הרופא הכי טוב

תכונות של הטבע האנושי שלנו יכולות להיות יעילות ממש כמו תרופות. אבל איך נדאג לכך שהשכל הרציונלי יפסיק להפריע לנו להחלים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-14 במאי 2013 פרסמה אנג'לינה ג'ולי טור בניו יורק טיימס שבו סיפרה כי היא עברה ניתוח כריתת שד למניעת סרטן. ג'ולי הייתה אז בת 38 ובריאה לגמרי, אבל אמה מתה זמן קצר קודם לכן מסרטן השד. הרופאים אמרו לג'ולי שהיא נשאית של גן BRCA1 – מוטציה גנטית המגדילה משמעותית את הסיכוי לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות.

כתב העת British Medical Journal בדק ומצא שבחמישה-עשר הימים לאחר פרסום הטור הייתה עלייה חדה במספר הבדיקות לאיתור BRCA בבריטניה, בעלות כוללת של 13.5 מיליון דולר. מספר בדיקות ה-BRCA הגיע לשיא באותה שנה. אבל משום מה, שיעור ניתוחי כריתת השד החל לצנוח שישים יום לאחר פרסום הטור – משיעור יציב של עשרה אחוזים מכלל הנשים הנבדקות לשיעור של שבעה אחוזים בלבד.

למה נשים רבות כל כך נבדקו רק לאחר שאנג'לינה ג'ולי פרסמה שהיא נשאית של מוטציה גנטית המגדילה את הסיכוי לחלות בסרטן השד?

הטור של אנג'לינה ג'ולי לא גרם לירידה בניתוחי כריתת שד מניעתיים, אלא לעלייה במספר הבדיקות בקרב נשים בסיכון נמוך, שמבחינתן לא הייתה הצדקה לבצע ניתוח מסוג זה – נשים שלא היו נבדקות כפי הנראה לולא היו קוראות את סיפורה של השחקנית. השינוי החד הזה ביחס הציבור לבדיקות גנטיות בעקבות פרסום הטור זכה לשם "אפקט אנג'לינה ג'ולי".

אנג'לינה ג'ולי, שדיים

אנג'לינה ג'ולי: עברה כריתת שדיים ויצרה אפקט על שמה. תצלום: משרד החוץ של אקואדור

שאלה מעניינת עלתה כאן: אנו חיים בעידן שבו יש לנו גישה לשפע של נתונים רפואיים, וכל המידע הזה בנוגע לסרטן השד, מוטציות גנטיות סוררות ובדיקות מניעתיות לבטח כבר היה קיים ברשת. אז למה נשים רבות כל כך נבדקו רק לאחר שג'ולי פרסמה את הנושא?

ההתנהגות הזאת מוכיחה כי להקשר החברתי יש השפעה רבה על מצבנו הגופני. וניתן לזהות כאן גם רמזים לכוחה האדיר של התרבות ולאופן שבו ניתן להשתמש בה כדי לנצל את המשאבים שהנפש טומנת בחובה. שימוש נכון במשאבים האלה מסוגל לייצר "קיצורי דרך" מנטליים, שעוקפים את החשיבה האנליטית ומקנים לנו גישה ישירה למגוון הפונקציות הגופניות המנוהלות על-ידי מערכת העצבים האוטונומית – עיכול, קצב לב, לחץ דם ועוד – תהליכים שאינם נמצאים בדרך כלל בשליטתנו המודעת. לעתים התוצאה היא החלמה שעשויה להיראות כמעט כנס.

כוחן של תפישות ושל יוקרה

כדי שתפישה מסוימת תצבור כוח עליה לזכות ברוח גבית מקַסְטה של מומחים שעברו טקסי חניכה מפרכים המצדיקים את טענותיהם

בעידן ההומניזם החילוני איבדו תפישות והשקפות בנוגע לנפש ולרוח את הכוח וההשפעה שהיו להן בעבר. כוהני העולם – התיאולוגים והמיסטיקנים שמהם אנו מצפים לחשוב מחשבות עמוקות על נפש ורוח – מבליחים כעת בעיקר בטקסי החתונה ובדרשות סוף השבוע. מעמד קנוני חדש של רופאים וביולוגים – המתמחים בחלקיקים הבלתי-נראים שמווסתים את בריאותנו ואת איכות חיינו – מטיף אמיתות חדשות באשר לעולמנו הפנימי.

