הצדק שלי צודק יותר מהצדק שלך

חסידי ההפרטה טוענים שאין אלטרנטיבה אמיתית לכלכלה בנוסח אלן גרינספן. מי משכיח את מורשתו הכלכלית של ג'ון רולס ולמה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נהנה העולם המערבי מכ-25 שנים רצופות של שגשוג. בעקבות המשבר של תחילת שנות השבעים עברו מדינות הדמוקרטיה הליברלית מהפכה בהשקפתן החברתית, בהנהגת ראש ממשלת בריטניה ת'אצ'ר ונשיא ארה"ב רייגן. מהפכה זו התבססה על אידיאולוגיה של  אינדיבידואליזם קשוח ועקרונות צדק תועלתני בשילוב מוסר אישי פרוטסטנטי,  תוך ביטול מושג הצדק החברתי כריק מתוכן.

בישראל מתנהל בימים אלה דיון בהצעה לאפשר שירותי רפואה פרטית  (שר"פ) במסגרת בתי החולים הציבוריים כדרך להציל את המערכת הציבורית מנטישה גוברת למסגרות הרפואה הפרטית

החל משנות השמונים, ובאופן מואץ לאחר הניצחון במלחמה הקרה מול ברה"מ והקומוניזם, חלה במהפכה זו התפתחות שהובלתה שוב לא הייתה בידיהם של מנהיגים פוליטיים אלא בידיו של יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב אלן גרינספן. גרינספן היה מחסידי תורתה של הסופרת והפילוסופית איין רנד שהתכחשה למחויבות כלשהי של היחיד כלפי החברה. השוק הקפיטליסטי, משוחרר מכבלי הפיקוח הממשלתי ומריסון מוסרי גם יחד, הפך לדורסני ונתון לחוסר יציבות קיצוני. שאלת מהותו של הצדק החברתי והדרכים לקידומו עלתה מחדש לאחר שהשלכות המפולת הפיננסית בשנת 2008 עוררו מחאה חברתית רחבת היקף באזורים שונים בעולם, כולל בישראל.

הדיון האקדמי בנושא הצדק, ששורשיו מימי אריסטו, נסוג במחצית הראשונה של המאה העשרים לעיסוק בהבהרת מושגים שאין בו מסר מהותי. את הבסיס הרעיוני למהפכה הליברלית ספקו כלכלנים, בפרט האייק ("הדרך לשיעבוד") ופרידמן ("קפיטליזם וחופש"). ספרו של ג'ון רולס "תיאוריה של צדק", שהתפרסם ב-1971, תוקף את עקרון הצדק התועלתני מהמאה ה-19 ומציע אלטרנטיבה השואבת ממסורת ה"אמנה החברתית" של לוק, רוסו וקאנט. פרסום הספר הביא להתעוררות מחודשת בתחום. בין התגובות הנרחבות לספרו של רולס נכללים הגנה על התועלתנות של איש תורת המשחקים הרסניי וביסוס להשקפה הליברטריאנית של הפילוסוף נוזיק.

ג'ון רולס

הפילוסוף ג'ון רולס, דיוקן מ-1987. צילום: פרדריק רגלן, "גאמא".

אילו הדיון שהתפתח בעקבות פרסום ספרו של רולס היה זוכה להפנמה באווירה האינטלקטואלית בישראל ייתכן שהיה קשה יותר לדבוק בטענה שאין אלטרנטיבה ולהסיט את התביעה לצדק חברתי ממטרתה באמצעות הפרחת סיסמאות כמו "שוויון בנטל". תגובה אופיינית של האוליגרכיה הפיננסית נמצאת בבלוג שפרסם בכיר בבנק העולמי שמציג את תורתו של רולס כאלטרנטיבה תיאורטית שהציבור לא יהיה מוכן לקבל את השלכותיה המעשיות ועל כן צריך להשלים עם רמת אי-שוויון מפלצתית.

האם עקרונות הצדק של רולס יכולים למלא תפקיד בבחינת סוגיות של מדיניות ציבורית, כתחליף לשיח החרשים המתנהל בין המצדדים בשוויון בולשביקי לבין המקדשים את זכותם של החזקים לעשות כרצונם?

