הרוח מנשבת בלב החשכה

כנר צעיר מנגן במחנה ריכוז. פליט נמלט ממולדתו ובידו ספר שירה. כשקיומנו בסכנה, האמנות שומרת עלינו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יתכן שתופתעו לשמוע שבמחנות הריכוז שהקימו הנאצים היה ״צל צילו של מעשה אמנותי״, כפי שכתב ויקטור פראנקל ב״האדם מחפש משמעות״ (משנת 1946). אבל היה. פראנקל מתאר את ה״קברט״ המאולתר שהתקיים במחנה:

״אחת הבקתות פונתה זמנית, מספר ספסלי עץ נדחפו או מוסמרו זה לזה והוכנה תכנייה. בערב, מי שהיו בעלי עמדות טובות יחסית במחנה – הקאפו והעובדים שלא היו צריכים לצאת מן המחנה לצעידות מרוחקות – התאספו שם. הם באו כדי לצחוק קצת ואולי לבכות קצת. בכל מקרה, כדי לשכוח. היו שם מזמורים, שירים, בדיחות, וסאטירה מרומזת בנוגע לחיים במחנה. הכול נועד לסייע לנו לשכוח, וזה אכן עזר. ההתכנסויות היו כל כך מועילות שמספר אסירים פשוטים הלכו לראות את הקברט למרות עייפותם, ואף שבשל כך החמיצו את מנת המזון היומית שלהם״.

מפתיע עוד יותר הדגש ששם פראנקל על חשיבות ההומור במחנות, כשהוא מסביר כי זה היה ״עוד אחד מכלי נשקה של הנשמה במלחמתה לשימור עצמי״.

חשיבות האמנות, היצירתיות וחיי התרבות מוזכרת במפורש ובעקיפין בכתבי שורדי–שואה יהודים

השנה קראתי מבחר של כתיבה אוטוביוגרפית של שורדי–שואה יהודים. ששת הכותבים שקראתי באו ממגוון רקעים סוציו-אקונומיים וממדינות שונות באירופה. שלושה מהם שרדו מחנות ריכוז. חשיבות האמנות, היצירתיות וחיי התרבות מוזכרת במפורש ובעקיפין בכתבי כולם, והדבר הביא אותי להרהר בשאלות רחבות יותר על ערכם של האמנויות ומדעי הרוח.

פליקס נוסבאום, טבע דומם עם קופסאות

"טבע דומם עם קופסאות" (1941), פליקס נוסבאום. תצלום: ויקיפדיה

כמו פראנקל, אוטו דב קולקה כותב על ״מערכונים״ שבוצעו במהלך תקופת שהותו באושוויץ, ועל ״ההומור השחור יוצא הדופן״ שהתפתח שם. קולקה נולד בצ׳כוסלובקיה בשנת 1933, וכילד הוא נשלח לטרזינשטאט ולאחר מכן לאושוויץ. בספרו ״נופים ממטרופולין המוות״ (משנת 2013), הוא מזכיר שוב ושוב את הרברט, אסיר אחר במחנה, שהותיר בו רושם בל יימחה. הוא כותב כי הרברט הוא שנתן לו עותק של ״החטא ועונשו״ מאת דוסטוייבסקי, הסביר לו מי היו בטהובן וגתה ושייקספיר וסיפר לו על התרבות שהורישו להם – כלומר, על ההומניזם האירופאי.

קולקה נזכר בפרדי הירש, אסיר נוסף במחנה, שהקדיש את עצמו ואת צוות המדריכים שבחר לחינוך וטיפול בצעירים. קולקה זוכר את שיעורי ההיסטוריה ואת ההופעות האמנותיות, ובכלל זה מחזות, קונצרטים ואופרת ילדים. האזור שבו הדריך הירש הפך להיות ״מרכז חיי הרוח והתרבות של המקום״. עבור קולקה, חשיבות החוויות הללו הייתה כה גדולה, שהם יצרו בו ללא ספק, כדבריו, את הבסיס המוסרי לתפישת התרבות שלו ולגישתו לחיים ולכמעט כל דבר אחר שהתגבש שתוכו במהלך אותם חודשים בגיל 10 ו-11.