אבל המתכון לרקיחת תפישות רבות-השפעה לא השתנה. כדי שתפישה מסוימת תצבור כוח – ובייחוד תפישה אזוטרית מתיימרת לצפון בחובה את סודות קיומנו – עליה לזכות ברוח גבית מקַסְטה של מומחים שעברו טקסי חניכה מפרכים המצדיקים את טענותיהם.

אבל לפעמים, אפילו דרשותיהם של קסטת כוהנים אינן מספיקות לבדן כדי לשכנע את ההמונים: נדיר שהפגזת העם בעובדות מדעיות אמפיריות המוכיחות לו כביכול מה טוב ומה רע, מובילה לשינוי התנהגותי. עם זאת, כשאנשים בעלי יוקרה, המשתייכים לקבוצות התרבותיות שלנו, מאמצים השקפה חדשה, טרנד חדש, פרקטיקה חדשה, גדל הסיכוי שנחקה אותם. כאן טמון כוחם של סלבריטאים: מצד אחד מדובר במעמד של אנשים דמויי-אל שצברו יוקרה רבה וכעת הם זוכים להערצה. בה בעת, הם עדיין בני תמותה שאנו מסוגלים להתחבר אליהם ולבטוח בהם.

האנתרופולוג ג'ו הנריק (Henrich) מהרווארד מגדיר את פעולותיהם של מפורסמים כפעולות "מגבירות מהימנות", מעשים המעודדים למידה תרבותית באמצעות השפעה על תהליכים קוגניטיביים. אנחנו מחקים התנהגויות של אנשים בעלי מעמד – אנשים שאנו מעריצים ותופשים כמקורות מידע מהימנים.

אף-על-פי-כן, יש איזון עדין בין יוקרה של "כהן" לבין יוקרה של "בן תמותה". כשאנג'לינה ג'ולי מתוודה בכנות ומכל הלב על עניין שממחיש את האנושיות שלה, את היותה בת תמותה, גובר הסיכוי שאנשים יפעלו כמוה. הם מאמינים שהם מחקים דמות יוקרתית.

קיצורי דרך מנטליים

אנו שואפים למצוא לנו מורי דרך, ולכן מוחותינו הכמהים ליוקרה ולפשטות משתוקקים לאתר אנשים שאנו מתחברים אליהם

הטיית היוקרה טבועה במוחנו. היא נטועה במנגנונים יעילים להפליא המסייעים למוח לזהות מידע איכותי. לאור המורכבות האדירה של המידע הזמין לנו כיום, המוח חייב להתמקד בנתונים הרלוונטיים לנו ביותר, אלה שיועילו להישרדותנו. אבל ייתכן שהמוח האנושי קצת יותר מדי יעיל בפישוט של מידע.

אנו שואפים למצוא לנו מורי דרך, ולכן מוחותינו הכמהים ליוקרה ולפשטות משתוקקים לאתר אנשים שאנו מתחברים אליהם (הטיית קבוצת פנים) ומתמקדים באותם חברים מקבוצת הפנים הנהנים מיוקרה וממעמד (הטיית היוקרה). את משימת איסוף המידע הרלוונטי ביותר אנו מעבירים, במיקור חוץ, לחברי קבוצת הפנים, ובאמצעות הטיות קוגניטיביות אחרות מחליטים ממי הכי כדאי ללמוד. חבילה זו של הטיות קוגניטיביות ואיתותים חברתיים מכווינה את הקשב שלנו, מגדירה את תפישותינו והעדפותינו וקובעת במידה רבה מה נעשה ונחשוב. החבילה הזאת היא האחראית לטעות הייחוס הבסיסית: כשאנחנו מנסים להבין מדוע אדם נתון התנהג בצורה מסוימת אנו מייחסים משקל יתר לתכונותיו ומתעלמים מההקשר, מהתמונה הרחבה. זוהי נטייה בסיסית ועמוקה של הפסיכולוגיה האנושית.