מתוך גישתו החדשנית לרעיון האמנה החברתית בנה רולס מערכת מורכבת של טיעונים שבאים להצדיק את עקרונות הצדק שהציע. עקרונות אלו כוללים קדימות למערך חירויות "בסיסיות" ועקרון של צדק חלוקתי שכולל קדימות למימוש של הזכות להזדמנות שווה וכלל לחלוקה בין הפרטים של "טובין ראשוניים" (“Primary Goods” ) המכונה "עקרון ההפרשיות" (“Difference Principle”) או "עקרון הפער". כלל זה קובע שהסדרת אי-השוויון בחברה צודק ככל שהוא מיטיב עם החלשים ביותר. ניסוחו של עיקרון ההפרשיות בידי רולס מורכב ועבר שינויים רבים במשך הזמן. לצורכי הדיון הנוכחי ננסח גרסה העושה שימוש במינוח מאוחר שטבע רולס: כללי החלוקה של הטובין הראשוניים צודקים אם, ורק אם, הרמה אשר ניתן להבטיח לכל אחד מהפרטים (“guaranteeable level”) היא מיטבית. נוסח זה מהווה ניסיון לבסס קריטריון אשר ניתן להשתמש בו בנסיבות קונקרטיות תוך שימור ככל שניתן של רוח המקור.

מבין אלו המציבים אלטרנטיבה לתורתו של רולס בולט חתן פרס נובל לכלכלה ההודי אמרטיה סן. סן ושותפתו מרת'ה נוסבאום פיתחו את תורת ה"יכולות" שתוקפת את רולס בעיקר על השימוש ב”מדד הטובין הראשוניים". בבואו לסכם את עמדתו, בספר שפרסם בשנת 2009 "הרעיון של צדק", מעמיד סן בחזית את הטיעון שגישתו נועדה לאפשר התמודדות עם אי-צדק בר תיקון בניגוד לניסיון של רולס לאפיין את הצדק האידיאלי. דומה שאת תשובתו של רולס אפשר למצוא בעמודים הראשונים של ספרו הראשון "תיאוריה של צדק":

הקדמה  -

"... אני מאמין שמבחן חשוב לתיאוריה של צדק הוא עד כמה יש בכוחה לצקת סדר ושיטתיות בתהליך גיבוש עמדתנו המושכלת במגוון רחב של סוגיות"

פרק I צדק כהוגנות, סעיף 2 הנושא של צדק -

"... הנושא שלנו הוא צדק חברתי ... אסתפק בניסוח קונספט מתקבל על הדעת של צדק התקף למבני היסוד של החברה ... מובן שהבעיות המעשיות הן הדחופות  ... אלה הדברים העומדים בפנינו בחיי היום-יום ... ההצדקה להתחיל בתיאוריה אידיאלית היא שרק כך, להבנתי, ניתן בידינו בסיס מוצק להיאחז בו בבואנו לדון בסוגיות הבוערות"

בהמשך "תיאוריה של צדק" (פרק 5 סעיף 42 כמה הערות בנושא מערכות כלכליות) בוחן רולס את הקשר בין עקרונות הצדק למבנה היסוד של המערכת הכלכלית. הניתוח של הפילוסוף ממגדל השן של הרוורד מעשי ומפוכח יותר מזה של הניאו-מרקסיסטים והניאו-ליברלים כאחד. המסקנה המתקבלת היא  שקפיטליזם וסוציאל-דמוקרטיה עשויים לקדם את הצדק אך רק בהתקיים תנאים עקרוניים.

הקפיטליזם מחייב פיקוח הדוק כדי להתמודד עם כשלי שוק ולהגן על המערכת הפוליטית מפני כוחם של בעלי ההון ואילו הסוציאליזם נדרש לקחת בחשבון שיקולי יעילות ולהבטיח הגנה על חירויות היסוד ושוויון ההזדמנויות, מה שמחייב שימוש מושכל במנגנוני שוק. בסעיף 43 נבחנים אופני הפעולה הנדרשים ממוסדות הרקע הכלכלי על מנת לתמוך בהגשמת עקרונות הצדק תוך התייחסות מצומצמת לסוגיות קונקרטיות של מדיניות ציבורית כמו מס ירושה (רולס בעד, על מנת לבלום הצברי הון שיפגעו בערכה של החירות הפוליטית) ושכר מינימום (רולס בספק על בסיס הטענה שסיפוק צרכים הוא עניין שמקומו מחוץ לפעולת השוק).

