הצד החיובי של שינוי האקלים

בספרה החדש טוענת נעמי קליין כי הצטברות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה היא הזדמנות אדירה – כזו שתשנה הכול. האם נשכיל לנצל אותה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מדי סתיו צוות מדענים בינלאומי מודיע כמה פחמן דו-חמצני שפכה האנושות לאטמוספירה בשנה החולפת. והסתיו האחרון לא הביא עמו חדשות טובות. אין חדש תחת השמש. השנה היחידה שבה דיווחה הקבוצה על ירידה בפליטות הייתה 2009, כשהכלכלה העולמית נראתה על סף התמוטטות. בשנה שלאחר מכן זינקו שוב הפליטות, כמעט בשישה אחוזים. לפי הדו"ח האחרון של הצוות, שיעור הפליטות העולמי עלה ב-2.3 אחוז ב-2013. בין התורמות לעלייה היו מדינות כמו ארצות הברית, בעלת שיעור פליטות לנפש מהגבוהים בעולם, אך גם מדינות כמו הודו, ששיעור הפליטות לנפש שלה מהנמוכים בעולם. "הזמן אוזל", אמר לניו יורק טיימס גלן פ' פיטרס מהמרכז למחקר בינלאומי לאקלים וסביבה באוסלו, שהשתתף בניתוח. "כולם צריכים להתגייס למאמץ עכשיו".

כמה ימים לאחר שהנתונים שוחררו, נפגשו ראשי מדינות בניו יורק כדי לדון באופן ההתמודדות עם השלכותיהן של פליטות הפחמן האדירות. באן קי-מון, מזכ"ל האו"ם, כינס את הפסגה כדי "להניע לפעולה בנושא האקלים" וביקש מהמנהיגים "להכין הצהרות נועזות". גם במקרה הזה, החדשות לא היו טובות. אין חדש תחת השמש. "יש אי-התאמה אדירה בין גודל האתגר לתגובות ששמענו פה היום", אמרה גראסה מאשל, אלמנתו של נלסון מנדלה, בנאום המסכם של הפסגה. "היקפו גדול הרבה יותר מהיקף הישגינו". האי-התאמה הזו, שרק מתעצמת מדי שנה, מדי פסגה, מעלה שאלות לגבי עתידנו ולגבי אופיינו. איך נסביר את הכישלון הקולקטיבי שלנו בנושא שינוי האקלים? למה נדמה שבמקום לטפל בבעיה, אנחנו רק מחריפים אותה?
השאלות האלה עומדות בלב ספרה הפולמוסי החדש של נעמי קליין, "This Changes Everything: Capitalism vs. the Climate". "מה הבעיה שלנו?" שואלת קליין בתחילת הספר. תשובתה מפרקת את הנרטיב שמציגות קבוצות איכות הסביבה הגדולות במדינה ומציגה תמונה הפוכה לחלוטין.

לפי הקבוצות האלה, שינוי האקלים הוא בעיה שאפשר לטפל בה בלי להפר את הסטטוס קוו בצורה משמעותית. כל שנדרש הם כמה שינויי מדיניות חכמים. אלה ייצרו הזדמנויות עבודה חדשות; הכלכלה תמשיך לצמוח; ולאמריקאים יוטב, מבחינה אקולוגית ופיננסית גם יחד. לפי הנרטיב הזה, מה שעומד בדרכה של הקדמה הוא מיעוט קולני, הפועל בגיבוי "מסיבת התה" ובמימון האחים קוק (Koch), של מכחישי-שינוי-אקלים. ג'ימי קרטר, הנשיא לשעבר, סיכם לאחרונה את צורת החשיבה הזו כשאמר לקהל באספן: "הייתי אומר שהמגבלה הגדולה ביותר כרגע היא כמה משוגעים במדינה שלנו שלא מאמינים בהתחממות הגלובלית".