השיעורים וההופעות כולם התקיימו במרחק של ״150 עד 200 מטרים מרציף הסלקציה ו-300 עד 400 מטרים מהקרמטוריום

קולקה מדגיש כי ברור שישנו גבול אכזרי לאסקפיזם התרבותי והאמנותי ב״מטרופולין המוות״ – מקום שממנו הוא והאסירים האחרים חשבו שלא יחזרו. השיעורים וההופעות כולם התקיימו במרחק של ״150 עד 200 מטרים מרציף הסלקציה ו-300 עד 400 מטרים מהקרמטוריום״. באורח דומה, פראנקל מזכיר כי כל ניסיון לעשות אמנות במחנה היה בעל ממד גרוטסקי, משום שהוא נעשה על רקע חיי המחנה המייאשים. קולקה תוהה במיוחד בנוגע לחוויה אמנותית אחת משונה מאוד. הוא מדבר על אימרֶה, שלקח על עצמו לנצח על מקהלת הילדים במחנה. קולקה תוהה כיצד לפרש את בחירתו של אימרה ללמד את הילדים שיר על אודות ״אחוות האדם״, שקולקה גילה מאוחר יותר כי הוא ״האודה לשמחה״ של שילר מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ילד אחר הצביע על ״האבסורד הנורא״ ועל ״הקסם הנורא״ בביצוע השיר מול הקרמטוריום באושוויץ. האם אימרה התכוון לבטא מחויבות מוחלטת לאותם ערכים אוניברסליים, שואל את עצמו קולקה, או שההופעה הייתה ״מעשה סרקסטי קיצוני״?

 

המוזיקה של בטהובן מוזכרת באמירות נוקבות גם בספרו של אלי ויזל ״הלילה״ (משנת 1958). בגיל 15, ויזל נשלח מסיגט שברומניה לאושוויץ. סיפורו של ויזל היה הנורא מכל ששת הטקסטים שקראתי, בחלקו משום שהוא איבד כל תקווה ביומו הראשון באושוויץ. לאחר שהופרד מאמו ואחיותיו, ואז חזה במראה המזוויע של ילדים קטנים ״שהושלכו אל הלהבות״, גם הוא מת בסוג של מוות. נפשו שלו, לדבריו, נפלשה ועוכלה ״על ידי להבה שחורה״. מאוחר יותר, ויזל הועבר למחנה הכפייה בוּנה. כשהצבא הסובייטי החל להביס את הנאצים, ויזל מתאר כיצד האס אס ״פינו״ את כל האסירים מהמחנה והצעידו אותם הרחק מן החזית. הם הכריחו אותם לרוץ במשך שעות על שעות בחשיכה, בשלג ובקרח. מי שלא הצליחו לעמוד בקצב נורו, נרמסו או קפאו למוות.

בהגיעם למחנה גלייוויץ, האסירים הוכנסו אל תוך הצריפים הצפופים, נופלים זה על זה ומוחצים אלה את אלה. ויזל זיהה את קולו של יוליק, כנר יהודי מוורשה שניגן בתזמורת של מחנה בונה. באותו לילה, בצריף החשוך שבו נערמו מתים על גבי חיים, ויזל שמע את יוליק מנגן חלק מהקונצ׳רטו לכינור של בטהובן. ״מעולם קודם לכן״, הוא כתב, ״לא שמעתי צליל יפה כל כך״. גם הנגינה הזו מייצגת התמרדות אחרונה, משום שבשלב מוקדם יותר בספר למדנו כי מוזיקאים יהודיים בבונה לא הורשו לנגן מוזיקה יהודית:

״החשיכה עטפה אותנו. יכולתי לשמוע רק את הכינור, כאילו נפשו של יוליק הפכה לקשת שלו. הוא ניגן את חייו. כל ישותו החליקה על גבי המיתרים. התקווה שלו, שלא התגשמה. עברו החרוך, עתידו הכבוי. הוא ניגן את מה שלעולם לא ינגן שוב״.

יוליק מת באותו לילה.

