הקץ לגן האנוכי

כבר 150 שנה שאנחנו תופסים גנטיקה כגורם שמכריע את ההתנהגות ואת המראה שלנו. אולם כעת, ביולוגים בולטים טוענים שהגנים שלנו לא מרכזיים כמו שחשבנו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

לפני כמה שנים, בכנס עצום של מדעני מוח – 35,000 משתתפים, עשרות מושבים נערכים במקביל בכל רגע נתון – מצאתי את עצמי בהרצאה שחשבתי כי עומדת לעסוק בתודעה. התברר לי (הגעתי לחדר הלא נכון) שהיא עוסקת בחגבים וארבה. מול הקהל שבחדר עמד סטיב רוג'רס, מדען מוח בעל אובססיה לחרקים, ותיאר את שני היצורים האלה – האחד אלגנטי, צנוע, בעל נימוסין, האחר - חוליגן של מגרשי כדורגל. לחגב, הוא ציין, רגליים וכנפיים ארוכות. הוא הולך לאט ונמוך וסועד לבד, בחשאי. הארבה מתרוצץ במהירות ובמגושמות על רגליים קצרות ועקומות. הוא חובר ברעבתנות לאחרים, ויחד הם יוצרים נחילים שמכהים את השמיים, עטים על שדותיו של החוואי ומותירים אותם עירומים.

איור של חגב נודד מתוך הספר The Naturalist's Miscellany 1790.

איור של חגב נודד מתוך הספר The Naturalist's Miscellany 1790.

יש ביניהם קשר משפחתי, כן, כמו זה שקיים בין חגבים וצרצרים. אבל גם אדם כמוני, בור גמור בחרקים, רואה שהחגב והארבה הם חיות שונות לחלוטין – מינים שונים, ללא ספק, אולי אפילו סוגים שונים. ולכן נדהמתי כשרוג'רס סיפר לנו שהחגב והארבה משתייכים למעשה לאותו מין, והם אפילו אותה חיה, וכפי שג'קיל הוא הייד, האחד עלול להפוך לאחר בהתראה קצרה להחריד.
לא כל מיני החגב, הוא הסביר (ישנם כ-11,000), הם בעלי יכולת זו לשינוי צורה; חלקם תמיד נותרים חגבים. אבל כל ארבה היה ונותר, טכנית, חגב – לא מין או תת-מין שונה, אלא מעין חגב שהתחרפן. כשמין מסוים של חגב מזהה רמזים למחסור אפשרי במזון, כגון רעב או התקהלות, הוא נוטש תוך ימים, ואפילו שעות, את מצבו החגבי המתבודד והופך לחלק מנחיל ארבה פוגעני וחברתי עד טירוף. הארבה מסוגל גם לחזור במהירות לצורתו המקורית.

אצל המין הידוע לשמצה מכולם, ה-Schistocerca gregaria, ארבה המדבר מאפריקה, המזרח התיכון ואסיה, שינויי המופע האלה (phase changes, כפי שתהליך השינוי הזה נקרא) מתרחשים כאשר התקהלות מגבירה את רמות הסרוטונין, דבר שגורם לשינויים כה נרחבים ומשמעותיים בהתבטאות הגנים, עד שהם משנים לא רק את התנהגותו של החרק, אלא גם את המראה והצורה שלו. הרגליים והכנפיים מתכווצות. צבעי הסוואה עדינים נעשים עזים להחריד. המוח גדל כדי לנהל את עולמה החברתי החדש והמורכב של החיה, כולל העובדה שאם הארבה נע לאט מדי בין מיליוני בני הדודים שלו, בני הדודים שמיד מאחוריו עלולים לאכול אותו.

בני האדם חולקים יותר ממחצית מהגנומים שלנו עם התולעים השטוחות; כ-60 אחוז עם זבובי פירות ותרנגולות; 80 אחוז עם פרות; ו-99 אחוז עם שימפנזים

כיצד זה קורה? האם משהו קורה לגנים שלהם? כן, אבל – וזו הייתה הפואנטה בהרצאה של רוג'רס – הגנים שלהם בעצם לא משתנים. כלומר, הם לא עוברים מוטציה, והרצף הגנטי או הדנ"א לא משתנים בשום צורה. לחילופין, הדנ"א של החרק הזה – הספר הגנטי שלו, הכולל מיליוני אותיות שיוצרות את ההוראות להרכבת ותפעול החגב – נקרא מחדש כך שאותו ספר הופך להוראות לתפעול הארבה. אף שחיה אחת הופכת לאחרת, אף שג'קיל הופך להייד, הגנום שלה לא משתנה. אותו גנום, אותו אינדיבידואל, אבל כולנו נסכים שמדובר ביצור שונה לגמרי. מדוע?

הדבר שמשנה את החגב הוא התבטאות הגנים (gene expression) – שינוי באופן שבו הגנים של החגב "באים לידי ביטוי," או נקראים. התבטאות גנים היא מה שמקנה לגן את חשיבותו, והיא חיונית להבחנה בין מין אחד לאחר. אנו בני האדם, למשל, חולקים יותר ממחצית מהגנומים שלנו עם התולעים השטוחות; כ-60 אחוז עם זבובי פירות ותרנגולות; 80 אחוז עם פרות; ו-99 אחוז עם שימפנזים. ההבחנות הגנטיות האלה אינן מספיקות כדי לייצר את כל ההבדלים שבינינו לבין אותן חיות – מה שביולוגים מכנים הפנוטיפ הייחודי שלנו, שהוא למעשה הדבר בר הזיהוי שהגנוטיפ בונה. זה אומר שהסיבה לכך שאנחנו אנושיים - ולא תולעיים, זבוביים, תרנגוליים, חתוליים, בהמיים או קופיים מאוד – היא לא שיש לנו גנים שונים מהמינים האחרים האלה, אלא שהתאים שלנו קוראים באופן שונה את הגנומים הדומים להפליא שלנו בשעה שאנו מתפתחים מזיגוטה לאדם בוגר. הכתיבה שונה – אך הקריאה שונה הרבה יותר.

וכאן עולה שאלה: אם קריאה שונה של הגנום מספיקה כדי לשנות אורגניזמים בצורה חריפה כל כך, למה לטרוח לשכתב מחדש את הגנום כדי להתפתח? עד כמה חיוניים באמת הם שינויים משמעותיים בקוד הגנטי? האם אנו תמיד זקוקים לשינויים בדנ"א כדי להסתגל לסביבות החדשות שלנו? האם יש דרכים אחרות לעשות זאת? האם אנו מפריזים בחשיבות תפקידו של הגן כגורם המניע את האבולוציה?

שינויים בהתבטאות הגנים בשלב התפתחותי מוקדם – למשל בעוברים או בזרעי צמחים נובטים – עוזרים לייצר את ההבדלים בין המינים

בטח שמתם לב שהשאלות האלה לא מטופלות בשער של טיים, אצל אופרה ולטרמן, ואפילו לא בהרצאות TED. אך במשך יותר משני עשורים הן הבסיס לדיון סוער בין גנטיקאים ותיאורטיקנים אבולוציוניים אחרים. עם הזמן, אנו צוברים עוד ועוד ראיות בנוגע לעוצמתן של התבטאות גנים מהירה ודינמיקות גנומיות מורכבות אחרות, והשאלות האלה עשויות להתחיל לשנות (או שלא, מסיבות טורדניות שניגע בהן אחר כך) את התיאוריה האבולוציונית המקובלת. יתרה מזו, הן עשויות לשנות גם את התפיסות היומיומיות יותר שלנו בנושא אבולוציה.
לפני עשרים שנה, שינויי מופע כמו אלה שהופכים את החגב לארבה לא היו מוכרים מאוד; בכל אופן, מחוץ לתחום הבוטניקה הם כמעט ולא נתפסו כשינויים בהתבטאות הגנים. כיום, אומרת מרי ג'יין ווסט-אברהרד (West-Eberhard), חוקרת צרעות ממכון המחקר הטרופי של הסמיתסוניאן בפנמה, שינויים חריפים בפנוטיפ שמקורם בהתבטאות גנים נמצאים "בכל מקום." הם מתגלים במחקרים על התבטאות גנים של צמחים, חיידקים, דגים, צרעות, דבורים, ציפורים ואפילו אנשים. הגנום לא מפסיק להפתיע ביולוגים במהירות ובקלילות שבה הוא משנה את התבטאות הגנים – ולכן גם את הפנוטיפ.

התגליות האלה נעשות זמן קצר לאחר שהבנו, בשנות השמונים, ששינויים בהתבטאות הגנים בשלב התפתחותי מוקדם – למשל בעוברים או בזרעי צמחים נובטים – עוזרים לייצר את ההבדלים בין המינים. בערך באותו זמן התחיל ריצוף הגנום לחשוף את החפיפות המדהימות, שהוזכרו לעיל, בין הגנומים של יצורים שונים בתכלית (אני חוזר: אתם 80 אחוז פרה). בעיני גרגורי ריי (Wray), ביולוג מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה שחוקר זבובי פירות, הגמישות הזו של הפרשנות הגנומית היא דרך מהירה ליכולת להסתגל. כשתוכנית משחק אחת בספר לא מספקת את הגמישות הנדרשת, שינויים מהירים בהתבטאות הגנים – שינוי באופן קריאת הספר – מספקים תוכנית אחרת שמתאימה טוב יותר לסביבה.
"קבוצות שונות של חיות מצליחות מסיבות שונות," אומר ריי. "פרימטים, כולל בני אדם, הצליחו כי הם גמישים במיוחד. אפשר אפילו לומר שהגמישות היא מהות קיומו של הפרימט."

קריוטיפ זכרי - 23 זוגות הכרומוזומים של האדם, ביניהם זוג כרומוזומי המין השונים זה מזה

קריוטיפ זכרי - 23 זוגות הכרומוזומים של האדם, ביניהם זוג כרומוזומי המין השונים זה מזה

לפי ריי, ווסט-אברהרד ורבים אחרים, ההכרה בכוחה של התבטאות הגנים, כמו גם בדינמיקות ותהליכים אחרים שהתיאוריה הגנטית המקובלת לא צפתה עד אמצע המאה הקודמת, דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על תפיסת הגנים והאבולוציה שלנו ולהרחיב אותה. במשך מאה שנים, התיאור המרכזי של האבולוציה הדגיש את תפקידו של הגן כאדריכל: גן (או וריאנט של גן) יוצר תכונה שמתגלה כיעילה, או לא, ולכן נברר ומשנה את המין לטובה, או לא. וכך תוכנית גנטית יוצרת תכונות ומניעה את האבולוציה.