בשלב זה, העולם מחויב כביכול לדאוג שההתחממות לא תעלה על שתי מעלות צלזיוס – יעד המקודש במסמך שנקרא "אמנת קופנהגן", שבהכנתה עזר ברק אובמה ב-2009. היעד הזה, כפי שמציינת קליין, "תמיד היה בחירה פוליטית במהותה"

נעמי קליין

נעמי קליין חותמת על הספרה החדש בברקלי שבקליפרוניה, ספטמבר 2014. צילום: מויז סייד

לא רק שקליין חולקת על קרטר, היא רואה בתפיסתו חלק גדול מהבעיה. את שינוי האקלים אי אפשר לפתור במסגרת הסטטוס קוו, כי הוא תוצר של הסטטוס קוו. "המערכת הכלכלית שלנו והמערכת הפלנטרית שלנו נמצאות כעת במלחמה", היא כותבת. התקווה היחידה להימנע מהתחממות קטסטרופלית טמונה בשינוי כלכלי ופוליטי קיצוני. ואלה – שוב, לפי קליין – החדשות הטובות; הצטברות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה מהווה למעשה הזדמנות אדירה – כזו שמשנה הכול. "ההשקעות הגלובליות האדירות שנדרשות כדי להגיב לאיום של שינוי האקלים", עשויות, לטענתה, "לייצר חלוקה מחודשת וצודקת של אדמות חקלאיות שהייתה אמורה להתרחש בעקבות השחרור מהשלטון הקולוניאלי ומהמשטרים הדיקטטוריים; הן יוכלו להשיג לנו את העבודות והבתים שמרטין לותר קינג חלם עליהם; הן יוכלו להשיג לקהילות הילידיות משרות ומים נקיים; הן יוכלו להשיג סוף סוף חשמל ומים זורמים לכל עיר בדרום אפריקה... שינוי האקלים הוא הסיכוי שלנו לתקן סוף סוף את העוולות המרקיבות – להשלים את מלאכת השחרור הבלתי-גמורה".

קליין פותחת במתמטיקה העגומה של שינוי האקלים. בשלב זה, העולם מחויב כביכול לדאוג שההתחממות לא תעלה על שתי מעלות צלזיוס – יעד המקודש במסמך שנקרא "אמנת קופנהגן", שבהכנתה עזר ברק אובמה ב-2009. היעד הזה, כפי שמציינת קליין, "תמיד היה בחירה פוליטית במהותה", והוא התקבל – לפחות בתיאוריה – כי הוא עדיין בר השגה, ולא כי הוא באמת מייצג רמה "בטוחה" של שינוי אקלים ("עלינו לציין", אמרה קבוצה של מדעני אקלים בולטים, "שגם בהתחממות 'מתונה' של שתי מעלות צלזיוס יש סיכוי רב שייגרמו בצורות וסופות שיעמידו בסכנה את עצם קיומה של הציביליזציה האנושית").

מה שייקבע את מידת ההתחממות הממוצעת של כוכב הלכת הוא סך כל הפחמן הדו-חמצני המתווסף לאטמוספירה. הקונצנזוס בין המדענים אומר שכדי שיהיה לנו סיכוי סביר להגביל את ההתחממות לשתי מעלות, יש לדאוג שהפליטות המצטברות מאז המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-18 לא יחרגו מטריליון טון. אבל כמעט 600 מיליארד טון נפלטו מאז, מה שאומר שהאנושות כבר בזבזה יותר ממחצית "תקציב הפחמן" שלה. אם המגמה הזאת תימשך, נשרוף את שאר התקציב תוך 25 שנה. לכן הדבר החיוני לשימור תוכנית שתי המעלות היא הפיכת המגמות האלה באופן מידי.

אחת הדרכים הפשוטות לקצץ בפליטות העולמיות היא שכל המדיניות יפחיתו את תפוקת הפחמן הדו-חמצני שלהן באותו שיעור – למשל, בחצי. לאסטרטגיה הזאת יש חיסרון בולט: היא תתגמל את המדינות שהחריפו את הבעיה יותר מכול, ותעניש את אלה שלא החריפו אותה (אחת הסיבות – אולי העיקרית – לכך שהמערב עשיר יותר משאר העולם היא שהם הבינו איך לנצל דלקי מאובנים הרבה יותר מוקדם). גישה הוגנת יותר תהיה לבקש ממדינות בעלות שיעורי פליטה גבוהים – וכאן אנחנו מדברים על מדינות אירופה ובעיקר על ארצות הברית – לקצץ את שיעור הפליטות שלהן באופן משמעותי יותר. ובחוגי מדיניות האקלים ברור לכול שאם יש תקווה כלשהי לתוכנית שתי המעלות, האיחוד האירופי וארצות הברית יהיו חייבים לקצץ את פליטותיהם בצורה דרסטית – ב-80 אחוז או יותר לאורך העשורים הקרובים.