רולס מדגיש שעקרונות הצדק משרטטים קווי מתאר לפעילות זו אך ההכרעה תלויה בנסיבות שאינם ניתנים לחיזוי בשלב גיבוש העקרונות. לפיכך הוא נמנע ב"תיאוריה של צדק" מדיון מפורט בנושאים קונקרטיים של מדיניות ציבורית. בספרו המאוחר ("צדק כהוגנות: הצגה מחדש", 2001) מופיע ניתוח מורחב של אופי המערכת הכלכלית כולל דיון בהרכב המסים הרצוי שיש בו העדפה מפתיעה למס הוצאה פורפורציונלי על פני מס הכנסה פרוגרסיבי וכן דיון בנושאים כמו הגנה על זכויות נשים ואספקת שירותי רפואה כתגובה פולמוסית לביקורת שהועלתה כנגדו. רולס דבק בעמדתו שאלה נושאים שהטיפול בהם חורג מהמפעל שלקח על עצמו.

בעקבות רולס מתקיים דיון בנושאי מדיניות ציבורית שמתייחס לעקרונות צדק אך  מבטא ברובו ביקורת המצביעה על מגבלות בעקרונות של רולס שמונעות מימוש של עקרונות חלופיים. דוגמה לכך אפשר למצוא בספר "מורה צדק" מ 2003 שהוקדש לעיונים בתורתו של רולס מאת מומחים מישראל. את הפרק הדן בנושא  בריאות מקדיש פרופ' דני פילק לשאלה האם העקרונות של רולס מבססים את התביעה לשוויון מוחלט. הכותב אינו רואה צורך להתמודד עם התנגדותו המפורשת של רולס לגישה ה"שוויונאית".

לעומת זאת כמה מחסידי הניאו-ליברליזם אימצו רטוריקה "רולסיאנית" בטיעון הקרוי "כלכלת טיפטוף" (“Trickle-Down Economics”) שבא להצדיק מתן עדיפות לחזקים מתוך הנחה א-פריורי שכך תוגבר הצמיחה וזו תשפר בסופו של דבר גם את מצבם של החלשים. גישה זו אינה רואה צורך בבניית הסדרים שיבטיחו את התוצאה הרצויה או בבדיקה שזו אכן הושגה. רולס הסתפק בהצגת עקרונות שעשויים להיות קבילים במצב שווי משקל של "חברה מוסדרת היטב" ונמנע מלבחון כיצד אימוץ עקרונות אלו יכול לאפשר התקרבות לשווי משקל כזה בעולם המעשה.

אמרטיה סן טוען שהעקרונות האידיאליים של רולס אינם יכולים לשמש בבחינה השוואתית בין חלופות מעשיות. הוא עצמו התמקד בקידומו של מדד לביצועי המערכת הכלכלית כאלטרנטיבה למדד המקובל של "תוצרת לאומית גולמית" וזכה למידה של הצלחה בכך. אין ספק שקריטריון שימושי אינו יכול להבטיח מימוש מלא של אופטימום גלובלי כנדרש בנוסח האידיאלי של העקרונות של רולס. כוונת הדברים שלהלן לבחון, באמצעות דיון בסוגיות אקטואליות, באיזה מידה אפשר להיעזר בעקרון ה"הפרשיות" של צדק חלוקתי כדי לגבש קריטריון,  מותאם במידת הצורך למגבלות מעשיות, שיסייע בבחינת סוגיות קונקרטיות של מדיניות ציבורית.

אחת הבעיות הסבוכות ביותר של מדיניות ציבורית היא שאלת האספקה של שירותי רפואה. בישראל מתנהל בימים אלה דיון בהצעה לאפשר שירותי רפואה פרטית  (שר"פ) במסגרת בתי החולים הציבוריים כדרך להציל את המערכת הציבורית מנטישה גוברת למסגרות הרפואה הפרטית. מצד הניאו-ליברלים האדוקים נשמעת הטענה שצריך לאפשר לכל אחד לעשות כרצונו גם כשמדובר ברכישה של נכסים ציבוריים מכספי המערכת הציבורית (ביטוחים משלימים של קופות החולים). חסידי ה"שוויונאות" האבסולוטית מתנגדים ללא סייג תוך שהם מצביעים על החשיבות המיוחדת שיש לייחס לנגישות לשירותי רפואה תוך התעלמות מכך שדווקא משום כך חשוב להדגיש את הרמה המובטחת לכל אחד כשלעצמה ולא רמה יחסית למישהו אחר. מרבית המתדיינים מביעים עמדת ביניים כזאת או אחרת אך בהעדר תשתית של השקפה רעיונית חסר קריטריון לפיו יש לשפוט את התוצאות הצפויות.

