השטים אל קצה הצלחת

"לפני אלף חמש מאות שנה, כולם ידעו שהארץ היא מרכז היקום. לפני חמש מאות שנה, כולם ידעו שהארץ שטוחה. ולפני חמש עשרה דקות אתה ידעת שרק בני אדם חיים על הפלטנה הזו. דמיין מה תדע מחר" - קיי, מתוך הסרט "גברים בשחור".

הפלגה באחת מספינות הפאר שמקשטות את הימים היא לא תמיד חוויה מהנה. לא לכולם מתאים שייט אל האופק, בשעת שקיעה, בחברת מאות אם לא אלפי אנשים, ובוודאי כשמדובר בשייט שמאורגן על ידי Flat Earth International Conference, קבוצת אנשים שמאמינה שהארץ שטוחה. קבוצת ה-Flat-Earthers היא קבוצת אנשים המקדמת מודל אלטרנטיבי לצורת הארץ. הם מאמינים שהארץ נראית כדיסק ענק המוקף הרי קרח, שמעבר להם נמצא הלא נודע. לחיזוק התיאוריה הם מציגים ראיות ועובדות שאינן מקובלות על הקהילה המדעית ולעתים קרובות הם מתרכזים בתקיפת המדע ובניסיון לשלול את אמינותו. בעזרת השייט, המתוכנן לשנת 2020, מעוניינים מאמיני הארץ השטוחה להוכיח את כי המודל שלהם נכון –  ולשם כך הם ינסו להגיע אל "קצה העולם". ההרשמה, אם אתם מעוניינים, נפתחה זה עתה.

לאחרונה, נדמה שחוג המאמינים כי הארץ שטוחה הולך וגדל. חיפוש בגוגל יוביל להמוני סרטונים, חיבורים ומאמרי דעה בנושא. המידע הרב הנגיש לכל, לצד פעילותם של פעילים ומפורסמים, הביאו לכך שהתפישה הזו מאוזכרת לעתים קרובות בכתבות בעיתונים, בשירי ראפ ובציוצים בטוויטר. הפופולריות של הנושא גרמה לעיתונאים, מדענים ואפילו פסיכולוגים לנסות להבין את התופעה, ולא מזמן אף נעשה סרט תיעודי המנסה להסבירה. כל סוגי החקירה האלו מנסים את מקור המחשבה יוצאת הדופן, אולם חקירה פילוסופית עשויה להציף שאלות אחרות ורחבות יותר, אשר שמות דגש על מחשבה בכללותה ועל האופן שבו ניתן להכריע מהי דרך מחשבה טובה ומהו היסק נכון.

היטלי אזימוטי שווה-מרחק של ספירת כדור הארץ - תמונות כאלו משמשות "ראיות" בידי חסידי הארץ השטוחה, בטענת שכדור הארץ הוא דיסקה המוקפת בחומת קרח, שהיא אנטרטיקה. תצלום: ויקיפדיה

במבט ראשון נדמה שחסידי הארץ השטוחה משתמשים בפרקטיקה פילוסופית – הטלת הספק. הם מטילים ספק באמיתות שנראות לנו מובנות מאליהן, אמיתות שהתקבעו לכדי דוגמות