אנחנו פוגשים את בטהובן גם בממואר של שרה קופמן Rue Ordener, Rue Labat (משנת 1994). קופמן ואמהּ הוחבאו בפריז על ידי אישה צרפתייה, שלבקשתה היא כונתה על ידי קופמן ״סבתא״ (Mémé). קופמן זוכרת שהיא ו״סבתא״ היו ״מאזינות ללא הרף ל׳מוזיקה נפלאה׳״, ושהאישה הציגה בפניה את בטהובן שהיא אהבה בכל נפשה. בנוסף לטראומה שחוותה כשהופרדה משאר בני משפחתה – אביה, שהיה רב, נתפס בביתו בשנת 1942 וקופמן מעולם לא ראתה אותו שוב – היא רומזת כי חשה אשמה ובלבול כאשר החלה לחוש כלפי אותה ״סבתא״ אהבה שחשה קודם כלפי אמה. היא מספרת על מאבקי משמורת מרים שהתנהלו לאחר המלחמה בין אמה ובין Mémé. קופמן זוכרת את הספרים שהיו חבריה במהלך אותה תקופה, ובהם ״מסעות גוליבר״ מאת ג׳ונתן סוויפט (משנת 1726), קובץ כתביו של צ׳רלס דיקנס, ו[הטרילוגיה] ״דרכי החירות״ (1945-49) של ז׳אן פול סארטר. היא גם כותבת באופן מרגש על מדאם פניאר (Fagnard), מורה שהיא אהבה במיוחד מן החיים שלפני המסתור:

״בכל פעם שנשמעה אזעקה, היינו יורדים איתה אל המרתף של חנות הספרים למיר (Lemire). היא גרמה לנו לשכוח את ההפצצות מן האוויר ואת הפחד שלנו, על ידי כך שגרמה לנו לשיר ולשחק משחקים או כשסיפרה לנו סיפורים, כמו הסיפור המטריד מאוד על החלילן מהמלין, כדי להסיח את דעתנו מן הסכנה המידית. היא לימדה פסנתר בביתה. מאחר שידעה כי משפחתי ענייה, היא לא ביקשה ממני תשלום עבור השיעורים. היא הייתה באה אלינו ומביאה לנו צעצועים, ספרים מסדרת ספרי Bicot ואחרים. אני זוכרת שקיבלתי ממנה בובה קטנה... עם בגדים שנארזו בתיבת עור נחש מלאכותי. למרבה הצער, מעולם לא הצלחתי לקבל את הבובה בחזרה לאחר שהמשטרה אטמה את דירתנו״.

ברומן, הילדים אנה ומקס – פליטים מגרמניה הנאצית – כמהים לחזור לשגרת הלימודים בבית הספר, למצוא חברים ולשחק עם ילדים אחרים

כותרת הרומן האוטוביוגרפי של ג׳ודית קֶר ״מי גנב את השפן הוורוד״ (משנת 1971) מתייחסת גם היא לצעצוע אהוב מן הילדות, שממנו גיבורת הסיפור נפרדה כשמשפחתה נמלטה מברלין. ברומן, הילדים אנה ומקס – פליטים מגרמניה הנאצית – כמהים לחזור לשגרת הלימודים בבית הספר, למצוא חברים ולשחק עם ילדים אחרים.

פליקס נוסבאום, טבע דומם עם מחבט טניס

"טבע דומם עם מחבט טניס", פליקס נוסבאום. תצלום: אירינה.

בספר Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood During World War Two (משנת 1933), נלי טול נזכרת בניסיון בריחה (הכושל), שבמהלכו היא ואמהּ הצטרפו לקבוצה שניסתה לחצות את הגבול מפולין להונגריה. אחרי תקופה ארוכה שבה התחבאו באסם ביער, טול ושתי חברות הורשו לבסוף לצאת החוצה. הן היו ״נרגשות נורא״ מכך שיכלו לשחק, לשיר, להביט בעננים ובציפורים – להיות ילדות. בתקופה הקשה שבה שהו בגטו לבוב, אחרי שאחיה הצעיר, דודתה ודודנה נלקחו על ידי הגסטפו והמשטרה האוקראינית, טול זוכרת כי הוריה ״כמו מבוגרים רבים אחרים בגטו״ עדיין ניסו ״לספק חוויות חינוכיות ותרבותיות לילדיהם״. כשהיא ואמה התחבאו בחדרון בדירה, שכנה קנתה עבורה צבעים. הציור היה עבורה סוג של מפלט:

״ברגע שהתחלתי לצייר, עולם חדש נפתח עבורי. כאילו שהקופסה הקטנה ובה צבעי המים סללה נתיב ברור דרך קירות הדירה אל החוץ... ברבים מציורי לא הייתה מלחמה, לא הייתה סכנה, לא היו דמעות״.

