השתיקות מדברות

במהלך הלימודים שלי באוניברסיטה העברית, בחוגים להיסטוריה כללית והיסטוריה של עם-ישראל, נפגשתי, בין היתר, עם אחד מגדולי ההיסטוריונים שחיים עמנו. היינו בכיתה סטודנטים מתקדמים שעמדו לסיים את התואר השני, וחלקנו גם את הלימודים במהלך דוקטורט. לכל שיעור נכנסנו ברעד של יראת כבוד כלפי אותו מורה, שהיה גם קפדן וגם ידע מרשים. את הקורס פתח הפרופסור בהצהרה קטיגורית שההיסטוריון נסמך אך ורק על העדויות שנשארו בידו. לכאורה, זוהי קביעה שהיא כמעט טאוטולוגיה מתבקשת, הרי אי אפשר להכיר את העבר אלא על סמך העדויות שנשארו בידינו, אלא שאני זוכר שכבר אז הרגשתי לא בנוח עם הקביעה הזו, והדברים הבאים הם נסיון להבהיר גם לעצמי מה היא 'מלאכתו של ההיסטוריון' (Métier d'historien) כלשונו של מרק בלוך, אחד מגדולי ההיסטוריונים במאה ה-20.

צל חולף ברומא. תצלום: גרנט פיינט, אימג'בנק / גטי ישראל

לכל מי שמבקרים באתר ארכאולוגי באגף היסטורי של מוזיאון או צופים בסרט היסטורי ברור שיש מרחבים שלמים מחיי העבר שלעולם לא נוכל להכיר. ברור שאי-הידיעה הזו משפיעה על מה שאנחנו בכל זאת יודעים, שהרי אם נמצאים בידינו רק חלק ממרכיבי הפאזל כיצד נוכל להרכיב מהם תמונה שלמה או רציפה באופן סביר?

עיקר חוסר-הנחת שלי מכך שאיננו יודעים מה היחס בין מה שאנחנו יודעים על העבר ובין מה שלעולם כבר לא נוכל לדעת. לכל מי שמבקרים באתר ארכאולוגי באגף היסטורי של מוזיאון או צופים בסרט היסטורי ברור שיש מרחבים שלמים מחיי העבר שלעולם לא נוכל להכיר. ברור שאי-הידיעה הזו (חלקית? ענקית ומשתרעת על רוב תחומי החיים?) משפיעה על מה שאנחנו בכל זאת יודעים, שהרי אם נמצאים בידינו רק חלק ממרכיבי הפאזל כיצד נוכל להרכיב מהם תמונה שלמה או רציפה באופן סביר? מניין לנו הביטחון שאנו מרכיבים נכון את פאזל העבר? העדויות שבידינו לא רק מוסרות מידע ותובנות, הן גם מסתירות ומשאירות שאלות חשובות תלויות ועומדות. אפשר לראות את חצי הכוס הריקה בפרספקטיבה הזו, שבה הספק לעולם לא נפתר. הבנת העדויות אינה רק אינה רק בגדר מדע, אלא לא פחות מכך היא אוּמנות או מיומנות של בעל-מלאכה, 'Métier' בלשונו של בלוך.

העבר מלא בשתיקות ובחסרים, ולאלה מצטרפים קשיים נוספים בעבודת ההיסטוריונים. ראשון שבהם העובדה שכל אירוע בעבר הוא חד-פעמי בנסיבות שלו ואינו ניתן לשחזור. בתחום הבנת ההיסטוריה לא ניתן לערוך ניסויים וגם הניסיון לחלץ כללים או תובנות מעבר לנסיבות החד-פעמיות הוא תמיד בעייתי. ״הקפיטליזם צומח בשעה שחברה מתפתחת לכיוון ...״ או בשעת משברים ניתן לצפות לעלייה של משיחיות מסוג ...״ הן אמירות המשמשות אותנו כדי להכניס סדר במציאות שסביבנו, אלא שאין אפשרות למצוא שתי חברות שעוברות את אותם תהליכים, ויש להן בדיוק את אותו רקע חברתי, דתי, כלכלי כך שאפשר לקבוע בוודאות מה הוביל את שתיהן בכיוון דומה. שנית, וכאמור, התיעוד שעומד לרשותנו הוא חלקי ובמידה רבה מקרי. ארכיונים שבהם יש הררים של חומר כתוב עשויים להיהרס בזמן שריפה או כיבוש. אתרים ארכיאולוגיים נהרסים כששכבות חדשות תופסות את מקומם. האם מה שנשאר בידינו הוא אכן מייצג? ואיך נדע? ונוסיף על כך את הצופה של זמן ההווה, ההיסטוריונית או ההיסטוריון, שחיים בנסיבות שונות לחלוטין מאלו שאותן הם חוקרים. האם הם מסוגלים להבין מסגרות חיים שונות לגמרי משלהם? למשל, אפשר להניח כי היסטוריונים, כלומר מי שפנויים לחקור את ההיסטוריה, גדלים בחברה שיש בה שפע. לעומת זאת, רוב ההיסטוריה האנושית הייתה כרוכה בחוויית סף-רעב של חלקים ניכרים מהאוכלוסייה. האם השבע יכול להבין את דפוסי ההתנהגות של אנשים רעבים באופן מתמשך? את האופן שבו הרעב בונה את קשרי המשפחה שלו, יוצר אמונות וטקסים בתחום הדתי, מטפל בגופו ובמיניות שלו, או בכלל את הפסיכולוגיה האישית שלו? אבל אל ייאוש, ישנו גם פן אחר, שמעניק להיסטוריונית או להיסטוריון המודרניים יתרון ניכר.

