השלום מתחיל בבית

דיפלומטיה לטובת שלום ויציבות אינה יכולה להתעלם ממצבם של האזרחים במדינות ברחבי העולם
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

כיצד אמור מדינאי לקדם את האינטרסים של מדינתו? בשאלה זו עוסקים דיפלומטים מאז לידת מדינת הלאום. ומבין הדיפלומטים האמריקנים, הנרי קיסינג'ר הוא נציגה הבולט ביותר של גישת ה"ריאל פוליטיק", הגורסת שעבודתו של מדינאי היא לנהל את קשרי המדינה – עם בעלות ברית ויריבות גם יחד – באופן שיסייע לה למקסם את ביטחונה, שגשוגה ועוצמתה.

לשיטתו של קיסינג'ר, הפגם הטראגי של אמריקה הוא האמונה באוניברסליות של עקרונותיה, והשאיפה להפיץ את זכויות האדם הניתנות לאזרחיה אל מעבר לגבולותיה. התפישה ה"משיחית" הזאת, כפי שהוא עצמו תיאר אותה, הובילה את המדינאים האמריקנים שוב ושוב לקבל החלטות החותרות תחת האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית ומחלישות את מעמדה בעולם – החל בפעולות צבאיות-הומניטריות הגובות מחיר כבד, וכלה בהפסקת התמיכה במנהיגים שאמנם מדכאים את עמם, אך בכל זאת עזרו לנו לשמור על ביטחוננו.

בספרו "דיפלומטיה" כתב קיסינג'ר: "שום אומה לא תבעה מעצמה מעולם תביעות מוסריות כפי שעשתה זאת אמריקה, ושום אומה לא התייסרה כמוה בגלל הפער בין ערכיה המוסריים, שהם מוחלטים מטבעם, ובין חוסר השלמות הטבוע במצבים הקונקרטיים שבהם יש ליישמם". מכאן משתמע כי החשיבות שאנו מייחסים להשפעת פעולותיה של אמריקה על אנשים מחוץ לגבולותיה עומדת לעתים קרובות בניגוד ישיר למדיניות שתיטיב עם האנשים שבתחומה. קיסינג'ר וחבריו הריאליסטים טענו כי מוטב למדינה ששליחיה יתמקדו בניהול קשרים בין מדינות.

צבא ארצות הברית באפריקה

צבא ארצות הברית פועל באפריקה בשיתוף עם צבאות מקומיים לשמירה על היציבות. תצלום: US Army Africa

האופן שבו ממשלות מתייחסות לאזרחיהן חשוב כי הוא עלול להשפיע ישירות על השלום הבינלאומי ועל הביטחון הבינלאומי

ברצוני להציג משנה פשוטה שאינה אמורה עוד להיות שנויה במחלוקת: ברור כעת כי האינטרסים הלאומיים שלנו מושפעים רבות לא רק מהמתרחש בין מדינות, אלא גם מיחסן של מדינות לתושביהן. גם אם נסכים עם קיסינג'ר שמדינות שואפות, מטבען, למקסם את האינטרסים שלהן, הרי האינטרס שלנו תובע מאיתנו לחתור לשיפור הביטחון האנושי בשם הביטחון הלאומי.

האופן שבו ממשלות מתייחסות לאזרחיהן חשוב. הוא חשוב, כי הוא עלול להשפיע ישירות על השלום הבינלאומי ועל הביטחון הבינלאומי – ולכן גם על האינטרסים הביטחוניים הלאומיים שלנו. ראו לדוגמה את רוסיה, שם אמהותיהם של חיילים אשר נהרגו בלחימה במזרח אוקראינה דרשו מידע על מות בניהן, אך קיבלו בתמורה איומים, הטרדות ולעתים אף תביעות. מדוע? כי המוות של בניהן הוא הוכחה בלתי ניתנת להפרכה ללחימה המתמשכת של הצבא הרוסי במזרח אוקראינה. כתוצאה מהתקפה זו ומהתקפות דומות על עיתונאים עצמאיים, פעילי זכויות אדם ופעילים הדורשים שקיפות ממשלתית, נגזל מהעם הרוסי מידע על העימות שממשלתם מעורבת בו, ונגזלת ממנו זכותו להביע דעה לגבי עימות זה, אף על פי שייתכן כי רוסים רבים היו מתנגדים לו, לוּ היו מודעים להיקפו האמיתי ולמחירו הכבד.