התפיסה הזו, המעמידה את הגן במרכז, היא זו שלומדים בתיכון, זו ששומעים או קוראים עליה בכל תיאור מוכר של גנים ושל האופן שבו הם יוצרים תכונות ומניעים את האבולוציה. מקורה בגרגור מנדל ועבודתו עם אפונים בשנות ה-60 של המאה ה-19. מאז, ובמיוחד בחמישים השנה האחרונות, התפיסה הזו זכתה לכובד משקל, התגבשה, השתרשה, ונעשתה בלתי מעורערת. אבל כמה ביולוגים טוענים שעלינו להחליף את התפיסה המקובלת בתפיסה שתשים דגש רב יותר על תפקידם של גורמים נזילים יותר, בעלי תלות סביבתית, כגון התבטאות גנים ומורכבות תוך-גנומית – תפיסה שבה הגן אינו אדריכל, אלא חבר בצוות שיתופי שעוסק בשיפוץ ותחזוקה.

הם קוראים לדבר הדומה למה שהתרחש לפני כמאה שנה, אז נדחה מודל 'האדם הדגול' (Great Man) של ההיסטוריה. המרד הזה בקרב היסטוריונים ליהק מחדש את המנהיגים: במקום שיהיו אדוני ההיסטוריה, במילותיו של טולסטוי, הם נתפסו כמשרתים. לפי גישה זו, המהפכה הרוסית לא פרצה כי מרקס ולנין היו חכמים כל כך, אלא כי איכרים מתוסכלים התמלאו בחוסר סבלנות ויצרו אג'נדה שמרקס היטיב לבטא במילים ושלנין, בסופו של דבר, חטף. בדומה לזה, המבצע ביום הפלישה לנורמנדי לא הצליח כי אייזנהאואר היה מבריק, אלא כי חיילי ארצות הברית ובריטניה אלתרו שוב ושוב וכך נחלצו ממצבים נזילים להחריד. ריי, ווסט-אברהרד וחברים רוצים להתייחס לגנים בצורה דומה. הם רוצים ללהק אותם לא כגורמי השינוי, אלא כסוכנים שממסדים שינוי הנובע מכוחות פזורים ונזילים יותר.

ברוכים הבאים לעידן הגנום

הדבר הזה חשוב ממש לאנשים כמו ווסט-אברהרד וריי. האם זה צריך להטריד את כל השאר? כן. אנו נכנסים במהירות לעידן הגנום. לפני כמה שנים, למשל, הפכתי לאחד מלקוחות 23andMe. חצי מיליון לקוחות החברה, היוצרת פרופילים גנטיים, משלמים לה כדי שתזהה את מאות הווריאנטים הגנטיים שהם נושאים. אני מכיר כעת גנים בעלי חשיבות שחושפים את השושלת שלי ועוזרים לקבוע מה מצבי הבריאותי. האם אני יודע איך להבין אותם? האם הם בכלל אומרים לי משהו הגיוני? לפעמים; לפעמים לא. הם אומרים לי, למשל, שיש לי נטייה מעט חזקה יותר לפיתוח אלצהיימר, מה שמאפשר לי לנהל את הבריאות שלי בהתאם. אבל הגנים האלה גם אומרים לי שאני אהיה נמוך וקירח, כשלמעשה אני בגובה 1.87 מטר וראשי שופע שיער.

אנו נכנסים לעידן הגנומי עם תפיסה גנטית שלוּ היינו מחילים על כדורסל, למשל, היה הספורט הקבוצתי המורכב הזה מצטמצם למשחק של אחד על אחד. תפיסה כזו עלולה להיות גרועה יותר מהעדר תפיסה

במהרה יתאפשר לי לקנות את כל הגנום שלי. האם הוא יגלה לי דברים נוספים? האם הוא יאמר לי משהו הגיוני? מיליוני אנשים יתמודדו עם החידה הזו. יחד עם הרופאים, אנחנו נשתמש במידע הזה כדי לקבל כל החלטה שהיא: אילו תרופות לקחת והאם להביא ילדים לעולם, אפילו כמה ימים לאחר ההתעברות – החלטה בעלת כובד משקל אדיר. ובכל זאת, אנו נכנסים לעידן הגנומי עם תפיסה גנטית שלוּ היינו מחילים על כדורסל, למשל, היה הספורט הקבוצתי המורכב הזה מצטמצם למשחק של אחד על אחד. תפיסה כזו עלולה להיות גרועה יותר מהעדר תפיסה. היא מפתה אותנו לחשוב שאנו מבינים משחק שלמעשה אנו לא מבינים כלל. אנחנו צריכים משהו מורכב יותר. "וזה לא שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם דברים מורכבים יותר," אומר ריי. "אנשים משכילים מתמודדים עם רעיונות מורכבים יותר כל הזמן. יש לנו הבנה מורכבת יותר של כדורגל מאשר של גנטיקה או אבולוציה. אף אחד לא חושב שהחלוץ מנצח לבדו את המשחק. אנחנו תקועים בצורת חשיבה מיושנת שהייתה אמורה להיעלם כבר מזמן."

דרך החשיבה המיושנת הזו צמחה מזרעים שנשתלו לפני 150 שנה על-ידי גרגור מנדל, הנזיר שחקר אפונים. מנדל בילה שבע שנים בגידול אפונים בגן בגודל של כ-20 דונם, במנזר בעיר ברנו, כיום חלק מצ'כיה. הוא הכליא צמחים בעלי אפונים מקומטים עם צמחים בעלי אפונים חלקים, וייצר 29,000 צמחים בסך הכול. כשהוא סיים והריץ את המספרים, הוא חשף את הגן. מנדל לא חשף גן של ממש, כמובן (זה יגיע מאה שנים מאוחר יותר), אלא את הגן הקונספטואלי. והגן הקונספטואלי הזה, שהתגלה בטבלאותיו וחישוביו של הנזיר חובב המתמטיקה, נראה כסוכן של ניקיון מתמטי. אלפי ההכלאות של מנדל הראו שהתכונות שחקר – קליפה חלקה לעומת מקומטת, למשל, או פרח סגול לעומת לבן – התגלו או נעלמו בשיעורים עקביים שהוכתבו על-ידי נוסחאות מתמטיות ברורות. נראה שתורשה עובדת כמו אלגברה. כל דבר ידידותי כל כך למתמטיקה חייב להיות מונחה על-ידי עקרונות המתמטיקה הבדידה.

זו הייתה עבודה יפהפייה. ובכל זאת, כשמנדל פרסם לראשונה את ממצאיו ב-1866, רק שבע שנים לאחר "מוצא המינים" של צ'רלס דרווין, אף אחד לא התייחס אליהם. אך החל מ-1900, התחילו ביולוגים שגילו מחדש את עבודתו לראות שיחידות התורשה שהוא מצא – שנקראות "גנים" מאז 1909 – מילאו פער מרכזי בתורת האבולוציה של דרווין. ההבנה הזו הייתה כמו אסימון שיורד לפתע, והיא השיקה את המאה המדהימה של הגנטיקה. היה נראה שהיא מסבירה הכול. והיא הצילה את דרווין. דרווין העניק לגיטימציה לאבולוציה כשהציע מנגנון מעשי – הברירה הטבעית, שבה האורגניזמים עם כמות התכונות המועילות הגדולה ביותר שורדים ומתרבים בשיעורים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הוא לא הצליח להסביר מה יוצר את ההבדלים בתכונות.
מנדל הצליח. גנים יוצרים תכונות, ושניהם מתפשטים באוכלוסייה אם הגן יוצר תכונה ששורדת את הברירה.

כל זה כבר היה ברור בשנת 1935. באופן טבעי נותרו כמה פינות בלתי מוסברות, אבל ביולוגים נוספים בעלי חוש מתמטי הסבירו אותן במהרה. כל זה נמשך לאורך רוב החלק האמצעי של המאה ה-20. ביולוגים מכנים כיום את הפרויקט בן עשרות השנים הזה "הסינתזה האבולוציונית המודרנית." והוא היה עניין מתמטי למהדרין. החישובים המהותיים הראשונים נעשו בשנות השלושים, כשרונלד פישר, ג'.ב.ס האלדיין וסיוול רייט, שני בריטים ואמריקאי שעבדו פחות או יותר בנפרד, הבינו כיצד המודל הגנטי הבינארי למדי של מנדל יוצר לא רק הבדלים בינאריים כגון אפון חלק לעומת אפון מקומט, אלא את השינוי האבולוציוני ההדרגתי מהסוג שדרווין תיאר. פישר, האלדיין ורייט, שעבדו על מתמטיקה מורכבת המתארת את האינטראקציות בין גנים לאוכלוסייה גדולה לאורך זמן, הראו ששינוי אבולוציוני משמעותי מתגלה לעתים קרובות ככמה שינויים קטנים הנושאים עימם השפעה גדולה, בדיוק כמו סדרה של משוואות מקוננות בתוך משוואה אלגברית ארוכה.

הגנטיקאי ג'ורג' פרייס, שהקדיש את חייו לחקר האלטרואיזם

הגנטיקאי ג'ורג' פרייס, שהקדיש את חייו לחקר האלטרואיזם

הפינה השנייה שהיה צורך לסגור הייתה מסובכת יותר. אם כדי לשגשג צריכים אורגניזמים לנצח בתחרות מול אחרים, למה בני אדם וחיות מסוימות אחרות עוזרים זה לזה? אולי זו נראית כמו בעיה שאינה מתמטית. אך בשנות השישים היא נפתרה גם כן באופן מתמטי, על-ידי הביולוג הבריטי ויליאם המילטון והגנטיקאי האמריקאי ג'ורג' פרייס. שעבד בזמנו בלונדון. הם רקחו נוסחאות שכימתו בדיוק כיצד אלטרואיזם שורד את הברירה הטבעית. יש חיות שפועלות בנדיבות, הם הסבירו, כי זה עשוי לסייע לאחרים, כגון ילדיהם, הוריהם, אחיהם, בני הדודים שלהם, נכדיהם או חברי השבט שלהם, שכולם חולקים עימם, או עשויים לחלוק עימם, גנים. ככל שהאדם קרוב יותר אליך, כך ההתנהגות אדיבה יותר. כפי שהאלדיין התלוצץ, "אני אתן את חיי למען שני אחים או שמונה בני דודים."

פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון מימין, יחד עם מקלין מק'ארתי

פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון מימין, יחד עם מקלין מק'ארתי

וכך פייסה המתמטיקה בין מנדל לדרווין ויצרה מכלול שלם ולכיד מהגנטיקה המודרנית ותורת האבולוציה. גילוי מבנה הדנ"א על-ידי ווטסון וקריק בשנת 1953 היה רק הדובדבן שבקצפת: כעת הכרנו את המבנה שיישם את המתמטיקה.
בסופו של דבר, גם כן בשנות ה-60, ביססו המילטון והאמריקני ג'ורג' ויליאמס את שלטון הגנים. בעזרת טיעונים מתמטיים מורכבים הם טענו שכל אורגניזם, כולל אורגניזמים אנושיים, אינם אלא כלי הנושא גנים ותכונות. דבר זה הפך את החשיבה המקובלת. זה הפך את הגן לדבר חיוני ואת האורגניזם לדבר בר-ויתור. הגנים שלנו אינם קיימים למעננו. אנחנו קיימים למענם. כל מטרתנו היא לשאת את הקודים הכימיים האלה קדימה בזמן, כמו השליחים בסרטי "חרבות וסנדלים" ישנים, שרצים ללא הפסקה במשך ימים כדי למסור מידע, ואז קורסים ומתים. רעיון רדיקלי. אך למעשה הוא רק הרחיב את הלוגיקה של ברירת שארים, שבה כל מי שנושא גנים – נאמר, אימא הרואה את הקנו של ילדיה מתהפך – יסכן את חייו כדי שקרוביו יוכלו לשאת הלאה את הדנ"א שלו.

