הצורך בבוז ציני

השימוש המודרני במילה 'ציניקן' מעיד על פסימיות וניהליזם, אבל הציניקנים הקדומים היו אופטימיים ביותר לגבי טבע האדם. בנחרת בוז מתריסה הם אמרו: "אנחנו יכולים להיות טובים יותר״
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אם יש דבר אחד שהרבה אנשים בטוחים שהם יודעים על ציניות, זה שהיא גישה בלתי מוצדקת בעיקרה ושלילית כמעט לחלוטין כלפי החיים באופן כללי וכלפי רוב יסודותיהם השונים. אבל אם הם חושבים שהם מדברים על הציניות כפילוסופיה, הם טועים בגדול. ייתכן שהדעה שלהם נכונה לגבי הציניות כגישה פסיכולוגית, אבל אם הכוונה לאחת הפילוסופיות הגדולות של יוון הקלאסית, תפיסה ששורשיה טמונים בעידן הטרום-הלניסטי והיא ותיקה יותר מהסטואיות ואולי אף בעלת קשר למקורות טרום-סוקרטיים, הם טועים בגדול.

אפילו אנשים שמגלים עניין מסוים בפילוסופיה יודעים מעט פרטים נכונים על הציניות: שמייסדה, דיוגנס, אמר לאלכסנדר מוקדון לזוז, כי הוא מסתיר לו את השמש, ושהוא (דיוגנס) היה ידוע בגלל מנהגו לאונן בפומבי. הסיפורים האלה (כנראה) נכונים, אך הם אינם אלא אנקדוטות, והשני משמש כבר יותר מ-2,000 שנה לניסיונות שקופים להכפיש את הציניות. למען ההגינות, יש לומר שאחד הדברים שתרמו להכפשה הזאת היא העובדה שהציניות המאוחרת אכן נעשתה לעתים – אולי לנוכח העוצמה הרומאית חמורת הסבר – דומה יותר לקריקטורה של עצמה. ישנה רצועת קומיקס הולמת באתר Existential Comics המשווה בין אסכולות שונות של פילוסופיה יוונית ומספקת לנו נקודת התחלה טובה לקילוף המעטפת הקריקטורית הזאת (בייחוד אם לוחצים על הקישור don't get the joke ["לא הבנתי את הבדיחה"] שבתחתית הרצועה).

בהסבר זה תקראו על חילופי דברים שהתרחשו לכאורה בין אפלטון לדיוגנס. כפי שנכתב שם:

דיוגנס עמד בנחל ושטף ירקות. אפלטון ניגש אליו ואמר, 'באמת, דיוגנס, לו ידעת כיצד להתחנף למלכים לא היית צריך לשטוף ירקות'. 'ואתה', השיב דיוגנס, 'לו ידעת כיצד לשטוף ירקות לא היית צריך להתחנף למלכים'.

דברים כדרבנות, כפי שהיה עשוי לומר טביה החולב. מצד שני, טביה עצמו, למשל בשיר "מסורת" מ"כנר על הגג", ממחיש בעצמו את הצורך בציניות:

מסורת, בזכות המסורת הצלחנו לשמור על שיווי המשקל שלנו, הרבה מאוד שנים.                                                                                                כאן באנטבקה הקטנה שלנו יש לנו מסורת לכל דבר:

מה לאכול, איך לעבוד, איך לישון, מה ללבוש.
הנה לדוגמא: אנחנו הולכים עם כיסוי ראש, טלית וציצית. בגלל דבקותנו בקדוש ברוך הוא.
אז עכשיו בטח תשאלו: איך התחילה המסורת הזאת?
אני אגיד לכם: אין לי מושג.
"מה?" אבל, זאת מסורת.
ובזכות המסורת הזאת, יודע כל אחד מאיתנו
מיהו ומה הקדוש ברוך הוא מצפה ממנו.

בלבה של הציניות נמצאת הטלת הספק – לא רק בסמכות, אלא במוסכמותיהן של מסורות באופן כללי – והציניקנים משתמשים בשיטות קיצוניות כדי להטיל ספק במוסכמות האלה.

