השעון בבטן מרגיש ויודע

ההרגל הוא בסיסהּ של השגרה המרכיבה את מרבית חיינו. כשלא מפריעים לנו, אנחנו חיים את חיינו המעשיים בלי לעסוק בדברים כמו הערכה זהירה של מה שאנחנו עושים בכל רגע נתון. מחשבות מודעות או רפלקציה אינן נדרשות כדי להכין קפה בבוקר או לתפוס את הרכבת לעבודה. כפי שהפילוסוף המנוח הוברט דרייפוס (Dreyfus) אמר, הרגלים הם חלק מ״צורת ההישרדות היומיות״ שלנו.

רבים רואים בהרגלים תגובה מכאנית מאוד וכמעט אוטומטית לאותות מן הסביבה, שמתרחשת מחוץ לטווח השליטה המחושבת שלנו

באותה רוח, פילוסופים של התודעה וכמוהם גם חוקרי קוגניציה רואים לעתים קרובות בהרגלים תגובה מכאנית מאוד וכמעט אוטומטית לאותות מן הסביבה, שמתרחשת מחוץ לטווח השליטה המחושבת שלנו. תפישה כזו של הרגלים כרפלקסים שמקורם אינו במחשבה היא כנראה אינטואיטיבית' משום שלעתים קרובות ההרגלים אינם מועילים לנו בניסיון להשיג יעדים ולהגשים תשוקות. למשל, יתכן שרבים מאיתנו מצאו את עצמם לאחרונה מושיטים את ידיהם, מתוך הרגל, כדי ללחוץ ידיים של אנשים אחרים אף שכבר הבנו שעלינו להימנע מזאת בשל המגפה.

לחיצת יד: הרגל שגווע לאט. האם הוא אינסטינקט? תצלום: פאבל צ׳רווינסקי

חוקרים הפסיקו לראות בהרגלים מנגנונים שאינם אינטליגנטיים, והם נוטים לחשוב עליהם כעל סוג של אמונה

אולם, אפילו שגרות ההרגלים הפשוטות ביותר שלנו הן למעשה ביטוי של אינטליגנציה רבה. הרגלינו אכן לעתים קרובות רגישים להקשר וגמישים באופנים שעשויים לתמוך במטרות וביעדים שלנו. חשבו למשל על נהיגה באותו מסלול אל מקום העבודה מדי בוקר. יתכן שלעתים קרובות אתם מוצאים את עצמכם שקועים במחשבות על מה שצפוי לכם בהמשך היום, או על הצורך להסביר לבוס מדוע לא השלמתם משימה. ועם זאת, אתם עדיין צולחים את הדרך בהצלחה ומגיעים ליעד. ובכל זאת, אף שאתם משלימים את המשימה כמעט על טייס אוטומטי, אתם עדיין נוהגים באורח אינטליגנטי שתואם את מורכבות המצב, כמו למשל המהירות או האיטיות של הנהג שלפניכם או האור ברמזור. בזכות ראיות כאלה, חוקרים הפסיקו לראות בהרגלים מנגנונים שאינם אינטליגנטיים, והם נוטים לחשוב עליהם כעל סוג של אמונה. התעלומה שעומדת בפנינו כשאנו מנסים להבין מהם הרגלים היא לנסות ולהסביר את הממד האינטליגנטי שלהם, תוך הכרה בכך שהם עשויים לעתים קרובות לפעול נגד התבונה שלנו ולהכשיל אותנו.

למה שנרצה לפתור את התעלומה? הוגים גדולים שקדמו אפילו לאריסטו נטו רובם ככולם לאפיין את בני האדם כחיות תבוניות בזכות היכולת שלנו ליצור ולהתאים את האמונות שלנו באורח מושכל. על פי תפישה כזו, חיוני ליצור הרגלים טובים – אבל, ברגע ששגרת ההרגל נוצרת, היא עצמה אינה מושכלת. ואולם אם אנו מתכוונים ברצינות לייחס אינטליגנציה לאינטראקציות המוטמעות בנו עם העולם, אז נידרש לשנות את האופן שבו אנחנו מגדירים הגיון אנושי וכן לשאול שאלות מהותיות בנוגע לתפישתנו את האינטליגנציה של בעלי חיים שאינם אנושיים.

הוא יכול לחשוב על כל דבר, אבל הוא ינהג כמו תמיד ויגיע לעבודה. תצלום: גריפין וולרידג׳

האם יתכן שהרגל הוא פשוט דרך חסרת מחשבה ושאינה אינטליגנטית להגיב אל העולם?