לוח זיכרון למרק בלוך באוניברסיטת שטרסבורג, למי שנאמר עליו בלטינית ״אהב את האמת״: גיבור המחתרת הצרפתית פגש את ההיסטוריה באורח ישיר. תצלום: Ji Elle, ויקיפדיה

מאחורי המחקר ההיסטורי קיים ניסיון מצטבר של מאות שנים, שמקורו במקומות שונים ובמעגלים מגוונים של שיתוף פעולה בינלאומי, שיצר שפה משותפת שאותה חולקים עשרות אלפים של אנשים, שגם בוחנים זה את עבודתו של זה. המחקר ההיסטורי התפתח ורכש פנים חדשות ונושאי ענין חדשים שהותאמו לאווירת התקופה ויצרו דגשים חדשים מדי עשרות שנים. בתקופות שלום נושאי המחקר שונים מאלה הזוכים לעניין בתקופות של מתיחות ומלחמה. המחקר בעולם המערבי היה שונה מזה שהתנהל בגוש הקומוניסטי (עד קריסתו), או בנושאים שנחקרו, למשל, בהודו, שהפכה למוקד מרתק של כתיבה היסטורית בעשרות השנים האחרונות. הדור הצעיר העלה, ובצדק, נקודות מבט שונות וביקורתיות חריפה. אולם מה שהיה משותף לכל המשתתפים ב״משחק״ המחקרי – ואני משתמש בדימוי של משחק שבו השתמש ויטגנשטיין – היה ההנחה המשותפת שכל טיעון צריך להיות מוצג כך שניתן לבחון אותו לגופו. ובעיקר מדובר בצמידות של טיעון לצד תיקוף תיעודי. כך נוצרה קהילה בינלאומית רחבה ביותר שיצרה בכנסים ובכתבי-עת שיח רחב על מגוון בלתי-נתפש של נושאים, הגדילה את מאגר הידע והתובנות, והעלתה לדיון מדי פעם את השאלה מה היא המתודה המתאימה למחקר היסטורי.

אפשר לשחזר בצורה מקיפה ביותר את חיי היומיום בחלקים שונים של האימפריה, לזהות שינויים באקלים ולראות את השפעתם, להצביע על זנים חדשים של מזון והתפשטותו באימפריה. שפע הידע מגיע, למשל, מצילומי אויר, רחפנים עם רגישות לחום, בחינת שינויים באקלים באמצעות שרידים ארכיאולוגיים או עצים ישנים בני מאות שנים ויותר

אבל בכך לא הסתיים הסיפור של המחקר ההיסטורי המודרני. יתרון נוסף, או מנוף ידע חשוב, נסמך על ההצלבה של מקורות מסוגים שונים, מאזורים גאוגרפיים מגוונים, ובעיקר בטכנולוגיה מתוחכמת. כך למשל, בחקר האימפריה הרומית חוקרים אינם נסמכים רק על הטקסטים הידועים – אף שהיקפם הוא מרשים ביותר – אלא גם על ממצאים ארכיאולוגיים, ובחינת הממצאים בטכנולוגיות מתקדמות. לא רק שאפשר להכיר את ההיסטוריה הפוליטית של האימפריה הרומית, ואת התרבות והיצירה כפי שהשתמרה בספרות הקלאסית; אפשר לשחזר בצורה מקיפה ביותר את חיי היומיום בחלקים שונים של האימפריה, לזהות שינויים באקלים ולראות את השפעתם, להצביע על זנים חדשים של מזון והתפשטותו באימפריה. שפע הידע מגיע, למשל, מצילומי אויר, רחפנים עם רגישות לחום, בחינת שינויים באקלים באמצעות שרידים ארכיאולוגיים או עצים ישנים בני מאות שנים ויותר, קברים שבהם נחשפו ממצאים חומריים מדהימים (הקברים שמתחת לפירמידות הגדולות במצרים, פסלים קבורים של דמויות הלוחמים בסין), שרידי אוניות ששקעו והתכולה שלהן נחשפה בידי ארכיאולוגים ימיים, שימוש בפלאוגרפיה שמאפשר למקם כתבי-יד במקום וזמן בדייקנות, ולאחרונה גם יכולות מחשוב ואלגוריתמים של בינה מלאכותית המשמשים לעיבוד כמויות גדולות של מידע ואנליזות כימיות מדוקדקות של ממצאים חומריים (מה החזיקו בכדים שהתגלו, מה אכלו, איזה זנים של גידולים היו בשימוש).