חבילת ההטיות הקוגניטיביות כוללת גם טעויות אינטואיטיביות שאנו מבצעים בגלל היוריסטיקת הזמינות. תפישות והשקפות הצצות במוחנו כלאחר יד משקפות דברים שלמדנו בעבר, או כאלה שלמדנו בעקבות חשיפה חוזרת ונשנית – אבל הם אינם צומחים מתוך חשיבה ביקורתית.

תיבת נח

תיבת נח: נח, לא משה. תצלום: שרון מולרוס.

הנה טריק קטן שתוכלו לנסות בבית. שאלו כל מי שתרצו (בני עשר ומעלה): "כמה חיות מכל סוג לקח עמו משה בתיבה?"

רוב האנשים יענו "שתיים". התשובה, כמובן, היא "אפס". נח הוא שלקח חיות בתיבה, לא משה. אשליה זו היא מדד ידוע לחשיבה אנליטית. רוב האנשים – כולל סטודנטים באוניברסיטאות יוקרתיות – אינם מצליחים לזהות את התכסיס.

התרבות אחראית במידה רבה להיוריסטיקת הזמינות ולטעויות אינטואיטיביות שלנו – לא התרבות ככלל, אלא רעיונות שנדמים אינטואיטיביים מכיוון שהם נפוצים, לפחות בתוך קבוצת הפנים שלנו. מה שקורה באשליית משה הוא שרוב האנשים שגדלו במערב מכירים היטב את הסיפורים התנכיים ולכן אינם משקיעים מאמץ מנטלי בבחינה מעמיקה של הניסוח.

המילים "משה" ו"נח" מאוחסנות בזיכרון שלנו בתוך סכמה תרבותית דומה – חבילה של מחשבות ופעולות הקשורות זו לזו. אנשים שגדלו בארצות שבהן סיפורי התנ"ך נחשבים אקזוטיים מצליחים הרבה יותר בחידה האמורה. ברגע שהם צריכים לעצור ולחשוב "רגע אחד... מה קרה בסיפור הזה עם התיבה?" וברגע שהם צריכים להתאמץ כדי להיזכר בנח, התשובה הנכונה תיראה להם ברורה.

המוח הוא מכונת חיזוי. דברים שלמדנו בעבר מביאים אותנו לראות את העולם כפי שאנו מצפים לראותו, ולא כפי שהוא באמת. ברגע שסכמה תרבותית התגבשה והאותות שאנו מקבלים מתיישבים איתה כביכול, אנו נעשים עיוורים לפרטים המדויקים ולהקשר, ובאופן אוטומטי מעבדים את המידע כך שיראה כפי שאנו מצפים שהוא יראה, בלי להשקיע מאמץ מנטלי.

התברר שניתוחים מדומים הכוללים הרדמה, מספר חתכים ותו לא, הם יעילים מאוד בטיפול בכאבים כרוניים

מהטיות לשליטה גופנית

בקרב הציבור רווחת התפישה שלתרופות פלצבו אין תכונות רפואיות ושהן פועלות בכוח האמונה בלבד. מכיוון שאנו מצפים מתרופות הפלצבו לרפא אותנו, ומכיוון שמעמד כוהני הרפואה עטוף בהילה של יוקרה, לציפיות עצמן יש תפקיד משמעותי בתהליך הריפוי.

אבל פלצבו אינו חייב לבוא בצורת כדור. התברר שניתוחים מדומים הכוללים הרדמה, מספר חתכים ותו לא, הם יעילים מאוד בטיפול בכאבים כרוניים.

"מעבדת רז" באוניברסיטת מקגיל, שבה אני עובד, מתמחה במחקר ניסויי של המנגנונים העצביים, הקוגניטיביים והחברתיים שמנהלים את הקשב של הנפש לגוף ואת השפעתה של הנפש על הגוף. מדיטציה, היפנוזה ופלצבו הם אחדים מקשרי הנפש-גוף השונים שמעניינים אותנו. לפני שאמיר רז, מנהל המעבדה, השלים את הדוקטורט שלו במדעי המוח, הוא הופיע כקוסם שהיתל בקהלים במשך שנים. כמהפנט מיומן הוא הוכיח שניתן לעקוף את אפקט סטרוּפּ הידוע, שבו אנו מתבלבלים בין צבעים לבין המילים המתארות אותם, באמצעות אינדוקציה היפנוטית. לאחר מכן הוא גילה שבהקשר הנכון, די בסוגסטיה לבדה, גם ללא אינדוקציה, כדי לעקוף את אפקט סטרופ.