במבט ראשון נדמה שחסידי הארץ השטוחה משתמשים בפרקטיקה פילוסופית – הטלת הספק. הם מטילים ספק באמיתות שנראות לנו מובנות מאליהן, אמיתות שהתקבעו לכדי דוגמות. בדומה, הפילוסופיה מנסה להציב ולנסח מחדש שאלות בנוגע לאספקטים שונים בחיינו, ובין השאר שאלות על אודות הדוגמות הבסיסיות שמכוננות אותם. אמנם, החיפוש המתמיד אחר האמת מניח נקודת סוף, אבל הדרך רצופה בספקנות. רנה דקארט, למשל, בחר להשתמש בהטלת הספק כאופן החקירה שלו. במילותיו (כאן בתרגום דורי מנור ואלחנן יקירה ): "אפנה ... לערער ולהחריב בכללן את כל דעותיי הישנות״. זאת משום "שאם ברצוני להשתית דבר מה איתן ומוצק במדעים, יהיה עלי לגמור אומר לסלק פעם אחת בחיי את כל אותן דעות שהאמנתי בהן עד כה, ולהתחיל שוב הכול למן היסודות". כלומר, דקארט מחפש אחר נקודה אחת חסינה מספק שעליה יוכל לבסס את הידע שלו. משם הגיעה האמירה המוכרת: ״הנני, אני קיים״. ממנה הוא התחיל ועל גבה הוא בנה את בניין הידע שלו.

חסידי הארץ השטוחה מאמצים את המתודה הקרטזיאנית (כפי שנכתב באתר האגודה): ״שימוש ... בספק הקרטזיאני כדי להסתכל על העולם בסקפטיות, יגלה שעל תפישת הארץ העגולה והתיאוריה שלה מוטלת חובת ההוכחה ולא על הארץ השטוחה״. בדומה לדקארט, גם המאמינים במודל הארץ השטוחה סקפטיים לגבי ידיעות שהתקבעו לאורך ההיסטוריה, ובראש ובראשונה לגבי האופן שבו אנחנו תופשים את הארץ. אך בעוד שבעיני דקארט התבונה, השכל האנושי, היא הבסיס היחיד לכל ידיעה וודאית, חסידי הארץ השטוחה מאמינים שאפשר לסמוך רק על חושינו ותפישותינו הבסיסיות, בין היתר בגלל המיידיות של תפישות החושים: ״העובדה שהארץ שטוחה נגזרת מהיבטים שונים במדע ובפילוסופיה. הדרך הפשוטה ביותר להבין את טבעו האמיתי של העולם היא פשוט לסמוך על חושינו״. קלטי החושים, מעצם מיידיותם, נתפשים כאמינים ונגישים יותר מאשר תפישות מופשטות ומורכבות. תחת עיקרון זה, גילויים כמו כוח הכבידה, כמו תמונות כדור הארץ מהחלל, המתווכות לנו דרך סוכנויות חלל ממשלתיות, מוטלים בספק.

סבר שכדור הארץ עגול, אבל לא ידע לאן הגיע: "הנחיתה של קולומבוס - 12 באוקטובר 1492" (1847), ג'ון ונדרליין, תצלום: ויקיפדיה