כלים של היסטוריון בן זמננו: גם המטוס, גם תצלומי אוויר. בתצלום: מטוס של חיל האוויר הבריטי מעל העיר בריסטול. תצלום: משרד ההגנה הבריטי,  © Crown Copyright 2014 Photographer: Cpl Paul Oldfield

הרצון לשמור על מורשת העבר באמצעות אובייקטים שאינם מתכלים (לפחות במהלך חייו של האדם היחיד) משותף לתרבויות רבות. לא כך באשר למחקר של שרידי העבר. כתיבת ההיסטוריה המודרנית, זו המקובלת בקרב היסטוריונים בתקופתנו, התחילה עם ההומניסטים באיטליה, בסביבה התוססת של הקומונות בצפון איטליה, דוגמת העיר פירנצה. ההומניסטים ביקרו בחריפות את המורשת של קודמיהם בימי-הביניים החשוכים לכאורה, והצביעו על הרשלנות באופני הכרת העבר. דוגמה מפורסמת לסוג כזה של ביקורת העלה לורנצו ואלה ביחס לתעודה מפורסמת שכונתה ״מתנת קונסטנטינוס״ (Donatio Constantini) לכנסיה הקתולית. המתנה הייתה קבלת הסמכות המלאה של הכנסיה על הקיסר, וכפיפות השלטון הפוליטי אל השלטון הדתי הכנסייתי. זו התשתית הפוליטית למעמדה הבכיר של הכנסייה הקתולית במערב האירופי מאז ראשית ימי-הביניים, והלגיטימציה להתערבותה בהחלטות של שליטים פוליטיים. הניתוח הפילולוגי – כלומר בחינת הטקסט ברמה הלשונית, הסגנונית וברמת העובדות ההיסטוריות שעליהן הוא נסמך – הוביל את ואלה למסקנה חד-משמעית (שאגב, מקובלת עד היום) שלא יתכן שתעודה כזו נכתבה בתקופתו של קונסטנטין הגדול ואין ברירה אלא להסיק שמדובר בזיוף כנסייתי מתקופה מאוחרת הרבה יותר. המתודה הפילולוגית שפיתחו ושיכללו ההומניסטים האיטלקים היא המסד שעליו התפתח המחקר ההיסטורי המודרני שהזכרתי קודם. לא במקרה אותם הומניסטים הפעילו את המתודה הזו גם בתחומי ידע אחרים וגילו פערים ניכרים בין האופן שבו הבינו אנשי ימי-הביניים את מורשת העבר ובין הקריאה החדשה שלה על ידם. כך למשל, הם קעקעו באופן ניכר את הפרשנות המקובלת של אנשי המשפט הימי-ביניימי של קבצי החוקים הגדולים של האימפריה הרומית (״קודקס יוסטיניאנוס״, ״קודקס תאודוסיאנוס״), שהוצגו כבסיס לכל מחשבה משפטית בהירה וקוהרנטית. לטענת ההומניסטים, טקסטים אלה מייצגים את המציאות פוליטית של התקופה שבה נכתבו, והם אינם רלוונטיים להווה – ההווה של אירופה במאה ה-15. צריך, אם כן, ליצור ספרות משפטית חדשה. וזו אכן הייתה המגמה הדומיננטית מאז תקופת הרנסנס, שהובילה ליצירת מערכת משפט ״לאומית״, בכל מדינה בשפתה ולא בלטינית.

העיניים הבוחנות והחריפוּת האנליטית של ההומניסטים אכן הייתה קפיצה דרך משמעותית. אלא שהיא הובילה את המבט ההיסטורי להתמקדות בסוג מובחן מאוד של ממצאי העבר: התיעוד הכתוב

העיניים הבוחנות והחריפוּת האנליטית של ההומניסטים אכן הייתה קפיצה דרך משמעותית. אלא שהיא הובילה את המבט ההיסטורי להתמקדות בסוג מובחן מאוד של ממצאי העבר: התיעוד הכתוב. התעודה היא מקור ראשוני שרק בזכותו ניתן לכתוב היסטוריה באופן מקצועי, לא מתוך התרשמות או הטיה אישית. השאלה הראשונה שהיסטוריונים ישאלו את עצמם, בהתאם לפרספקטיבה שהציע ואלה, היא אם המסמך שלפניהם הוא אכן אמין. לבחינה מקצועית של שאלה זו מוקדשות שנים ארוכות של אימון ותרגול, והניסיון לענות עליה נסמך על נסיון מצטבר ועל משמעת של עבודה נכונה. כתיבת היסטוריה היא בעיקרה מיומנות או מדע של קריאת תעודות, עיסוק טקסטואלי, שבו הכתוב והמתועד עומד במרכז הרבה יותר מאשר סוגים אחרים של ״שאריות״ מהעבר. היבט זה מתקשר לאופי הכולל של המסורת ההומניסטית-רנסנסית שראתה בטקסטים את הכלי המשמעותי ביותר של העברת הידע ושל חינוך האדם.

"משרדו של גובה המיסים" (1615), פיטר ברויגל הבן. תצלום: ויקיפדיה

אולם תעודות לעולם אינן מוצר ניטרלי שמוסר באופן שקוף ומיידי את תוכנו. כל תעודה מוסרת מידע אבל גם מכילה מרחב שלם שעליו הכותב נסמך כמובן מאליו, ומשום כך היא גם מסתירה לא פחות משהיא חושפת. לחלקים גדולים מהאוכלוסייה לא הייתה מעולם אפשרות לבטא את רצונותיהם ואת נוכחותם בחיים המשותפים. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית ידיעת קרוא וכתוב – אלה שתי יכולות נפרדות – עמדה לרשות מועטים בלבד. הכתיבה ושימור התוצרים הכתובים היו במידה רבה פריבילגיה של קבוצה נבחרת שגם דאגה לשמר את המונופול בידיה. אופן הכתיבה והנושאים שנחשבו ראויים לכתיבה היו פרי של סלקציה ברורה וגם צנזורה, שהרחיקה קבוצות שנתפשו כמאיימות או לגמרי לא רלוונטיות ולא ראויות לתיעוד. אל הסינון הזה אפשר להוסיף שכבה נוספת שקשורה אל ההטיה המעמדית של ההיסטוריונים. אלה מגיעים משכבה משכילה, שמנחילה במשך דורות סוג מסוים של מורשת תרבותית – מה שפייר בורדייה כינה״הון סימבולי״ – ומסתכלת על ההיסטוריה על פי השקפת העולם והאינטרסים שלה.