הגן האנוכי מדי

התפיסה הזו של הגן כיחידה הנבררת, ושל האורגניזם כעגלה מאולתרת הנושאת אותו בזמן, מציבה את הגן במרכז העניינים. היא ייחסה לגן מעין כושר פעולה משלו. בתחילה, אפילו אקדמאים לא ייחסו לזה חשיבות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא חוסר הנכונות של אנשים לראות בעצמם חמור ועגלה. סיבה נוספת היא שלא המילטון ולא ויליאמס הצטיינו בהיבט התקשורתי. אבל 15 שנה לאחר שהמילטון וויליאמס השיקו את הרעיון הזה, הוא אומץ ולוטש לצורתו הבוהקת על-ידי אחד מנציגיו התקשורתיים ביותר של המדע: הביולוג ריצ'רד דוקינס. בספרו הנפלא "הגן האנוכי" (1976), אסף דוקינס את כל קצוות החוט של הסינתזה המודרנית – מנדל, פישר, האלדיין, רייט, ווטסון, קריק, המילטון וויליאמס – וארג שטיח קסמים זוהר.

כיום, דוקינס מגיע לא מעט לכותרות מסיבות אחרות - למשל, כשהוא מציין שקולג' אחד בקיימברידג' זכה ביותר פרסי נובל מאשר כל העולם המוסלמי – וכמעט שאפשר לתהות כיצד הוא זכה למוניטין המהולל שלו. הסיבה היא "הגן האנוכי". הקריאה בספר מפליאה, מבדרת, מפעימה. למשל, כשדוקינס מתאר כיצד החיים התחילו – כיצד גדיל של כימיקלים הנטווה מהאתר עשוי להפוך ל"משכפל", מכונה קטנה שמתחילה לבנות אחרות כמוה, ואז מייצרת אורגניזמים שיישאו אותה – הוא יוצר את אחד מקטעי הכתיבה ההסברתית המלהיבים ביותר שנכתבו אי פעם. זה עוצר נשימה.

דוקינס אוסף את החומרים היבשים של הגנטיקה והמתמטיקה המופשטת ומצייר נוף עשיר אך מסודר שבו הוא מנחה אותנו בחן, קסם אישי, אלגנטיות והומור. הוא משכפל בפרוזה את התהליך שהוא מתאר. הוא מייחס כושר פעולה לשרשראות כימיות, מקנה לוגיקה להתנהגות מבלבלת. הוא לוקח רעיון מורכב במידה בלתי אפשרית ודואג שיהיה כמעט בלתי אפשרי לא להבין אותו. הוא חושף את הגן לא רק כמרכז התא אלא כמרכז כל החיים, הפעולה וההתנהגות. עד סוף הספר, ואף לפני כן, דוקינס הופך את הגן הזעיר – המשכפל הזה, רצועת כימיקלים שהיא כמעט רעיון מופשט – לגלגל שיניים מסתובב עשוי פלדה, ענק ובלתי נלאה, ששיניו מניעות שיניים קטנות יותר ויוצרות את כל החיים.

ריצ'ארד דוקינס יחד עם אריאן שרין, שיחד השיקו קמפיין לקידום רעיונות אתאיסטיים בלונדון

ריצ'ארד דוקינס יחד עם אריאן שרין, שיחד השיקו קמפיין לקידום רעיונות אתאיסטיים בלונדון

זה סיפור יפהפה. לצד יופיו ותכונותיו המועילות הנוספות, הוא מציית לכללי המתמטיקה ובבסיסו פשוט להפליא. הוא נתן השראה לאינספור ביולוגים וגנטיקאים שצללו לנפלאות הגנים ועשו עבודה מבריקה. למרבה הצער, אומרים ריי, ווסט-אברהרד ורבים אחרים, סיפור הגן האנוכי מרוכז מדי בתפקידו הייחודי של הגן בברירה הטבעית; בעידן שבו ברור מתמיד כי האבולוציה עובדת בדרכים מתוחכמות ומורכבות הרבה יותר משנדמה לנו, מודל הגן האנוכי מדלל את התפיסות המדעיות והפופולריות לגבי גנטיקה ואבולוציה. כבסיס קונספטואלי ומטאפורי, הגן האנוכי עזר לנו לעקוב אחר הגן כשזה חשף את עצמו במהלך המאה ה-20. אך כעת עידן חדש וכלים חדשים חושפים גנום מורכב יותר, והגן האנוכי מעוור אותנו.

במשך למעלה משני עשורים, ריי, ווסט-אברהרד ותיאורטיקנים אבולוציוניים אחרים – כגון מאסימו פיליוצ'י (Pigliucci), פרופסור לפילוסופיה מהסיטי יוניברסיטי בניו יורק; חווה יבלונקה, גנטיקאית והיסטוריונית של המדע מאוניברסיטת תל אביב; סטיוארט קאופמן, פרופסור לביוכימיה ומתמטיקה מאוניברסיטת ורמונט; סטיוארט א' ניומן, פרופסור לביולוגיה של התא ואנטומיה מהניו יורק מדיקל קולג'; וסטיבן ג'יי גולד המנוח הם רק כמה מאלה שקראו ל"סינתזה מודרנית מורחבת" שתחליף את התפיסה האבולוציונית המציבה את הגן במרכז במשהו עשיר יותר. הם עושים זאת אף על פי שהם מסכימים עם דוקינס לגבי רוב הדברים שהגן עושה. הם מסכימים, בעיקרו של דבר, שהגן הוא שן גדולה על גלגל שיניים, אבל טוענים שהשן הגדולה לא בהכרח מניעה את כל השיניים האחרות. במקרים רבים, השיניים האחרות מניעות את הגן. הגן, בקיצור, הוא ממש במקרה החלק הגדול והבולט ביותר במכונת האבולוציה והתורשה האחראית לייצור תכונות. אבל הוא לא הנהג.
במילים אחרות: מנדל נתקל בגוש הזהב הלא נכון.

ככל שגנטיקאים חוקרים את החלקים הלא ממופים של הגנום, הם מגלים שחלק גדול מהעבודה המיוחסת ל"גנים" נראית למעשה כאילו היא מבוצעת על-ידי רשתות של גנים ואלמנטים מוזרים של דנ"א הסותרים  את המודל המקובל

מנדל ערך ניסויים שחשפו במקרה דינמיקות חזקות מבוססות גן בודד שהשפעותיהן – צבע הפרח, מרקם הקליפה – עשויות להיראות משמעותיות הרבה יותר מאשר הן באמת. ניסויי צמחים רבים, למשל, הראו מאז שגורמים סביבתיים כגון טמפרטורה עשויים לדרבן שינויים בהתבטאות הגנים, אשר מסוגלים לחולל בצמח שינויים משמעותיים הרבה יותר מאשר הווריאנטים שיצר מנדל. כמו אצל החגבים, סביבה חדשה מסוגלת, בזמן קצר, להפוך צמח למשהו שונה בתכלית מצורתו המקורית. אם למנדל הייתה מכונה לריצוף רנ"א והוא היה עוקב אחרי שינויים בהתבטאות הגנים, ייתכן שהוא היה מזהה זאת. אבל מרצפים לא היו קיימים אז, ולכן הוא הכליא צמחים וזיהה רק דרך אחת ברורה למדי לשינוי של אורגניזם.

התפיסה שמציבה את הגן במרכז, אם כן, היא "חפץ היסטורי," אומר מייקל אייזן (Eisen), ביולוג אבולוציוני שחוקר זבובי פירות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. "היא נוצרה פשוט כי היה קל יותר לזהות גנים כמשהו שמעצב את האבולוציה. אבל זה עניין של הזדמנות ונוחות, לא של דיוק. אנשים מבלבלים בין פשטות לחשיבות." יכולתם של הגנים ליצור תכונות, אומר אייזן, היא רק מנגנון אבולוציוני אחד מני רבים. "האבולוציה לא פשוטה כל כך. כל מי שעבד על מערכות רואה שהברירה הטבעית משתמשת בהיבטים הביזאריים ביותר של הביולוגיה. כשלמשהו יש כל כך הרבה חלקים, האבולוציה תתייחס לכולם. אני לא מתכוון לומר שהגנים לא יוצרים לפעמים שינוי אבולוציוני. אלא שהמודל המוטציוני הזה – גן משתנה, ולכן האורגניזם משתנה – הוא פשוט דרך אחת לעשות את זה. ייתכן שדרכים אחרות הן משמעותיות יותר."

אילו דרכים אחרות, למשל? אילו דינמיקות אבולוציוניות אפשריות מתחרות במודל המציב את הגן במרכז? מה נעלם מעינינו בגלל ההתעקשות ש"גן אנוכי", משכפל קוהרנטי בודד, הוא הגורם המניע הבסיסי, הנוכח בכול, של האבולוציה?
רשימה קצרה של דינמיקות כאלה תכלול כמה מהדינמיקות האבולוציוניות שמציעים אנתרופולוגים, כגון העברה תרבותית של ידע והתנהגות המאפשרת למינים חברתיים, מדבורים ועד בני אדם, להסתגל לסביבות משתנות ללא שינויים גנטיים; וכן אבולוציה משותפת של תרבות וגנים, רעיון הקשור לזה הקודם, שבו התרבות אינה ה"משרתת" של הגנים אלא מקור נוסף של מידע הסתגלותי - מרכיביו עוברים אבולוציה משותפת יחד עם הגנים, וכל צד משפיע על השני. רעיון נוסף המתנגש במודל הגן האנוכי הם השינויים אפיגנטיים שמציעים מחקרים חדשים, כגון מתילציה ושינויים אחרים במעטפת שסביב הדנ"א, אשר משפיעים על התבטאותו בלי לשנות את הרצף שלו. ייתכן ששינויים אפיגנטיים אלה מספקים דרך להעביר תכונות תורשתיות לפחות לאורך כמה דורות בלי לחולל שינוי בגנים. יש לציין שהרעיון העולה ממחקרים אלה עדיין אינו מוכח ככוח אבולוציוני בעל משמעות. ואף שברור כי חשוב מאוד להמשיך ולחקור את הכיוון הזה, רבים ממגִניו של מודל הגן האנוכי פוטרים אותו מיד.

