא נשמע יותר מתמיד כמו איש מכירות. בניגוד לאחרות, שמתמקדות בהנחת התשתית התזונתית של 80-10-10 ובהפגת חששות הקהל, ההרצאה הזאת עוסקת באופן מעורפל ברווחה רגשית ובהגשמה עצמית. אנחנו כותבים שלושה דברים החשובים לנו מאוד בחיינו ומהרהרים בהם. אנחנו חושבים על התכונות ה"שליליות" שלנו ועל החיוביות שנוכל לגלות בהן. ואז דוקטור גרהאם מתחיל לדבר על סדנאות הצום שלו: צום תחת פיקוח, שבמהלכו שותים רק מים, בג'ונגל של קוסטה ריקה.

נדרש יותר מחודש להשלים את התהליך, כולל שבוע של "הזנה מחדש" אחרי שתקופת הצום מסתיימת. הוא מראה שקופית אחר שקופית של אנשים שהשלימו בהצלחה את הסדנה ויצאו רזים יותר, בכושר טוב יותר, ללא בעיות הבריאות שרדפו אותם במשך שנים. תמונות ה"לפני" מרושלות יותר, נטולות חיוכים. תמונות ה"אחרי" מראות אנשים רזים, שזופים, עם עיניים גדולות נורא. "אנשים שצמים מתעוררים לחיים", אומר דוקטור גרהאם. אני שומעת בחורה בקהל לוחשת "לא תמיד" לבחורה שלידה, אבל היא היחידה בחדר שמראה סימני התנגדות.

צרות בגן עדן

השעה 17:30 ביום לח ומעונן ובקערה שלי יש לב מפורק של חסה, גוש של כוסברה, כמה כוסות של מלפפונים חתוכים עם שמיר וערימה של חתיכות פלפל אדום, ועוד חמש מנדרינות בצד. בסלטים הגדולים האלה, שמתובלים ברוטב של פירות מרוסקים בלבד, החסה משמשת כמסננת שמפרידה את הנוזל מחתיכות הפרי. חלקו התחתון של הסלט שלי שוחה בנוזל בעל טעם מינרלי מעורפל. הילד הרזה שיושב לידי מספר לי על הדיאטות שעשה לפני הדיאטה הנוכחית. ואז הוא מצביע על הזרוע שלי: "אוי", הוא אומר. "את קופאת". אני מסתכלת ורואה שהזרועות שלי מכוסות עור ברווז. אני גם מזיעה, ויש יש לי קצת סחרחורת ובעיקר בחילה מהמימיות הקרירה והמתקתקה של הצמחים. כבר ימים שלא שתיתי אפילו שלוק אחד של מים. "מעניין למה זה לא קורה גם לי", הוא אומר ומצביע על זרועותיו, שמזדקרות מתוך שרוולי חולצתו הקצרה חלקות ולבנות כחרסינה. הוא מוסיף ואומר שהוא גם חסין לעקיצות יתושים וכוויות שמש.

כבר כמה ימים שאני מדברת עם כל מי שאני מוצאת, ושואלת אותם כמה זמן הם על תפריט "רואו", איך הגיעו לזה, איך הם מסתדרים עם התפריט מבחינה כספית, מה הם אוכלים, למה הם אוכלים את זה, ומה הם חושבים על הקרע בין דוריאנריידר ופרילי לבין שאר חלוצי הפסטיבל. הדבר העיקרי שגיליתי הוא שאף אחד לא רוצה לדבר על המחלוקת. במקום זאת אנחנו מדברים ללא הרף על אוכל: אילו פירות אפשר לקנות במקום מגורינו, אילו סוגים אנחנו רוצים לנסות, היעדים והשאיפות התזונתיים שלנו. רוב האנשים שדיברתי איתם ניסו להגיע לתפריט שכולו "רואו", ואלה שכבר הגיעו לזה שואפים לצום ולטיהור קפדני. רבים אמרו שהם "תמיד רעבים" או "תמיד חושבים על אוכל".

שוק בננות בויאטנאם. צילום: טומי יפן

שוק בננות בויאטנאם. צילום: טומי יפן

באופן כללי מקובל לחשוב שהחקלאות היא הדבר שאפשר את התפתחות הציביליזציה ושחרר את בני האדם מחיים שרוב רובם הוקדש עד אז לתכנון וחיפוש מזון. אבל אפשר גם לומר שהחקלאות וחלוקת העבודה שהיא הולידה הן שזרעו את זרעי אורח החיים המודרני על כל האפשרויות שהוא מעמיד לרשותנו – סוגים מורכבים של מעמד, צריכה וסדר יום שהלכו והתרבו עם הזמן ונעשו מובחנים ונבדלים אלה מאלה. בזכות הגיוון הזה אנחנו יכולים לבחור בחירות שונות לגבי אורח החיים שלנו, ובהן הבחירה לאמץ אורח חיים שבו אנו שוב מבלים את מרבית זמננו במחשבות על אוכל.