יש דמיון מפתיע בין קריאת תעודות מן העבר (מקורות ראשוניים, מקור היסטורי) ובין עבודת המודיעין, שמנסה למצוא במידע גם את מה שמעבר לחלקיות הנמסרת בו

האם זה מקרי שעד למלחמת העולם השנייה הרוב המכריע של מחקר היסטורי באירופה התמקד באירועים גדולים, פוליטיים, במלחמות, במבט של שליטים? המגבלות האלה חלות לא רק על היסטוריונים, הן רלוונטיות לא פחות מכך גם אנשים במעגל אחר שעיקר עיסוקם במידע ובמתן פשר למידע: אנשי מודיעין. יש דמיון מפתיע בין קריאת תעודות מן העבר (מקורות ראשוניים, מקור היסטורי) ובין עבודת המודיעין, שמנסה למצוא במידע גם את מה שמעבר לחלקיות הנמסרת בו. בלב העבודה ההיסטורית היצירתית עומד הרצון לראות איזה עולם תרבותי/פוליטי/כלכלי הוביל ליצירתה של כל תעודה מן העבר, כולל אלה שנראות פשוטות או סתמיות. המחקר ההיסטורי הוא ניסיון בלתי-פוסק להאיר את החללים הגדולים או השתיקות של העבר באמצעות פרשנויות מסוגים שונים, ולהשלים את מה שאין יודעים כדי ליצור תמונה עקבית.

קרב לפנטו (1571) שבו הליגה הנוצרית הביסה את הצי הטורקי שינה את העולם. מי שצייר את המפה הזאת, ציור קיר בגלריית המפות של הוותיקן, בוודאי ניסה להיות אובייקטיבי, אבל המבט המוצע בה אינו אמיתי. בפער הזה נדרש ההיסטוריון, או אשת המודיעין. תצלום: ויקיפדיה

הדיון הרציני והמשמעותי בשאלת הפערים הללו בהבנת התעורר במעגל של היסטוריונים מקצועיים כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, וברבות הימים הוא הפך במידה רבה את סדר היום של המחקר המודרני, תחת הכותרת ״אסכולת האנאל״ (École des Annales), כשם כתב-העת שבו התפרסמו המחקרים במסורת הזו. שני האבות המייסדים של תפישה זו, שעיצבה גם הדרך המחקרית האישית שלי, היו מרק בלוך ולוסיין פבר, שניהם בוגרי המוסד היוקרתי הצרפתי אקול נורמל סופרייר בפריז, ושניהם קומוניסטים. הם שאלו את עצמם איך זה שמחקר החברה הימי-ביניימית (בעיקר בצרפת) עוסק בפלח מאד קטן של האוכלוסייה – מלוכה, האצולה הפיאודלית והכנסייה הקתולית – בשעה שרובה המכריע של האוכלוסייה בימי-הביניים בצרפת (ובאירופה כולה) כלל כפריים. לאלה, מצידם, היו ידיעה או עניין מועטים ביותר במה שעושים או חושבים האנשים המשכילים, האדונים הפיאודליים שניהלו את חייהם, או אנשי הכנסיה הקתולית. איך זה שהמחקר מתמקד בשכבה כה קטנה ומתעלם כמעט לחלוטין מרוב האנשים (שלא לדבר על הנשים) שחיו באותן מאות? המוטיבציה היתה מחקרית, אבל מאחוריה עמד גם כעס על העיוורון המעמדי שהנחה את החוקרים בזמנם, במחצית הראשונה של המאה ה-20. המתודה המחקרית שהציעו השניים פרצה נתיבים חדשים להכרת הרוב הדומם של החברה הימי-ביניימית. אפשר להזכיר בין היתר שימוש בתצלומי-אויר כדי לזהות את מבני הכפרים, שיטות העיבוד מהעבר (חלוקת שדות, חלקות חקלאיות פעילות מול חלקות במנוחה), הבניה הכפרית ומבנה הבית, החומרים. הטכנולוגיה הזו הייתה רק חלק ממאמץ מקיף יותר להכיר את ההיסטוריה החומרית, שהתמקדה בשאלה כיצד מייצרים מוצרים וכיצד הדבר משפיע על ההתארגנות החברתית. ברור היה כי צריך להבין את העבר לא רק מתוך התמקדות במבנים הפוליטיים הגדולים, ולא רק מתוך הצהרות רשמיות של אנשי השררה אלא באמצעות נקודות-מבט חילופיות.