דרך אפשרית להתמודד עם בעיה זו היא אימוץ של קריטריון ברוח עקרון ההפרשיות של רולס שפירושו במקרה זה מתן קדימות ראשונה למצבם של אלה שאין ביכולתם לשלם (כולל תשלומי השתתפות עצמית). קביעת הסדרים ותמחור שיקדמו יעד כזה (שאינו כפוף בלעדית לשיקולי יעילות) היא אתגר מורכב שמחייב מתודולוגיה קפדנית של ניסוי, בקרה ותיקון.

ניסוי בהפעלת שר"פ מתקיים מזה עשרות שנים בבתי החולים הציבוריים בירושלים. חסידי ההפרטה מצביעים על קיומו של המודל הזה כהוכחה לכך שזו דרך מוצלחת, ללא צורך לבחון את תוצאותיו. סקר שנעשה לאחרונה מצביע על פערים  קשים בזמינות תורים בירושלים בין המערכת הציבורית לפרטית. על פי קריטריון ההפרשיות השוואה זו אינה רלוונטית. במקום זאת יש צורך לבחון את השרות שניתן ללא תשלום ביחס למקומות אחרים. אם נכון שהשירות שניתן בירושלים הוא גרוע בהשוואה כזאת ואף מידרדר בשנים האחרונות מתבקשת המסקנה שנדרש שינוי מהותי במודל לפני שחושבים להרחיבו למקומות נוספים. הצעה לשינויים כאלה הועלתה בפני הוועדה הדנה בנושא (על ידי פרופ' רוטשטיין מנהל ביה"ח שיבא) מתוך טענה שהשר"פ הירושלמי "אינו מוסרי" (אף שהוא גרוע פחות מהרפואה הפרטית). את תגובת בי"ח הדסה אפשר לסכם במילים "זה דווקא כן מוסרי". כדי לנהל דיון רציני יש צורך לאמץ השקפה לגבי היעדים ולבחון לאורה את המודלים המוצעים ואת נתוני הניסיון בשטח.

סוגיה אחרת שתופסת מקום בולט בדיון הציבורי בארץ ובעולם היא שאלת שכר המינימום. קריטריון המבוסס על עקרון ההפרשיות יעמיד במקום הראשון את גורלם של אלה שכושר ההשתכרות שלהם בתנאי השוק הוא הנמוך ביותר. רולס עצמו מבטא יחס ספקני לנושא תוך שהוא מעדיף תמיכה ישירה בנצרכים. גישה זו מתעלמת מכשל השוק המתבטא בכוחם המונופסוניסטי (מונופול בצד הביקוש) של המעסיקים מול העובדים החלשים. ניצול הכוח הזה פוגע לא רק בעובדים אלא גם בצרכנים. ישום יעיל של שכר המינימום מחייב גמישות לנסיבות. בישראל מושגת מידה של גמישות כזו על ידי החלה של תנאי שכר בהסכמים קיבוציים על מגזרי תעסוקה באמצעות צווי הרחבה. אימוץ נרחב של הנוהג הזה יאפשר קביעת שכר מינימום גלובלי שאינו פוגע קשה באפשרות התעסוקה של עובדים חלשים ומעודד השקעה בפעילות כלכלית שמסוגלת לשלם שכר מתקבל על הדעת. אימוץ קריטריון "רולסיאני" אינו פותר את הקושי בהערכת ההשפעות האפשריות והבקרה על התוצאות אך מספק קריאת כיוון לעוסקים במלאכה.