הציניות, בניגוד לסטואיות, אינה אינט-לוגית; היא בכל זאת פילוסופיה הקשורה לפילוסופיות אחרות ומהווה חלק מתפיסת העולם של האסכולות היווניות הקלאסיות, שהכירו בערכה של הרציונליות

הסטואיות – בת דודתה הקרובה של הציניות – זכתה לתחייה מחודשת לאחרונה, במסגרת "השבוע הסטואי", לדוגמה, ובמאמרים שהתפרסמו ב-Scientia Salon על נושאים כמו מדיטציה סטואית והביצה הסטואית; הדי האפלטוניות מעולם לא יצאו מן האופנה אצל אנשים שמחפשים מציאות אולטימטיבית נעלה; והעיסוק באתיקה בחברות מודרניות מורכבות ורחבות החזיר לאופנה את אריסטו ואת האתיקה של המידה הטובה; גם הסקפטיות, כפילוסופיה, זוכה להערכה בימינו, מכיוון שהסקפטיות כגישה פסיכולוגית מודרנית לא רחוקה ממנה כפי שהציניות כגישה פסיכולוגית רחוקה מהציניות כפילוסופיה. אבל העולם מזלזל בציניות וב"נחרת הבוז" שלה (או לכל הפחות לא מבין אותן כשורה) כמעט באותה מידה שבה הוא מזלזל באסכולה האפיקוראית וב"סטייה" שלה.

דיוגנס מאת ג׳ין לאון ג׳רום

דיוגנס מאת ג׳ין לאון ג׳רום

וזה חבל. שורשיה של הציניות עתיקים יותר מאלה של הסטואיות, ואפשר אף לומר שסוקרטס, בתפקידו האיקוני כ"זבוב הבקר" 1, היה אביה החורג של הציניות, אם כי יכול להיות שהוא היה קרוב מדי למוסכמות לטעמו של דיוגנס. בלי להיצמד באופן גורף לתפיסותיו של דיוגנס, אפשר לומר שהסטואיות היא "הפנים החתומות" של הפילוסופיה העתיקה בעוד שהציניות היא "נחרת הבוז המלגלגת" שלה. או, ברוחו של קאמי, שבינו לבין הציניקנים יש לדעתי קשר אינטלקטואלי ישיר, אולי נוכל לחיות אותה – לפחות ברמה הפנימית – כמורדים. הכוונה אינה להכפיש את הסטואיות, אבל אני חושב שיש בה השלמה רבה יותר עם המוסכמות החברתיות, ותפיסה חיובית יותר של הרציונליות האנושית, הנובעת מתפיסת הלוגוס השורר ביקום.

הפילוסופיה הצינית אכן נקטה גישה של בוז כלפי המוסכמה – אבל זה אינו סוף פסוק (בניגוד לציניות של ימינו, שנשים כעת בצד כיוון שאני מקווה שההבדל בין השתיים ברור). הפילוסופיה הצינית קראה תיגר על המוסכמות ועל הסמכות בניסיון להגיע להבנה הצינית של "אאודימוניה" (שגשוג). נחרת הבוז, אם תרצו, הייתה כלי שמטרתו לשבור את הקשרים של הלא-ציניקנים לכל המוסכמות, כאלה שנוגעות לכוח, לתהילה, לכסף או למנהגים חברתיים. בעזרת נחרת הבוז אמרו הציניקנים "אנחנו יכולים להיות טובים יותר", ולדעתי כאן טמון ההבדל הגדול ביותר בין הציניות לסטואיות, כפי שמציין המאמר הזה.