קליין טוענת שהפסיביות שלנו נובעת מבעיה מבנית עמוקה הרבה יותר. הכלכלה שלנו נבנתה על ההבטחה לצמיחה אינסופית. אבל צמיחה אינסופית אינה מתיישבת עם הפחתה קיצונית בפליטות; רק בזמנים שבהם התרסקה הכלכלה העולמית ראינו ירידה משמעותית בפליטות

וכך אנו מוצאים את עצמנו במצב מבעית. גם התחממות של שתי מעלות עלולה להוביל ל"בצורות וסופות שיעמידו בסכנה את עצם קיומה של הציביליזציה האנושית". בה בעת, כדי להימנע מהתחממות גדולה יותר (וסכנות גדולות יותר) יידרשו הנהנים העיקריים משריפת דלקי המאובנים להתנזר מכך לפתע. המצב הזה מצדיק את תחושת הדחיפות של קליין וגם את תחושתה שיש נתק בין הרטוריקה המרגיעה של ארגוני איכות הסביבה האמריקאים הגדולים לבין גודל האתגר. האם באמת ייתכן שהדבר היחיד שמונע מאיתנו לישם את שינויי המדיניות הנדרשים שימנעו אסון הוא כמה "משוגעים"?

קליין טוענת שהפסיביות שלנו נובעת מבעיה מבנית עמוקה הרבה יותר. הכלכלה שלנו נבנתה על ההבטחה לצמיחה אינסופית. אבל צמיחה אינסופית אינה מתיישבת עם הפחתה קיצונית בפליטות; רק בזמנים שבהם התרסקה הכלכלה העולמית ראינו ירידה משמעותית בפליטות. לפי קליין, מה שנדרש הוא "צמצום מבוקר". אנשים ייאלצו לצרוך פחות, רווחי התאגידים ייאלצו לרדת (במקרים מסוימים לאפס), וממשלות ייאלצו לתכנן תוכניות ארוכות-טווח, מהסוג שאנשי השוק החופשי מתעבים. העובדה שקבוצות איכות סביבה גדולות ממשיכות לטעון שאין צורך בשינוי מערכתי, עושה אותן בעיני קליין לנוכלות גדולות לא פחות מאשר מכחישי ההתחממות הגלובלית שהן מכפישות. ואולי הן נוכלות גדולות אף יותר, מכיוון שאחד הטיעונים החביבים על המכחישים הוא שהפחתת הפליטות בכמות הנדרשת (לפי אנשי איכות הסביבה) תביא לסופו של הקפיטליזם. "הנה האמת הקשה שלי", היא כותבת. "אני חושבת שהאידאולוגים הקיצוניים האלה מבינים את חשיבותו האמיתית של שינוי האקלים טוב יותר מאשר רוב העוסקים בנושא ההתחממות הגלובלית במרכז הפוליטי, אלה שעדיין מתעקשים שהתגובה יכולה להיות הדרגתית ולא כואבת, ושאנחנו לא צריכים לצאת למלחמה עם אף אחד".

קליין אף טוענת שהתנועה הסביבתית עצמה הפכה פחות או יותר לזרוע של תעשיית דלק המאובנים; היא כותבת שכמה קבוצות איכות סביבה גדולות קיבלו תרומות נאות מחברות דלק מאובנים או קרנות המשויכות להן, ושבדירקטוריונים של חלקן, למשל אצל Nature Conservancy, יושבים מנהלים (או מנהלים לשעבר) של חברות אנרגיה. "האמת המרה שמאחורי הכישלון הקטסטרופלי של תנועת איכות הסביבה במאבק באינטרסים הכלכליים האחראים לעלייה בפליטות", היא כותבת, היא ש"חלקים גדולים מהתנועה לא באמת נלחמים באינטרסים האלה – הם התמזגו איתם".