מרגע ששואלים שאלות חדשות או מעלים נקודות-מבט חדשות נמצאות גם עדויות מסוג חדש שלא נמצאו כל עוד לא גילו בהן ענין

בלוך חיבר ספר מקיף על המלכים הצרפתים בימי-הביניים לא רק כשליטים פוליטיים, והתמקד בתפקיד המלך כדמות קדוש שמרפא ממחלות-עור אנשים שבאים לגעת לשם כך בגופו המקודש. הספר מערער באופן ברור את התפישות המודרניות של המלכות והסמכות הפוליטית כתפקיד ניהולי ושלטוני, ומוסיף ממדים מאגיים וארכאיים שלא היינו קושרים היום לשליטים פוליטיים. החוקרים במסורת זו הרבו גם לחקור טקסים ואירועים עממיים, שמסתבר שגם אותם תיעדו אנשי כנסיה והוגים בימי-הביניים. אלה יצרו שפה משלהם והפנימו מסרים שהיו משותפים לחלקים נרחבים באוכלוסייה, מעבר למיעוט המשכיל. בדיעבד התברר שמרגע ששואלים שאלות חדשות או מעלים נקודות-מבט חדשות נמצאות גם עדויות מסוג חדש שלא נמצאו כל עוד לא גילו בהן ענין. בכך לא הסתיימה החדשנות של אסכולת האנאל.

גופתו של מלך צרפת. לואי התשיעי, הקדוש, חוזרת הביתה: איור מתוך כרוניקה של מסע הצלב. המלך מת במגפה של דיזנטריה שעשתה שמות בצבאו, ב-1270. תצלום: ויקיפדיה

מרגע שהתרחב המבט על העבר החלו לעלות נושאים חדשים, שלא נראו בכלל אפשריים או שנחשבו לשוליים ובעיקר לא רלוונטיים. אם אנשים הם הגיבור ההיסטורי של העבר הרי שצריך שיהיה להם 'נפח אנושי' כמו אנשים בהווה. אנשים אינם רק פעילים במרחב החיצוני במלחמות או בהתארגנויות פוליטיות, אלא הם יצורים שיש להם דמיון, חלומות, חששות ותקוות. כל אלה הפכו לשאלות היסטוריות קונקרטיות (שמסתבר שגם להן אפשר למצוא עדויות בארכיונים או בחיבורים מהעבר): ממה פחדו אנשי ימי-הביניים? מה היו החלומות הגדולים שלהם? כיצד הם התייחסו לנושאים בסיסיים כמו אוכל, אהבה, משפחה? האם ילדות והתבגרות בימי-הביניים היו שונות באופן רדיקלי מאלה שאנחנו מכירים היום? מחקר פורץ דרך של פיליפה אריאס (Ariès) בכיוון הזה התפרסם בשנות השישים, ועסק בתולדות הילדוּת. אריאס הציע תזה נועזת, שלפיה התפישה של גיל ילדות מובחן ומעורר ענין, המקובלת במערב, היא המצאה מודרנית. בימי-הביניים היה עניין מועט להביט בצעירים בשנותיהם המוקדמות, וציפו מהם לסיים מהר ככל האפשר את מה שראו בו רק שלב-מקדים לבגרות. המחקר הזה עורר גל של תגובות, חלקן ביקורתיות מאוד. מבחינתי, עיקר החשיבות של הספר הייתה בכך שהוא העלה נושא חדש לדיון, שבכל מקרה מצביע על החשיבות היסודית של הזיקה בין האופן שבו מגדלים ומחנכים ילדים בגיל הצעיר ובין התנהלותה של החברה בכלל. מחקרים נוספים העלו פערים משמעותיים ביותר בין התפישות הדתיות של אנשי הכנסייה ושל התיאולוגים הגדולים של ימי-הביניים ובין העמדות של אנשים רגילים במרחב הכפרי, ולא פחות מכך במרחב העירוני. כלומר לא ניתן לדבר על נצרות קתולית אחת או על חברה ימי-ביניימית אחידה אלא על פוליפוניה של קולות שונים שעומדים בתחרות אלה מול אלה.

גלגול מודרני של מסורת האנאל היה גל של מחקרים שהתפרסמו ככל שארכיוני האינקוויזיציה הקתולית הלכו ונפתחו בפני החוקרים, בעיקר באיטליה ובהמשך גם בספרד ובפורטוגל, החל מסוף שנות השבעים. מדובר במספרים בלתי-נתפשים כמעט של תיקי חקירה, שחלקם הכילו חומרים בהיקף של מאות עמודים, ומרתק היה לגלות בהם תיעוד מדוקדק של הדיאלוגים בין חוקרי האינקוויזיציה ובין הנחקרים, שנאשמו בכפירה ובדחיית העמדות הרשמיות של הכנסייה. מצד החוקרים נמצאו אנשי המסדר הדומיניקאני, שהיו במידה רבה (לפחות עד המאה ה-16) עמוד השדרה המשכיל והמתוחכם של הכנסייה.