אני ממליץ בחום על הספר Cynics של ויליאם דזמונד. בביקורת על הספר נכתב: "השימושים המודרניים במילה 'ציניקן' מעידים על פסימיות או ניהיליזם, אבל הציניקנים הקדומים היו אופטימיים ביותר לגבי טבע האדם. הם האמינו שאם נפשט את חיינו – נוותר על כל הרכוש, התשוקות והרעיונות המיותרים – ונחיה את הרגע עד כמה שאפשר, נוכל למצוא שוב את הטוב והאושר הטבעיים שלנו". דזמונד מראה שאפשר לתאר את פעולותיהם של הציניקנים כמין גרסה מערבית-אקטיביסטית של זֶן. במיטבם, עודדו הציניקנים מעין ניתוק אקטיביסטי מהעיסוקים המקובלים ואף מכל הצרכים הפיזיים מלבד החיוניים ביותר. עם זאת, אף על פי שחלק ממעלליהם (כמו אמירתו של דיוגנס לאלכסנדר שיזוז לו מהשמש) נשמעים אמיצים ונאורים, אחרים (כמו אוננות בפומבי) הגעילו את בני תקופתם היוונים לא פחות מאשר את הקוראים של ימינו. אבל זאת הייתה כוונתם. נחרת הבוז כלפי ההתנהגות המקובלת נועדת למוטט את הגישות המקובלות לגבי התנהגות בחברה.

במיטבם, עודדו הציניקנים מעין ניתוק אקטיביסטי מהעיסוקים המקובלים ואף מכל הצרכים הפיזיים מלבד החיוניים ביותר. עם זאת, אף על פי שחלק ממעלליהם נשמעים אמיצים ונאורים, אחרים (כמו אוננות בפומבי) הגעילו את בני תקופתם היוונים

נחרת הבוז המילולית והמטאפורית של הציניקן דומה לאצבע הקטועה, המילולית והמטאפורית, של תלמיד הזן. ההבדל העיקרי הוא שהציניות אינה אנטי-לוגית במהותה, כמו הזן וה"קואנים" שלו. אף על פי שהציניות, בניגוד לסטואיות, לא שאבה רבות מבאר הלוגוס, היא בכל זאת פילוסופיה הקשורה לפילוסופיות אחרות ומהווה חלק מתפיסת העולם של האסכולות היווניות הקלאסיות, שהכירו בערכה של הרציונליות.

ישנם הטוענים שהציניות לא נעלמה לחלוטין. חוקרי תנ"ך אחדים, כמו ג'ון קרוסן (Crossan), תפסו את ישו כציניקן יהודי, תפיסה המבוססת על ההשפעה החזקה של הציניות האמצעית על דקאפוליס של אותה תקופה, וכן על סוריה המזרחית. אני חושב שקרוסן מפריז, אבל הדבר אינו בלתי מתקבל על הדעת. יסודות ההכחשה (denialism) החזקים ביותר בנצרות התפתחו באותו אזור של סוריה המזרחית, שהפך אחר כך למאחז של הציניות המאוחרת, והתנגדותי לקרוסן ודומיו נוגעת למידה, לא למהות. אם נניח את קיומו של ישו כדמות היסטורית, בהחלט ייתכן שהוא נתקל במורים ציניקנים בגליל, אזור שהושפע על-ידי גויים. אבל סביר להניח שזאת לא הייתה ההשפעה העיקרית עליו. יהודים רבים קראו תיגר על התרבות היהודית-הלניסטית של הצדוקים ובית הורדוס, בלי להתייחס כלל לציניות.

עם זאת, אני חושב שלציניות יש השפעה מסוימת על האסלאם הסופי וגם על זנים מסוימים של הכחשה נוצרית כמו "השוטה הקדוש", הנפוצים באורתודוקסיה המזרחית. ייתכן שיש לה גם חיבור מסוים לתפיסות חסידיות. אך לעתים קרובות היה תפקיד "השוטה הקדוש" רק תפקיד, ולא הווייה אמיתית, והדבר נכון גם לציניות עצמה. זו הסיבה שאנשים כמו לוקיאנוס מסאמוסאטה תקפו אותה. נראה שגם המתקפות האלה בתורן האיצו ככל הנראה את שקיעתה של הציניות, כמו גם הקשר שלה לקיסר הרומאי הלא-נוצרי האחרון, יוליאנוס. ואם מדברים על תחליפי "שוטה קדוש", אי אפשר שלא להזכיר את רספוטין. כלומר, ציניקן טוב צריך להחיל את הפילוסופיה שלו על הפילוסופיה שלו עצמו!

