השיכחה הגדולה

שלוש השנים הראשונות לחיינו הן בדרך כלל תקופה נשכחת, ובאופן כללי איננו זוכרים חלק גדול מהדברים שהתרחשו לפני גיל שבע. מה בדיוק אנחנו מסתירים מעצמנו?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

אני הקטנה מבין חמישה אחים, ונולדתי שנים רבות אחרי אחיי. אמי הייתה בת שלושים וחמש כשהביאה אותי לעולם ב-1951, והתקלה הכרונולוגית הזאת הביכה אותה כל כך שהיא ניסתה להסתיר את ההיריון מאחותה. גם אחי הבכור היה נבוך עד מאוד ולא רצה לספר לחבריו בתיכון שתינוקת חדשה עומדת להצטרף למשפחה. אבל המשפחה גרה בעיירה קטנה, והשמועה התפשטה.

כמעט אף מבוגר אינו זוכר דברים מילדותו המוקדמת

גילה של אמי, והצטרפותי המאוחרת למשפחה, הכבידו גם עליי, בייחוד כשהתחלתי ללמוד בבית הספר ב-1957 ופגשתי את אימהותיהם של חבריי לכיתה. הן עדיין נכנסו להריון והביאו תינוקות לעולם! עדיין העמיסו ילדים במכוניות ונסעו לפיקניקים על גדת הנהר או לטיולים לרמה שמחוץ לעיירה, המכוסה בסלעים געשיים ובפרחי בר. הן עדיין נאלצו להתמודד עם משיכות בשיער ועם חטיפת צעצועים. אבל עד שאני התחלתי את כיתה א', אחיי ואחיותיי כבר נעלמו. שלושת הגדולים נסעו ללמוד באוניברסיטה, והצעיר נסע לפנימייה במרחק ארבע שעות מהעיירה. הבית הפך ממקום רועש מאוד למקום שקט מאוד.

עגלה אדומה, ילדים, קנדה

"ילדים קנדיים בעגלה אדומה", איור לספר ילדים, דימוי: סוזן ברטון

 

משפחתי סיפרה לי סיפורים על השנים ההן, לפני שהכול השתנה. איך אחי הבכור הדביק לי את הכינוי "אוּבַּנגי" (Ubangi, כינוי גנאי לשחורים) כי ראשי הצמיח תלתלים עבותים צפופים. איך אחי האחר נהג לארוב לי מעבר לפינות עם בובת קרוקודיל כי היא תמיד גרמה לי לצווח באימה. איך אחותי הגדולה הייתה נושאת אותי כמו קנגורו בכיסה. אבל לי עצמי כמעט אין סיפורים מאותן שנות חיים ראשונות.

כבר יותר ממאה שנה מתנהל במחקר ויכוח לגבי האפשרות שזיכרונותינו מאותן שנים מוקדמות טמונים איפה שהוא במוחנו, ואנו זקוקים רק לאות יחיד כדי לשלוף אותם

הזיכרון החזק ביותר שלי הוא ניסיונותיי הבלתי פוסקים לבלות בחברת אחיי ואחיותיי. אני זוכרת שהייתי נשלחת לישון כשעדיין היה אור בחוץ ובועטת מעליי את הסדינים בכל פעם ששמעתי את קולותיהם מגיעים מהמסדרון או מבעד לחלונות או מהחצר האחורית. לפעמים הרחתי פופקורן, ובבוקר שלמחרת הייתי מחפשת את השאריות על השטיח בסלון ומכניסה לפי את גרעיני התירס שלא פקעו. את זה אני זוכרת, ככל הנראה כי זה היה דבר שקרה לילה אחר לילה – אבא שלנו אהב פופקורן.

לפני שנים אחדות חשבתי שאולי זכיתי להזדמנות לשחזר את העבר האבוד הזה, כשהתכנסנו כולנו בצפיפות בבית אחד. האחים שלי נסעו לאגם בּאקס בסמוך להרי סיירה נבדה של צפון-מזרח קליפורניה, שם נהגה המשפחה שלנו לשכור בית מדי קיץ, עד שהייתי בת שלוש בערך, כדי להימלט מהחום של עמק סקרמנטו. הם מצאו את הבקתה הישנה שלנו בדיוק כשהייתה. אפילו השולחן שנבנה על-ידי המנסרה המקומית עדיין עמד בסלון. הם דפקו בדלת ולמרבה ההפתעה התברר שאחד מאחיי, הצעיר יותר, מכיר את השוכר הנוכחי. הוא הזמין אותם להיכנס ואמר שכולנו מוזמנים לבוא שוב ולהעיף מבט.