הספק של דקארט מוביל אותו, בסופו של דבר, לאמץ את העמדה הדואליסטית – זו שטוענת לקיומם של גוף ונפש נפרדים. למרות זאת, אפשר לטעון כי המתודה הספקנית שלו, ששמה את רוב משקלה על האינדיבידואל, מניחה את היסודות לסוליפסיזם. הסוליפסיזם הוא עמדה קיצונית של פילוסופים אידאליסטים, השוללים את קיומו של עולם חומרי וטוענים כי כל הכרות תלויה באידאות (תפישות מנטליות) שנתפשות ברוחנו בלבד. ראשית המחשבה בהגותו של הפילוסוף האנגלי ג'ורג' ברקלי, בספרו "מסה על עקרונות דעת האדם״. ברקלי מזהה קשר בין תפישתו הסובייקטיבית של האינדיבידואל וכשרי ההכרה שלו. רוחנו, הוא אומר, מופעלת על ידי תפישות מנטליות, כמו למשל "השולחן שאני כותב עליו – אני טוען – קיים, כלומר אני רואה אותו וחש בו". במילים אחרות, אני מתוודע לאובייקטים שבסביבתי דרך תפישות שונות, כמו מחשבות, תחושות וקלט חושי. ברקלי שם לב לחיץ שבין עולמנו הפנימי לעולם החיצוני, המתבטא בין היתר בכך שמחשבותינו אינן נגישות לסובייקטים אחרים ללא תיווך. לדוגמה: בעת ויכוח בין בני זוג, כאשר אחד מהם משתתק לפתע, יפנה השני בשאלה ״על מה אתה חושב?״, בניסיון להבין מה עובר במוחו של השני. לדידו של ברקלי אותו "חיץ" שביני ובין העולם דומה יותר לחומה. ברקלי מסביר (כאן בתרגום: גיא אלגת): "כשם שאין באפשרותי לראות או להרגיש דבר מה מבלי לתפוש אותו למעשה, כך גם אין באפשרותי להעלות במחשבתי דבר חושי כלשהו או מושא אשר מובחן מתחושתי או תפישתי אותו״. כלומר, אני רואה את השולחן, אני שומע מוזיקה ואני טועם את האוכל (ההדגשה שלי). ברקלי מזהה שהמשותף לכלל הרשמים שיש לי הוא שהם נתפשים על ידי. אין זה משנה אם מדובר בכאב בטן או בזר פרחים –  אל שניהם אני מתוודע כשהם מפעילים את רוחי. אני יכול לדון ולחשוב על תפישותיי רק באופן שבו הן מופיעות עבורי. איני יכול לדבר על כך שהשולחן מוצק מבלי שאגע בו, או על נעימה מוזיקלית מבלי שאשמע אותה. וגם כאשר מדובר בזיכרון של אובייקט, תמיד אפנה לאופן שבו תפשתי אותו. כל ניסיון לדבר על מקור התפישה נכשל משום שזו תמיד נחשפת כתפישה שלי.

לא רק שמחשבותינו הן פרטיות, אלא נראה שאין קשר הכרחי בין תפישתנו ובין העולם החיצוני

לא רק שמחשבותינו הן פרטיות, אלא נראה שאין קשר הכרחי בין תפישתנו ובין העולם החיצוני. ברקלי שואל: ״גם אם היה זה אפשרי שעצם מוצק, בעל צורה ובעל כושר תנועה יתקיים מחוץ לרוח בהתאם למושגים שיש לנו מהגופים, כיצד היה זה אפשרי בעבורנו לדעת זאת?״. בניסיון לפתור אותה הוא פונה לשניים מהכשרים האנושיים – החושים והתבונה. פניה אל חושינו לא תספק מענה, כי הרי בכל הנוגע אליהם ולניסיון לדבר עליהם, תמיד נצטרך לפנות אל האופן שבו אנו תופשים את הקלט החושי. אם כך, אז מקורם בוודאי בתבונה. אבל ברקלי שואל, ״איזה נימוק עשוי לשכנע אותנו... להאמין בקיומם של גופים מחוץ לרוח, שעה שאפילו חסידיו של החומר בעצמם אינם טוענים לקיומו של קשר הכרחי בינם לבין המושגים שלנו?״. כל ניסיון לביסוס אובייקטיבי, כלומר חיצוני, של תפישה סובייקטיבית ייכשל. איני יכול להתחייב לשום דבר חיצוני, ונראה שאיני יכול לדבר על מקורן של תפישותיי אלא רק על רוחי שיכולה לתפוש אותן. ברקלי מסיק "קיומם אינו אלא היותם נתפשים". קיום הוא תפישה, או במילים אחרות - הקיום תלוי בתפישה.

אני רואה שהם מחזיקים ביחד, מסקנה: יש פה קונספירציה של כדורים. תצלום: שילה סונד

את תורתו של ברקלי אפשר להשוות לשאלה הקלאסית: אם עץ נפל ביער ואיש לא ראה או שמע, האם הוא נפל? התשובה המיידית תהיה כן. אבל שאלת ההמשך תהיה "כיצד אנחנו יודעים?", הרי לא ראינו או שמענו אותו נופל, אז כיצד נוכל לאשש תפישה זו? נראה שהדרך להתמודדות עם הספק אינה כל כך פשוטה.