לא רק העם הרוסי נפגע מהשתקת הדיון בפעילותה הצבאית של הממשלה, אלא העולם כולו. כשמעצמה עולמית וחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם מנסה להרחיב בבוטות את הטריטוריות שלה על-ידי גדיעת חלק ממדינה שכנה, היא פוגעת בנורמה בינלאומית יסודית התורמת לביטחונן של כל אומות העולם. העם הרוסי עשוי לדרוש לשים קץ למתקפות האלה, אך הצנזורה הממשלתית ודיכוי קולות כמו אלה של אימהות החיילים המתים, מונעות את התפתחותו של דיון רציני בנושא. למען האמת, השתקת הקולות הביקורתיים בתוך רוסיה עוזרת לממשלה לבצע פעולות שמערערות באופן מהותי את היציבות גם מחוץ לגבולותיה.

במדינות כמו ונצואלה וסין אנו עדים להשפעות המחרידות של הדיכוי הממשלתי, ולא רק דיכוי של לוחמי זכויות אדם, אלא של כל מי שקורא תיגר על הגרסה הרשמית לאירועים שונים, אפילו בסְפֶרה הכלכלית. כשאנשי עסקים בכירים, עיתונאים וכלכלנים סופגים ביקורת על הפצת מידע כלכלי אובייקטיבי; כשפוסטים בבלוגים וכתבות חדשותיות מצונזרים מכיוון שהציגו שאלות לגיטימיות לגבי נתוני ייצור ממשלתיים מנופחים, ערכי מטבע מפוקפקים או פקידי ממשל מושחתים; כשהפחד מונע מאזרחים לשתף נתונים מדויקים לגבי שווקים או להמליץ על רפורמות שישפרו את יעילותם – או אז נוצר מחסור במידע אמין וברעיונות חדשניים, שלא רק פוגע בכלכלתה של אותה מדינה, אלא מאיים על יציבותו של השוק האזורי, ואף הגלובלי, בתקופה זו של תלות הדדית גוברת והולכת.

מפגין נגד הממשלה, ונצואלה

מפגין נגד הממשלה, ונצואלה. תצלום: Marquinam

לאור כך, עלינו לעשות מאמץ כן ומתמשך להבין כיצד המדיניות שלנו משפיעה על אזרחי מדינות אחרות, וכיצד הם תופשים אותה. אם המדיניות שלנו מובילה למצב שבו אזרחי מדינות אחרות תופשים את הממשל האמריקני כיריב ולא כבן-ברית, כגורם המאפשר דיכוי ולא כאביר זכויותיהם, אזרחים אלה עלולים לבצע פעולות שיפגעו משמעותית בביטחוננו.

הביטו, לדוגמה, בגל אי-היציבות שמציף את המזרח התיכון. יש הטוענים כי הדרך הטובה ביותר להילחם בקיצוניים אלימים היא הגדלת התמיכה הצבאית שלנו במשטרים הרודניים באזור, כחלק מהמאבק בטרור. חסידי גישה זו טוענים לעתים תכופות, ובצדק, שהממשלות האלה הן מקורות חיוניים למודיעין ושותפות פוטנציאליות למאבק בטרור, ושיש להן, או אמור להיות להן, מונופול על השימוש באלימות. עם זאת, הם טועים בטענתם שלוּ היינו משקיעים מאמץ רב יותר במהלך האביב הערבי בשמירה על כוחו של דור המנהיגים הקודם, היה ניתן לשמור על ה"סדר" ולמנוע את הסערה המתחוללת כעת.

כשרואים כיצד טרוריסטים מנצלים את העימותים שהתגלעו בעקבות האביב הערבי כדי להרחיב את פעילותם, לגייס חברים חדשים ולהוציא לפועל פיגועים, אין זה מפתיע לשמוע גורמים מסוימים מביעים נוסטלגיה לשקט היחסי, המוכר, ששרר במזרח התיכון לפני האביב הערבי. אך בבסיס הטיעון הזה נמצאת ההנחה שלארצות הברית היה הכוח להחזיר את שד האביב הערבי לבקבוק, קרי שהיא הייתה יכולה לשכנע מיליוני מפגינים המסכנים את חייהם להשלים עם המשטרים האכזריים שניסו להחליף, או להפעיל בעצמה כוח אדיר כדי לסלק את ההמונים מהרחובות. איני מאמינה שאלימות הייתה מצליחה להדוף את התנועה העממית, כיוון שאנשי המזרח התיכון איבדו את הפחד. מרגע שהמנהיגים איבדו את הלגיטימיות בעיני רוב אזרחיהם, השאלה כבר לא הייתה אם הם ייפלו, אלא איך ומתי ייפלו, ובעיקר מי ימלא החלל שיותירו.