מספר חודשים לאחר מכן נסענו עם אבינו במעלה הכבישים המהירים, שהצרו והפכו לדרכים מאובקות החולפות בין עצי אורן כהים ועל-פני פסגות מכוסות אבן. כשהגענו לבקתה התפזרו אחיי ואחיותיי לאתרים האהובים עליהם בסביבה, אבל אני נותרתי קפואה ליד המכונית, בהלם מכך שהמקום הזה נראה שונה כל כך ממה שחשבתי שאני זוכרת.

בזיכרוני היה האגם בצדו השני של חוף זהוב, מרחק הליכה ארוכה מהבית; זכרתי את אמי עומדת על החוף רחב הידיים, שמלתה מתנופפת ברוח, ידה מסוככת על פיה. אבל קו החוף, המכוסה באבנים קטנות, שכן במרחק מטרים בודדים. זכרתי סכר מזדקר מתוך המים לא רחוק מהבית, צוק מסוכן ותלול בקצה האגם שבאחד הימים התקרבו אליו אחיי יותר מדי. אך אף על פי שזהו אגם מלאכותי לא ניתן היה לראות את הסכר מהבית. נכנסתי לבקתה בעקבות אבי, וראיתי שגודלו הזעיר של המטבח מרתק אותו. הוא פתח את הארונות השונים וצחק כשהדלתות נתקעו זו בזו במעבר הצר. "אמא שלך פשוט שנאה את המטבח הזה!" אמר. "היא תמיד הכינה ארוחות בוקר גדולות – חביתות ונקניקים ופנקייקים – ועד שהיא גמרה לנקות, אתם כבר הייתם רצים בחזרה לתוך הבית ומבקשים ארוחת צהריים".

לא זכרתי את זה. לא זכרתי את השולחן. לא זכרתי שום דבר מהמקום הזה. אחיי הדריכו אותי בתוך הבית והראו לי איפה כל אחד ישן – הם אמרו שאני הייתי בגומחה קטנה במסדרון, אף שאני זוכרת שישנתי בחדר של הוריי וצפיתי בהם נמים בדמדומי הבוקר. הם סיפרו לי דברים נוספים הקשורים לחיים שניהלנו כולנו בבקתה כי היו להוטים שאזכר, אבל שום דבר לא נראה לי מוכר. אפילו ירדתי על הברכיים והקפתי את הסלון מנקודת מבטה של פעוטה. הצצתי באדני החלון ורחרחתי את החורים שבקירות האורן והעברתי את אצבעותיי על לוחות הרצפה. שום דבר.

בית עץ

בית עץ לילדים. תצלום: discovernaturewalk

 

כעת אני מבינה שהיה מוזר מאוד לוּ הייתי זוכרת משהו מהתקופה ההיא. כמעט אף מבוגר אינו זוכר דברים מילדותו המוקדמת. יש אפילו מונח – "שיכחון ילדות", שטבע פרויד ב-1910 – לתיאור היעדר הזיכרונות של מבוגרים משלוש או ארבע השנים הראשונות לחייהם ומיעוט הזיכרונות הברורים המתגבשים לפני גיל שבע. כבר יותר ממאה שנה מתנהל במחקר ויכוח לגבי האפשרות שזיכרונותינו מאותן שנים מוקדמות טמונים איפה שהוא במוחנו, ואנו זקוקים רק לאות יחיד כדי לשלוף אותם. כשביקרתי בבקתה המשפחתית הישנה עם אחיי, קיוויתי שגם אני אצליח לשלוף אותם. הייתה לי כוונה לשלוף החוצה בכוח זיכרון סרבן באמצעות המראות, הצלילים, הריחות והתחושות הפיזיות של הבקתה. אבל מחקרים מלמדים שהזיכרונות שאנו מגבשים בשנים הראשונות לחיינו פשוט נעלמים.

פרויד טען שאנחנו מדחיקים את זיכרונותינו הראשונים בגלל טראומה מינית, אבל עד שנות השמונים הניחו רוב החוקרים שאיננו שומרים אף זיכרון ילדות כי איננו יוצרים זיכרונות – שאירועים מתרחשים וחולפים בלי להותיר חותם מתמשך במוח התינוק שלנו. ואז, ב-1987, מחקר בראשות הפסיכולוגית רובין פַייבוש (Fivush) מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, הפריך את התפישה המוטעית הזאת סופית והראה שאפילו ילדים בני שנתיים וחצי בלבד מסוגלים לתאר אירועים שהתרחשו גם חצי שנה קודם לכן.