נדמה לי שאפשר למצוא דמיון צורני בין האופן שבו הסוליפסיסטים וחסידי הארץ השטוחה מטילים ספק. בדומה לחשד של הסוליפסיסטים, שכל ידע חיצוני הוא אשליה, גם מאמיני הארץ השטוחה יחשדו באמת המונחלת מלמעלה, קרי – בידע חיצוני שלא הגיע דרך החושים. למשל הידע בדבר הימצאותם של שדות אלקטרומגנטיים, מתווך על ידי מדענים. חסידי התנועה מטילים ספק באמינותם של הגורמים המדעיים על ידי פנייה לתיאוריות קונספירציה שטוענות כי ה"אמיתות" הללו הומצאו על ידי בעלי הכח על מנת להשאיר אותנו בחשכה. כך שברגע שהקהילה המדעית נתמכת על ידי הממשל, ממצאיה נחשבים מיד לשקרים.

כיצד אפשר להראות למאמינים כי הארץ שטוחה שמודל הארץ ככדור אינו תיאורית קונספירציה אלא עובדה מדעית שהתגלתה, נחקרה והוכחה כנכונה?

במילים אחרות, אלה וגם אלה יאמרו כי אנחנו חיים באשליה. עבורם, שאלת המפתח בכל הנוגע למציאות היא ״כיצד אתם יודעים?״ האם יש דרך להוכיח לסוליפסיסטים שרשמיהם אינם רק פרי הדמיון, אלא אובייקטים בעלי קיום בעולם שהוא חיצוני לנו? וכיצד אפשר להראות למאמינים כי הארץ שטוחה שמודל הארץ ככדור אינו תיאורית קונספירציה אלא עובדה מדעית שהתגלתה, נחקרה והוכחה כנכונה?

אחד החיבורים שנדמה לי כי מצאו פתרון מעניין לסוגיה הוא הספר "על הוודאות" של לודוויג ויטגנשטיין. ויטגנשטיין מצביע על  האבסורד שעולה מהטלת הספק של חסידי הארץ השטוחה ושל הסוליפסיסטים בעזרת אימוץ ראיית העולם שלהם והניסיון להבין מה עמדה כזו דורשת מן המחזיקים בה. בואו ננסה להבין מה דורשת ראיית העולם הזו דרך אחת השאלות שמעסיקות את חסידי הארץ השטוחה (כאן בתרגום עדנה אולמן מרגלית): ״מדוע שלא אחשוב על הארץ כשטוחה ... ?״ זה בהחלט מצב עניינים המתקבל על הדעת – אנחנו יכולים לתפוש כיצד מודל כזה ייראה ומה הוא יכלול, ולכן זו בהחלט טענה לגיטימית. אך אם טענה זו מבקשת לבסס ידע חדש, נראה שהשאלה המתבקשת היא "כיצד אפשר לדעת מהי צורתה של הארץ?".

השאלה על אודות מהאדם יודע נקשרת לשאלה איך הוא יודע. כדי שנוכל לומר שאנחנו יודעים דבר מה עלינו להציג את האופן שבו הגענו לידיעה זו. בעזרת הקשר שבין ידיעה וביסוס, ויטגנשטיין מקווה ללמוד דבר מה מהותי על ידיעה וספק. אך את הקשר הזה גם הסוליפסיסטים או חסידי הארץ השטוחה מבינים, שהרי הטלת הספק שלהם מתנקזת לשאלת ביסוס הידע – או "איך אתם יודעים?" אך כמו שראינו, הסוליפסיסטים אינם ספקנים רגילים אלא ספקנים פתולוגיים. לא די שהוא אינם מסתפקים בתשובה, אלא שהם ממשיכים להטיל ספק בתשובות ההמשך, כלומר בניסיונות הצדקה לידע שבספק. במילים אחרות, כל ניסיון להראות מדוע טענה מסוימת נכונה, יגרור ספק בנוגע למשפט ההצדקה – בעזרת השאלה ״כיצד אתם יודעים?״. כך גם במקרה של חסידי הארץ השטוחה – הם יפטרו כל עובדה שנציע כהסבר אפשרי לצורתה העגולה של הארץ בעזרת השאלה ״מנין לכם שכך הם הדברים?״