 

לבסוף, מודל הגן האנוכי מתנגש עם כמה "תופעות אבולוציוניות מעניינות," כפי שמנסח זאת גרגורי ריי בספר Evolution: The Extended Synthesis, "הניכרות רק בקנה מידה של מאות או אלפי גנים" – קנה מידה שהתאפשר לנו להביט בו רק בעשור האחרון, פחות או יותר, כשלמדנו לרצף במהירות גנומים שלמים.
מבין הדינמיקות הגנומיות האלה, ייתכן שאלה אשר מקשות יותר מכול על סיפור הגן האנוכי הן אינטראקציות אפיסטטיות, קרי אינטראקציות בין גן לגן. אפיסטזה עוסקת בכך שנוכחותם של גנים מסוימים (או הווריאנטים שלהם) עשויה לשנות בצורה עמוקה ובלתי צפויה את פעילותם של גנים אחרים וההשפעות שלהם. נאמר זאת כך: השפעתו של גן עשויה להשתנות משמעותית בהתאם לקומבינציה של הגנים האחרים הנמצאים סביבו.

אפיסטזה אינה קונספט חדש. למעשה, גנטיקאים מתווכחים על חשיבותה מאז שר.א. פישר וסיוול רייט התווכחו עליה בשנות ה-20. דוקינס מכיר בספרו בתפקידה של אינטראקציה בין גנים, ומציין ש"השפעתו של גן נתון תלויה באינטראקציה שלו עם רבים אחרים." אבל מחקרים שנערכו מאז מראים שהאינטראקציות האלה מתרחשות בדרכים שאינן ליניאריות ואינן תוספתיות, שאת מורכבותן לא היה אפשר להבין בתקופה שדוקינס כתב בה את הספר. לדוגמה, קייסי גרין (Greene) וג'ייסון מור (Moore) מדרטמות' גילו לאחרונה שבמקרים מסוימים אינטראקציות אפיסטטיות מסוגלות לעוות את מערכות היחסים הרגילות בין גן לתכונה באופן עמוק כל כך, עד שלעתים קרובות הן שוללות את אמינותו של הגן כנשא של תכונה מסוימת.

זה אינו רק עניין של גן אחד המעמעם או מעצים אחר, אם כי שני הדברים האלה אכן מתרחשים. וזה לא עניין של השפעות תוספתיות, כגון ארבעה גנים "של גובה" שעושים אותנו גבוהים יותר מאשר שניים בלבד. לחילופין, אלה אינטראקציות אפיסטטיות מרובות גנים שיוצרות אינספור שילובים אפשריים של השפעה הדדית, ובגללן נראה שתרומתו של כל גן נתון נובעת פחות מכוחות יצירת התכונות האינהרנטיים שלו, ויותר מהחברה שבה הוא מסתובב. אם להשתמש באנלוגיה ההולמת של פ.ז. מאיירס, משמעות האפיסטזה היא שלעתים קרובות, גנים בודדים לא נושאים בחובם יותר חשיבות אינהרנטית מאשר קלפי משחק בודדים בפוקר. ביד נתונה בפוקר, החשיבות וההשפעה של שתיים לב – ה"תכונה" שלו – תלויה מאוד בקלפים האחרים שאתם מחזיקים, עד כדי כך שכמעט אין טעם לומר שלקלף יש כוח שכפול משל עצמו. הוא ניתן לשכפול מכיוון שהוא שתיים לב בכל פעם שהוא מחולק. אבל הוא מייצר את אותה השפעה בדורות הבאים רק אם כל היד שלכם זהה לחלוטין, ובנוסף, רק אם לכל שאר השחקנים בשולחן יש באותו סיבוב את אותם קלפים כמקודם – וממש במקרה הם מהמרים ומקפלים באותה צורה בדיוק. ועל זה אי אפשר לסמוך. והשתיים לב הוא דבר קוהרנטי הרבה יותר מאשר גן. אחת הבעיות הטורדניות ביותר שמתעוררות כשמסתמכים יותר מדי על המודל המקובל, היא שבימים אלה ההגדרה של המילה "גן" נעשית מגוונת וחלקלקה מתמיד.

ייתכן שהגן הוא תמיד שחקן בתהליך. אך רק לעתים רחוקות הוא השחקן היחיד. בנוסף – תרשו לי לדבר באופן מטאפורי? – ייתכן (ואולי לא) שהגן תמיד נוהג באנוכיות. אבל זה לא אומר שהוא תמיד משיג את רצונו

גם כמונח טכני, המילה טומנת בחובה לפחות חצי תריסר משמעויות, ואחרות מתווספות ככל שהמדע מוצא כלים נוספים לחקר הגנום. דבר זה לבדו הופך אותה או למועמדת רעה למִם פופולרי – ואולי דווקא למועמדת מצוינת, אם אתם מעריכים גמישות על פני דייקנות, כיוון שאפשר לסנגר על משמעותה, או לעצב אותה מחדש, או להרחיב אותה בהתאם למצב. אם תרחיבו את משמעות המילה 'גן' לזה: "הדבר החיוני לתורשה וברירה אמיתיות," תוכלו לתת לגן קרדיט על כל כוח אבולוציוני אפשרי שנראה כי מעורבים בו גנים – ולדחות מיד כל כוח אבולוציוני אפשרי שלא נראה כי הם מעורבים בו. אבל הגדרת הגן אינה מעורפלת רק מבחינה סמנטית. ככל שגנטיקאים חוקרים את החלקים הלא ממופים של הגנום, הם מגלים שחלק גדול מהעבודה המיוחסת בדרך כלל ל"גנים" (במובן של מקבצי דנ"א עקביים ומוגדרים היטב) נראית למעשה כאילו היא מבוצעת על-ידי רשתות של גנים ואלמנטים מוזרים של דנ"א הסותרים כפליים את המודל המקובל.

רשתות הוויסות האלה קוראות תיגר על המודל המציב את הגן במרכז כי, ראשית, הן כוללות אלמנטים של דנ"א שאינם מוגדרים בדרך כלל כגנים. יתרה מזו, חוקרים מסוימים מאמינים שהרשתות האלה סותרות את המודל המקובל כי לעתים קרובות נראה שהן מתנהגות לא כישויות אנוכיות המנהלות אג'נדות נפרדות משלהן, בסגנון הגן האנוכי, אלא כצוותי ניהול המווסתים את התנהגותם של הגנים הבודדים לטובת האורגניזם. טבעו התלת-ממדי של הכרומוזום מפגיש בין הגושים המווסתים האלה לגנים בודדים בדרכים מפתיעות ביותר. וכיוון שכל גן "מוקף על-ידי אוקיינוס" של אלמנטים מווסתים כאלה, כפי שאמר הביו-פיזיקאי ג'ו דקר (Dekker) ל-WIRED, כל גן "פוגש ברבים מהם ומנהל עימם אינטראקציה." מארק גרסטין (Gerstein), גנטיקאי מייל, גילה שלפעמים, הגנים ברשתות האלה צולחים את הברירה גם אם אין להם השפעות בעלות חשיבות משל עצמם. במקרים אחרים נראה שיש להם השפעה, ובכל זאת לחצי הברירה לא חלים עליהם.

כיום נראה שהאלמנטים המווסתים האלה עולים במספרם על גנים של ממש, אולי אפילו בשיעור של 50 ל-1. כפי שגרסטין מציין בעדינות, המורכבות של רשתות הוויסות האלה והאופי הצוותי, האד-הוקי שלהן, גורמים לנו לתהות מה נברר כאן: גנים בודדים, כפי שמציע המודל המקובל, או צוות הניהול, בתהליך כלשהו שעדיין לא זיהינו בתוך כל המורכבות הזו. אחרים, כמו תומס גינגרס (Gingeras), גנטיקאי מקולד ספרינג הרבור, תוהים בגלוי אם לא כדאי שהתעתיק (ההוראות שהגן שולח כדי להפעיל את התבטאות הגנים) יחליף את הגן בתור היחידה הפונקציונלית של הגנום. הסוגיות האלה אינן אקדמיות; פתירתן תעזור בפיזור חלק מהמסתורין האופף סרטן ומחלות אחרות.

דינמיקות אלה התפתחו רק בעשור האחרון, פחות או יותר, כשחוקרים הצליחו לבחון את הגנום בצורה מעמיקה יותר. אך אף על פי שעדיין יש לנו "רק מושג קלוש איך כל זה עובד," כפי שכתב גרגורי ריי ב-2010, "ברור.... שחריגים סותרי-הנחות כאלה אינן נדירים." הניסוח של ריי כאן הוא מהותי: הוא לא אומר שהממצאים האלה מפריכים את הפרטים של המודל המציב את הגן במרכז. הוא אומר שהם סותרים את הנחותיו של המודל.

וזה הדבר שעומד בלב המחלוקת: הנקודה היא לא אם ממצאי העידן הגנומי או ממצאי האנתרופולוגיה מפריכים את מודל הגן במרכז, שוללים את הפרטים התיאורטיים או מזִמים את הסינתזה המודרנית. רובם לא עושים זאת. מודל הגן האנוכי מרווח מספיק כדי להכיל רבים מהממצאים האלה. הוא הוכיח יכולת בלתי רגילה במובן זה. אך ככל שהזמן עובר הוא עושה זאת באי-נוחות הולכת וגוברת, של המארח ושל האורחים גם יחד. את חלק מהממצאים או הרעיונות צריך ממש לדחוף פנימה בכוח. אחרים נשארים נעולים בחוץ מלכתחילה.
סביר להניח שאפשר למתוח עוד את המודל והמטאפורה של הגן האנוכי כך שיסבירו חלק מהדברים האלה. אבל בתקופה שבה צצים ללא הרף רעיונות סותרי-הנחות ממחקרים גנומיים, אנתרופולוגיה ותחומים אחרים, האם סיפור הגן האנוכי הוא עדיין הדרך הטובה ביותר להסביר אותם? האם הגיוני לצרף את הממצאים והרעיונות המתרבים האלה כנספחים לסיפור הגן האנוכי? או שמא הגיע הזמן למצוא סיפור אחר? ייתכן שהגן הוא תמיד שחקן בתהליך. אך רק לעתים רחוקות הוא השחקן היחיד. בנוסף – תרשו לי לדבר באופן מטאפורי? – ייתכן (ואולי לא) שהגן תמיד נוהג באנוכיות. אבל זה לא אומר שהוא תמיד משיג את רצונו.

בשל רצונה של המלכה

אחד החריגים סותרי ההנחות שאליהם מתייחס ריי הוא היקף עוצמתה של התבטאות הגנים. אצל הצרעות החברתיות שמרי ג'יין ווסט-אברהרד חוקרת בפנמה מאז 1979, רבים מההבדלים החשובים ביותר בין הצרעות הבודדות במושבה לא נובעים מהבדלים בגנומים שלהן, השונים אך במעט, אלא מהגמישות הנובעת מהתבטאות הגנים. זה מתחיל עם המלכה; היא זהה גנטית לאלפי אחיותיה, אך התבטאות הגנים שלה מגדילה אותה ואף מסמנת אותה כיחידת הרבייה של המושבה. וכך אצל רוב דבורי הדבש. אצל דבורי דבש חברתיות, ההבדלים בין הפועלות, השומרות והסיירות נובעים מהתבטאות גנים, לא מרצף גנטי. דבורים בודדות משנות צורה מאחת לאחרת – פועלת לשומרת לסיירת – על-ידי התבטאות גנים בלבד, לפי צרכי הכוורת.