היפנוזה היא תופעה יוצאת דופן. מדובר בסוג בלתי שגרתי של קשב. כשאנשים מרפים את המוח הרציונלי שלהם ואת מנגנוני הדריכות שלהם, אפשר לחולל בהם כל מיני תופעות, החל מאמנזיה ותחושות שריפה המלוות בשלפוחיות וצלקות וכלה בהחלמה מהירה של העור ושיכוך כאב. אבל היפנוזה היא תהליך תובעני, ונדרש זמן ללמוד איך להירגע ולתת למוח הלא מודע להשתלט עלינו.

כמו היפנוזה, סכמות נותנות לנו אפשרות לעקוף את המנגנונים האנליטיים. סכמות עוזרת לנו לעבד מידע בהתאם לציפיות. כפי שגילינו במעבדה שלנו, דבר דומה מתרחש כשאנו מציגים בפני הנבדקים אביזרים שההקשר התרבותי שלהם מעורר ציפייה רבה להחלמה רפואית.

רוב תרופות הפלצבו מתבססות על הטיות קוגניטיביות הקשורות ליוקרה, לנדירוּת ולכוח הטמון בידע של "הכוהנים". אפקט פלצבו מעורר תגובה חזקה כשהנסיינים נראים כמו רופאים אמיתיים וכשהתפאורה מייצרת רושם של סביבה קלינית. טיפולים שנראים יקרים וקשים להשגה פועלים טוב יותר מאלה שנראים זולים ונגישים. טיפולי פלצבו בעלי מורכבות טכנולוגית גבוהה (כמו ניתוחים מדומים) פועלים טוב יותר מאשר כדורי פלצבו. כשמטופלים חשים שהם הרוויחו את הטיפול, הקריבו משהו בשבילו, וטיפחו את הציפייה שלהם בשהייה ממושכת בחדר המתנה, הטיפולים המדומים נעשים יעילים אף יותר. טיפולי פלצבו אחרים מתבססים על אותות סביבתיים: כדורים כחולים וסגולים משרים רוגע, ואילו כדורים אדומים מצטיינים כחומרים ממריצים.

גם לתרבות יש כאן תפקיד. לדוגמה, כדורים כחולים אינם מיטיבים להשרות רוגע על גברים איטלקים. למה? כי גברים איטלקים נוטים לייחס את הצבע הכחול לנבחרת הכדורגל האיטלקית ולהתרגשות שהם חשים במהלך משחקיה. כדי שלאינטואיציות של המטופלים תהיה השפעה חזקה באמת, עליהם להאמין שחברים רבים בקבוצת הפנים שלהם מצפים לאותה תוצאה. כפי שהמעבדה שלנו גילתה, ניצול ישיר של ציפיות תרבותיות מניב את תגובות ההחלמה היעילות ביותר.

כדור, תרופה, בחירה

באיזה כדור לבחור: בכחול או באדום? תצלום: Tori Cat

ב-2008, הפסיכולוג אירווינג קירש (Kirsch) מאוניברסיטת הרווארד עורר סערה כשציין כי התוצאות שנוגדי דיכאון מסוג SSRI משיגים בניסויים קליניים טובות בהפרש זעיר בלבד מהתוצאות שמשיגות תרופות פלצבו, ושנראה כי גם התרופות וגם הפלצבו נעשו יעילים יותר עם הזמן. הקהילה המדעית השתוממה.

כשקבוצה של פסיכיאטרים מאוניברסיטת קולומביה סקרה שבעים וחמישה ניסויים שהעמידו נוגדי דיכאון שונים (טריציקליים ו-SSRI) מול תרופות פלצבו, הם גילו שבין 1981-2000 עלתה יעילותם של טיפולים תרופתיים בדיכאון מ- 40 אחוז בערך לכ-55 אחוז, וששיעור המטופלים המגיבים לפלצבו עלה מ-20 אחוז ל-35 אחוז. הפסיכיאטרים הסיקו שהתחולל שינוי בגורמים לא ידועים המשפיעים על התגובה לפלצבו.