אבל מה קורה לזיכרונות האלה? רובנו מניחים שאיננו מצליחים לשלוף אותם כבוגרים פשוט כי הם ישנים מכדי שנהיה מסוגלים למשוך אותם אל ההווה, אבל זה אינו המצב. אנחנו מאבדים אותם עוד כילדים.

הפסיכולוגית קרול פיטרסון (Peterson) מאוניברסיטת ממוריאל בניופאונדלנד שבקנדה ערכה שורה של ניסויים בניסיון לזהות במדויק את הגיל שבו הזיכרונות האלה נעלמים. ראשית, היא ועמיתיה אספו קבוצה של ילדים בגילאי 4-13 כדי שיתארו את שלושת זיכרונותיהם המוקדמים ביותר. הורי הילדים עמדו לידם ואישרו שהזיכרונות אכן מדויקים. אפילו הצעירים שבנבדקים הצליחו לתאר אירועים שהתרחשו כשהיו בני שנתיים בערך.

שנתיים לאחר מכן ראיינו החוקרים את הילדים פעם נוספת, כדי לראות אם דבר מה השתנה. יותר משליש מהילדים בגיל עשר ומעלה שימרו את הזיכרונות שהם תיארו במחקר הראשון. אבל הילדים הכי קטנים – בייחוד הצעירים ביותר, שהיו בני ארבע במחקר הראשון – כמעט לא הצליחו לזכור דבר. "אפילו כשרמזנו להם לגבי הזיכרונות הראשונים שלהם, הם אמרו: 'לא, זה אף פעם לא קרה לי'", אמרה לי פיטרסון. "שיכחון הילדות היה בפעולה לנגד עינינו".

אצל ילדים ומבוגרים גם יחד, הזיכרון מפגין בררנות מוזרה

אצל ילדים ומבוגרים גם יחד, הזיכרון מפגין בררנות מוזרה. באחד ממאמריה, פיטרסון מציגה בפני הקוראים סיפור העוסק בבן שלה ובזיכרון ילדות שנעלם. היא לקחה אותו ליוון כשהיה בן שנה ושמונה חודשים בלבד, ובזמן שהיו שם הוא התלהב מאוד מחמורים שראה. אבל עד שהגיע לגיל בית ספר הוא כבר שכח אותם לגמרי. כשהיה בגיל ההתבגרות, הוא נשאל מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלו, ובמקום לציין את החמורים היוונים יוצאי הדופן, הוא נזכר ברגע שהתרחש זמן לא רב לאחר מכן באותה נסיעה ליוון, כשאישה נתנה לו הרבה עוגיות, בזמן שבעלה הראה להורים שלו בית שהם תכננו לקנות.

ילדה קטנה, מחשבות, זיכרון

ילדה קטנה נזכרת. תצלום: ריאן ון דה קירקהוף

 

לפיטרסון לא היה מושג למה הוא זוכר דווקא את זה – זה היה רגע סתמי לגמרי שהמשפחה לא נהגה לדבר עליו כלל בשיחותיה. כדי לנסות להבין למה זיכרונות אחדים שורדים ואחרים נעלמים, היא ועמיתיה בחנו שוב את זיכרונותיהם של הילדים. הם הגיעו למסקנה שאם הזיכרון הוא רגשי מאוד, ישנה סבירות גדולה פי שלושה שהילדים ישמרו אותו גם שנתיים לאחר מכן. כשמדובר בזיכרונות עמוסים בפרטים – כלומר כשהילדים הבינו מי, מה, מתי, איפה ולמה – הסבירות שהם ישמרו אותם הייתה גדולה פי חמישה מהסבירות שהם ישמרו שברי זיכרונות חסרי הקשר. ובכל זאת, גם זיכרונות משונים וחסרי חשיבות כמו שלל העוגיות מיוון נותרים עמנו לעתים, ומתסכלים את האדם שרוצה לבחון במבט מעמיק את עברו המוקדם.