באופן תיאורטי, פירות מצויים בחינם ובשפע, חבילה מתוקה של רווח ללא נזק. כשאנחנו אוכלים חיה, או אפילו צמח, אנחנו גוזלים את תוצרי העמל של גופם וממירים אותם למשהו אחר לחלוטין, מפרידים בין רוח לחומר ומשכפלים את מנגנון הניצול. אבל הפירות נועדו בראש ובראשונה לאכילה – הם הרי עודפים מיותרים שנופלים מהענף בעצמם, שי עמוס פחמימות. מערכת יחסים סימביוטית מתקיימת בין עץ התפוח ליצור שאוכל את התפוח ומביא את זרעיו למיקום מבטיח אחר. מדובר בעסקת חליפין, לא בגניבה. האם תיתכן תשתית טובה יותר לקהילה מאשר הפרי, שהוא סמל ומזון כאחד?

אבל בפועל, פירות הם יקרים, וקשה להשיג ולהוביל אותם בלי להפר את העקרונות האלה. רוב הפירות שמגודלים באופן מסחרי נאספים על-ידי פועלים שעובדים שעות רבות מדי ומקבלים שכר נמוך מדי. הם מובלים מרחקים אדירים במשאיות או בספינות זוללות דלק שגובות מחיר כבד מהסביבה. בנוסף, לא קל לעמוד בתפריט מבוסס פירות כפי שהמומחים רוצים שנאמין: העובדה שכל כך הרבה פירותנים שדיברתי איתם סיפרו לי לא רק איך הם אוכלים עכשיו אלא איך הם שואפים לאכול בעתיד, מוכיחה כמה קשה לדבוק בתפריט פירותני למהדרין כמו זה שחורתים החלוצים על דגלם, וכמה אנרגיה הם משקיעים בשימור והסלמת הפרקטיקות התזונתיות שלהם. כדי לקצץ בעלויות, הפירותנים משיגים פירות מסיטונאים גדולים שקונים מחוות תעשייתיות, וכמעט כולם אוכלים אורגניזמים שגודלו בשיטות קונבנציונליות והונדסו גנטית.

במשך שבעה ימים לא אכלתי אפילו ביס אחד של מזון מבושל, מזון מתובל, מזון מן החי. לא התעוררו בי תאוות רבות, אם כי לפעמים עצבן אותי שאני צריכה לאכול עוד פירות. אבל הסחרחורת הלכה והחריפה

ויש גם חששות בריאותיים. ב-2013 אושפז אשטון קוצ'ר למשך יומיים אחרי חודש של דיאטה פירותנית שעשה כחלק מטכניקת משחק שנועדה להכין אותו לצילומי סרט על חייו של סטיב ג'ובס ("התכווצתי מרוב כאב, והלבלב שלי השתולל", דיווח קוצ'ר לאחר מכן לעיתונאים בפסטיבל סאנדנס). תזונאים מסורתיים מאשרים שבתפריט הפירותני יש יותר מדי סוכר, מה שעלול לגרום לחורים בשיניים ולהקשות על הלבלב, ושחסרים בו חומרי מזון החיוניים לגוף. פירות, על כל מעלותיהם הרבות, דלים בחלבונים, סידן, ויטמין B12, אבץ, חומצות השומן אומגה 3 ואומגה 6, יוד וויטמין D. אכילה של תפריט פירותני לאורך זמן עלולה לגרום לחוסרים מסוכנים שפירותנים רבים מנסים למנוע בעזרת בדיקות תזונתיות וזריקות ויטמינים. אמנם דיאטה מחמירה אינה שקולה בהכרח להפרעת אכילה, אך רופאים מזהירים שהמגבלות התזונתיות החריפות של דיאטות דלות בפחמימות, כמו פליאו ופירותנות, עלולות לייצר "אורתורקסיה נרבוזה", מונח שמיתרגם מילולית ל"קיבעון של אכילה מוסרית". האורתורקסים חרדים כל כך לגבי טוהר ובריאותיות המזון שהם אוכלים, עד שהמגבלות התזונתיות והצריכה הקלורית שלהם עלולים לגרום להם תת-תזונה חמורה.