מחקרים מסועפים מעשרים השנים האחרונות מצביעים שוב ושוב על העניין שגילו חוקרי האינקוויזיציה בתודעה של הנחקרים, במה הם מאמינים וכיצד הם חושבים ותופשים את עולמם הדתי, את מקומם בקהילה, ובעיקר כיצד הם מבינים או מפרשים את המסר של הכנסייה

לא מדובר באנשים שהיה להם ענין בעינויים לשם עצמם, אלא ברצון להבין את הנחקרים לפני שהם משיתים עליהם עונשים, מחזרה-בתשובה ועד הוצאה להורג בשריפה. מחקרים מסועפים מעשרים השנים האחרונות מצביעים שוב ושוב על העניין שגילו חוקרי האינקוויזיציה בתודעה של הנחקרים, במה הם מאמינים וכיצד הם חושבים ותופשים את עולמם הדתי, את מקומם בקהילה, ובעיקר כיצד הם מבינים או מפרשים את המסר של הכנסייה. הכרת התודעה, או התמקדות באמונות של האנשים והנשים היו משמעותיות בעיני הכנסייה, משום שהם הציבו את הבסיס לחינוך ולתעמולה. תיקי האינקוויזיציה מספקים מעין מסע אנתרופולוגי אל נפשם של אנשי התקופה. אחד הספרים שיצרו עניין עצום בתחום היה ספרו של קרלו גינצבורג ״הגבינה והתולעים״. הספר עוקב אחר תיק של חקירה שנמשכה שנים, שבמהלכן נחקר שוב ושוב טוחן באזור כפרי נידח למדי בפריאולי, שבצפון איטליה. מנוקיו, כך נקרא הנחקר, העלה סברות משלו על העולם, בין היתר שהעולם התגבש להיות כמו שהוא כעת בדומה לגבינה שהולכת ונקרשת, ומתוך החורים שלה מציצים הכוכבים. החוקרים נדהמו לנוכח תפישה שהייתה חדשה להם לגמרי, וניסו שוב ושוב להבין האם מנוקיו מתכוון למה שהוא אומר, ומה מקור התפישות האלה שנראו להם כל כך מופרכות. התיק של מנוקיו זכה בשנים האחרונות לקריאה נוספת ושונה משל גינצבורג, אבל התרומה שלו הייתה חדשנית, משום שהוא הצביע על החשיבות המרהיבה של ארכיוני האינקויזיציה. מרחבים שלמים של ידע והבנה שהיסטוריונים יכלו רק לחלום עליהם הפכו פתאום נגישים, רק משום שנשאלו שאלות חדשות.

החורים הם חלק מהגבינה, יודע זאת גם קרלו גינזבורג ובעקבותיו כל היסטוריון מודרני. בתצלום: חריץ של אמנטל צרפתית. תצלום: סטארה בלזקובה, ויקיפדיה

סדק נוסף שדרכו יכולים ההיסטוריון או ההיסטוריונית המודרנית להכיר את המרחבים השתוקים של העבר הוא הפער בין מה שמצהירים כותבי התעודות ובין דפוס ההתנהגות בפועל, שלהם או של סביבתם שמקבלת את סמכותם. הפער הזה העסיק אותי בשנים האחרונות בחקר התנועה המשיחית של שבתי-צבי. עולה שאלה עקרונית: האם אנחנו, אנשי ההווה יכולים להבין את העבר לא רק אחרת אלא אפילו טוב וצלול יותר ממה שהבינו אנשים שחיו בעבר, כלומר בהווה ההיסטורי שלהם? השבתאות היא ללא ספק התנועה המשיחית המקיפה והמשמעותית ביותר בהיסטוריה היהודית, והיא הייתה פעילה במרחב גאוגרפי גדול מצפון-אירופה, צפון אפריקה, איטליה, האימפריה העות'מנית, ועד עירק ותימן. התנועה עוררה תגובות נלהבות במעגלים ציבוריים רחבים ביותר, ממשכילים ורבנים עד כלל הציבור כולל נשים וילדים. המשיח שבתי-צבי לא רק שלא הצליח להביא את הגאולה, אלא הוא נתפס על ידי השלטון העות'מני והובא בכבלים להישפט בפני הסולטן בעיר הבירה איסטנבול.

האם השבתאות נכשלה? האם התואר כישלון אינו מייצג את זווית המבט של המנצחים, החזקים, שגם היו מופקדים על התיעוד ועל הזיכרון הקולקטיבי?

המשיח היהודי שהבטיח לתפוס את כסאו של הסולטן העות'מני נכשל, בחר בחיים כדי להימלט מעונש מוות בייסורים קשים וסופו שהמיר את דתו לאסלאם. במסורת היהודית יש שלל תיאורים שונים ומגוונים של העידן המשיחי, אבל אף אחד מהם אינו כולל תסריט של המרת המשיח לדת אחרת. אין זה פלא שאנשי תקופתו, בעיקר רבנים ומנהיגי קהילות, תיארו את שבתי-צבי כמשיח שקר, ואת התנועה השבתאית ככישלון גדול. במידה רבה נמשך התיאור הזה גם בקרב המעגל האקדמי עד היום. אבל האם השבתאות נכשלה? האם התואר כישלון אינו מייצג את זווית המבט של המנצחים, החזקים, שגם היו מופקדים על התיעוד ועל הזיכרון הקולקטיבי?