דבורה מגיחה מתא בכוורת, כ-21 ימים לאחר שהמלכה מטילה ביצים. סוג הדבורה נוצר בהתאם לגודל התא

דבורה מגיחה מתא בכוורת, כ-21 ימים לאחר שהמלכה מטילה ביצים. סוג הדבורה נוצר בהתאם לגודל התא

כפי שתואר לעיל, נראה שהלכידות המפוקפקת של הגנים נכונה בעיקר לוויסות הגנים – וכך גם רשתות אפיסטטיות שמערערות אף יותר את עליונותו של הגן. לכן בשעה שברור כי לדנ"א יש תפקיד מרכזי בוויסות התבטאות הגנים, לא ברור אם כל ה"גנים המווסתים" האלה הם הגנים האנוכיים מהמודל של דוקינס.
זו אחת הסיבות לכך שווסט-אברהרד, לצד אחרים, מנסה מזה זמן רב לרפא את ה"אמנזיה המחזורית" שלדבריה מתעלמת מ-150 שנות ראיות לכך שאנו מפריזים במרכזיותו של הגן. ווסט-אברהרד היא אחד הקולות הבולטים בנושא זה. אך היא מתוסכלת שלא הצליחה לחולל שינוי של ממש.

כדוד לגוליית של דוקינס, ווסט-אברהרד ניצבת בפני אתגרים בולטים. ראשית, היא 'היא', ודוקינס הוא 'הוא', מה שלא אמור לשנות אבל משנה בכל זאת. ובעוד שדוקינס יושב באוקספורד, אחת האוניברסיטאות המכובדות ביותר בעולם, ומנהל מלונדון קרן שלמה על שמו, ווסט-אברהרד חוקרת וכותבת במוצב נידח במרכז אמריקה. דוקינס חולש על נחילי מאזינים בכל פעם שהוא מדבר, וככל הנראה דוחה הזמנות להרצאות בכמות שממלאת חמישה לוחות שנה; ווסט-אברהרד מרצה בעיקר לעמיתים חובבי חרקים בכנסים קטנים. דוקינס כתב ספר נהדר בן 300 עמודים שמכר עשרות מיליוני עותקים; ווסט-אברהרד כתבה כמה מאמרים בלתי מוכרים וכרך בן 800 עמודים, Developmental Plasticity and Evolution (2003), ואף שיש בו רגעי זוהר, קוראיו פותחים אותו בעיקר מחוסר ברירה. גם לה יש רגעים של תמציתיות. ישנם זמנים, היא אומרת, שבהם "הגן לא מוביל. הוא עוקב."

מאסימו פיליוצ'י וגרד מילר (Müller) משתמשים בלשון הקיימת ב- Evolution: The Extended Synthesis. במילים "הגן עוקב" הם מתכוונים לכך שבייחוד באורגניזמים מורכבים, דינמיקות שאינן שינויים בגנים, החל מהתבטאות גנים וויסות מורכב של גנים ועד לנתיבים התפתחותיים שמקורם תרבותי, יוצרות אדפטציות תורשתיות. אלה נותרות לבדן, אך בשלב מאוחר יותר עשויות "להתקבע" בעזרת גנים.

דרך אחת שבה הגן עוקב היא הטמעה גנטית (genetic assimilation) – מונח מקרטע לתהליך חינני. זה עלול להיראות לאמארקיסטי, אבל זה לא נכון. מה ש"מתקבע" בשלב מאוחר יותר על-ידי שינוי בגנוטיפ היא התפתחותו של שינוי תורשתי שמקורו בתגובות גמישות של התבטאות גנים. נדרש כאן הסבר קצר. בואו ננסה.

הטמעה גנטית היא תהליך תלת-שלבי. ראשית, אורגניזם מסתגל לשינויים סביבתיים. הוא עושה זאת על-ידי עריכת שינוי בהתבטאות הגנים שלו כך שזו תשנה בתורה את הפנוטיפ – את צורתו או התנהגותו. שנית, נוצר גן שמקבע את השינוי הפנוטיפי. לבסוף, הגן מתפשט באוכלוסייה. לדוגמה, דמיינו שאתם טורפים. אתם חיים עם אחרים כמוכם ביער עבות. המין שלכם צד בחשאי: אתם חיים בין העצים ומשם מזנקים בפתאומיות על הטרף. אתם לא צריכים להיות מהירים, רק ערמומיים וחדים.

מודל הגן במרכז שורד כי פשטות היא תכונה מועילה ביותר בשביל רעיון. אנשים תמיד יבררו רעיון פשוט על פני רעיון מורכב. זה נכון במיוחד בסביבה עוינת, כמו למשל קהל ספקני

ואז מתרחש אירוע משמעותי – אולי שריפה ביער, או מגפה שמחסלת את הטרף הקבוע שלכם – ומאלץ אתכם לנדוד לסביבה חדשה. המקום החדש הזה פתוח יותר, דבר שמשבית את טקטיקת הציד שלכם, אבל כולל גם חזירי בר שמנמנים שאתם מסוגלים להשיג אם תרוצו ממש מהר. אתם מתחילים לרדוף אחרי היצורים האלה. וכשזה קורה, גנים מסוימים מגבירים את התבטאותם כדי לפתח שרירים ולחמם אותם מהר יותר. אתם נעשים מהירים יותר. אתם הופכים לחיה אחרת. אתם מזדווגים עם צייד אחר. הילדים שלכם גדלים וצדים אִתכם. מכיוון שהם צדים ומתאמנים בציד מגיל צעיר, גם הם נעשים מהירים – אולי אפילו מהירים יותר מכם, כי הם התחילו מוקדם יותר. הם לא ירשו את המהירות שלכם בדרך לאמארקית. אלא בדיוק כמוכם, הם פשוט פתחו אותה בהתבטאות גנים שהתעוררה בגלל הריצה המרובה. אותו דבר קורה עם הילדים שלהם: הם רצים בגיל מוקדם, אז הם רצים מהר. המהירות שלהם תלויה בסביבה. הצאצאים שלכם שומרים על המהירות המוגברת הזו (מוגברת לעומת זו של אבותיכם, כלומר) כל עוד הם רודפים אחרי חזירים קטנים. הציד עושה אותם מהירים יותר. אבל לו היו יכולים להשיג ארוחה בלי לרוץ, מהירותם הייתה קטנה.

ועכשיו מגיע השלב השני: כמה דורות הלאה, מוטציה מועילה מתרחשת אצל אחת הצאצאים שלכם. רוב המוטציות הן ניטרליות ורבות מהן רעות. אבל זו טובה: היא יוצרת סיבי שריר שמאפשרים לצאצאית הזו שלכם – נקרא לה דיאנה – לרוץ הרבה יותר מהר מקרוביה המהירים ביותר. היא טסה. לבסוף מגיע השלב השלישי: ילדיה של דיאנה יורשים את הגן, וכך גם כמה מילדיהם, ומכיוון שהמהירות שלהם מדהימה את בני הזוג האפשריים שלהם, צאצאיה של דיאנה מתרבים בשלב מוקדם ובתדירות גבוהה, ומביאים לעולם ילדים רבים. וכך גן הריצה הזה מתפשט בדורות השונים עד שהוא מתקבע באוכלוסייה.
התהליך הושלם. תכונה הסתגלותית שנולדה לראשונה מתוך התבטאות גנים, מתקבעת בקרב הצאצאים בזכות הגן החדש. אם הגן היה מופיע בתקופה שבה חייתם ביער ולמהירות לא הייתה חשיבות, הוא לא היה מעניק מהירות, ובמקום לצלוח את הברירה, היה נעלם, או שורד בתדירות נמוכה. אך מכיוון שהציד העניק לגן הזה ערך, האוכלוסייה לקחה אותו והפיצה אותו. הגן לא הניע את הרכבת; הוא קפץ לקרון.

זה אינו עולם שבו הגן ניצב במרכז, שבו הגנוטיפ יוצר פנוטיפ. כאן מדובר בפנוטיפ המכשיר את הקרקע לגנוטיפ חדש בכך שהוא עושה אותו רב-ערך. כבר בשנות ה-40 זיהו מדענים את
קיומה של הטמעה גנטית, אבל כפי שאומרים מאסימו פיליוצ'י וקורטני מורן (Murren), היא "הותקפה כבעלת חשיבות מזערית בתקופת 'התקשחות' הסינתזה הניאו-דרוויניסטית ו.... הורדה לדרגה משנית למשך עשרות שנים." לאחרונה גבר העניין מכיוון שמקומה של התבטאות הגנים נעשה ברור יותר, וביולוגים מתחילים לזהות את התהליך בשטח. אף אחד לא טוען שהטמעה גנטית מתרחשת כל הזמן, או אפילו לעתים קרובות, או שהיא מחליפה בצורה גורפת את האבולוציה המקובלת המונעת על-ידי גנים. אבל קיומה מראה כיצד הנזילות של התבטאות הגנים משתלבת עם דינמיקות גנטיות מקובלות ומגדילה את הישג-ידה של האבולוציה.

דוקינס, ואיתו רוב המדע הפופולרי, דבק בגן האנוכי. הגן מסביר הכול. עד עכשיו זה עבד. אבל הם לא מצאו דרך לסלק מִם מוצלח כל כך כמו הגן האנוכי. המִם הזה, נדמה לי, הוא סלע המחלוקת האמיתי, המכשול האמיתי להתקדמות

ג'ין רובינסון, אנטומולוג מאוניברסיטת אילינוי שחוקר דבורים, אומר שייתכן כי הטמעה גנטית עזרה ליצור את דבורת הדבש האפריקנית, תת המין הנקרא גם "הדבורה הקטלנית," שנבדל גנטית מדבורי הדבש האירופיות שנמצאות אצל רוב הכוורנים. כוורות של דבורי דבש בחלקים מסוימים באפריקה, הוא אומר, עברו – ועדיין עוברות – פשיטות של טורפים לעתים קרובות יותר מאשר במקומות אחרים, ולכן הדבורים שם נאלצו להגיב בחריפות רבה יותר להתקפות. זה עודד שינויים בהתבטאות הגנים שגרמו לדבורים האפריקניות להגיב בצורה תוקפנית יותר לאיומים. כשגנים חדשים הופיעו וחזקו את התוקפנות הזו, הם נבררו והתפשטו באוכלוסייה. זאת, אומר רובינסון, היא ככל הנראה הדרך שבה התבדלו הדבורים האפריקניות מבנות דודן האירופיות. וזה לא קרה בגלל גן, אלא בגלל התבטאות גנים.