כדי לייצר זיכרונות ארוכי טווח, מגוון של גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים צריכים להשתלב זה בזה, ולרוב הילדים חסרים המנגנונים הנדרשים כדי לייצר את השילוב הזה. חומרי הגלם של הזיכרון – המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים והתחושות הפיזיות של חוויות היומיום – מתועדים ברחבי הקורטקס, מקום משכנה של ההכרה. כדי שחומרי הגלם האלה יהפכו לזיכרון, עליהם לעבור תהליך של התלכדות בהיפוקמפוס, אזור במוח הנקרא על-שם הדמיון שלו לסוסון ים וממוקם מתחת לקורטקס. ההיפוקמפוס לא רק מלכד קלטים שונים מהחושים שלנו והופך אותם לזיכרון חדש, אלא גם קושר את המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים והתחושות הפיזיות לקלטים אחרים שכבר אוחסנו במוח. אבל אחדים מאזורי ההיפוקמפוס אינם משלימים את התפתחותם עד גיל ההתבגרות, ולכן למוחם של ילדים קשה יותר לבצע את התהליך הזה במלואו.

"כל כך הרבה תהליכים ביולוגיים צריכים לקרות כדי שנאחסן זיכרון", אמרה לי הפסיכולוגית פטרישיה באואר (Bauer) מאוניברסיטת אמורי. יש "מרוץ לייצוב וגיבוש הזיכרון לפני שנשכח אותו. זה כמו להכין ג'לי: את מערבבת את זה, מכניסה לתבנית ומכניסה למקרר כדי שיתגבש, אבל בתבנית שלך יש חור קטנטן. את פשוט מקווה שהג'לי – הזיכרון שלך – יתגבש לפני שידלוף מבעד לחור הקטנטן".

יתרה מזאת, לילדים קטנים אין תפישה טובה של מהלך הזמן. חולפות שנים עד שהם מצליחים להשתלט על קריאת שעונים ולוחות שנה, ולכן קשה להם למקם אירוע נתון בזמן ובמרחב. וגם אין להם אוצר המילים הנדרש לתיאור האירוע, ובלי אוצר המילים הם אינם מסוגלים לייצר את הנרטיב הסיבתי שפיטרסון מצאה בשורש הזיכרון המגובש. ואין להם תחושת עצמי מפותחת, שתעודד אותם לאגור חוויות ולבחון אותן כחלק מנרטיב חיים המתפתח והולך.

כיוון שהם רעועים כל כך, זיכרונותיהם של ילדים מועדים לתהליך המכונה "גריסה" (shredding). בשנותינו הראשונות אנו יוצרים בקדחתנות נוירונים חדשים בחלק של ההיפוקמפוס המכונה dentate gyrus, וממשיכים ליצור אותם לאורך כל חיינו. מחקר שערכו לאחרונה חוקרי המוח פול פרנקלנד (Frankland) ושִׁינה ג'וסלין (Josselyn) מבית החולים לילדים SickKids בטורונטו, מלמד שהתהליך הזה, המכונה "נוירוגנזה" (neurogenesis), עלול לגרום בפועל לשכחה על-ידי שיבוש המעגלים של זיכרונות קיימים.

זיכרונותינו עלולים גם להשתבש כאשר זיכרונות של אנשים אחרים מאותו אירוע מחדירים למוחנו מידע חדש – בייחוד כשהמידע הזה דומה מאוד למידע שכבר מאוחסן אצלנו. לדוגמה, אתם פוגשים מישהו שאת שמו אתם זוכרים, אבל בהמשך היום אתם פוגשים אדם נוסף בעל שם דומה, ופתאום אינכם בטוחים איך קוראים לאדם הראשון. אנחנו עלולים גם לאבד זיכרונות כשהסינפסות שמקשרות בין נוירונים מתנוונות מחוסר שימוש. "אם אתם אף פעם לא משתמשים בזיכרון הזה, אז לפעמים הסינפסות מגויסות למטרה אחרת", אמרה לי באואר.

זיכרונותינו מועדים פחות לגריסה ולשיבוש כשאנו גדלים. רוב הזיכרונות המגובשים שאנו נושאים עמנו אל המשך חיינו נוצרים בשלב שנקרא reminiscence bump ("היזכרות מוגברת"), בין הגילים 15-30, כשאנו משקיעים אנרגיה רבה בבחינת כל דבר ובניסיון להבין מי אנחנו. האירועים, התרבות והאנשים שאליהם נחשפנו באותה תקופה נותרים איתנו, ואף עשויים להאפיל על המאפיינים של ההווה המזדקן שלנו, כך טוענת באואר. הסרטים שראינו אז היו הכי טובים, וגם המוזיקה, האופנה הפוליטיקאים, החברויות, הרומנים וכו'.