העלייה ביעילות התרופות נוגדות הדיכאון נובעת מהתפשטות האמונה הקולקטיבית בקיומו של דיכאון כמחלת מוח ובאמונה שאפשר לטפל בו באמצעות תרופותבעיני האנתרופולוג הרפואי דניאל מורמן (Moerman) מאוניברסיטת מישיגן, הגורם הנעלם אינו מסתורי כלל. לטענתו, התגובה הקולקטיבית נובעת מאמונה קולקטיבית – "תמורה [משמעותית] במודעות של רופאים, מטופלים, חברים ולמעשה כולם, לכך שניתן לטפל בדיכאון באמצעות תרופות".

לפי קירש, העלייה ביעילות התרופתית נובעת משתי תמורות בציפיות התרבותיות: התפשטות האמונה הקולקטיבית בקיומו של דיכאון כמחלת מוח, והתפשטות האמונה בכך שמצבם של רבים מהאנשים הסובלים מדיכאון והשתמשו בתרופות SSRI, השתפר.

במהלך שתים עשרה השנה האחרונות, חברות התרופות בארצות הברית מתקשות יותר ויותר להשלים ניסויים קליניים של תרופות חדשות. התרופות עצמן לא השתנו מאוד, אבל יש תופעה אחרת המשבשת את תהליך הבדיקה בסוגים שונים של תרופות: השפעתן של תרופות הפלצבו גדלה מאוד. לדוגמה, ניתוח של ניסויים קליניים בתרופות נגד כאב שנערכו בין 1996-2013 מצא שהפער ביעילות בין תרופה לפלצבו צנח מ-27 אחוז לתשעה אחוזים בסך הכול. הממצאים האלה אוששו בקנדה ובארצות הברית, אבל לא באירופה ובאסיה.

עדיין לא ברור מהן הסיבות לתופעה. ייתכן שהיא קשורה לפרסום ישיר של חברות התרופות, כיוון שפרסום מסוג זה חוקי רק בארצות הברית ובניו זילנד. כך או כך, יש כאן הוכחה לאמון של הציבור בפתרונות רפואיים ופרמקולוגיים.

קסם רפואי

להסברים ולטכנולוגיות המתבססים על ממצאי חקר המוח, יש פוטנציאל דומה. בשורה של ניסויים מחוכמים בתחום שהם מכנים “Neuroenchantment” ("הקסמה עצבית"), גילו רז ועמיתיו שגם בסטודנטים לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה ובמדעי המוח אפשר לתעתע כך שיחשבו כי סורק מוח מדומה מסוגל לייצר תופעות דיאגנוסטיות ופיזיולוגיות בלתי סבירות.

בפני הנבדקים הוצג מכשיר מפוברק, שנבנה מכיסא מספרה ומכל מיני דברים נוספים, והם לא התקשו להאמין שהמכונה מסוגלת לקרוא את מחשבותיהם. בהמשך הוצג בפניהם סורק מוח מדומה אחר, בעל מראה משכנע יותר. לא זאת בלבד שהם האמינו שהוא מסוגל לקרוא את מחשבותיהם, אלא שהם גם האמינו שהוא מסוגל להשפיע על מחשבותיהם. רבים מהם דיווחו על "כוח לא ידוע" שכיוון את מוחם למספרים מסוימים.

כיסא של ספר, מספרה

לא סורק מוח: כיסא של ספר. תצלום: ג'ון סנט ג'ון

ג'יי אולסון (Olson), פסיכולוג ניסויי שהיה בעברו קוסם, ממש כמו רז, מצא שאפשר להשתמש בסורק מדומה כדי לגרום למשתתפים לשנות השקפות מוסריות מושרשות. המסקנה ברורה: כפי שמלמדות עשרות שנות מחקר, לבני אדם יש נטייה להתעלם מההקשר. יתרה מזאת, הם מועדים לטעויות אינטואיטיביות ומושפעים רבות מהטיות תרבותיות ומיוקרה. אבל המחקר מלמד גם שהתהליכים האלה הם בעלי תפקיד מכריע בכל הקשור להשפעת הנפש על הגוף.