זה עץ? למה? איך אני יודע? תצלום: Niko Photos

הלך מחשבה זה מזכיר את האופן שבו ילדים לומדים על העולם. הם שואלים את הוריהם שוב ושוב ״למה?״. בעיניהם העולם חדש וכדי להכירו, כלומר כדי להבין כיצד לפעול בתוכו, הם נזקקים לשאלות. לפעמים הדבר יוביל לשאלות בעלות גוון אבסורדי בעיני הבוגר – למה המלח מלוח? למה המים רטובים? ילדים הם ספקנים רדיקליים. על רוב השאלות נוכל לענות, אך מדי פעם נמצא את עצמנו עונים פשוט ״ככה״, ובכך אנו קובעים גבול שיאפשר ביסוס ידיעה. הגבול הוא תנאי הכרחי לכך שנוכל להגיע לידיעה בכלל, תנאי שמתבטא בשאלת ביסוסו של הידע, היינו כיצד אני בכלל יודע. סיפוק תנאֵי הביסוס הוא גם תנַאי מספיק להצגת הידע כוודאי.

הטלת הספק של חסידי הארץ השטוחה ממשיכה אל מעבר לגבול: הם מטילים ספק באופן כזה שמנתק את הקשר שבין ידיעה וביסוס, כך שבפועל הם מטילים ספק באפשרות לבסס ידע כלל

אולם, הטלת הספק של חסידי הארץ השטוחה ממשיכה אל מעבר לגבול. הם מטילים ספק באופן כזה שמנתק את הקשר שבין ידיעה וביסוס, כך שבפועל הם מטילים ספק באפשרות לבסס ידע כלל. עיקור האפשרות להחזיק בידע אובייקטיבי מוביל שוב לידיעה הוודאית היחידה אודות תודעתנו, או להיותנו תודעות מבודדות –  כלומר, הסובייקט יכול להתחייב רק לקיום תודעתו שלו, בעוד שקיומו של עולם חיצוני או קיומן של תודעות אחרות מוטל בספק. במצב עניינים כזה כל אחד הוא תודעה הכלואה בעולמה בלבד, מבודדת. אם כך, ובעקבות ויטגנשטיין, אפשר לחלק את הטלת הספק לשניים. מצד אחד, ספק רגיל שאותו אפשר לכנות "סקרנות", כזה ששואל על טיב העולם ומחפש ידיעה, ומצד שני, ספק "רדיקלי" שמעקר את האפשרות להגיע לידיעה, מפר את הקשר שבין ידיעה וביסוס ונוגד את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

אחת הדרכים שבעזרתן אנחנו מבססים ידע היא אל מול האופן שבו אנחנו מבינים את העולם, שאותו ויטגנשטיין מכנה "תמונת עולמנו". כדי לשפוט, אנחנו מציבים את הטענה שבספק כנגד תמונת עולמנו ובעזרת ההשוואה ביניהן אנו מגיעים להכרעה. צורת הכרעה זו מוכרת אולי יותר כהתאמה, התאמה בין טענותינו והעולם. ״היא [תמונת עולמי] מהווה את הרקע המורש של גביו אני מבחין בין אמת ושקר״. לדוגמה, כאשר יורד גשם נלבש מעיל, אך תחילה עלינו להכריע האם יורד גשם. במצב עניינים כזה נשווה בין הטענה כי יורד גשם למצב העניינים בחוץ. רק מתוך ההשוואה בין תמונת העולם לטענה, נוכל להכריע.