בספרו "קפיטליזם וחופש" מ-1962 (תחילת פרק 10 "על חלוקת ההכנסות") מציג מילטון פרידמן הצדקה תיאורטית למערכת מיסוי פרוגרסיבית כמעין ביטוח שמאפשר לקיחת סיכונים תוך וויתור על חלק מתגמולי ההצלחה תמורת פריסה של רשת ביטחון למקרה של כישלון. פרידמן מיחס להצדקה הזו גרעין של אמת אך דוחה אותה בנימוק שקביעת גובה המס על ידי המערכת הפוליטית תגרום לכך שהרוב יבקש לגבות מס יתר מהעשירים. בהמשך נבחנת מערכת המס הקיימת  בארה"ב ונמצא שאמנם המס השולי על הכנסה הוא גבוה במיוחד (מגיע למעל 90%) אך העשירים מצליחים באמצעות פטורים שונים ומשונים לשלם מס בפועל בשיעורים נמוכים.

פרידמן מגיע למסקנה שעדיף לקבוע שיעורי מס הכנסה אחידים ונמוכים, לבטל את הפטורים ולסייע לחלשים באמצעות מס הכנסה שלילי. ברמה העקרונית פרידמן קובע שכללי החלוקה חייבים לקבל הסכמה רחבה על כך שהם צודקים כדי להבטיח את יציבותה של החברה. הכלל הקפיטליסטי לפיו "לכל אחד לפי ערך התרומה שלו ושל רכושו" אינו יכול לספק ביסוס מוסרי כזה בפני עצמו אלא ככלל נגזר מעקרון קדימות של החופש על פני השוויון. אפשר למצוא הד חזק בין הניתוח הכלכלי של פרידמן לבין עמדתו של גו'ן רולס.

רולס מבהיר שהסכמה על כללי הצדק צריך שתהיה מנוטרלת מהטיות מהסוג שמעלה פרידמן על ידי התדיינות מתוך "מסך הבערות" (“Veil of Ignorance”) תוך שהוא מדגיש את ההיבט הביטוחי של העיקרון שלדעתו יאומץ בהסכמה בתנאים (הדמיוניים) המתאימים. לעומת העליונות של שיקולי יעילות, המוצג על ידי פרידמן כמתחייב מהעדפת החופש, מציע רולס עקרונות שאמורים למצוא נקודת איזון (“Focal Point”) בין יעילות לשוויון ולמממש בכך את רעיון הסולידריות המבטא את העיקרון השלישי של המהפכה הצרפתית הוא האחווה.

עמדתו של פרידמן זכתה לניצחון מוחץ שנהפך במהרה, כפי שהתריע רולס, להתרת רסן מוחלטת של העשירים. אלו לא הסתפקו בהורדת המסים החלים עליהם תוך שמירה על הפטורים שלהם ומצאו בגלובליזציה הזדמנויות להימנע כמעט לחלוטין מנשיאה בנטל המיסוי. אבירי המסדר הפיננסי ומשרתיהם הגדילו לעשות כאשר ניצלו את כוחם במערכת הפוליטית כדי להפיל על הציבור את נזקי ההתנהלות המופקרת שלהם. הפגיעה מתמקדת בדור הצעיר אך מאיימת על העתיד של כולנו. כדי לבלום את האסון הזה יש צורך דחוף לגבש עמדה בסוגיות מעולם המעשה על בסיס השקפה מוצקה של יעדים ראויים משוחררת מהזיות מרקסיסטיות על שוויון אוטופי. תורת "צדק כהוגנות" של ג'ון רולס מספקת תשתית רעיונית מוצקה להתמודדות עם האתגר להתיר את כבלי השעבוד לכוחות השוק מבלי ליפול לידי עריצות השלטון, תרגומה לשפת המעשה חשובה במיוחד בימים אלה.  

יואב בן צבי הוא בין המייסדים של חברת ההיי-טק "מיקרונט".  הוא עוסק בהשפעה ההדדית  של מערכות כלכליות ואתיקה חברתית ומתעניין ביכולת האנושית לאתר פתרונות תוך שימוש בהיסק דדוקטיבי. זהו מאמרו הראשון ב"אלכסון".