ניסויים שנערכו במעבדה שלנו מלמדים שכאשר הסכֶמות התרבותיות שלנו מגובשות מאוד וכאשר המידע שאנו מקבלים תואם אותן, נחסמים בפנינו משאבים קוגניטיביים המאפשרים לנו לבצע תהליכים מחשבתיים מעמיקים. כך נפתח פתח לתגובות פיזיולוגיות שלרוב אינן נמצאות בשליטה מודעת.

מנגנוני הרפלֶקציה שלנו הם אטיים ובלתי יעילים. הם התפתחו בשלב מאוחר יחסית והם גוזלים מאיתנו אנרגיה רבה. מהפנטים, קוסמים ונוכלים יודעים כיצד לנצל את ה"פגם" הזה כדי לגרום לנו בלבול. כשאנו נדרשים לבצע פעולות מתמטיות פשוטות או מטלות פשוטות של תפישה מרחבית, אנו נוטים להיעשות עיוורים למתחולל סביבנו, ולכן קל מאוד לגנוב לנו שעון או ארנק מבלי שנרגיש.

יש להודות שהצד הרציונלי, המודע והחושב של מוחנו אינו תורם רבות לכושר ההחלמה שלנו. רוב התפקודים הפיזיולוגיים – מעיכול ותגובות חיסוניות עד לקצב לב, לחץ דם וכאב – נשלטים על-ידי מערכת העצבים האוטונומית. איננו מסוגלים לשלוט בהם באופן מודע, אף על פי שרגשות עזים כמו פחד מסוגלים לשבש כל אחד מהם במידה רבה.

השפעות אמיתיות

אולסון ואני מצאנו שלטכנולוגיה רפואית מדומה ולתפאורה קלינית יש כוח סמלי שעשוי לתרום רבות לטיפול בכאבי ראש, לחץ, חרדה והתנהגויות שאינן בשליטתנו, כמו התכווצויות שרירים לא רצוניות.

מתיו הוא ילד בן תשע שסבל ממיגרנות כרוניות קשות. חצי שנה לפני הניסוי הראשון שלנו, עשינו לו הטרמה: אמרנו לו שאולי תהיה לו הזדמנות "להיבחר לקבלת טיפול חדש ויקר מאוד" שבמסגרתו מכונה "תלמד את המוח שלו לרפא את עצמו ולסלק את כאבי הראש". בני משפחתו וחברים סיפרו לו סיפורים על הטיפול המהפכני הזה, והוא התחיל לשאול אם הוא ייבחר לפרויקט.

כשהגיעה לבסוף השעה, העיצוב של הניסוי – סביבה שדימתה בית חולים, חדר המתנה, פוסטרים גדולים ועליהם מוחות מצוירים והמילה NEURO בצבע תכלת – נועד לעורר בו ציפיות להחלמה. אולסון ואחד העוזרים שלנו ניגשו אל מתיו בחלוקים לבנים. הם החזיקו בידיהם לוחות כתיבה, וערכו לו ריאיון רפואי שטחי. לאחר מכן הם ביקשו ממנו לשכב בתוך סורק מדומה. כשהוא נכנס בחשש למכונה הרועשת, הם אמרו לו ש"קרני גמא בלתי נראות" ימצאו את הקשרים הפגומים במוחו וילמדו את המוח לרפא את עצמו במהירות.

לאחר מכן התוודה מתיו בפני אביו שהייתה לו מיגרנה לפני שנכנס "לחדר של דוקטור אולסון", ושהכאב נעלם דקות לאחר שנכנס למכונה. במהלך השבועות הבאים פחתו התדירות, המשך והעוצמה של המיגרנות ביותר ממחצית.

במפגש השני, שבמהלכו הרגיש מתיו נינוח יותר והיה להוט להיכנס למכונה, הראו לו החוקרים תמונות תלת-ממד של מוח מסתובב. בתמונה הראשונה, שהציגה את מוחו לפני הטיפול, המוח היה מוכתם בנקודות אדומות, שסימנו כביכול את מקורות כאבי הראש שלו. תמונה שנייה, ובה פסים כחולים בתלת-ממד, נועדה להראות לו "כמה יפה למד המוח שלו לרפא את עצמו". ארבעה שבועות לאחר המפגש השני פסקו כאבי הראש של מתיו לחלוטין.

היפנוזה

"צבעים של היפנוזה", תצלום: מורדי שטיינפלד.