לא תמונת עולם של חמסין. תצלום: אלסיה קזנצבה

בעוד שאני יכול לערער על האבחנה כי יורד גשם או על התשובה לשאלה אם יש לקחת מעיל בהינתן נסיבות מסוימות, האם יש לי סיבות לערער על כך שיש לי תמונת עולם? נראה שכל מה שאני יודע על מים, רטיבות וגשם מעיד על כך שמים הם רטובים. בשונה מאבחנות כמו מתי עלי ללבוש מעיל, את תמונת העולם שלי לא רכשתי הודות לנכונותה או לנוחות שהיא מאפשרת לי – היא פשוט שם. האופן שבו העולם שם עבורי מאפשר לי רק לתארו. משפטי התיאור אמנם דומים בצורתם למשפטים אמפיריים, אך בפועל הם אינם כאלה. משפטי התיאור הם מעין אבני בניין המאפשרות לנו לבנות תמונת עולם, שהיא מסגרת כללית לפעילותם של המשפטים האמפיריים. הספקנים "הסקרנים" מבינים את הכרחיות המסגרת בניסיון לבסס ידע. לכן, הם יקבלו את התשובה "פשוט ככה" בהבנה. מנגד, הספקנים "הרדיקליים" אינם מבחנים בין משפטים אמפיריים ומשפטי תיאור, ולכן הטלת הספק אפשרית בעיניהם גם שם. אולם, הטלת ספק במשפטי התיאור תחתור תחת האפשרות להחזיק בתמונת עולם ובידע.

כיצד אנחנו יכולים לדעת שתמונת העולם שרכשנו נכונה?

אם כן, נראה כי ויטגנשטיין פתר את בעיית הספקנות הרדיקלית בהצגתו את רעיון תמונת העולם, אך דווקא רעיון זה עלול להוביל אותנו למסקנת הסוליפסיסטים. אחת מבעיותיהם הייתה היעדר הביסוס החיצוני לתמונה מנטלית פרטית. במצב החדש נראה שלכל אחד מאיתנו יש תמונת עולם פרטית, ובהיעדר ביסוס חיצוני לנכונותה של תמונת עולמנו, כיצד נוכל לדעת כי אנחנו חולקים את אותה תמונת עולם? שוב אנו מנסים להפעיל שיפוט במקום שבו איננו יכולים לעשות זאת. אנו מנסים לשפוט את המשפטים התיאוריים, אלו המאפשרים שיפוט. אם כך, כיצד אנחנו יכולים לדעת שתמונת העולם שרכשנו נכונה? האם אנחנו יכולים להיחלץ ממצב זה?

לרוב, כשאנחנו משתמשים במשפט אני יודע נראה שאנחנו מתכוונים לומר לא יכול להיות שאני טועה. למשל, כאשר אני אומר שאני יודע ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אני מתכוון לכך שלא יכול להיות שטעיתי בניסיון החישוב. 2+2 היא נוסחה פשוטה שהאדם הממוצע יצליח לפתור בקלות יחסית. אך ככל שהנוסחה הופכת להיות מורכבת יותר כך גדל הסיכוי לטעות. ברור שבמצב כזה אני עלול להתבלבל בדרך שבה אני מפעיל את כלל החיבור ולטעות. כלומר, אפשר לומר שחשבתי שידעתי כאשר דבר מה מתברר כטעות. אבל מה פירושו שאני יודע שיש עולם חיצוני? האם הכוונה היא שאיני יכול לטעות בכך שהעולם קיים?

אובייקטים פיזיים. עגולים. אדומים. פעם חשבו שהם רעילים, או מעוררי חשק. תצלום: מאי מו

כשמישהו טוען שהוא יודע דבר מה, אנחנו מצפים להבין כיצד הוא יודע זאת. כלומר, אנחנו מחכים להוכחה שתשמש כעובדה שתומכת בידיעה. אך איך אפשר להוכיח למישהו את קיומו של העולם? נראה שהעולם קיים או אינו קיים, בלי קשר לשיפוט או לרצון שלי.