עלינו להכיר בכך שמשטרים אלה היו רודניים ומושחתים, ושהם אחראים לחלק ניכר מהאלימות והתסיסה שאנו רואים כיום במזרח התיכון. מנהיגים כמו חוסני מובארק, מועמר קדאפי וזין אל-עאבדין בן עלי הם שסללו את הדרך למהפכות המטלטלות הפוגעות באינטרסים שלנו כעת, כיוון שבמשך עשרות שנים הם בלמו את התפתחותם של מוסדות עצמאיים ומנעו אבולוציה פוליטית במדינותיהם. אף על פי שהמהפכות האלה פוגעות ביציבות האזורית והעולמית, אין שום דבר "ריאליסטי" בהנחה ששליטי הדור הישן יכולים לשלוט לנצח על-ידי דיכוי, או שאם נסייע להם לשמר את אחיזתם בשלטון נייצר, בטווח הארוך, יציבות רבה יותר בדמוקרטיות מערביות.

בעיראק, היה זה שלטונו הכיתתי, המושחת והדכאני להחריד של ראש הממשלה נורי אל-מאלכי שדרבן חלק מהסונים לתמוך בדאעש, בשעה שארגון טרור זה הרחיב את דריסת הרגל שלו באופן שיטתי. בסוריה, דבר לא עודד גיוס של קיצונים אלימים יותר מפעולותיו של משטר אסד, שהפציץ אזרחים, הרעיל אותם בגז והרעיב אותם. במצרים, בתי הכלא המזעזעים של המדינה שימשו כחממה לגורמים קיצוניים. אלה אותם בתי כלא שבהם מוחזקים כעת שלא בצדק אלפי מפגינים בלתי אלימים, יריבים פוליטיים, עיתונאים עצמאיים ואינספור אחרים.

למדנו גם שכאשר ממשלות מדכאות את אזרחיהן בשם המלחמה בטרור, הן מנכרות את הקהילות שלתמיכתן הן זקוקות כדי להיאבק ביעילות בקבוצות קיצוניות. כשאזרחי מדינות אלה רואים חיילים ושוטרים פוגעים באזרחים חפים מפשע בשם הביטחון, וכשחלקם אף מתחיל לפחד מכוחות הביטחון הממשלתיים עוד יותר מהקיצוניים האלימים, אין לאזרחים תמריץ למסור לממשלה מידע חיוני ללכידת טרוריסטים.

כיכר תחריר, מרפאה

מרפאת רחוב לטיפול בנפגעים מפעולות כוחות הביטחון בכיכר תחריר, 2011. תצלום: Al Jazeera English

כיצד תשתנה מדיניות החוץ שלנו אם נקבל את העובדה שהאינטרסים שלנו כרוכים לא רק באינטרסים של ממשלות אחרות, אלא גם באינטרסים של האזרחים שממשלות אלה אמורות לשרת?

ראשית, עלינו להרחיב את טווח שותפינו הדיפלומטיים. קשרים בין ממשלות הם חשובים ביותר, אך עלינו להעמיק את הידע שלנו לגבי האנשים שחיים במדינות אלה. דיפלומטים צריכים לבלות זמן רב יותר מחוץ למשרד ולהיפגש עם האנשים המושפעים מהמדיניות שהם דנים בה, לחזות במו עיניהם בהשלכותיה ולפתח את המיומנות והאינסטינקטים הנדרשים כדי לחזות כיצד קהילות שונות יחוו ויפרשו החלטות עתידיות. המגע עם האזרחים יעזור לנו גם למתן את תהליך ההפשטה הבלתי נמנע שעלול להפריע לנו לחזות את ההשלכות של פעולותינו על אזרחים מן השורה.