גילברט רייל, בספרו החשוב משנת 1949, The Concept of Mind, הכחיש בלהט כי הרגלים הם אינטליגנטיים (יתכן שיהיו מי שיופתעו, אבל רייל מוכר על ידי פילוסופים בעיקר כמי שתמך היסטורית בתפישה שלפיה התנהגות אינטליגנטית אינה תמיד מונחית על ידי ידע תיאורטי). עבורו, הרגלים הם לא יותר ממנגנונים המופעלים ללא מחשבה. ואכן, הוא מנגיד במפורש הרגלים לעומת התנהגויות אינטליגנטיות ומיומנויות, בטענה כי ״במהותן, פרקטיקות הנעשות מתוך הרגל הן שכפול של קודמותיהן״. הרגל הוא פשוט דרך חסרת מחשבה, כלומר לא מושכלת, להגיב אל העולם.

בספרה On Habit (משנת 2014), קלייר קרלייל (Carlisle) מציינת כי פילוסופים משפיעים רבים לאורך ההיסטוריה, ובכללם ברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ואנרי ברגסון, אפיינו את ההרגל כך – כבלתי תבוני וכ״השפלה של החיים, המצמצמת את הספונטניות והחיוּת לשגרה מכאנית״. אפילו כיום, החוקרים סוזנה רמירס-ויסקיה (Susana Ramírez-Vizcaya) וטום פרוז (Froese) מזהים הגדרה של הרגל, הנפוצה במספר תחומים במדעי הקוגניציה בני זמננו, הרואה בהרגלים ״דפוסים קשיחים של התנהגות אוטומטית, המופעלים על ידי אותות תלוי הקשר״.

מי שנוטים להסכים עם תפישה מכאנית כזו של הרגלים כבלתי מושכלים מטבעם עשויים לטעון כי התעלומה שאליה התייחסנו קודם פשוט לא הוצגה כראוי. אחרי הכול, הרגלים הם אכן מטופשים! על פי ניתוח כזה, כל ניסיון להציג את ההרגלים ככרוכים באינטליגנציה פשוט מבלבל בין הרגל ומיומנות. ההשלכה עשויה להיות שהדוגמאות שהצגנו קודם של הרגלים אינטליגנטיים (כמו הנסיעה המורגלת באותה דרך אל המשרד מדי יום, המאפשרת לנו להגיע למקום העבודה אפילו כשאנחנו שוקעים במחשבות שאינן רלוונטיות), ככל שהן אינטליגנטיות הן אינן הרגלים – הן מיומנויות.

מיומנות נרכשה, והיא עירבה ידע וסייעה ליצור הרגל שלא דורש הרבה מחשבה. תצלום: סמי ויליאמס

הבחנה ברורה בין הרגל ומיומנות אינה אינטואיטיבית וגם כמעט בלתי אפשרית

תפישה כזו של הרגלים היא מוטעית. הרגלים אינם, על אף דבריו של רייל, רק תגובות קשיחות חסרות מחשבה לגירוי פעולה בסביבה, או נטיות קבועות החוזרות על עצמן בתגובה לעולם באמצעות רפלקסים מוגדרים מאוד. כדי לראות זאת, די שנשים לב שהבחנה ברורה בין הרגל ומיומנות אינה אינטואיטיבית וגם כמעט בלתי אפשרית. מצד אחד, רבות מן המיומנות שלנו כוללות הרגלים. רכישת מיומנות בספורט, למשל, היא לרוב לא יותר מתהליך של יצירת הרגלים מוטוריים חדשים באמצעות תרגול חוזר. מצד שני, הרגלים כוללים לעתים קרובות מיומנויות. חשבו על ההרגל לשרוק כשאתם משועממים. זהו מעשה התובע מיומנות, אשר במקרים מסוימים כרוכה במומחיות מוזיקלית של ממש. מסיבות אלה, ניסיון להבחין חד משמעית בין מיומנות להרגל, כך שהרגלים לא יוכלו מעצם הגדרתם לכלול מיומנות או תבונה, זו טעות גמורה.