כשאנו לומדים לחשב, אנחנו לומדים שבמצבים מסוימים אפשר לסמוך על פעולת החישוב. איננו לומדים להסתמך על חישובי המורים שלנו בלבד, כלומר על שינון של תוצאות חישובים אחדים, אלא אנו לומדים להפעיל החוקים שמכוננים את פרקטיקת החישוב. אנחנו לומדים, למשל, שאת פרקטיקת החישוב ניתן להפעיל במקרים מסוימים ורק במקרים אלה תהיה לה משמעות, ובמקרים אחרים הפעלת פרקטיקת החישוב תוביל להיעדר משמעות. למשל, כאשר קיבלנו עודף בחנות נפעיל את פרקטיקת החישוב כדי להבין האם קיבלנו מספיק כסף בחזרה. לעומת זאת, כאשר אנו צופים בפילים בספארי, כיצד תראה הפעלת פעולת החישוב אז? האם אנו יכולים לחשוב כיצד יראה "שני פילים שורש 2"?

באופן דומה, ויטגנשטיין טוען שהשימוש בתיאור ״אובייקט פיזי״, לדוגמה, הוא כמו כלל לימוד למי שאינם יודעים מהם אובייקטים פיזיים או כיצד עלינו לתאר קיום של אובייקט בעולם. מדובר בכלל שמלמד אותנו איך להשתמש בשפה ומה הם מושגים לוגיים. את ההנחיה ״A הוא עצם פיזיקאלי״ אנו נותנים רק למי שעדיין אינם מבינים או את משמעות ״A״ או את משמעות ״עצם פיזיקאלי״. המושגים הלוגיים הם אבני הבניין שבעזרתן אנחנו בונים את המסגרת, שהיא תמונת העולם שלנו, שמאפשרת, בין השאר, את השפה ואת המשפטים האמפיריים.

במקרים מסוימים שבהם נטיל ספק, נמצא את עצמנו מתמודדים עם משפט חסר משמעות שאין לנו דרך להתמודד איתו – זו תהיה הטלת ספק רדיקלית, כזו שמובילה לאבסורד

בקריאות מסוימות עשויה להימצא בהגותו של ויטגנשטיין נימה שמרנית. אפשר לחשוב שהוא מגן על המציאות כמו שהיא. אך נדמה לי שזו אינה מטרתו. אפשר כמובן לדמיין שינוי בשפה: ״כאשר משתנים משחקי הלשון, משתנים המושגים, ועם המושגים משתנות גם משמעויות המילים״. שינוי כזה יטמון בחובו שינוי במשמעות. אבל האם נוכל לדמיין שפה בלי משמעות? נדמה לי שלא. לפי ויטגנשטיין, כאשר אנחנו רוצים להביע משמעות בשפה אנחנו מתחייבים לחוקים. למשל, אנחנו מחויבים לחוק שאינו מאפשר לנו לדבר במטא-שפה, או מבינים שמשפטי תיאור הם משפטי לוגיקה והם המשפטים הבסיסיים ביותר. בדומה למשחק כדורסל שמתנהל בהתאם לחוקים קבועים מראש, גם השפה היא משחק, היא פועלת בהתאם לחוקים שיוצרים מסגרת של משמעות. בנוסף, במסגרת משחק-שפה אנו יכולים להטיל ספק משמעותי, כלומר, ספק שמבקש להציע אלטרנטיבה או לשאול מדוע הדברים הם כפי שהם. אולם, במקרים אחרים שבהם נטיל ספק, נמצא את עצמנו מתמודדים עם משפט חסר משמעות שאין לנו דרך להתמודד איתו – זו תהיה הטלת ספק רדיקלית, כזו שמובילה לאבסורד.