אין ספק שאם מדובר בכישלון קולוסאלי, הרי שבעת המרת דתו היה העניין השבתאי אמור להסתיים, כפי שקרה בעבר לתנועות משיחיות שפשוט התפוגגו. לא כך קרה לתנועה השבתאית, ומשום כך נדרשת קריאה אחרת, שאינה מקבלת את השיפוט של המקורות ההיסטוריים בני-התקופה. הסדק שהצבעתי עליו קודם נמצא בפער שבין ההצהרה על הכישלון וחתימת העניין לבין העובדה שהשבתאות המשיכה להעסיק את התודעה היהודית במשך מאות שנים. רבנים ומנהיגים דתיים חשובים ובעלי-יוקרה המשיכו לדבוק בסתר, ולעיתים לא לגמרי בסתר, באמונות השבתאיות, מאה ולעיתים מאתיים שנה אחרי שהאיש עצמו התאסלם. דמויות בעלות זיקה עמוקה לשבתאות הפיצו והדפיסו במשך עשרות שנים ויותר את הספרות המיסטית היהודית ״הנורמטיבית״, זו שעיצבה את המסורת הדתית מחדש מאז ראשית המאה ה-17. מסתבר ש״הכשלון השבתאי״ הוא סלוגן פולמוסי של המעגל הרבני יותר מאשר תיאור של ההתרחשות בפועל בתרבות היהודית. הכישלון של השבתאות היה חלקי בלבד, כמו שהצלחה של כל תנועה שקוראת לחדשנות הוא חלקי בלבד. מדובר בתנועה שנרקמה אל תוך המרקם התרבותי המרכזי של התרבות היהודית. כשמסתכלים על סדר היום התרבותי מאז המאה ה-17, מתברר כי היא עיצבה במידה רבה את הנושאים שעמם הצטרכה התרבות היהודית להתמודד במפנה מדפוסים ישנים אל דפוסים מודרניים. אני מזכיר את מקרה-הבוחן השבתאי לא רק בגלל שאני עוסק בו בשנים האחרונות אלא מאחר שאני רואה בו מעין פרדיגמה שמאפשרת לבחון שאלות עקרוניות, כמו הערכת הצלחה או כישלון של תנועות גדולות. האם הליברליזם כשל, בשעה שאנחנו עדים לנסיגה משמעותית בתפישות פוליטיות ליברליות וגלישה ניכרת אל עמדות סמכותניות? או שמא מדובר בהצלחה גדולה שיצרה תשתית של חברות שבהן החירות וההתפתחות האישית נחשבות לאבן-יסוד בחיי רבים?

ציור דמיוני של עינויים וסיגופים שקיבלו על עצמם מאמיני שבתי צבי לכפר על עוונותיהם: הציור דמיוני, אבל מה לגבי העינויים והסיגופים?

אנשים שחיים בתווך בין תרבויות הם עדים מרתקים למה שהתרחש בעבר. החיים במה שאנתרופולוגים מכנים בשם ״המרחב הסיפי״ (הלימינאלי) מעוררים בהכרח השוואה בלתי פוסקת, ובחינה של מה שנחשב נורמטיבי וטבעי בחברה אחת ומשונה וחריג בחברה אחרת. אחד המקורות האהודים על היסטוריונים בהקשר הזה הם יומני מסע של טיילים, ובעיקר יומניהם של מי שערכו מסעות במרחבים גאוגרפיים רחבים ביותר ונתקלו במגוון מרהיב של אנשים, ערים, מזונות, מסורות, ואמונות. יומני המסע שכתב התייר העות'מני אווליה צ'לבי במאה ה-17 הם יצירה מונומנטלית בהיקפה ובעושר המבט שהיא פורשת בפני הקוראים. מדובר בספר המסע המקיף ביותר שנכתב בתולדות האסלאם, ולהערכת החוקר הראשי של חיבור זה, רוברט דנקוף (Dankoff), הוא גם אחד הארוכים בהיסטוריה העולמית בכלל. צ'לבי היה איש העולם הגדול. את רוב חייו הוא בילה במסעות בצפון אפריקה, בערים הראשיות והמשניות של האימפריה העות'מנית, בבלקנים, בסודן ובארצות הטטארים מעבר לים השחור. לטענתו, הוא גם ביקר באירופה והגיע לאימפריה האוסטרית ואפילו לאמסטרדם. יומניו כוללים תיאורים מפתיעים של מנהגי חיים, אוכל, מבנים ומונומנטים לצד סיפורים על אמונות שונות. לצד ההסתכלות האירונית והמשועשעת על דברים כל כך שונים מאלה שהכיר בסביבתו הקרובה הוא גם מראה עניין בתיאורם ובניסיון להבין את משמעותם.

כל עדות עוברת דרך מסננת שמאפשרת לדברים מסוימים לעבור ואחרים נשארים חסרי ביטוי

לצד המבט שאולי אפשר לקרוא לו בלשוננו אתנולוגי או אנתרופולוגי, כזה שבראש ובראשונה מנסה לתעד ולרשום את מה שהחוקר הזר רואה בסביבתו החדשה, קיימת בכתבי צ׳לבי גם הטיה ברורה. זו מעלה שוב את הטענה הכללית יותר לגבי עדויות היסטוריות, ובמיוחד אלה שבכתב. אי אפשר להבין או להכיר את ״המציאות״ שבה הוא נתקל בלי להבין את עולמו התרבותי ואת הסביבה העות'מנית שבה התעצב וגדל להיות התייר הגדול. כל עדות עוברת דרך מסננת שמאפשרת לדברים מסוימים לעבור ואחרים נשארים חסרי ביטוי. מאחר שגדל במשפחה של בעלי מלאכה ואמנויות עיצוב, הייתה לו רגישות אסתטית ודייקנות בתיאורים החזותיים. העיניים הרואות והידיים הכותבות שיקפו את מה שחשב לראוי לתיעוד. בשעה שהתמקד במסגדים, בתי-ספר דתיים, בארמונות ומבני-שלטון, או בתי-מרחץ מוסלמיים הוא דייק מאד בתיאוריו. כשהגיע לתאר מבנים מקבילים בסביבה התרבותית של ״הכופרים״, כלומר מי שאינם מוסלמים ובעיקר נוצרים, התיאורים שלו לא אחת מלאים בדמיון ובפנטזיה.