לילדים בסין יש פחות זיכרונות מוקדמים מאשר לילדים בקנדה. לטענת החוקרים, ניתן לייחס לממצא זה הסבר תרבותי

מובן שלחלקנו יש יותר זיכרונות מהילדות המוקדמת מאשר לאחרים. נראה שהדבר מושפע בין היתר מהתרבות המשפחתית. במחקר שערכה פיטרסון ב-2009 בשיתוף עם צ'י וונג (Wang) מאוניברסיטת קורנל שבניו יורק ויוּבּוֹ האוּ (Hou) מאוניברסיטת בייג'ינג, נמצא שלילדים בסין יש פחות זיכרונות מוקדמים מאשר לילדים בקנדה. לטענת החוקרים, ניתן לייחס לממצא זה הסבר תרבותי: סינים מוקירים את האינדיבידואליות שלהם פחות מאשר תושבי צפון אמריקה ולכן מקדישים פחות זמן לעיסוק ברגעי חייו של הפרט. קנדים, לעומת זאת, מתחזקים את זיכרונותיהם ומשמרים את כושרן של הסינפסות האחראיות לזיכרונותינו האישיים המוקדמים. במחקר מ-2012, שנערך בראשות הפסיכולוגית פדריקה ארטיולי (Artioli) מאוניברסיטת אוֹטָגוֹ בניו זילנד, נמצא שמתבגרים ובני עשרים פלוס ממשפחות איטלקיות מורחבות הגרות יחד היו בעלי זיכרונות מוקדמים יותר ומפורטים יותר מאשר צעירים ממשפחות איטלקיות גרעיניות, ככל הנראה כתוצאה מהעלאת זיכרונות פעילה יותר במשפחה.

ילדים, סין

ילדים בסין. תצלום: Gobal Panorama

 

אבל לא חייבים לגור עם קרובי משפחה רבים כדי לשמר את זיכרונותיהם של ילדים. המחקר של באואר מצביע גם על חשיבותה של "הסטה אימהית של השיחה", כלומר מה שקורה כשהאם (או מבוגר אחר) יוזמת שיחה ערה לגבי אירועים מהעבר, שבמהלכה היא מעבירה תמיד את כדור ההיזכרות אל הילדה או הילד ומזמינה אותם לתרום לסיפור. "אינטראקציות מהסוג הזה מעשירות את הזיכרון לאורך זמן", אמרה לי באואר. "הן לא מבטיחות שהילדים יזכרו אירוע מסוים, אך הן בונות שריר. הילדים לומדים לשמר זיכרונות ומבינים אילו חלקים בסיפור לשתף. במהלך השיחות האלה, הילדים לומדים לספר סיפור".

אם לשאול את אנלוגיית הג'לי של באואר, תמיד חשדתי שהחור בתבנית הג'לי של אמי היה קטן מהחור בתבנית שלי, ולכן היה לה קל יותר לשמר מידע עד שהוא התגבש והפך לזיכרון. נראה שהיא זוכרת כל דבר ודבר שקרה בילדות שלי, בילדות של אחיי ואחיותיי ובשש השנים הראשונות לחייה שלה. היא זכרה היטב את הריב בין אמה לאביה, שבסופו הוכתה אמה ואיבדה את ההכרה, ואביה שלח אותה לומר לשכנים שבאו לבקר, שאשתו ישנה. היא זכרה את היום שבו סבתי לקחה אותה ואת אחותה, והן עברו יחד מנברסקה לנבאדה, וכל כלי הבית הלא רצויים הושארו פזורים על המדשאה שבחזית הבית כדי שאנשי העיירה יוכלו לבחון אותם ולהתמקח עליהם. את היום שבו הרופא הוציא את התוספתן שלה על שולחן המטבח. את היום שבו עשתה במכנסיים בבית הספר, והנזירות הכריחו אותה ללכת הביתה בקור עז כל כך שתחתוניה קפאו. שאלתי את עצמי אם הזיכרונות האלה צלולים כל כך כי מדובר באירועים נוראים, בייחוד בהשוואה לאירועים הלא מעניינים לכאורה של שנות חיי הראשונות.