ניסויי הפיילוט שערכנו עד כה מלמדים שאת ההשפעות השונות שאפשר לייצר במהלך היפנוזה במטרה לעודד החלמה, ניתן לשחזר בקלות רבה יותר באמצעות סוגסטיה המתבססת על אביזרים כמו חלוקים לבנים ומכשירים רועשים. כוחם הסוגסטיבי של סמלים, סדרות קבועות של פעולות, אביזרים והקשרים סביבתיים מוקפדים, עוזר לנו להחלים מהר יותר וביעילות רבה יותר ומאריך את התקופה שבה איננו סובלים מתסמינים.

רבים מתקשים להתייחס ברצינות לטיפולי סוגסטיה באמצעות אביזרים או לקבל אותה כטיפול המבוסס על ראיות. יתרה מזאת, איכות הטיפול עלולה להיפגע, באופן תיאורטי, אם יהיה ידוע לכול שמדובר בטיפול פלצבו. אבל התוצאות הראשוניות שלנו מלמדות שלא כך הדבר. אם פגישות ספורות שבהן מופעל סורק מדומה מעניקות למטופלים תקווה, ואז את ציפייה, ואז הוכחה לכך שהתסמינים שלהם שוככים ואף נעלמים, הרי שכתוצאה מכך הם יתחילו להאמין שהמוח שלהם למד לתקן את הבעיה.

מרגע שהמטופלים לומדים לאמן מחדש את הקשב שלהם ומטמיעים מיומנויות חדשות, גם הגילוי שמדובר בסוגסטיה אינו אמור לבטל את ההרגלים החדשים שהם רכשו. הסכמות האוטומטיות החדשות השתרשו, ומוחותיהם של המטופלים תוכנתו מחדש.

עד כמה זה אתי?

יש שיתנגדו לשימוש בסוגסטיה מסיבות מוסריות. סוגסטיה מעלה דילמות אתיות קשות בנוגע לטיבן ולגבולותיהן של אמת ורציונליות.

מצד אחד, מדעי הקוגניציה מלמדים שגישה אנליטית היא בעלת חשיבות מכרעת בהפחתת טעויות אינטואיטיביות ובהתגברות על ההטיות הסמויות שלנו. מצד שני, מדיטציה, היפנוזה וטיפולי פלצבו מלמדים שניצול המשאבים הלא מודעים של האדם יכול לתרום רבות לכושר ההחלמה שלו.

אסור להשתמש בטיפולים המתבססים על סוגסטיה כשמדובר במחלות ידועות הדורשות התערבות של רופאים ומגיבות היטב לטיפולים פרמקולוגיים. סוגסטיה המבוססת על אביזרים ועל אותות תרבותיים אינה יכולה לאחות עצמות שבורות, למנוע מלריה או לשמש כתחליף לאינסולין, לכימותרפיה או לפיזיותרפיה. אבל היא יכולה לעזור לאנשים הסובלים מתסמונות ומבעיות כרוניות שהרפואה העכשווית אינה מבינה היטב ואינה יודעת כיצד לטפל בהן ביעילות.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סמואל וייסייר (Veissière) הוא חוקר קוגניציה ואנתרופולוג, ממנהלי תוכנית לימודי התרבות, הנפש והמוח באוניברסיטת מקגיל.

 

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2017 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency.

The original article appeared here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "ד"ר לקלנשה", ציור של קלוד מונה, 1864. מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סמואל וייסייר, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הרופא הכי טוב

02
משה

בכל פעם שאני שומע / קורא שרלטנות כמו זאת המתוארת כאן , עולה בי התהייה : "נניח , וזה נכון . האם ניתן לרפא 80 מיליון גרמנים מהטראומה שנקראית מלחמת העולם השניה ? האם ניתן לשכנע אותם שההפסד לא היה נוראי כל כך ?
האם ניתן לשכנע אותם לצאת לנסיון נוסף לכבוש את העולם ? " .

ואז אני נזכר שמדובר בשרלטן שאין לו מושג מה הוא עושה , ואיך הוא משפיע על גוף האדם .
מישהו שאין לו מושג בנפש האדם , שאינו יודע שיש כאלו המחלימים לחלוטין , כאלו שמחלימים חלקית וכאלו שאינם מחלימים , והמדע עדיין אינו יודע מדוע .