השכנה גם הביאה לטול ספרים מהספרייה. טול זוכרת שקראה בין השאר את טולסטוי, דוסטויבסקי, גתה ודומה, וגם את הרומן של הארייט ביצ׳ר סטואו ״אוהל הדוד תום״ (משנת 1852). היא אהבה ללמוד בחברת אימה את המיתולוגיה היוונית והיסטוריה.

בכל הסיפורים האישיים הללו על אודות סבל והישרדות, אנחנו נתקלים לפחות באזכורים כלשהם של אמנות, למידה וחיי תרבות. רובם מדברים על מוזיקה, ספרות, כתיבה, חינוך ויצירתיות

בכל הסיפורים האישיים הללו על אודות סבל והישרדות, אנחנו נתקלים לפחות באזכורים כלשהם של אמנות, למידה וחיי תרבות. רובם מדברים על מוזיקה, ספרות, כתיבה, חינוך ויצירתיות. אלה שהיו ילדים במסתור מדגישים את חשיבות המשחק. עליי להוסיף כי פראנקל היה אקדמאי, קר הפכה לסופרת ומאיירת, קופן הייתה לפילוסופית וקולקה הפך להיסטוריון, טול הייתה אמנית וחוקרת, וויזל היה עיתונאי וסופר. במובן מה, יתכן שפחות מפתיע כי הנושאים האלה היו כה חשובים בעיניהם – אם כי, כפי שקולקה מציין, שיעורי ההיסטוריה שלו באושוויץ היו בעצמם ״מעצבים״. לדבריו הוא מצחקק לעתים כשהוא חושב על האפשרות שהמפגש שאולי הוביל לכך שהוא בחר דווקא במקצוע אשר בהיותו סטודנט צעיר לא ראה כל טעם ללמוד – חקר ההיסטוריה – ״נולד מתוך החוויה המעצבת הזו. כנראה״.

עם זאת, העובדה כי הנושא חוזר ועולה בששת הסיפורים השונים כל כך, ראויה לבדיקה.

התופעה הזו נוכחת גם בהקשרים אחרים של עקירה ורדיפה. במאמר שכתבתי לאחרונה על אודות תנועות של פליטים, הזכרתי ביקור בתערוכה Call Me by My Name: Stories from Calais and Beyond (בשנת 2017) במוזיאון ההגירה בלונדון. התערוכה התמקדה בחוויותיהם של פליטים ומהגרים אחרים במחנה ״ג׳ונגל״ בקאלֶה. הדגשתי כי עולה הרושם שאמנויות, יצירתיות וחיי תרבות היו מרכיבים מהותיים במחנה. הסופר, העיתונאי והחוקר בהרוּז בוצ'אני (Behrouz Boochani) שהיה כלוא במשך שנים במחנה מעצר אוסטרלי באי מאנוּס, כתב על חשיבות האמנות ככלי להישרדות, הבעה, העצמה ומחאה במחנה המעצר. בוצ'אני מצטט את דבריו המרגשים של המוזיקאי הכלוא מוסטפה ״מוז״ אזימיטאבאר (Mostafa Azimitabar) על אמנותו: ״מוזיקה היא כלי לשימור תחושת האנושיות שלי, כדי שלא אשכח שאני בן אדם״.

הפליט מאיראן הבין היטב את המצב: היחידים המסוגלים להתגבר ולשרוד את כל הסבל שנגרם להם בכלא, הם מי שמתרגלים יצירתיות

בספרו No Friend but the Mountains (משנת 2018) בוצ'אני מתאר חלק מהחוויות שלו כפליט שנמלט מאיראן, ואז כאסיר במחנה מעצר למהגרים. כשעזב את טהרן, הוא לא נשא עמו דבר מלבד הבגדים שלעורו, כמה סיגריות ו״ספר שירה״. בתקופת שהותו באי מאנס, הוא מסביר שהוא ״הבין היטב את המצב: היחידים המסוגלים להתגבר ולשרוד את כל הסבל שנגרם להם בכלא, הם מי שמתרגלים יצירתיות״. הוא מזכיר את ״שירת הבלדות העממיות השקטה״ שהשיבה אותו לכורדיסטן, כמו גם את מופעי הריקוד העליזים במחנה, אשר ייצגו, בין השאר, ״סוג של התנגדות״.