בנקודה מסוימת נדמה שקליין רומזת כי חלק מהקבוצות הצליחו להימנע מקואופטציה בעזרת "מדיניות ברורה האוסרת על קבלת תרומות ממזהמים". אבל בעמוד הבא היא כבר מציינת שגם הארגון ההגון ביותר לא באמת יכול להתנתק לגמרי מכלכלת דלק המאובנים. אם התרומות לא מגיעות בצורה ישירה מ"מזהמים", הן מגיעות מהם באופן עקיף, דרך אנשים או קבוצות שמשקיעים בתעשיות מזהמות. מכיוון שאין הבחנה מוסרית בין השניים, כפי שאומרת קליין, "קשה למצוא ידיים נקיות", כולל ידיה שלה. אחד המממנים של הסרט שאמור ללוות את ספרהּ (סרט שמבוים על-ידי אבי לואיס, בעלה של קליין) היא קרן פורד, שבבעלותה, כפי שמציינת קליין בעצמה, מניות של Shell, BP ו-Statoil בשווי מיליוני דולרים.

הניתוח של קליין – לגבי חומרת מצבנו, לגבי אופייה המבני של הבעיה, לגבי האשמה הישירה והבלתי ישירה – עלול להותיר בכם רושם ש-"This Changes Everything" הוא ספר עגמומי. אבל הוא לא, או לכל הפחות לא נועד להיות כזה. הוא אופטימי ביותר, ויש שיאמרו אופטימי להכעיס. קליין טוענת כי לא רק שאפשר לשנות את מגמות הפליטה בזמן, אלא שעל הדרך אפשר גם לתקן פחות או יותר את כל מה שרע בחברה כיום – אי-שוויון, אבטלה, היעדר גישה לחשמל או למים נקיים או לשירותי בריאות בחלקים גדולים מהעולם. שינוי האקלים, היא כותבת, "אם נטפל בו כמצב חירום פלנטרי אמיתי", יוכל "להפוך לכוח שיניע את האנושות, כוח שיותיר אותנו לא רק בטוחים מפני מזג אוויר קיצוני, אלא גם יהפוך את החברות שלנו לבטוחות ולצודקות יותר בדרכים רבות אחרות".

שינוי האקלים הוא בדיוק מה שנדרש כדי לחולל שינוי בפוליטיקה העכשווית – "הלם עממי", קליין קוראת לזה. הוא יוכל להצית תנועה עממית עולמית שתבלום עשרות שנים של קיצוצי מס, הפרטה ודה-רגולציה, ואף מאות שנים של דיכוי

בתחילת הספר קליין מסבירה איך הגיעה למסקנה הזאת. זה קרה לפני כמה שנים, כשהייתה בז'נבה ונפגשה לארוחת צהריים עם נציגת בוליביה בארגון הסחר העולמי, אנחליקה נבארו יאנוס. נבארו יאנוס הסבירה לקליין שהיא תופסת את שינוי האקלים כאיום אדיר על המדינה שלה – לדוגמה, חלק גדול ממי השתייה של בוליביה מגיע ממי הנֶגֶר של הקרחונים – אבל גם, באופן פוטנציאלי, כתקוותה הגדולה ביותר. כמדינה ענייה, בוליביה לא תרמה רבות לפליטות המצטברות של העולם; לכן היא הייתה בעמדה המאפשרת לה להכריז על עצמה כעל "נושת אקלים" ולדרוש כסף וטכנולוגיה ממדינות "בעלות חוב". עד אותו רגע, כותבת קליין, היא לא התעניינה יותר מדי בהתחממות הגלובלית: "הפרטים לא היו ידועים לי במלואם, ועל רוב הכתבות בנושא רק רפרפתי". בנוסף, היא טסה כל כך הרבה עד שזכתה למעמד "עילית" בתכנית הנוסע המתמיד שלה.