אם נשים בצד קשרים היסטוריים אפשריים, השאלה המהותית שעומדת בפני הציניות היא אם המין האנושי באמת יכול להיות טוב יותר: האם עלינו להיות אופטימיים כל כך לגבי ההומו סאפיינס? אני לא כל כך בטוח, וזה חלק מהאי-נוחות שלי לגבי הסטואיות העתיקה, שגם כמה פילוסופים אחרים שכתבו על "השבוע הסטואי" התייחסו אליה – נוח לה מדי עם בעלי הסמכות ועם הנסיבות האפשריות. אם לשאוב השראה מ"תפילת השלווה" (גלגול מודרני נוצרי של "ההסתעפות הסטואית" [Stoic fork]), אני מעדיף לפעול ולדבר בצורה שונה. במקום "לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם", אני מעדיף "לקבל את עצם קיומם של דברים שאין ביכולתי לשנותם". הרעיון הסטואי שבבסיס תפילת השלווה רוצה שנתעלם מהרגשות המתלווים לאותם דברים שאינם ניתנים לשינוי, והוא רוצה שנתעלם גם מהעובדה שלעתים קרובות הדברים האלה קיימים מסיבות אירציונליות מאוד.

וכאן אנו מגיעים לתחילית "ניאו", כפי שאני מגדיר אותה: איך עוברים מהציניות לגרסה מתקבלת על הדעת של ניאו-ציניות? בגרסה שלי לניאו-ציניות, אני לוקח את הציניות העתיקה ומסלק חלק מהאופטימיות שלה לגבי העולם. ואז אני מעביר אותה באיזשהו פילטר של פסימיות פילוסופית  – של שופנהאואר, קאמי, צ'וראן, אונאמונו, או מישהו אחר.2

אציין שהטריק הוא לעשות זאת בלי לאמץ גישה של לאות ביחס לעולם, כפי שהסטואיות עושה לעתים, או לעבור ממחוזות הפילוסופיה למחוזות הפסיכולוגיה הפשטנית.

שימו לב שהפילוסופים שמניתי כאן שוכנים, לפחות בדרך כלל, בקרבת האקזיסטנציאליזם, ואני מציג את הניאו-ציניות כפילוסופיה שמקבלת את טבע האדם כפשוטו. ואם זאת פסימיות, פילוסופית או פסיכולוגית, ניחא. בהתחשב בכך שלציניות יש שורשים מסוימים בעידן הטרום-סוקרטי, כפי שלכאורה יש גם לפסימיזם, נדמה לי שההטעיה הגדולה ביותר של דיוגנס הייתה לנקוט גישה אופטימית כל כך כלפי טבע האדם. הפסימיסטים היוונים הקלאסיים (יש לציין שהפסימיזם לא נחשב לאסכולה פילוסופית) שילבו אאודימוניה, או שגשוג, בתפיסת עולמם. בדומה לסטואיות בעלת השורשים הציניים, גם הם המליצו על "קבלה" של דברים שאין ביכולתנו לשנות, אך בה בעת ציינו שהתוצאה הטובה ביותר של הגישה הזאת היא ההימנעות מכאב, ולא הגדלת האושר. אם נלך עוד צעד קדימה ונצרף לכך את דחיית המוסכמות (יש שיאמרו, המרד) של דיוגנס, אנחנו כבר לא רחוקים כל כך מקאמי של "האדם המורד" ו"המיתוס של סיזיפוס".

כאן ייתכן שיקום קול צעקה, "למה לא רוסו?". בעוד שרוסו היה, כמובן, פסימי לגבי קיומו של האדם בחברה המודרנית, הוא היה אופטימי למדי לגבי האדם ב"מצב הטבעי". ובהתחשב בכך שהאדם התפתח והפך, לפי אריסטו ל"חיה מתורבתת" (תרגום טוב יותר מאשר "חיה פוליטית"), "המצב הטבעי" שלנו ימשיך להיות מצב של מודעות, של מודעות עצמית, ושל מודעות לזמן. אנחנו עשויים למרוד במוסכמות החברתיות, אבל אנחנו לא יכולים למרוד בעצמנו.