אחת הסיבות לכך שהנושא הזה בלט לעיניי כאן ועכשיו, בעת שאנחנו חווים משבר כלל עולמי עמוק ומטלטל, היא שנדמה כי הוא מציע לנו לקח באשר לחשיבות הבסיסית של האמניות, מדעי הרוח והמרחב היצירתי בחיינו. הלקח נלמד מתוך ההקשרים והחוויות הנוראים מכל, אבל הוא חורג מתחומם.

Hiwa K, פליטים, צינורות, דוקומנטה

יצירה של האמן Hiwa K בעקבות מצבם של פליטים בני זמננו בנמל פטרס ביוון (דוקומנטה, קאסל, 2017), תצלום: היינץ בונזה

עם זאת, במקומות רבים המסר הזה זוכה להתעלמות, ואנחנו רואים כי הנושאים, העשייה והתעשיות החשובים הללו אינם מקבלים תמיכה. מתייחסים אליהם כאל חסרי חשיבות, בתחתית סדר העדיפויות. אנחנו אפילו רואים ניסיונות להפנות סטודנטים ותקציבים ממחקר והוראה בתחומי האמנות ומדעי הרוח באוניברסיטאות ובבתי ספר. למשל, ממשלת אוסטרליה הכריזה על תכניות להכפיל ויותר את שכר הלימוד לתארים במדעי הרוח. בבריטניה, הממשלה הכריזה על היערכות מחודשת של תחום החינוך בתגובה למגפת הקורונה. על פי התוכנית שלה, גופי תרבות ומוסדות לימוד שיזדקקו לתמיכה ממשלתית, יידרשו ״לערוך שינויים שיאפשרו להם לתרום תרומה משמעותית לעתידה של האומה״. למשל:

״עליהם להבטיח שהקורסים... יתמקדו יותר בנושאים שיבטיחו תעסוקה בתחומים בעלי חשיבות כלכלית וחברתית, כמו מקצועות המדע והטכנולוגיה, סיעוד והוראה. מימון ציבורי ללימודים שאינם מבטיחים זאת לסטודנטים יישקל מחדש״.

מחקר אקדמי וחינוך נתפשים כאמצעים למטרת יצירה של ״בוגרים המוכנים לעבודה״, וכ״חלק חיוני״ בכלכלה.

באופן כללי, נדמה כי מי שאחראים על תוכנית הלימודים הלאומי, המימון וה״חשיבה המחודשת״ אינם מייחסים ערך רב לאמנויות, למדעי הרוח וליצירתיות

מעבר להשכלה, תחום האמנויות והתרבות מתמודד עם מצב חירום משל עצמו, הכולל ביטול אירועים, מחסור בממון, אובדן עצום של משרות וסגירה של אולמות. אף שממשלת בריטניה הבטיחה, בסופו של דבר, לספק חבילות סיוע לאמנויות, ההכרזה הגיעה באיחור (ביולי, כשהאולמות היו כבר סגורים במשך חודשים, והרבה מאוד אמנים איבדו את משרותיהם). באופן כללי, נדמה כי מי שאחראים על תוכנית הלימודים הלאומי, המימון וה״חשיבה המחודשת״ אינם מייחסים ערך רב לאמנויות, למדעי הרוח וליצירתיות.

העוסקים באמנות, חוקרים ומוסדות בתחום האמנות ומדעי הרוח רגילים לחוסר הערכה כזה של מלאכותיהם מצד הממשלה. אנחנו כבר מכירים גם את מגוון הניסיונות להגן על תחומים אלה. חלקם פועלים במסגרת שמכתיבה ״ערך כלכלי״. הם מנסים להראות, למשל, שאוניברסיטאות הן כבר עתה ״מנועי צמיחה״, שהאמנויות ומדעי הרוח מעניקים לסטודנטים מגוון כישורים שניתן ליישם בתחומים אחרים, שהם מגדילים את סיכוי התעסוקה שלהם ושהענפים היצירתיים תורמים תרומה משמעותית לכלכלה. אנחנו גם שומעים כי האמנויות ומדעי הרוח מועילים לבנייתה של תרבות דמוקרטית איתנה, וגם לרווחתה הנפשית והגופנית של האוכלוסייה. יש מי שמגנים עליהם תוך התמקדות בעיקר בערכם הלא-אינסטרומנטלי – לא (או לא רק) כאמצעי לאיזו מטרה נחשבת אחרת, אלא כמטרה בפני עצמה.