כעת אני חושדת שיכולתה של אמי לספר את סיפור ילדותה קשורה גם לאוסף האנשים המקובצים במרכזו. אמה הצעירה, שברחה מנישואים כפויים, ונסוגה אל ביתו הצפוף של אחיה כשהיא אוחזת חזק בשתי בנותיה. ואחותה, המבוגרת ממנה בשלוש שנים, הייתה שם תמיד כדי לספק תגובות, תשובות לשאלות.  אמי ואחותה דיברו כל כך הרבה על חייהן שלבטח היה נדמה להן שדברים לא באמת קרו אלא אם הן סיפרו עליהם זו לזו. ואמנם, כשדבר מה השתבש בביתנו נשמעה הלחישה "אל תספרו לדודה הלן!", ואילו אצל בני דודינו היו לוחשים "אל תספרו לדודה קתלין!" בכל פעם שמשהו לא התנהל כשורה.

יכול להיות שבתבנית הג'לי שלי יש חור גדול מאוד, אבל אני גם תוהה שמא מנגנון סיפור הסיפורים וגיבוש הזיכרונות של משפחתנו התקלקל מתישהו לפני שבאתי לעולם. אחיי ואחיותיי היו משוגעים עליי – כך אומרים לי, ואני מאמינה – אבל תפקידם היה לצאת לעולם ולרכוב על סוסים ולשחק פוטבול ולזכות בתחרויות איות ולהסתבך בכל מיני צרות, ולא לדבר עם תינוקת. ומתישהו בין הלידה שלי לבין התקופה שבה הם עזבו את הבית, עברה אמא שלנו התמוטטות עצבים שהפכה לעשרים שנות דיכאון ואגורפוביה. היא יכלה להיכנס למכולת רק אם אבא שלי עמד קרוב אליה, כשהוא אוחז בעגלה ומחזיק ברשימת קניות. אפילו כשהיא הלכה למספרה כדי שיקצרו את שערה, יעצבו אותו ויכניעו אותו בספריי, ישב אבי לצדה וקרא בוול סטריט ג'ורנל בזמן שהיא התבשלה תחת אחד ממייבשי השיער האלה שעוטפים את הראש. בבית היא בילתה זמן רב בחדרה. אף אחד לא באמת ידע מתי התפרץ העצב של אמי ומתי החלה נסיגתה מהעולם – ועכשיו היא לא פה לספר לנו – אבל יכול להיות שזה קרה כשהייתי קטנה מאוד. אני זוכרת רק דממה.

שלוש או ארבע השנים הראשונות לחיינו הן העמודים הראשונים של סיפור העצמי שלנו, וריקנותם מטריפה ומבלבלת אותנו. כפי שאמר פרויד, שיכחון הילדות "מסתיר מאיתנו את שנותינו הראשונות והופך אותנו זרים לתקופה ההיא". זוהי התקופה שבה אנו הופכים ממה שגיסי מכנה "כיכר לחם עם מערכת עצבים" לבני אדם תבוניים. אם איננו זוכרים כמעט שום דבר מהשנים ההן – לא התעללות ולא הערצה נלהבת – האם משנה בכלל מה קורה אז? אם עץ נופל ביער ההתפתחות הראשונית, ואין לנו המוח והכלים הקוגניטיביים לאחסן זאת בזיכרון, האם נפילתו עדיין משפיעה על מי שאנחנו?

באואר אומרת שכן. גם אם איננו זוכרים אירועים מתחילת חיינו, הם מותירים חותם באופן שבו אנו מרגישים ומבינים את עצמנו, את האחרים ואת העולם כולו – לטוב או לרע. יש לנו השקפות מורכבות לגבי ציפורים, כלבים, אגמים, הרים ועוד, אפילו אם איננו זוכרים את החוויות שהולידו את ההשקפות האלה. "את לא זוכרת שהלכת להחליק על הקרח עם דוד הנרי, אבל את מבינה שהחלקה על הקרח וקרובי משפחה שבאים לביקור זה כיף", הסבירה באואר. "יש לך תחושת בטן שאומרת אם אנשים הם נחמדים או לא, ועד כמה אפשר לסמוך עליהם. אולי אף פעם לא תביני בדיוק איך למדת את לזהות את זה, אבל אלה דברים שאת פשוט יודעת".

אנחנו גם הסיפור שאנו כותבים על עצמנו, הנרטיב האישי שמעניק פירוש ומשמעות לדברים שאנחנו כן זוכרים ולדברים שאחרים מספרים לנו על אודותינו.