אחרי כמה שבועות של קריאה ושל שיחות עם אנשי הגמישות הפנוטיפית, התקשרתי לריצ'רד דוקינס כדי לראות מה הוא חושב על כל הסיפור הזה. האם הגנים עוקבים במקום להוביל? שאלתי אותו ספציפית אם ייתכן שתהליכים כגון הטמעת גנים הם אלה שמובילים. הוא אמר שהטמעה גנטית לא משנה שום דבר, כי מכיוון שהגן מקבע את השינוי ונושא אותו הלאה, הכול חוזר לגן בכל מקרה.
"זה לא משנה את המודל הקיים בכלל," הוא אמר. "המודל הזה אומר שהגן הוא היחידה הנבררת בהיררכיית החיים. זה עדיין הגן."
"הוא סותם חורים," אומרת ווסט-אברהרד. "הוא ואחרים מדברים כבר הרבה זמן על עליונותו של הגן היוצר תכונה ששורדת או לא שורדת."

אך ווסט-אברהרד מבינה למה ביולוגים רבים דבקים במודל המקובל. "קל יותר להסביר את האבולוציה ככה," היא אומרת. "ראיתי אנשים שעובדים בהתבטאות גנים ומבינים אותה. אבל כששואלים אותם על אבולוציה, הם הולכים ישר למנדל. כי אנשים מבינים את זה בקלות רבה יותר." קל לראות מדוע זה המצב: אף על פי שהחיים הם טריליון פיסות ביולוגיה שמסדרות את עצמן מחדש שוב ושוב ברשת של לולאות משוב אשר עוברות בעצמן ויסות בלתי פוסק, מודל הגן האנוכי מציע הסבר של צעד-אחר-צעד, נקי כמו תרשים זרימה תלת-שלבי. גן, תכונה, פנוטיפ, נגמר.

במילים אחרות, מודל הגן במרכז שורד כי פשטות היא תכונה מועילה ביותר בשביל רעיון. אנשים תמיד יבררו רעיון פשוט על פני רעיון מורכב. זה נכון במיוחד בסביבה עוינת, כמו למשל קהל ספקני. לדוגמה, שון ב. קרול (Carroll), מרצה לביולוגיה מולקולרית וגנטיקה באוניברסיטת ויסקונסין, מבלה את מרבית זמנו בחקר התבטאות הגנים, אבל לרוב משתמש בהסברים מהמודל המקובל כי הוא יודע שכאשר הוא מרצה לציבור, כדאי מאוד שיהיה לו סיפור פשוט.
וזה מטריף את ווסט-אברהרד.
"דוקינס מבין טוב מאוד שהתבטאות גנים היא דבר רב עוצמה," היא אומרת. "הוא מבין שהדברים מורכבים יותר מהגן האנוכי. הוא יוכל לשנות את השפה לחלוטין."

אבל דוקינס, ואיתו רוב המדע הפופולרי, דבק בגן האנוכי. הגן מסביר הכול. עד עכשיו זה עבד. קהל הסינתזה המורחבת פרסם עשרות מאמרים, לא מעט ספרים, וערך אינספור מפגשים. הם שינו את דרך החשיבה של ביולוגים רבים על אבולוציה. אבל הם לא דגדגו את ההבנה של הציבור. והם לא מצאו דרך לסלק מִם מוצלח כל כך כמו הגן האנוכי. המִם הזה, נדמה לי, הוא סלע המחלוקת האמיתי, המכשול האמיתי להתקדמות. אחד הדברים היפים והמוזרים בכל הבלגן הזה הוא שדוקינס עצמו טבע את המונח "מִם", בספר "הגן האנוכי". הוא הגדיר אותו כרעיון גדול שמתחרה על דומיננטיות בסביבה קשה – ורעיון זה, כמו שיר קליט או בדיחה טובה, "מפיץ את עצמו על-ידי זינוק ממוח למוח." מִם הגן האנוכי עשה בדיוק את זה הוא הפך את התיאוריה האבולוציונית לכלי השכפול שלו. הגן האנוכי הפך למִם אנוכי.

ואם אתם ווסט-אברהרד, או מסכימים איתה, במה תחליפו אותו? הגן העבדות-י? לא סביר שהוא לא יזנק ממוח למוח. הגן הקואופרטיבי? דוקינס עצמו שקל את הרעיון הזה אבל דחה אותו, ואני מסכים שחסר לו ברק. וכפי שווסט-אברהרד אומרת, כל מונח עם "גן" בתוכו עדיין מעודד אותנו להתמקד בגנים הבודדים. "אבולוציה אינה עניין של גנים בודדים," היא אומרת. "היא עניין של עבודה משותפת." אולי מוטב, אם כך, שלא נדבר על גנים, אלא על גנום – כל הגנים שלנו יחד. ולא על הגנום כעל שחקן בודד, אלא הגנום בשיחה עם עצמו, עם גנומים אחרים, ועם הסביבה החיצונית. אם נאמין לחגבים ההופכים לארבה, לדבורים שנעשות קטלניות, ולהטמעה הגנטית, השיחות האלה הן הדבר שמגדיר את האורגניזם ומניע אבולוציה של תכונות ומינים חדשים. לא מדובר בגן אנוכי או בגנום בודד. מדובר בגנום חברתי.

מה היה חושב על זה מנדל? בואו נראה.
מנדל חקר דבורים כנער, וחקר אותם שוב במשך כמה שנים לאחר שסיים את מחקרי האפונים שלו. כשהכליא שני מינים במנזר, הוא יצר בטעות זן של דבורים אכזריות כל כך עד שלא הצליח לעבוד איתן. לוּ היה לו מרצף רנ"א, גם הוא, כמו ג'ין רובינסון, היה מסוגל לחקור באיזו מידה התוקפנות של הדבורים נובעת מהשינויים בקוד הגנטי, ובאיזו מידה היא נובעת מהתבטאות גנים המתרחשת כתגובה לסביבה. לוּ היה עושה זאת, ייתכן שהיה אבי הגנטיקה רואה מיד שתכונות לא משתנות ומינים לא מתפתחים רק כשגנים משתנים, אלא כשיצור והגנום שלו וחבריו לכוורת מגיבים לסביבה. הוא היה עשוי לגלות לא רק את הגנים, אלא גם את ההטמעה הגנטית. לא את הגן האנוכי, אלא את הגנום החברתי.

למרבה הצער, לא היה קיים אז ציוד כזה, ומנדל עבד במנזר שבאמצע העיר. בעיניו, הדבורים האכזריות לא היו הזדמנות מחקרית, אלא צרות. אז הוא הרג אותן. והוא המשיך וייסד את הגנטיקה, אך לא ביסס אותה על סיפור מורכב שמספרות דבורים משנות צורה, אלא על מעשייה פשוטה שמספרים אפון אחד מקומט ואפון אחד חלק.

ספרו הבא של דייוויד דובס, שם זמני The Orchid and the Dandelion, יראה אור בשנת 2015.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד דובס, Aeon .
- דימוי שערתאומים בני 5. ביולוגים טוענים כי גורמים רבים משפיעים על התבטאות הגנים שלנו. צילום: גטי אימג'ס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על הקץ לגן האנוכי

03
יוסי

עבד כי ימלוך: מקומם של הוירוס ושל הגן העריץ במארג החיים בראי התפתחויות בחקר האבולוציה והתורשה

וירוסים לא נחשבים
בלימודים לתואר הראשון בביולוגיה, בקורס הראשון שלא עסק בחיבור וחיסור של מספרים או של אטומים אלא דיבר באמת על ביולוגיה, הוגדרו החיים בפשטות בתור צריכת אנרגיה המכילה את כלל המידע והכלים הנדרשים לה להתקיים ןלשכפל את עצמה, וכדי להדגים את העיקרון הבסיסי הזה עלתה הדוגמה של הוירוס. הוירוס אינו חי כיוון שאין לו את היכולת לשכפל את עצמו והוא תלוי באורגניזמים אחרים שיעשו בשבילו את העבודה. עם שינויים קלים זו תהיה ההגדרה המקובלת על רוב הביולוגים שירצו להגדיר חיים וגם על אלו שביולוגיה אינה מרכז עיסוקם.
מודעים לכוחו של הצופה, ברור לנו שכדי לדבר על וירוסים נצטרך לדבר קצת על בני אדם, ונתחיל בשאלה הבסיסית – האם אנחנו חיים? האם יש לנו את כל הכלים לשכפל את עצמנו? בלי ויטמינים מסויימים לא נוכל לגדול ולהגיע לבשילה מינית, ואת הויטמינים האלו אנו נאלצים לקחת מסביבתנו. אם כן, נראה שאיננו עונים להגדרת החיים האמורה. בודאי שיש לנו את כל הכלים לקיום ושכפול, תאמרו, הרי יש לנו את הכלים להשיג את הויטמינים האלו בכוחות עצמנו. אבל גם הוירוס יודע להשיג את אנזימי השכפול הנדרשים לו, יש לו את כל הכלים והידע לגשת למכונה הדרושה ולייצר באמצעותה שכפול עצמי. אז למה אנו מפלים את הוירוס שאחרי הכל אינו שונה מאיתנו כל כך?
הסיבה לשוני הזה היא פשוטה. אנו נדרשים להשיג מבחוץ כמה מרכיבים חשובים לקיום, אבל אין שום אורגניזם שיוכל ליצור לבדו את כל אבני הבניין הנדרשים לו. גם האורגניזם שיודע ליצור את כל החלבונים הנדרשים לו, ואפילו את כל אבני הבניין שלהם – חוצות האמינו, לא יוכל לייצר לבדו את הפחמנים והמימנים הנדרשים לשם כך. החלק המדהים בחיים הוא הלקיחה הזו של מרכיבים דוממים והפיכתם לחיים. מרגע שהגדרנו שאנו יכולים להשיג אבני בניין מן החוץ, כל שנותר לנו הוא למתוח את הגבול, ואנו מותחים אותו מעבר לויטמינים שאנו מקוששים מן החי שסביבנו.
אבל הוירוסים נותרו מחוץ לגדר, לא מתים ולא חיים הם ממלאים את החלל שסביבנו בנוכחותם הטפילית, אוכלים בנו כמו איתני טבע שנמלאו פתאום מזימות מאכלות אך אנו שומרים עליהם מחוץ לגבולות ההכרה. הם נותרים לראות את הארץ המובטחת, ארץ החיים, אך לא דורכים בה. מדוע נמתח הגבול דווקא שם, בין אנזימי השכפול שחסרים להם כדי להיות חברים שווים בארצות החיים?