ביום האחרון של הפסטיבל כבר הרגשתי לא רע. במשך שבעה ימים לא אכלתי אפילו ביס אחד של מזון מבושל, מזון מתובל, מזון מן החי. לא הכנסתי לפה אגוזים או גרגירים ולא שתיתי מים – בתחילה כי לא מצאתי כוסות בשטח הפסטיבל, ולאחר מכן כי הבנתי שבעצם אני לא זקוקה לזה. לא התעוררו בי תאוות רבות, אם כי לפעמים עצבן אותי שאני צריכה לאכול עוד פירות. אבל הסחרחורת שהחלה יומיים קודם לכן הלכה והחריפה, ובכל פעם שהסתובבתי מהר מדי, בכל פעם שנעמדתי או התיישבתי, תקפה אותי מין תחושת התנודדות. אמנם הרגשתי כמו עצמי, גרסה מעט סחרחרה יותר של עצמי, אבל החבר שלי התחיל לדאוג כששמע אותי בטלפון. "את כל הזמן מאבדת ריכוז ושואלת אותי על מה דיברנו", הוא אמר לי. כשהוא אסף אותי ביום האחרון של הפסטיבל, הוא הביא איתו דברים לנשנש: שקדים קלויים, קפה חם ופניני מוצרלה. הבטתי בהם במידה של חשדנות. במהלך השבוע האחרון התחלתי להרגיש כאילו המאכלים האלה באמת מסוגלים להרוג אותי – לא בבת אחת, כמובן, אלא בהדרגה. אמרתי לו שאני לא ממש רעבה. אחרי כמה שעות הגענו לקניון על כביש I-87, ואני נכנסתי לאזור המסעדות והזמנתי לי צ'יפס. הוא היה חם ויבש ומכוסה במלח שצרב לי את החך, והיה קל לזלול אותו במהירות אדירה. אחר כך הרגשתי בסדר. בבוקר שלמחרת אכלתי סנדביץ' עם חביתה ויוגורט ושתיתי כוס ענקית של קפה.

חודש לאחר סיום פסטיבל הפירות של וודסטוק ב-2014 החליטה מועצת המנהלים ברוב גדול לסלק את דוקטור גרהאם מכל פעילויות הפסטיבל בעתיד, זאת לאחר שדנה בשני מסמכים שתיארו את חוויית סף המוות של ליאה ברנסטר בסדנת הצום שלו בקוסטה ריקה. בחליפת אימיילים בין דוקטור גרהאם למייקל ארנסטין, שפורסמה לאחר מכן באתר הפסטיבל, דוקטור גרהאם מגיב בעוינות כשהוא נשאל לגבי האשמותיה של ברנסטר. "אני שואל את עצמי מה הפסטיבל עושה בשבילי. אני שואל את עצמי מה הפסטיבל עושה בשביל FoodNSport. אני שואל את עצמי מה הפסטיבל עושה בשביל 80-10-10".

פסטיבל הפירות החמישי של וודסטוק ייערך באוגוסט 2015, וסרטון פרסומת המציג את אירועי הקיץ האחרון כבר הופץ במטרה לעודד הרשמה. אין בסרטון הרצאות, אין בו שיעורי בישול, אין בו אוהל של FoodNSport, ואפילו אין בו הרבה אוכל – רק מונטאז' של גופים צעירים וחלקים שמציירים זה על זה בבוץ, נהנים ליד האגם, מרימים משקולות, מתחבקים על רחבת הריקודים. אנשים מחייכים אלה לאלה וחולקים פירות.

המאמר ראה אור לראשונה בגיליון האחרון של כתב העת n+1 ופורסם באלכסון באישור הכותבת.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה קלימן, n+1.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הפרי המותר

לעניין החזרה אל הטבע: כמעט הפירות והירקות שאנו מכירים הן תוצאת שנות מאות או אף אלפי שנות טיפוח חקלאי. אותה בננה שהזכרת נמצאת בטבע כפרי לא אכיל עם המון גרעינים. לבננה החקלאית אין גרעינים ולכן אפשר להרבותה בהרביה וגטטיבית (לדוגמה: שתילת חוטרים) בלבד.

וכדי להיות טרחן עד הסוף: הבננות הגיעו מדרום מזרח אסיה. לכן הקופים שלא אכלו אותם לא היו הקופים באזור שממנו הגיע האדם.