האם נמצאנו למדים שיש חלל? תצלום: ג'יימס וויינסקוט

השפה כפרקטיקה אנושית היא מוגבלת. כמו כל פרקטיקה אנושית אחרת גם בשימוש בשפה אפשר לטעות.עם זאת, טעויות בשימוש בשפה יכולות להיראות כבעלות משמעות

כדי להימנע מהיקלעות לאבסורד, אנו חייבים להניח בסיס. מסקנה זו, יציבה ככל שתראה, הייתה מושא חקירתם של הוגים לאורך ההיסטוריה. עמנואל קאנט, למשל, מניח את הימצאותם של חלל וזמן כדי לפתור את בעיית האינדוקציה. אולם נוכל לשאול כיצד אנחנו יודעים שיש חלל וזמן? נראה שאין טענה או משפט מטאפיזי שיוכיח זאת בדרך שאין עליה עוררין. עם זאת, האם אנחנו יכולים לדמיין עולם בלי חלל? נדמה שכל ניסיון לדמיין או לייצג אובייקט פיזי מצריך מאיתנו לחשוב על חלל. זה יכול להיות חלל בלתי מוגדר או חלל קטן מאוד, אבל כדי להעלות על הדעת אובייקט פיזי עלינו לדמיינו בתוך חלל. מכאן שהחלל הוא מעין תנאי אפשרות לכל פעולה של הדמיון. ומאיפה למדנו על החלל? האם אנו יודעים לדבר על קיומו באותו האופן שבו אנו יודעים לדבר על כך שיורד גשם? לא, כי הטלת ספק כזו, הטלת ספק רדיקלי בקיומו של חלל, תוביל להטלת ספק בקיומו של כל אובייקט פיזי ולחוסר משמעות ומכאן לחוסר הבנה.

ויטגנשטיין מראה כיצד השפה כפרקטיקה אנושית היא מוגבלת. כמו כל פרקטיקה אנושית אחרת גם בשימוש בשפה אפשר לטעות. עם זאת, ובשונה מפרקטיקות אחרות, טעויות בשימוש בשפה, שמטבעה היא אבסטרקטית, יכולות להיראות כבעלות משמעות, למשל כשמטילים ספק במודל העולם העגול. עם זאת, ״ספק המטיל ספק בכל אינו ספק״. שום ביסוס, שום עובדה לא תרצה את חסידי הארץ השטוחה. במקום שיראו כיצד המערכת האלטרנטיבית שהם מציעים טובה יותר, הספק הרדיקלי שלהם חותר תחת האפשרות להחזיק בידע ובמשמעות באופן כללי ולכן מאבד מכוחו. ויטגנשטיין מציע לנו את ניסוי המחשבה של משמעות הספק כבחינה אפשרית של הטלת ספק משמעותית: אם נוכל להעלות את הספק ברוחנו ואם נוכל לבססו, נראה שמדובר בספק של הסקרנים. אם הספק גורם לאובדן משמעות עלינו לעצור ולחשוב כיצד והאם הוא בכלל מבסס את עצמו.

אחרי שנתיים של כנסים, חסידי הארץ השטוחה יוצאים לשייט, כדי להוכיח את נכונות המודל שלהם. הם עוברים ממתקפה על נכונות המדע לרצון לבסס את התיאוריה שלהם. נראה שגם הם מבינים את גבולות השפה שאותם ויטגנשטיין מבקש להראות. נדמה שהם הבינו שיש דברים שאנחנו יכולים לומר על אודות העולם אבל דברים אחרים שאנחנו חייבים להראות. נחכה ונראה מה יקרה ב-2020.

בן שרוני מסיים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומתגורר בברלין

תמונה ראשית: בצל אדום: מתקלף ומכיל את עצמו. תצלום: תומס אוונס, unsplash.com

Photo by Thomas Evans on Unsplash