אולם ישנה דרך נוספת פשוטה אבל רבת עוצמה לחשוב על ערכם של תחומים אלה – לראות ולהכיר בכך שהם, בעצם, זוכים להערכה. כפי שראינו, הם חשובים לבני אדם, כמקור למשמעות וליופי, של תקווה ונחמה, של בריחה ושחרור. הם חשובים לאנשים כאמצעי לביטוי של אנושיותם, יכולת ההישרדות שלהם, אהבתם וכוחם להתריס. בקיצור, אנשים בעצם מעריכים אותם, ורוצים אותם בחייהם.

ילדה פליטה, ויליאם ג'ונסון

"ילדה פליטה" (1935-1939), ויליאם ה. ג'ונסון, Smithsonian American Art Museum

אנחנו כמובן זקוקים למזון ומקלט כדי לשרוד, אבל כפי שפראנקל מדגיש, אנחנו זקוקים גם לסיבות כדי לחיות. צחוק, סיפורים, משחק, ריקוד, מוזיקה: אנחנו לומדים כי גם אלה הם צרכים בסיסיים ומרכיבים יסודיים בחיים אנושיים ראויים

יתרה מכך, הם מוערכים ברגעי משבר, והם חשובים לאנשים שיש להם כל כך הרבה מה ללמד אותנו על אודות מה שחשוב. החוויות שחוו הקנו להם סוג מיוחד של ידע על האנושות ועל חוסר אנושיות. כפי שבוחני אומר, הפליטים בכלא באי מאנוס שינו את ״הבנתם את החיים״ ויש לחשוב על כך ״במונחים אפיסטמולוגיים״. הכותבים שהזכרתי נרדפו, גורשו מבתיהם, הופרדו מיקיריהם, חפציהם נלקחו מהם, כבודם נלקח מהם ובמקרים מסוימים גם האמונה שיזכו לראות אור יום. אפילו בסיפור הנורא מכל אלה – ״הלילה״ – ובמקומות האפלים מכל, ויזל מתאר את נגינתו של יוליק הגוסס את הקונצ׳רטו לכינור של בטהובן כצליל היפה ביותר ששמע בחייו. התובנות האלה, מאנשים שחשו חובה לתעד את מה שעבר עליהם – אשר במילותיו של הסופר הצרפתי ושורד מחנה הריכוז רובר אנטלם ״שאפו לדבר, וסוף סוף להישמע״ – הן בעלות חשיבות מיוחדת. ״רק מי שעבר את אושוויץ יודע מה היה שם״, כותב ויזל. ״אחרים לעולם לא ידעו״. אנחנו לעולם לא נדע, אבל אנחנו יכולים וחייבים להקשיב.

זכרו שפראנקל אמר כי היו אנשים שהיו מוכנים לוותר על מנת המזון העלובה שלהם ולשכוח את עייפותם כדי לחזות במופע אמנותי במחנה הריכוז. בעיניי זוהי תזכורת עזה לכך שחייבים להתנגד לגישות הגסות המדרגות צרכים אנושיים בסיסיים ורכיבים של חיים אנושיים. אנחנו כמובן זקוקים למזון ומקלט כדי לשרוד, אבל כפי שפראנקל מדגיש, אנחנו זקוקים גם לסיבות כדי לחיות. צחוק, סיפורים, משחק, ריקוד, מוזיקה: אנחנו לומדים כי גם אלה הם צרכים בסיסיים ומרכיבים יסודיים בחיים אנושיים ראויים.

שרה פיין (Fine) היא מרצה בכירה לפילוסופיה בקינגס קולג׳ לונדון. היא עורכת שותפה (עם Lea Ypi) של הספר Migration in Political Theory: The Ethics of Movement and Membership (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כינור, תווים, מוזיקה - בכל מצב. תצלום: קין לי, unsplash.com

Photo by Kin Li on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה פיין, AEON.

תגובות פייסבוק