מיומנות, תרגול והרגל שנוצר, ואיתו אמונה בתהליך ובהגעה לתוצאה. תצלום: Arm Bunlue

בשבועות הראשונים שלי במקום עבודה חדש, אני מפתח אמונה בנוגע לאופן שבו אוכל להגיע למשרד בהצלחה

בניגוד לתפישה המכאניסטית של ההרגלים ישנם אלו אשר, כמו הפילוסוף ג׳ייסון סטנלי, מצדדים בתפישה אינטלקטואליסטית, שלפיה הרגלים הם מושכלים, מאחר שהם בעצם סוג של ״אמונה שנטמעה״ בנוגע לדרכי ההגשמה של יעדים מסוימים. בשבועות הראשונים שלי במקום עבודה חדש, אני מפתח אמונה בנוגע לאופן שבו אוכל להגיע למשרד בהצלחה. במהלך הנסיעה היומיומית שלי, האמונה הזו הופכת בהדרגה לאוטומטית לגמרי ובלתי מודעת. בשלב זה, איני צריך לשקול במודע באיזה דרך להגיע למשרד, ואני מונחה על ידי אמונה בלתי מודעת. ככל שאמונה בלתי מודעת זו מתבצרת בתוכי, היא עשויה גם לסרב לכל ראייה נגדית. אני עשוי, למשל, לנסוע בטעות באותה דרך למשרד גם אחרי שנודע לי, ואחרי שוהשתכנעתי לגמרי, שישנה דרך יעילה יותר. על פי האינטלקטואליסטים, הרגל אינו אלא אמונה שכזו, שהוטמעה בי עמוקות. בהתאם לתפישה כזו, אנו יכולים לשמר את התפישה המסורתית של ההיגיון האנושי כתלוי אמונה.

אולם, גם תפישה אינטלקטואליסטית של הרגלים כצורה של אמונה מתקשה ביותר להסביר את הפן המושכל של הפעולות שאנו מבצעים מתוך הרגל. כפי שמראות הדוגמאות שהבאנו, לעתים קרובות הרגלים רגישים מאוד להקשר. אבל אם סטנלי רואה בעשייה מתוך הרגל עשייה מושכלת ורציונלית רק בזכות העובדה שהיא מונחית על ידי אמונות מודעות, אז הוא נסמך על הרעיון שגמישותם התבונית של ההרגלים תלויה בגמישות ובמהירות העדכון של אמונות מודעות. הדגשת הגמישות הזו מתנגשת עם טענתו כי ההרגלים עצמם מונחים על ידי אמונות בלתי מודעות עיקשות וסוררות. בנוסף, לא ברור כיצד תהליכים עצביים בלתי מודעים מסוגלים בכלל לפתח אמונות (פילוסופים ניסו לשווא במשך עשרות שנים להציע הסבר מספק לכך). לכן, אם הגדרה חלופית להרגלים יכולה להסביר בהצלחה את רגישותם להקשר בלי להידרש להשערות מחייבות בדבר אמונות נסתרות ובלתי מודעות, אז הסבר כזה יהיה מושך יותר מבחינה תיאורטית.

שני סוגי ההגדרות של ההרגל, המכאנית והאינטלקטואלית, נתקלות בקשיים משמעותיים בבואן להסביר כיצד הרגלים משמרים התנהגות תבונית

שני סוגי ההגדרות של ההרגל, המכאנית והאינטלקטואלית, נתקלות בקשיים משמעותיים בבואן להסביר כיצד הרגלים משמרים התנהגות תבונית. יש לשתי הגישות הללו בעיה שורשית משותפת, והיא חוסר הבנה של התפקיד המרכזי של הקליטה החושית אשר פילוסופים מן המסורות הפנומנולוגיות והפרגמטיות מכירים בה. כשאנחנו מכירים בעקבותיהם בתפקיד המכריע של החישה בפיקוח על העשייה שלנו מתוך הרגל, אנחנו יכלים להסביר את הפן המושכל של ההרגלים תוך סילוק כל צורך לראות בהם אמונות.

עבור דרייפוס, אנחנו מומחים בשגרת ההרגלים שלנו לא פחות מכפי שסרינה ויליאמס היא מומחית בטניס (אף שההישגים שלנו עשויים להיות הרבה פחות מרשימים). בעיניו, פירוש הדבר הוא שההרגלים היומיומיים שלנו מונחים על ידי חישה ואינטואיציה של מומחים. למשל, רבים מאיתנו אימצו הרגלים של ריחוק חברתי. על פי ראייה כזו, כשאנחנו משלבים הרגלים כאלה בחיי היומיום שלנו, אנחנו מסוגלים במיומנות רבה לשמור על מרחק מתאים באורח אוטומטי. כשמישהו עומד לידכם במעלית קרוב מדי, אתם מיד תופשים אותו כקרוב מדי, וחשים דחף או ״פיתוי״ לזוז לאחור ולייצר שוב מרחק ראוי.