אל לנו להסתפק בפיתוח קשרים עם ארגוני חברה אזרחית מוכרים. עלינו לפנות גם לארגוני מורים, איגודי עובדים ואנשי עסקים בולטים – ולא רק בקרב קבוצות רוב, אלא גם בקרב קבוצות מיעוט שקשה יותר למצוא ולשמוע. מעורבות מסוג זה דורשת השקעה דיפלומטית רבה יותר דווקא בתקופה שבה ממשלות – כולל הממשל האמריקני – ניצבות בפני לחצים כבדים התובעים לצמצם את המשאבים המוקדשים לפעילות בחו"ל ולבצר את נציגי המדינה בשגרירויות דמויות-מצודה באותם אזורים שבהם הקשרים עם האזרחים נחוצים לנו יותר מכול. מנהיגינו צריכים להסביר לציבור מדוע איננו יכולים לנתק את עצמנו מבעיות אלה, ומדוע הרחבת היקף המעורבות הדיפלומטית שלנו חיונית לביטחון הלאומי.

דרך נוספת להגיב לתמורה המדינית המתחוללת בעולם היא השקעה רבה יותר בשותפויות וביכולות הנדרשות להתמודדות עם איומים עכשוויים, שמעצם טבעם דורשים תגובה גלובלית. מובן שהצורך בבריתות אינו חדש. מאז קום מדינת הלאום, דיפלומטים מבינים שכדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם יש לבנות שותפויות בינלאומיות. אך הדבר המייחד חלק גדול מהבעיות שלנו כיום הוא שאת רובן אי אפשר לפתור בעזרת קואליציה או ברית של מעצמות. כדי לבלום את שינוי האקלים, וכדי למנוע את מגוון ההשלכות הכלכליות, הביטחוניות והסביבתיות שלו, אין די בהפחתת פליטות הפחמן של ארצות הברית ואירופה. כדי למנוע מתקפות טרור נגד אזרחינו, לא מספיק פשוט למנוע מהטרוריסטים דריסת רגל אצל שותפותינו. אם ברצוננו לעצור התפרצות של נגיף קטלני ולמנוע מגיפה גלובלית, איננו יכולים להסתפק בבניית מערכת בריאות ציבורית חזקה בבית.

כשמדובר באיומים בסדר גודל זה, גם חוליה חלשה אחת באזור מרוחק עלולה לסכן את ביטחון אזרחינו. זאת הסיבה שממשל אובמה השקיע מאמצים רבים בבניית קואליציות רחבות ועמוקות שיוכלו לחזק את כל חוליות השרשרת. הן יכולות, למשל, לשכנע מדינות כמו סין והודו להצטרף השנה להסכם פריז בנושא שינוי האקלים, או לפעול כדי לוודא שהכוחות הנלחמים בבוקו חראם אינם פוגעים בעצמם באוכלוסיות המקומיות וכך מולידים טרוריסטים נוספים שעליהם להכניע. הן יכולות להכשיר רופאים ואחיות במערב אפריקה, כדי שהתפרצות האבולה הבאה באזור לא תגיע לממדים הנוראים שאליה הגיעה בפעם הקודמת. וכפי שאפשר להבין מדוגמת האבולה, הקואליציות של ימינו – "הבריתות הגדולות" – צריכות לכלול, לעתים קרובות, גורמים נוספים מלבד ממשלות.

ובכל זאת, מובן שישנן דילמות של מדיניות חוץ שלא ניתן לפתור על-ידי העמקת המעורבות הדיפלומטית שלנו במדינות אחרות או על-ידי הקמת קואליציות גלובליות. למשל, כאשר שאיפותיהם של אזרחי מדינה כלשהי מערערות את מערכת היחסים ארוכת השנים שלנו עם ממשלתם. או כשאנו יודעים שפעולותיה של ממשלה נתונה פוגעים באינטרסים המשותפים שלנו, והיא כלל אינה נרתעת מהלחצים הדיפלומטיים והכלכליים שאנו מפעילים עליה. או כאשר אנו חושדים שאם נלחץ על ממשלה מסוימת לאמץ מערכת שלטונית פתוחה יותר המכבדת זכויות אדם, אנו עלולים דווקא לצמצם את השפעתנו המוגבלת-ממילא עליה. אלה אינן סוגיות תיאורטיות. אלה אתגרים שאנו מתמודדים עמם כעת בקשרינו עם מדינות שונות ברחבי העולם.