רשימת קריאה אפשרית בעברית:

"הדרך לשיעבוד"  פרידריך האייק 1944 הוצאת שלם"קפיטליזם וחופש" מילטון פרידמן 1962 הוצאת שלם"מעבר למידה הטובה" אלסדייר מקינטאייר 1981 הוצאת שלם"עימות בין השקפות" תומאס סואל 1987 הוצאת שלם"צדק כהוגנות, הצגה מחודשת" ג'ון רולס 2001  ספרי עליית הגג"מורה צדק" עורכים דוד הד ודניאל אטאס 2003 הוצאת מאגנס"תיאוריות של צדק חברתי" יוסי דהאן 2007 משרד הביטחון ההוצאה לאור 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יואב בן-צבי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על הצדק שלי צודק יותר מהצדק שלך

02
יואב

אני אוהב את הרעיונות המובעים במאמר, אבל הקשר ביניהם לא תמיד ברור לי. הן לג'ון רולס הוענקה הזדמנות נאותה להשמיע את דיעותיו, אבל הציבור במערב הצביע בהמוניו בעד נציגי המחנה הנגדי -- רייגן, תאצ'ר, נתניהו, שיראק ועוד.

וגם היום, כאשר יש מאמצים ניכרים לרהביליטציה של ג'ון רולס, קשה לשכנע את הציבור לתמוך בתוכנית אובמה לבריאות, הנושא שבו מתרכז הכותב (בצדק). ואם זה כך אחרי 20 שנה ויותר של קפיטליזם פראי, אחרי המשבר הכלכלי בוול סטריט ואחרי שערוריות רבתי כמו אנרון וגולדמן-זקס, אז מה היה הסיכוי בתחילת שנות השמונים?

כפי שהמאמר הזה מדגים בין השורות, התאוריות של ג'ון רולס מורכבות מאוד וקשה להסביר אותן לציבור (די בתגובות הספורדיות כאן כדי להבין זאת). לעומת זאת, קל היה מאוד ליורם ארידור או לרונלד רייגן להסביר מה אומר מילטון פרידמן. למעשה, קל יותר למכור לציבור תאוריות סוציאליסטיות גמורות מאשר תאוריה מסובכת כמו זו של רולס.

03
סער

ממה שאני הבנתי רולס דווקא מדבר על גיבוש עקרונות של ינצלו את מסך הבערות, ואמנם התאוריה שלו מסובכת כמו של פרידמן, אבל של פרידמן מנצלת את היותה לא ברורה כדי להכניס עקרונות שדומים יותר לTrickle Up מאשר ל Trickle down דהיינו העלאת מיסוי לשכבות חלשות והקלה במיסוי לשכבות החזקות (כולל השארת הפטורים על קנם).
הבעיה המרכזית היא שפילוסופים ואקדמאים מפצלים שיערות וכותבים דברי תוכחה על דברי תוכחה על דברי תוכחה כדי לדון בסוגיה שלי נראית מאוד פשוטה והיא שחופש האדם הפרטי מוגבל מעצם היותו חלק מחברה. כמו שאני לא יכול לדרוס הולך רגל כי הוא מפריע לי, ככה אני לא יכול לדרוס זוג צעיר שהרגע רכש בית רק בגלל שאני נמצא בעמדה שאני יכול להרוויח עליהם כסף. אז כן, יש קשר בין תמריץ ליעילות, אבל צמצום החופש לא בהכרח אומר חיסולו של אותו תמריץ. מעניין אותי ללמוד יותר על ה focal point שהוצע פה.
מילה טובה לאלכסון שמביאה כתבות מאתגרות אבל דחילאק "זמן קריאה משוער 10 דקות"? לקח לי לפחות חצי שעה ועדיין לא הבנתי הכל.
נ.ב. לא הכרתי את המילה מונופסון

04
סער

ד"א, זה שהציבור במערב הצביע בהמוניו בעד נציגי המחנה הניאו ליברלי שלא לומר היפר קפיטליסטי זה לא כי התורה של רולס פחות טובה או פחות נהירה, היה סמוך ובטוח שהן שתיהן לא נהירות לציבור הרחב באותה מידה פשוט הצד של רייגן ושות' ובסיוע מערכות יח"צ משומנות לעילא ולעילא השכילו להבין את אותו עיקרון Veil of Ignorance שפושה בציבור הרחב ולהחיל מדיניות של "תנו למומחים לטפל בזה" ו"אתם בידיים טובות, אין מה לדאוג" ובפועל לתת לחתול (ע"ע גרינספן, סאמרס, ברננקי) לשמור על השמנת.

05
שושי

אני חוששת שהמאמר עלול להיות נשגב מהבנתם של בוגרי מערכת החינוך הישראלית שלא זכו להשכלה גבוהה רלוונטית.
מאחר שהנושא חשוב ואף מעניין, אשמח אם תפורסם גירסה משונמכת למתקשים.