אני טוען כי הציניות היא הפוליטית ביותר מבין הפילוסופיות העתיקות, לפי ההגדרה הרחבה של פילוסופיה פוליטית. אם אנו כוללים כיום כלכלה בפילוסופיה הפוליטית, נדמה לי שמתבהר הצורך בבוז של הציניקנים

אין שום בעיה עם הפשטות של הציניות הקלאסית, או עם המצב הטבעי של רוסו. אבל אי אפשר גם להבטיח שאחד מהם מוביל למידה הטובה, כפי שציין הובס כשאמר שחיי האדם במצב הטבעי הם "מאוסים, בהמיים וקצרים... מלחמת כול בכול".3 זאת הסיבה שהציניות הקלאסית צריכה לעבור דרך פילטר של פסימיות, או לפחות של ספקנות.

לפי התגובות למאמרו של מאסימו פיליוצ'י בנושא "השבוע הסטואי", כן, יש בכך מן הסינקרטיזם. אבל זה נכון לכל הפילוסופיות. כפי שציינתי לעיל, יש חפיפה בין הסטואיות לציניות, הניאו-פלטוניזם שואל מרעיונות המיוחסים לגנוסטיקה, ונראה גם שהציניות הושפעת מהאסכולה הפיתגוראית. בדומה לכך, חוקרי דת מעריכים שאיזשהו וריאנט דתי חדש צץ מדי שבוע, אם לא לעתים תכופות יותר. כל עוד אנחנו מבהירים מה נכנס לסינתזה ומדוע, אני לא חושב שישנה בעיה אמיתית (בהקבלה לאמנות, סטרווינסקי אמר שהמוזיקה הטובה ביותר שלו היא זו שגנב מאחרים).

בנוסף, אני טוען כי הציניות היא הפוליטית ביותר מבין הפילוסופיות העתיקות, לפי ההגדרה הרחבה של פילוסופיה פוליטית. אם אנו כוללים כיום כלכלה בפילוסופיה הפוליטית, נדמה לי שמתבהר הצורך בבוז של הציניקנים. הכלכלה הניאו-ליברלית עלתה על שרטון, ואין לה מה להציע מלבד גרסה חדשה מבוססת-אינטרנט של קפיטליזם; השמרנות העסקית המסורתית לא מציעה אפילו את זה; המרקסיזם היה לא-מדעי כבר לפני 1989; והגישה הכלכלית של הפילוסופיה הפוליטית מבוססת-הדת תהיה נטועה לעד במוסכמותיה של אותה דת הזמינה לה.

כיצד תוכל לצמוח הניאו-ציניות משורשיה העתיקים? אפשרות אחת היא ללכת בכיוון אנטי-מערכתי. נכון, אי אפשר להיות אנטי-מערכתי לחלוטין, בפילוסופיה בכלל או בחיים בפרט, אבל אני חושב שאפשר, ורצוי, להתקדם לא מעט בכיוון הזה. אם נתפוס את הציניות כמתקפה על המוסכמות למען המוסכמות, נוכל להוציא אותה מחוץ לתחום המנהגים החברתיים ולראות בה מתקפה על המוסכמות של צורת החשיבה שלנו עצמה.

בנוסף, פרויקט ניאו-ציני צריך לרכך במידת מה את היבט הפרישות של המקור – לא רק במובן המיני, אלא במובן האנטי-חומרי הרחב יותר. ובלי הצורך בפרישות, גובר הצורך בלעג ובבוז לחומרנות ולקשר המופרז לרכוש החומרי, בייחוד בחברה הצרכנית המאפיינת את העולם המודרני המפותח. הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שאין לבצע מרד במוסכמות אך ורק לשם המרד, אלא לשיפור נפשו של הפרט, מחד גיסא, ונפשה של הקהילה כולה, מאידך גיסא. ייתכן שהניאו-ציניות היא חלק חשוב במעבר הדחוף-מתמיד אל מעבר למערכת הקפיטליסטית הקיימת.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיב סניידר, Scientia Salon.


תגובות פייסבוק