למרבה הצער, אין נוסחת קסם להפגת המתחים האלה. אך אל לנו להתבייש לשאול את עצמנו שמא לא הפעלנו על מדינות מסוימות די לחץ כדי שיישמו רפורמות וייענו לדרישות אזרחיהן – זכרו שברוב המקרים, התפתחות פוליטית עדיפה בהרבה על הפיכה פוליטית – או שמא לחצנו עליהן יותר מדי וכך הרחקנו אותן, איבדנו את הגישה שהייתה מאפשרת לנו להשיג בהדרגה את המטרה הרצויה, ואולי אף הרסנו את הסיכוי לעבוד יחד בעתיד כדי לפתור בעיות בהולות.

ברור לחלוטין שהפתרון, מבחינת הדיפלומטים של ימינו, אינו להעמיד פנים שהבעיות האלה אינן קיימות, או להמשיך לנהל את מדיניות החוץ כאילו הקשרים בין הממשלות הן הדבר היחיד שחשוב. בעידן הנוכחי, קובעי מדיניות החוץ אינם יכולים עוד לטעון שהאינטרסים הלאומיים מחייבים אותם לייחס לגורלם של אזרחי מדינות אחרות חשיבות משנית, או לראות בו עניין מוסרי המנותק מהביטחון הלאומי שלנו. משוואת מדיניות החוץ השתנתה. הדברים שקורים לאנשים במדינות אחרות משפיעים על רווחת מדינתנו ואזרחינו. זוהי המציאות, וככל שנקדים להכיר בה כן ייטב לנו.

 © 2016  New York Review of Books

סמנת'ה פּאוור (Samantha Power) היא שגרירת ארצות הברית לאו"ם. מאמר זה מבוסס על הרצאה שנתנה באקדמיה האמריקנית בברלין.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סמנת'ה פאוור, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על השלום מתחיל בבית

01
גבי בחן

מנקודת מבט העם, לפחות במזרח התיכון ניראה שבמבחן התוצאה מצב רוב הארצות הורע מאד מאז תחילת גם ההפיכות, שלדעתי התחיל בהתעקשות ממשל בוש לא רק להוריד את סדאם חוסיין אלא גם לפרק את הצבא ולבנות את המדינה מחדש. הפעולה בעיראק היתה הסימן להמון הערבי שאפשר להיפטר מהשליטים ושיחררה את כוחות האחים המוסלמים לנסות לעבור ממשטר לאומי למשטר דתי הלכתי. את הנעשה אין להשיב ואכן המצב במקומות כמו סוריה ותימן הוא באמת נורא.

02
סמדר זאבי

בס"ד
תודעה פנימית ותודעה חיצונית חיוניות בבניית מערכות שתדלנות מבית ומחוץ.
למדנו זאת מ"החכם באדם" שבקיאותו בקשרי בית וקשרים בינלאומיים היו הצלחה מסחררת בזמנו.
חשוב לאמץ את התובנה כי
"השלום מתחיל בתוכי"

03
גבי בחן

"השלום מתחיל בתוכי" היא סיסמה באמת יפה, אבל מתכון גרוע לניהול יחסים בינלאומיים גם בנוסח "השלום מתחיל בתוכנו", שזה נשוא הכתבה של סמנטה פאואר. כי תמיד יהיו כוחות פוליטיים, פנימיים וחיצוניים, שינצלו את העקרון היפה הזה וינצלו את מה שניראה לכאורה כחולשה, לטובתם. לכך קיימות איסוף דוגמאות, ובראש וראשונה גם הן מהמזרח התיכון.

04
סמדר זאבי

בס"ד
הרעיון אינו שימוש בססמאות ובקלישאות, אלא יישום בשטח.
ישנם ארגונים וחברות רב- לאומיות המגבירות חוסר צדק חברתי
מאידך, לא רק כוחות פוליטיים פועלים בשטח הבין לאומי, ישנם גופים שאינם ממשלתיים הפועלים למען המלחמה בעוני, ברעב ובמחלות, שמירה על איכות הסביבה...כל אלו יוצרים חברה גלובלית- אלו יוצרים סולידריות עם אנשים זרים ממקומות מרוחקים. מה שחלקנו רואים כחולשה- אחרים רואים נקודות חוסן.