במקרה של הנוסע אווליה צ׳לבי בן במאה ה-17, האסלאם והשליחות של כל מאמין מוסלמי, החשיבות המרכזית של עיר הבירה איסטנבול, הזיהוי של ציביליזציה וחיים תרבותיים עם אסלאמיזציה של המרחב שכבשה האימפריה – כל אלה השפיעו באופן עמוק על הדרך שבה הוא קלט את סביבתו ותיעד אותה ביומנו

דנקוף טען במחקריו כי עיקר התרומה של יומני צ׳לבי טמון בפרטים שהוא מוסר כאתנולוג ובאפשרות לשחזר את עולמו התרבותי ואת המנטליות של אדם משכיל, ממעגל האליטה והשלטון העות'מני במאה ה-17. העדויות והעולם התרבותי של המחבר שלובים אלה באלה ואי אפשר להפריד ביניהם. האסלאם והשליחות של כל מאמין מוסלמי, בצד האמונה העמוקה בחשיבות השלטון של השושלת הסולטנית לבית אוסמן, החשיבות המרכזית של עיר הבירה איסטנבול, הזיהוי של ציביליזציה וחיים תרבותיים עם אסלאמיזציה של המרחב שכבשה האימפריה – כל אלה השפיעו באופן עמוק על הדרך שבה הוא קלט את סביבתו ותיעד אותה ביומנו. קריאה מודרנית של כתבי צ'לבי עשויה להצביע גם על נקודות מבט שהכותב אולי לא היה מודע להן, ואולי אפילו התכוון להסתיר או להצניע אותן.

איסטנבול: עיר של אפשרויות, של סודות המחכים להתגלות בידי מי שיודע לראות. תצלום: חוסיין אקוזום

השתיקות של העבר הן רחבות ועמוקות. גם כיום ברור להיסטוריונים שתחומים שלמים ותקופות שלמות כמעט אינם נגישים להם. ענווה רבה נדרשת מההיסטוריונים, משום שאיננו מסוגלים להעריך עד כמה עמוק חוסר הידע שלנו ביחס למה שאכן ניתן לדעת על העבר

אפשר להוסיף עוד ערוצים, או אפשרויות, של זריקת אור על השתיקות של העבר. החשובה שבהן שזכתה ובצדק לעניין מתרחב והולך מאז שנות השבעים היא נקודת המבט הנשית על העבר. מאחר שרוב התיעוד מהעבר נכתב במעגלים גבריים – והיה כרוך בהטיה ברורה למבט הגברי – עלתה השאלה כיצד נראתה ההיסטוריה מזווית נשית. מאחר שמדובר במחצית מאוכלוסיית תבל, מדובר בפרספקטיבה מכריעה להכרת העבר. משיקות לכיוון זה גם הבנת ההיסטוריה ברוח מרקסיסטית, שהתמקדה בהבדלים ובמתחים בין קבוצות שונות באוכלוסייה והרצון לבטא גם את נקודת המבט של עמים נכבשים, על תרבותם לפני ואחרי הקולוניאליזם. ערוצים אחרים היו השימוש בשאלות מחקריות מתחום האנתרופולוגיה ביחס למקורות היסטוריים, למשל העניין הגובר בטקסים ובאירועים עממיים שבהם מרכיבי הכתב וההשכלה הם שוליים וכן העיסוק בשאלה  כוללת יותר,  הנוגעת לאופן שבו שימרו חברות העבר את הזיכרון המשותף והדרכים שבהן העבירו את הידע המצטבר – בתחום השירה והאפוסים הדתיים, מסורות על בריאת העולם, הישגים טכנולוגיים, טכניקות בניה – אל הדור הבא, וכיצד הדבר השפיע על עיצוב הזיכרון ותיעודו בכתב או באמצעים חומריים. אין כמעט העברת ידע בין-דורית ללא עיצוב מחדש או מניפולציה של הידע הקדום.

השתיקות של העבר הן רחבות ועמוקות. גם כיום ברור להיסטוריונים שתחומים שלמים ותקופות שלמות כמעט אינם נגישים להם. ענווה רבה נדרשת מההיסטוריונים, משום שאיננו מסוגלים להעריך עד כמה עמוק חוסר הידע שלנו ביחס למה שאכן ניתן לדעת על העבר. ההתפתחויות החדשות, המודעות החדשה, השאלות החדשות וגם הטכנולוגיה החדשנית שנרתמת לטובת המחקר מקדמות אותנו מאוד, אך אינן פותרות אותנו מן הצורך לזכור תמיד שהשתיקות ימשיכו להיות רבות, ושדווקא לאור ההתקדמות, הענווה נדרשת יותר מאי-פעם.

רוני ויינשטיין מלמד באוניברסיטה העברית, בתוכנית לתלמידי חו״ל. הוא חוקר את ההיסטוריה הדתית של יהודים באגן הים- התיכון בעת החדשה המוקדמת.

תמונה ראשית: מתוך ״העוורים מובילים את העוורים״ (1568), פיטר ברויגל האב, מוזיאון קאפודימונטה, נפולי. תצלום: ויקיפדיה