תפיסתה של נבארו יאנוס לגבי הנושא גרמה לה לחשוב, לאו דווקא על האיום עצמו אלא על התקווה שהוא מייצג. שינוי האקלים, החליטה קליין, הוא בדיוק מה שנדרש כדי לחולל שינוי בפוליטיקה העכשווית – "הלם עממי", היא קוראת לזה. הוא יוכל להצית תנועה עממית עולמית שתבלום עשרות שנים של קיצוצי מס, הפרטה ודה-רגולציה, ואף מאות שנים של דיכוי. "התחלתי לזהות", היא כותבת, "דרכים שונות שבהן תוכל ההתחממות הגלובלית להפוך לכוח שיניע שינוי חיובי – איך היא יכולה להיות הטיעון הטוב ביותר שהציגו הפרוגרסיבים אי פעם בעד בנייה מחדש והחייאה של כלכלות מקומיות; חילוץ הדמוקרטיות שלנו מהשפעה תאגידית הרסנית; בלימת הסכמי סחר חופשי מזיקים ושכתוב ההסכמים הקיימים; השקעה בתשתית הציבורית הגוועת, כמו תחבורה ציבורית ודיור מוזל; לקיחת בעלוּת על שירותים חיוניים כמו אנרגיה ומים; הצלת המערכת החקלאית החולה והפיכתה למשהו בריא יותר; פתיחת גבולות בפני מהגרים שנעקרו מביתם מסיבות הקשורות להשפעות האקלים; הענקת זכויות על קרקע לילידים, סוף סוף – כל אלה דברים שיעזרו לחסל את רמות האי-שוויון הגרוטסקיות שבמדינותינו וביניהן".

אלה, כמובן, משימות לא פשוטות. בשליש האחרון של ספרה מתארת קליין את מסעותיה בעולם, ביקורים בקהילות שמנסות לחסום פרויקטים שונים של מיצוי משאבים – בחלק מהמקרים אלה מכרות זהב, באחרים בארות של גז טבעי. במאמצים נואשים אלה, שידועים בשם Blockadia, רואה קליין סימנים ראשונים לתנועה שלהתעוררותה היא מייחלת. היא מבלה זמן רב בקנדה – היא גרה בטורונטו – עם אנשים כמו אל ליימן (Lameman), הצ'יף לשעבר של שבט Beaver Lake Cree מצפון אלברטה. השבט הגיש תביעה שבה הוא טוען שממשלת קנדה הפרה את זכויותיו, המוגדרות באמנה, בכך שמסרה את אדמות אבותיו לצורך הפקת נפט מחולות זפת, וקליין טוענת שהוא ושבטים ילידיים אחרים ממלאים "תפקיד מרכזי בצמיחתו של גל ההתנגדות הנוכחי לדלק המאובנים".

היא גם אומרת שהקבוצות הילידיות הראו שתנועת Blockadia לא מנסה רק לחסום דברים. לקראת סוף הספר מבקרת קליין בשמורת בני השאיין הצפוניים בדרום-מזרח מונטנה. השאיין הצפוניים נלחמים בהצעה להקמת מכרה פחם לא רחוק מהשמורה. בעזרת מענק שקיבלו מהסוכנות להגנת הסביבה, הם אף התחילו לאחרונה להכשיר צעירים בהתקנת מכשירי חימום סולאריים. "כיום, הלך הרוח בקרב המתנגדים לאנרגיה "מלוכלכת" בדרום-מזרח מונטנה הוא חיובי להפליא", כותבת קליין. "חלק זה של העולם הוכיח בבירור שהנשק היעיל ביותר במלחמה נגד דלקי מאובנים הוא יצירת חלופות אמיתיות".

מה נדרש כדי לצמצם משמעותית את פליטות הפחמן בעולם בצורה שתצמצם גם את האי-שוויון והעוני? ב-1998, כלומר יותר מעשור לפני שקליין התחילה להתעניין בהתחממות הגלובלית, החליטה קבוצה של מדענים שוויצריים לענות על השאלה הזאת בדיוק. תוכניתם נודעה בשם "חברת 2,000 הוואט" (2,000-Watt Society). הרעיון שבבסיס התוכנית הזאת הוא שלכל אדם בכדור הארץ מותר לייצר (פחות או יותר) אותו שיעור פליטות, כלומר כולם צריכים להשתמש (פחות או יותר) באותה כמות של אנרגיה. רובנו לא חושבים על צריכת האנרגיה שלנו במונחים של ואט, או ואט-שעה (זאת בהנחה שאנחנו בכלל חושבים עליה באיזשהו אופן). כדי להבין את התוכנית, כל שעליכם לדעת, אם אתם אמריקאים, שאתם חיים כעת בחברת 12,000 ואט; אם אתם הולנדים, אתם חיים בחברת 8,000 ואט; אם אתם שוויצרים, אתם חיים בחברת 5,000 ואט; ואם אתם בנגלדשים אתם חיים בחברת 300 ואט. לכן, מבחינת אמריקאים, כדי לחיות על 2,000 ואט צריך לקצץ את הצריכה ביותר מארבע חמישיות; ומבחינת הבנגלדשים – להגדילה כמעט פי שבעה.