ואנחנו איננו סך כל זיכרונותינו, לפחות לא בכל המובנים. אנחנו גם הסיפור שאנו כותבים על עצמנו, הנרטיב האישי שמעניק פירוש ומשמעות לדברים שאנחנו כן זוכרים ולדברים שאחרים מספרים לנו על אודותינו. מחקר שערך דן מקאדאמס (McAdams), פסיכולוג מאוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי ומחבר הספר The Redemptive Self ("העצמי הגואל", משנת 2005), מלמד שהנרטיבים האלה מנחים את התנהגותנו ומתווים את דרכנו אל העתיד. ומי מאיתנו שיש לו סיפור של גאולה, שבו הוא מוצא אור אפילו במצוקות העבר, הרי עליו שפר הגורל יותר מכול.

קוקודריל, מאוהב, פרח

"קוקודריל מאוהב", César Astudillo (ציור של Ada)

 

כלומר הסיפורים שלנו אינם רק מקבץ של עובדות עירומות החקוקות על לוחות אבן. אלה נרטיבים שנעים ומשנים צורה. זה הבסיס שעליו בנויים טיפולים פסיכולוגיים רבים. והנה אחד ההיבטים המעודדים בהזדקנות: הסיפורים שלנו על עצמנו משתפרים והולכים. "ככל שאנו מזדקנים אנחנו נוטים, משום מה, לשים את הדגש על החיובי", אמר לי מקאדאמס. "יש לנו נכונות רבה יותר, או מוטיבציה רבה יותר, לראות את העולם במשקפיים ורודים. אנחנו מפתחים הטיה חיובית בנוגע לזיכרונות שלנו".

ככל שאנו מזדקנים אנחנו נוטים, משום מה, לשים את הדגש על החיובי

איני מצליחה לגרום לעצמי לזכור את תחילת חיי, עם אחיי ואחיותיי לצדי ואמי לפני ההתמוטטות, אפילו כשאני מבקרת באידיליה שעל ההרים, המקום שבו נפרשו הקיצים של התקופה ההיא. אבל אני מסוגלת להשתמש במבט הרך שההזדקנות מביאה עמה, ובמחקריהם של חוקרי הזיכרון, כדי לגולל על הדפים הריקים האלה סיפור שאינו מוכתם באובדן.

אני בוטחת ואופטימית מטבעי, ולפעמים אני חוששת שהתכונות האלה מעידות על חולשה אינטלקטואלית, אבל אני מחליטה לפרש אותן כגישות לחיים שפיתחתי בעקבות מגוון של חוויות עם משפחתי האוהבת באותן שנות חיים ראשונות – אף שאיני זוכרת את החוויות ההן. איני זוכרת, אבל אני מחליטה לדמיין את עצמי בחיקם של אחיי ואחיותיי בעודם מקריאים לי סיפורים, או שרים לי שירים, או מראים לי את זרועותיו המתנענעות של סרטן נהרות מהאגם. אני מדמיינת את עצמי על כתפיהם, כשאצבעותיי תחובות בשיערם המתולתל, מסימני ההיכר של משפחת אולסון.

אני מדמיינת אותם מקריאים לי בסבלנות את שורות השיר The Night Before Christmas, שוב ושוב, שעה אחר שעה, יום אחרי יום, כי מישהו עשה זאת מן הסתם – אמי אמרה שבגיל שנתיים כבר ידעתי לדקלם את כל השיר. לא שהם זוכרים שהם הקריאו לי את השיר, הרי רובם היו מתבגרים בשלב הזה, וכל מעייניהם היו נתונים למפגשים עם אנשים ועם תרבות שיגדירו את תחושת העצמי שלהם למשך שנים רבות. אבל אני אדמיין ואשחזר את המראות, עבורי ועבורם גם יחד. כי בעבר המשותף שלנו לבטח הייתה הרבה מתיקות כזאת, אם לשפוט לפי הקשרים החמים שלנו כיום. פשוט שכחנו את הפרטים.

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קריסטין אולסון (Ohlson) היא כותבת עצמאית שמאמריה פורסמו בניו יורק טיימס ובכתבי עת אחרים. ספרה האחרון הוא The Soil Will Save Us (משנת 2014)

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

זיכרונות ילדות. תצלום: איימי טרז'ר, unspalsh.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קריסטין אולסון, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על השיכחה הגדולה