התרגלנו: אם מישהו יתקרב אלינו יותר מדי, נחוש צורך להתרחק. תצלום: דולר גיל

דרייפוס מדגיש בצדק את תפקידה החשוב של מיומנות החישה בהדרכת העשייה שלנו מתוך הרגל. אבל אנחנו חושבים שיש לתקן את ההסבר שלו במובן אחד מכריע. עבור דרייפוס, ככל שאנו מתמחים בביצוע שגרה יומיומית, העולם הולך ומושך אותנו לפעול בדרך אחת מיטבית והולמת. במילים אחרות, ככל שהשגרה שלנו מוטמעת בנו, אנו לא נתפוש דבר מלבד האפשרות להמשיך לפעול בצורה אופטימלית יחידה עבור כל מצב. בקיצור, אנחנו חוששים שרעיון כזה מקרב מדי את תפישת ההרגל של דרייפוס לתפישה המכאנית נטולת המחשבה של ההרגל, שאותה דחינו קודם.

המעשים שאנו עושים מתוך הרגל מותאמים באורח תבוני להקשר, בדיוק מאחר שאנחנו תופשים את הסביבה שבה הם נוצרו במונחי התגובות המורגלות הרבות והשונות שלנו כלפיה

הפילוסוף הפרגמטיסט ג׳ון דיואי עשוי להועיל כאן. דיואי, כמו דרייפוס, סבור שההרגלים מאפשרים פעילות מושכלת על ידי עיצוב התפישה החושית. אולם, הוא אינו סבור שככל שאנחנו מתמחים בביצוע השגרות היומיומית שלנו, התגובות המורגלות שלנו הופכות תמיד לדפוסי תגובה אוטומטיים לגמרי. במקום זאת, דיואי סבור, כפי שהוא כתב בספרו משנת 1922 Human Nature and Conduct, ש״ככל שהרגלינו מרובים, כך רחב יותר תחום התצפית והחיזוי. ככל שהם גמישים יותר, כך מזוקקת יותר אפשרות התפישה שלנו ומעודנת יותר יכולתנו לדמיין...״ במילים אחרות, המעשים שאנו עושים מתוך הרגל מותאמים באורח מושכל להקשר, בדיוק מאחר שאנחנו תופשים את הסביבה שבה הם נוצרו במונחי התגובות המורגלות הרבות והשונות שלנו כלפיה. מבעד לעיני הפרגמטיסטים, הרגלים רחוקים מלהיות רפלקסים קהים – הם ממש תיבת אוצר של תגובות אפשרויות לסביבה על מצביה השונים, והם מוגבלים מאוד על ידי הנסיבות אבל פתוחים לגמרי לעולם. גם דיואי אינו מכחיש כי מחשבותינו כמעט תמיד חדורות הרגלים.

בעוד שהרגלים עלולים להכשיל את המטרות שלנו, הם גם יכולים להיות רגישים להפליא להקשר

הפילוסופיה העכשווית של התודעה ממש שופעת אזהרות מפני נפילה אל תוך דיכוטומייות פשוטות בין תהליכים תבוניים ורצוניים מצד אחד, לתהליכים אוטומטיים שאינם תבוניים מנגד. ואכן, אפילו פסיכולוגים כמו דניאל כהנמן, שקידם, בהצלחה רבה, את התפישות בדבר עיבוד כפול, אשר לפיו המוח מורכב משתי ״מערכות״ נפרדות – האחת נתונה להרגלים, בלתי מודעת ומהירה, והאחרת איטית, מודעת ורפלקסיבית – טען במשך שנים כי תמונה כזו היא פשטנית מדי. דרך אחת בטוחה ומהירה להימלט מהדיכוטומיה הזו היא לשים לב כי בעוד שהרגלים עלולים להכשיל את המטרות שלנו, הם גם יכולים להיות רגישים להפליא להקשר. כדי להסביר את הרגישות הזו להקשר, נדרשת הכרה בתפקיד המכריע של מיומנויות החישה בהדרכת העשייה המורגלת שלנו. הכרה בהיבטים הגמישים של ההרגלים, מרחיקה אותנו עוד יותר מן התפישה המיושנת של פעילות מושכלת ככזו המונחית תמיד על ידי הבנה אינטלקטואלית הולמת של אמונות מבוססות ידע.

איאן רוברטסון (Robertson) הוא תלמיד לתואר מתקדם בפילוסופיה בבית הספר למדעי הרוח של אוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה.

קטסונורי מיאהארה (Miyahara) מלמד במרכז לטבע האדם, בינה מלאכותית וחקר המוח (CHAIN) באוניברסיטת הוקיאדו ביפן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כל יום באותו המסלול, עם אותן התחנות, באוטובוס הרגיל. תצלום: מיקיטה יו, unsplash.com

Photo by Mikita Yo on Unsplash