כדי לבדוק איך יראה סגנון חיים של 2,000 ואט יצרו החוקרים שש משפחות שוויצריות בדיוניות. גם אלה שחיו בבתים חסכוניים מאוד, מכרו את מכוניותיהם וטסו רק לעתים רחוקות, צרכו יותר מ-2,000 ואט לנפש. רק "אליס", דיירת בבית אבות ללא טלוויזיה או מחשב, שנוסעת רק מדי פעם ברכבת כדי לבקר את ילדיה, עמדה ביעד.

קליין מספרת לנו במעורפל שנצטרך לצרוך פחות, אבל לא כמה פחות, או על מה נוותר. בנקודות שונות בספר היא קוראת למס פחמן. אין ספק שזה רעיון טוב ושכלכלנים רבים תומכים בו, אבל הוא בהחלט לא מערער על ההיגיון הבסיסי של הקפיטליזם

לכאורה, ספרה של קליין עוסק בראש ובראשונה בצורך להפחית את פליטות הפחמן. אבל מלבד השבחים שהיא מרעיפה על ההתקנים הסולאריים של בני השאיין הצפוניים, קליין נמנעת מבחינה מדוקדקת של כל הכרוך במאמץ הזה. היא מספרת לנו במעורפל שנצטרך לצרוך פחות, אבל לא כמה פחות, או על מה נוותר. בנקודות שונות בספר היא קוראת למס פחמן. אין ספק שזה רעיון טוב ושכלכלנים רבים תומכים בו, אבל הוא בהחלט לא מערער על ההיגיון הבסיסי של הקפיטליזם. בתחילת הספר קליין מעלה את הקונספט של "צמצום מבוקר", שאפשר לכנותו גם "התכווצות כלכלית", אבל גם כאן היא לא בוחנת איך הדבר ישפיע עלינו. ומה שמבלבל אף יותר הוא שעד סוף הספר נראה שהיא דוחה את הרעיון. "הקטנת השפעתה של האנושות, או 'טביעת הרגל' שלה", היא כותבת, "פשוט אינה אפשרית כיום".
במקום "צמצום" היא מציעה "התחדשות", קונספט עליז ומעורפל כל כך עד שאפילו לא אנסה להסבירו. התחדשות, כותבת קליין, "היא אקטיבית: אנחנו נעשים משתתפים פעילים במקסום היצירתיות שבחיים".

אם להשתמש בפרפראזה שעושה קליין לאל גור, הנה האמת הקשה שלי: כשאומרים לאנשים מה באמת יידרש כדי להפחית משמעותית את פליטות הפחמן, הם בורחים. הם לא רוצים לוותר על הטיסות, או על המיזוג, או על ה-HDTV, או על הנסיעות לקניון, או על המכונית המשפחתית, או על כל שאר הדברים המתלווים לצריכה של 5,000 או 8,000 או 12,000 ואט. כל קבוצות איכות הסביבה הגדולות יודעות זאת, ולכן הן טוענות – בניגוד לדרישות שמציבה חברת 2,000 הוואט – שאפשר לטפל בשינוי האקלים בלי לשבש משמעותית את "דרך החיים האמריקאית". וקליין, יש להניח, יודעת זאת גם היא. האירוניה שבספרהּ היא שלבסוף היא עושה בדיוק את מה שעושים אנשי איכות הסביבה: היא מספרת לנו מעשייה ומקווה שהיא תועיל במעט.

ספרה האחרון של אליזבת קולברט, The Sixth Extinction, ראה אור השנה. כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזבת קולברט, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הצד החיובי של שינוי האקלים

02
שי

יופי. למרות שהנקודה של הסופרת נכונה, המסקנות וההצעות שהיא מעלה שיוצאות מהנקודה נעות על הציר שבין תמים למטורלל. הביקורת על הספר בסוף המאמר מוצלחת.