הדור הבא של התקני האחסון
אחד הנציגים הזדוניים ביותר של האל-חיים הוא נגיף הכשל החיסוני האנושי, המוכר יותר כ-HIV. זהו נגיף מיוחד, אחד ממעטים הממרים את פי הדוגמה המרכזית, הלא הם הרטרו-וירוסים. בעוד הדוגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית מציבה את הדנ"א כגורם הראשון במעלה בקידוד מידע תורשתי, והוא שמשועתק לגדילי רנ"א המתורגמים בתורם לחלבונים המרכיבים את האורגניזם החי, רטרו-וירוס מתקיים ללא דנ"א משלו. כל המידע התורשתי שלו נמצא ברנ"א, ורק בתהליך השכפול שלו, שכזכור אינו בעל קיום משל עצמו אלא נטפל לחיים אחרים לקיומו, רק שם הרנ"א משועתק לאחור לדנ"א המשמש ליצירתם של רטרו-וירוסים נוספים. HIV ועמיתיו עזרו לביסוס התיאוריה המודרנית לפיה החיים החלו ברנ"א, שאז היה גם בעל יכולת פעילות קטליטית ושכפול עצמי, והדנ"א גויס מאוחר יותר בתור אמצעי אחסון והעתקה אמין ומהיר יותר.
אבל ידע שווה כוח, וכשהמידע כולו הופקד בידיו של הדנ"א, הופקד אצלו גם הכוח להמשיך ואיתו הצד השני של המטבע – הכוח להשתנות. כשיש לנו אמצעי אחסון כה מדוייק ואמין הוא הופך להיות בסיס הידע שלנו, וכשנופלת בו טעות אנו מקבלים אותה כאפשרות היחידה שלנו וממשיכים איתה הלאה. בדרך כלל אנו משלמים מחיר על טעויות, ואורגניזמים ששגו בקידוד המידע או בשעתוקו לא שרדו, אבל עם מספיק קופים ומכונות כתיבה ניתן להתעלות גם על שייקספיר. אחת לכמה זמן נוצרה שגיאה שדווקא התעלתה על המקור, והמאחסנים של המידע הזה שגשגו, ולפעמים גם חלקו את המידע הזה עם מאחסנים דומים וביחד יצרו העתקים משודרגים שעלו על שני הוריהם.
לאחר מיליוני שנות פיתוח החלו לצוץ התקני אחסון המכילים אלגוריתם היודע לפענח את עצם קיומם והתפתחותם של התקנים אלו, ואחת הגירסאות המצליחות ביותר של האלגוריתם הנפיקה את השם "הגן האנוכי" בתור תיאוריית האב המסבירה את תהליך התפתחותם של התקני האחסון על טעויותיהם ואת סוד ההתפשטות של המוצלחים שבהם.
הזכרנו, אם כי לא בשמו, את כוחה של המילה הכתובה. מהרגע שהידע על הגן האנוכי צץ הוא החל להתקיים איתנו כאמת בסיסית המסבירה את כל קיומם והתפתחותם של צורות החיים המגוונות שסביבנו. וכמו כל אמת גדולה ובלעדית, מי שלא נענה לקריטריונים הקשוחים שלה מנודה. אורגניזם שלא יודע לייצר קטליזטור כזה או אחר עדיין יוכר כחי כל עוד הוא יודע ליצור גנים לבדו, אולם היצורים שאינם יודעים לעשות זאת ונאלצים להעזר באורגניזמים אחרים לשם כך לא יוכרו עוד כחיים, ולפיכך הוירוסים, אך לא האדם, הם אל-חיים, ונשכחה להם העובדה שחלקם נושאים שביבי מורשת התפתחותית שלא שרדו בשום מקום אחר.

נקמת המשובטים
עדויות חדשות מצביעות על שינויים שנעשים לא רק עקב שגיאות בקידוד הזכרון אלא גם באופן מכוון. זה לא מפתיע, כשאנו נתקלים בבעיה אנו ניגשים לפתור אותה ולא לכתוב מחדש את הגנום או את הקיום. שינויים רבים בוצעו כמענה לצרכים דוחקים גם כאשר גירסת המידע עדיין לא הותאמה להם באופן מדוייק. שגיאות מאוחרות יותר בהעתקת המידע שגרמו במקרה להופעתם הכתובה של אותם שינויים התקבלו בברכה ונכנסו כסטנדרט לרוב ההעתקים החדשים שנוצרו, הופכים את העברת המידע החשוב לקלה יותר אך לא ממציאים אותה. במקרים אחרים המידע שעדיין לא קודד הוצמד באופן גס לליבת המידע כדגשים ומחיקות של כמה קידודים, מה שמוכר כמתילציות.
מחקרים חדשים מוצאים סימנים לטכניקה זמנית משוכללת עוד יותר. גופי מידע משניים, שנוצרו בדרך הישנה והטובה של פיסות רנ"א קטנות, מושתלים לתוך התקן האחסון ומעברים בתאי המין אל הדורות הבאים, נושאים עימם מידע גנטי של ממש, שנרכש בדם וביזע של ההורים, ומבטאים אותו בדור הבא בלי להופיע כלל בליבת המידע של הדנ"א. ניתן להניח כי מוטציה מקרית שתרשום את המידע הזה לתוך הדנ"א תתקבל בשמחה ותאומץ על ידי כל הנוגעים בדבר, אך השינויים מתחילים בלי להמתין לה.
אם כן, התחלנו את החיים ברנ"א, כלומר בריאקטורים, בהתנהגות ובעצם קיומו של האורגניזם על שלל הרכביו הכימיים, ועד היום האורגניזם הזה מתפתח באותן דרכים. נכון אמנם שכלי מרכזי המשמש אותו הוא הגנום, מרכזי כל כך עד ששינויים בו יוצרים מהפכות באורגניזמים שתרמו תרומה עצומה להתפתחות המגוון העצום של האורגניזמים כיום, אך גם לפניו וגם לצדו ממשיך להתקיים האורגניזם כישות שהיא גדולה ממנו לבדו.
הגנום קנה לו מעריצים רבים, ובאופן טבעי החל להאמין שהוא באמת החיים ואין בלתו. את הדיבר האחד שלו, הגן האנוכי, הוא הפיץ בצורה רחבה וגורפת, דתית כמעט, ושלל כל אפשרות להתנגד לו. באופן טבעי, כל מי שלא יכול לקיים ולקדם את הגן הזה הפך למשולל הכרה, וגבולות החיים שורטטו בדייקנות לאורך גבול יכולת שכפול הגנום. הגן, שהחל את דרכו כאמצעי יעיל יותר לאחסון, לא הסתפק עוד בכוח העצום שקיבל על התפתחות החיים אלא טען לכתר החיים בעצמו. הוא החיים, וכל מי שאינו הוא אינו חיים.
כשאנו חוזרים להסתכל על החיים בצורתם הפשוטה והותיקה הזו של קטליזטורים שיודעים להתנהג, לצרוך אנרגיה ולתחזק את עצמם ואף לעבור לדורות הבאים, אנו יכולים להתנער מעריצות הגן. כל מי שיכול להתנהג ומכיל ידע מספק להתפתחות ותורשה יכול להיות מוכר כחי, גם אם השימוש שהוא עושה בגנום הוא שונה, חלקי ולא עצמאי. כשאנו לומדים להביט מחדש על אבולוציה, קיום ותורשה, אנו מקבלים את הפשרות לראות באור חדש את תופעת החיים עצמה, לקבל אליה מגוון גדול בהרבה של אפשרויות קיום והתפתחות. יש כאן מקום אפילו לוירוסים.

    04
    שומדי הארנב

    כתבת יפה מאוד!

    שתי הערות:

    1. ההגדרה של ה"חי" היא רק הגדרה נוחה לשימוש. למעשה אין חי והכל דומם. למה דומה הדבר? להגדרה הביולוגית של ה "מין". לפי ההגדרה של מאייר "מינים הם קבוצות של אוכלוסיות טבעיות היכולות לקיים ביניהן קשרי רבייה ומבודדות רבייתית מאוכלוסיות דומות אחרות." מה הבעיה? אם ניקח מין A ונבודד מספר פריטים שיעברו שינוי אבולוציוני (למשל תלוי סביבה) נקבל מין B. נניח שמין B יכול להתרבות עם מין A בהצלחה מסויימת ולכן הם אותו מין. עכשיו נבודד מספר פריטים ממין B ונקבל מין C. נתאר מצב בו A יכול להתרבות עם B ו B יכול עם C אבל A לא יכול עם C (בהערת אגב הכל ממילא סטטיסטית גם גבר ואישה בני 45 יכולים להתרבות רק בהסתברות לא גבוהה). עכשיו כמה מינים יש לנו ואיך הם מוגדרים?

    2. כתבת "מחקרים חדשים מוצאים סימנים לטכניקה זמנית משוכללת עוד יותר. גופי מידע משניים, שנוצרו בדרך הישנה והטובה של פיסות רנ"א קטנות, מושתלים לתוך התקן האחסון ומעברים בתאי המין אל הדורות הבאים, נושאים עימם מידע גנטי של ממש, שנרכש בדם וביזע של ההורים, ומבטאים אותו בדור הבא בלי להופיע כלל בליבת המידע של הדנ"א." אפשר בבקשה הפניות לעדויות או ניסויים? התהליך הזה, גם אם הוא אכן מתרחש הוא תוצאה של מקריות או כשרון גנטי קדום. תסכים איתי שאין כאן כל יד מכוונת. זוהי פשוט תכונה של תאי המין והם קיבלו אותה מה DNA המקורי שלהם. אין מקום לדבר על דם ויזע כי התהליך כולו הוא מקרי ואוטומטי בדיוק כמו שיכפול גנטי רגיל. במה זה סותר את רעיון הגן האנוכי? זה אכן עוזר לגנים המקוריים לשרוד!

    05
    יוסי

    שומדי-
    1. מסכים שמדובר רק בהגדרה, ולטעמי האישית ההגדרה המבדילה בין מודעות לחוסר מודעות חשובה בהרבה (ועודנה נעדרת), אך הגדרות קובעות מציאות ואף משפיעות עליה. כשאדם קרא בשמות לאריה ולנמר הוא יצר אותם לראשונה, שכן עד אז היו שניהם חתולים. הבחירה בהגדרות ובגבולות שביניהם נותנת משמעות חדשה למוגדר.
    הפן הפוליטי יכול להדגיש זאת ביתר שאת. הבחירה להגדיר אדם כמסתנן או כפליט משנה את קיומו של אותו אדם. בלי קשר לתנאים העובדתיים שעבר בדרכו, עדיין מצבו כעת ועתידו הוא תוצאה של כיצד הוא מוגדר ולא מה עבר עליו. גם ההגדרה של שטח ככבוש או כמשוחרר מעצבת את גבולות הארץ בעיני יושביה, וההשלכות המעשיות לכך מהדהדות בעיתונים יום יום.

    2. מדובר במולקולות של רנ"א לא מקודד שמועברות לדור הבא ומבצעות פעילות, לאו דווקא חלבונית, כך שאין כאן פעילות גנטית ויחד עם זאת יש התפתחות ותורשה, כלומר הורשה לא מנדלית והתפתחות לאמארקית כמעט.
    עודד רכבי מאוניברסיטת תל אביב (אתר http://www.odedrechavilab.com) עוסק בזה לדוגמה. הנה (http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/22119442) מאמר לדוגמה על C. elegans שמעבירים רנ"א אנטי ויראלי לדור הבא. הרנ"א מנטרל את הגן הויראלי ובכך תורם להישרדות האורגניזם כולו.
    כמובן שלא מדובר בתהליך מכוון, והברירה הטבעית עובדת גם כאן, אך בהחלט מדובר על ידע נרכש שמועבר בשיטתיות (ולא באקראיות) אל הדור הבא, למרות שהביטוי דם ויזע הוא מטאפורי כמובן בהקשר ל-C. elegans.
    אמנם הגן שורד, אך הוא לא כל מה ששורד והוא לא הגורם לשרידות, כך שלא ניתן לייחס אליו את ההתפתחות הזו - הוא רק חלק אחד מתוך האורגניזם השלם, החי, לומד ומתפתח.

    07
    שומדי הארנב

    יוסי, ניסיתי לקרוא את המאמר והבנתי חלק ממנו. מה שנראה לי שההסבר לתופעה הוא שתא הביצית המקורי בדור הראשון פיתח או קיבל או למד לייצר את החיסון RNA הזה והרי הדור הבא יהיה מורכב מאותו תא ביצית ראשוני שפעם היה חלק מהאם ועכשיו התחלק והתמיין וכו'. אז כל התאים שנוצרו מההתחלקות שלו מכילים את החיסון גם כן. אם זה ההסבר אז יש פה מקרה פרטי אפיגנטי שיכול לעבוד היות ומדובר בתכונה שקיימת ברמת התא הבודד וגם קיימת בכל התאים באורגניזם. האם הבנתי נכון?

08
עוזי

המאמר מעניין וחשוב בעיקר בגלל שהוא מעלה שאלות שכבר זמן רב תלויות באויר.
יותר ויותר מתברר שהמודל האבולוציוני הפשטני שדוקינס מגן עליו בחירוף נפש, הוא בלשון המעטה בעייתי. הלוליינות הנדרשת שוב ושוב כדי לדחוס את המורכבות של הקשר בין הגנוטיפ לפנוטיפ לתוך הפרדיגמה הישנה, מעידה בעיקר על חוסר היכולת לעמוד מול המציאות. דוקינס שרואה לעצמו שליחות להגן על המדע בפני הכנסיה, נסחף, ומגן על המדע מפני ההתפתחות וההשתנות שלו עצמו. מדע אמיתי בנוי על היכולת להטיל ספק באמיתות הישנות, ולשאול שאלות קשות, גם כשאין להן תשובות טובות.
גם דובס מצידו, "מגלה את אמריקה" ביחס להשתנות החגב לארבה, ושוכח מה שהוא עצמו למד בבית הספר היסודי, על הגילגול של פרפרים וחרקים אחרים. הוא שההסבר של דוקינס לא מספק, ונחפז להציע מודל השתנות אחר, שגם הוא אינו נשמע משכנע במיוחד.
החיים כנראה יותר מעניינים ויותר מורכבים משנטינו להאמין. בכל הנוגע לקשר בין פנוטיפ לגנוטיפ הנסתר עדיין גלול בהרבה מן הנגלה. עדיף להשאר עם כמה שאלות פתוחות, ולחכות בסבלנות לרגע שבו תצטבר מסה קריטית של אינפורמציה שתאפשר הסבר מקיף ומעמיק יותר.

09
aranse

"אין חי והכל דומם זו קפיצה מעניינת מקיצוניות אחת לשנייה",קפיצה שחושפת משהו על התעצמותו החיונית של הפער בהגדרת הזהות שלנו ככל שאנחנו לומדים יותר,נדמה שבמקביל ובדיוק לכן,ככל שאנחנו נעשים קיצוניים יותר אנחנו גם מתמתנים יותר ,בלית ברירה כביכול,ומעגלי ההזדהות שלנו הולכים ומתרחבים להכיל בתוכנו ומחוצה לנו יותר ויותר ממגוון צורות החיים,למעשה טלטלות קיצוניות כאלה משנות עם הזמן את מיקומו של הקוו בין הפנים והחוץ,בין הפרט לקבוצה,בין קבוצה אחת לרעותה,והתהליך הזה,לא פחות מהשכפול עצמו,הוא נשמת האבולוציה,למעשה התהליך הזה מבטא ומאפשר בו זמנית גם לעצם צורת השכפול עצמה להשתנות כל הזמן,הרי אבולוציה זה גם ובעיקר שינוי,עובדה שפסיכולוגים אבולוציונים למשל נוטים להחמיץ כליל,המאמר הזה פותח אפשרות להבנה יותר טובה של העובדה הזאת.

10
Ben

אני משום מה מרגיש שיש כאן איזושהי ביקורת סמויה על מנדל שבגללו נתקבע המושג "הגן האנוכי" והוא כביכול יוצא "האשם". כל הפסקה אחרונה שמסיימת את הכתבה מדיפה קצת ריח של יהירות כאילו הם רואים ומבינים את הדברים טוב ממנו. קשה לבוא באשמה למישהו שבזכותו הגנטיקה התפתחה, רק בגלל שלא הייתה לו באותה התקופה את הטכנולוגיה המתאימה להסתכל מעבר למה שהוא ראה.

11
aranse

בן,למה לקרוא את זה כהאשמה ? ,אפשר לקרוא את זה כהסבר שלא ממעיט בערכו אלא מספר לנו משהו על העובדה שכל איש מדע,דגול ככל שיהיה,הוא גם במידה לא מעטה תוצר של זמנו וסביבתו,היחסית,ודווקא יכולתנו לתאר את הסובייקטיביות שממנה אנחנו פועלים מקרבת אותנו לסיכויים של תצפית ותובנה אובייקטיבית יותר.
הרידוד של מבט ביקורתי להאשמה בלתי הוגנת שולל מאתנו את היכולת להשתפר

12
aranse

ה"פשטות" של דוקינס היא פשטות של אנשים אנוכיים,אנכיים,פשטות היררכית,שלכן לא רק שהיא מסתירה את הפשטות האמיתית והחיונית יותר של מבנים אופקיים,,הדדיים יותר,זאת שיודעת לתאר את הדינמיות של החיים כרשת משובים שנראית אין סופית ומסובכת מדי לאנשים היררכים אבל בעצם היא בהירה וניתנת לניסוח אם כי זה דורש כמובן מאבק ומאמץ מדעי ניכר.
העמדה האנוכית,האנכית,היא גם שאת שגורמת לאנשים לבזבז את זמנם וזמננו על עימותים חסרי תועלת,דוקינס,כאדם היררכי,נאבק על מקומו של המדע כגבוה יותר מזה של האמונה בהיררכיה,מאבקו או מאבק,דמיוני, על שליטה,אלא שכל יופיו ותועלתו של המדע זה שבניגוד למימסד האמוני הוא יודע או לפחות מנסה לדבר גם בשפת ההדדי,וזו שפה שלא מובנת לדור שאליו הוא משתייך.

13
palavrot

סליחה, אבל דוקינס צודק לחלוטין. הדוגמא של "הטמעה גנטית" אינה מדגימה מודל אחר מההסבר הרגיל. זה בדיוק אותו מודל של ברירה טבעית של גנים. המודל האפי-גנטי הלמארקני הוא זה שמתאים יותר לטענות שהובאו בכתבה: החגבים ההופכים לארבה או הדבורים הפועלות שהופכות למלכות. והוא גם סותר את המודל של דוקינס ושות'. אבל הכתבה לא עוסקת במושל הזה ולכן לא ברור כלל מה היא מחדשת.

מערכות מורכבות מתנהגות, ככלל, באופן דומה. על כן ניתן למצוא דמיון רב בין התנהגות מערכות בטבע למערכות אנושיות.
אם החגב יכול בתנאי מצוקה לגרום לתאיו "להפוך דף לנוהל אחר" ולהפוך אותו לארבה, גם ארגונים יכולים להשתנות כתוצאה מלחץ הישרדותי מבחוץ. יכול להיות מעניין מאוד לבחון זאת באופן יסודי....

16
אסף

שאלה לגבי הדוגמא להטמעה הגנטית: מה ההבדל בין המקרה שמוצג, בו מוטציית ה"מהירות" מתרחשת כמה דורות לאחר ההסתגלות לסביבה החדשה, לבין מקרה היפותטי שבו המוטציה מתרחשת באחד הפרטים ממש עם המעבר לסביבה חדשה? האם מוטציה כזו לא תשגשג באותו אופן? ואם כן מה בעצם היתרון של התפיסה החדשה, הלא אנוכית במקרה הזה?
הדבר היחיד שהיה יכול לשנות הוא אם שינוי הפנוטיפ (התבטאות מוגברת של הגנים "מגבירי המהירות") היה בעצמו מזרז ומגביר את הקצב של מוטציות באורגניזם, על אחת כמה וכמה מוטציות רלוונטיות לגנים האלה, שלא לדבר על מוטציות "מועילות". אבל זה כבר נשמע לאמארקי לגמרי לא? או שדברים כאלה קורים?

17
תום

הדוגמה עם החגב והארבה מאירת עיניים. אין ספק שדוקינס לא ידע דבר על כל זה כאשר כתב את ספריו. הוא בוודאי גם לא שמע מעולם על הזחל והפרפר. או הראשן והצפרדע. מחידושי המדע - יש צורות חיים הנראות שונות מאוד זו מזו, והן בעלות גנום זהה.

מאמר פופוליסטי, שלא מחדש כלום, ומשתמש בערפול מכוון כדי לתקוף רעיון בלי להביא בדל ראיה או טענה ברורה לגבי מה שגוי. הטענה היחידה של דובס, שאמורה להיות מובנת מאליה לכל מי שקרא את ספריו של דוקינס, היא שהחלקים בגנום שאינם מקודדים חלבונים, הם בעלי השפעה על הפנוטיפ. זה טריוויאלי, והשאר שרלטנות.

18
גלעד דנון

הרבה חצאי אמיתות. עלול לבלבל מי שלא למד ביולוגיה.
"אבל דוקינס, ואיתו רוב המדע הפופולרי, דבק בגן האנוכי"? מדע פופולרי? יש מדען או שניים לא פופולריים (או קצת יותר) שמכירים בחשיבות הגן.
המאמר הזה הוא שיא המדע הפופולרי ומשתמש במניפולציות זולות כדי לשכנע את הקורא ההדיוט.
תקיפת רעיון הגן האנכי שגם הוא קצת קיצוני היא קלה. אך הרעיון שאבולוציה יכולה להתרחש ללא גנים הוא מופרח. אז יש מתילציות לכמה דורות. אז פנוטיפיות פלסטית אפשרה לפרטים לשרוד עד שבא הגן וקיבע את התכונה... אז מה? הרעיון אותו רעיון.
ואיך נוצרה הפנוטיפיות הפלסטית (וכל שאר ה"סטיות" מהמודל המקובל-מלכות הדבורים וכו') אם לא על ידי גנים וברירה טבעית?