חוקרים רבים ניסו ללא הצלחה לפענח את כתב היד וויניץ' – וגם הנוכלים וחובבי הקונספירציות עטים עליו. ועכשיו, חוקרת ימי הביניים חשובה נוקטת גישה חדשה לפיצוח סודותיו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה
בשנת 1989, כשליסה פייגין דייוויס (Fagin Davis) הייתה בתחילת הדוקטורט שלה בחקר ימי הביניים באוניברסיטת ייל, היא התקבלה לעבודה במשרה חלקית בספריית הספרים וכתבי היד הנדירים על שם ביינקי. הבוס שלה היה האוצר של תחום הספרים וכתבי היד העתיקים, והוא הטיל עליה משימה מעיקה: לענות למכתביהם של הנוכלים, חובבי הקונספירציות והמכחישנים הממטירים על הספרייה שאלות בנוגע לנכס הפופולרי ביותר שלה.
בקטלוג הספרייה זכה הנכס הזה – קודקס [אוסף גיליונות קלף כרוכים, בניגוד למגילה] בעובי של רומן – לכותרת פשוטה ואפרורית: "כתב היד המוצפן". אבל העיתונאים אהבו לקרוא לו "כתב היד ווֹיְניץ'" על שם סוחר הספרים הנדירים וילפריד וויניץ' (Voynich), שרכש אותו מאוסף ישועי באיטליה בסביבות שנת 1912. אחד מיורשיו של וויניץ' מכר את כתב היד לסוחר אחר, והוא תרם אותו לאוניברסיטת ייל בשנת 1969.
בילדותה של דייוויס באוקלהומה סיטי הקסימו אותה עולמות הפנטזיה של ג'.ר.ר טולקין ושל משחקי המבוכים ודרקונים. וכשהאוצר בספריית ביינקי הראה לה לראשונה את כתב היד וויניץ', היא אמרה לעצמה, "זה הדבר הכי אדיר שראיתי בחיים שלי".
234 עמודיו של כתב היד מכילים 38 אלף מילים, אבל אף אחת מהן אינה ניתנת לקריאה. מחברו עלום השם של הספר כתב אותו ככל הנראה בנוצה, אך הפרט החשוב ביותר הוא השימוש שעשה באותיות או סמלים שמעולם לא נראו לפני כן
234 עמודיו של כתב היד מכילים 38 אלף מילים, אבל אף אחת מהן אינה ניתנת לקריאה. מחברו עלום השם של הספר כתב אותו ככל הנראה בנוצה, אך הפרט החשוב ביותר הוא השימוש שעשה באותיות או סמלים שמעולם לא נראו לפני כן. האם הם מייצגים שפה טבעית כלשהי, כמו לטינית? שפה מתוכננת כמו אספרנטו? צופן סודי? ג'יבריש? לחוקרים אין שום מושג. אבל דייוויס הרגישה שכתב היד רווי בחיוניות ובמשמעות.
לכל אורך המסמך הסתום הזה מלבלבים איורים מופלאים: צמחים משונים בעלי מראה פרהיסטורי ועלים בצורות גיאומטריות פנטסטיות; דפים מקופלים עצומים שנפתחים וחושפים רוזטות, גלגלי מזלות, כוכבים, את היקום; רשימות הכוללות כפי הנראה נוסחאות רפואיות לצד איורים של צמחי מרפא ובקבוקים מוארכים. האיורים הבולטים ביותר הם של חבורות נשים עירומות. הן מחזיקות כוכבים על חוטים, כמו בלונים, או עומדות בתוך בריכות ירוקות שתעלות וצינורות דמויי חצוצרות נקביות מזרימים אליהן מים. רבות מהנשים הללו עומדות בידיים פשוטות, והרושם המתקבל הוא שהן אינן מתרחצות אלא עובדות. שרברביות במערכת אינסטלציה קדמונית.
מקור נייר הקלף שהספר כתוב עליו והפיגמנטים המופיעים בו בתקופת ימי הביניים, אבל לאיורי הנשים אין מקבילה בשום תרבות ובשום תקופה. אפילו את הצמחים אי אפשר לזהות, ונדמה שגבעוליהם שייכים למין מסוים והשורשים למין אחר.
דייוויס הייתה אז בת עשרים ושלוש ומלאה באופטימיות, והאמינה בכל לבה ביכולתנו להבין את העולם. היא רצתה לפענח את כתב היד, להבין את פירושו, לדעת מה מוצאו. אבל מרבית האנשים בתחומה חשבו שוויניץ' הוא בזבוז זמן, קשקשת ליצנית שאינה ראויה לזמנם של חוקרים רציניים, הרי יש כל כך הרבה כתבי יד קריאים שצריך לחקור.
מכתבים שנראים במבט ראשון כאילו הם כתובים לטינית; מילים שחוזרות על עצמן בסדירוּת שמזכירה שפות אמיתיות; כתב יד זורם ונינוח כל כך עד שנדמה כי המחבר כתב בשפה הזאת כל חייו. אבל האינטלקטואלים של עידן הרנסנס, חוקרים מאוניברסיטאות בכירות, מפצחי הצפנים של סוכנויות הביון - כל אלה עמלו לשווא על פענוח סודותיו של כתב-היד וויניץ'
בעצם, כבר אז היו חוקרים שניסו ונכשלו. כתב היד פיתה אותם בשל "מראית עין של פשטות", כפי שהגדיר זאת מומחה צופן אחד: מכתבים שנראים במבט ראשון כאילו הם כתובים לטינית; מילים שחוזרות על עצמן בסדירוּת שמזכירה שפות אמיתיות; כתב יד זורם ונינוח כל כך עד שנדמה כי המחבר כתב בשפה הזאת כל חייו. אבל האינטלקטואלים של עידן הרנסנס, חוקרים מאוניברסיטאות בכירות, מפצחי הצפנים של סוכנויות הביון – ובהם ויליאם פרידמן (Friedman), שפיצח את הצופן היפני Purple במלחמת העולם השנייה ואז הפך לקריפטוגרף הבכיר של הסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי – כל אלה עמלו לשווא על פענוח סודותיו של כתב-היד וויניץ'. המוני "פתרונות" הגיעו לכותרות לאורך השנים, אבל אחר כך הופרכו. אחד הספרנים בביינקי אמר שעם הזמן הפך כתב היד "למקום שקריירות אקדמיות הולכות למות בו".
וויניץ' הוא החידה הקריפטוגרפית הממושכת ביותר, המוכרת ביותר, המסעירה ביותר, זאת שתקפו אותה יותר מכל בניסיונות פענוח, אך היא המשיכה לעמוד איתנה
לא מן הנמנע שכתב היד הזה הוא בעצם אוסף הזיות של מטורף, או הונאה שנועדה לשכנע איזה פתי לשלם הון. בסקירה היסודית שכתב על תולדות פיצוח הצפנים, דייוויד קאהן (Kahn) אמר שוויניץ' הוא החידה הקריפטוגרפית "הממושכת ביותר, המוכרת ביותר, המסעירה ביותר, זאת שתקפו אותה יותר מכל בניסיונות פענוח, אך היא המשיכה לעמוד איתנה". ה' פ' קראוס (Kraus), הסוחר שתרם את כתב היד לייל, דימה אותו פעם לספינקס: "במאורתו פזורות עצמות האנשים שניסו לפתור את החידה ונכשלו, והוא עדיין מחכה לַאדיפוס שייתן את התשובה הנכונה".
דייוויס ענתה בצמצום לכל השאפתנים שכתבו לספריית ביינקי, ולמעשה לא כתבה להם דבר אלא רק שלחה את הדפסי המיקרופילם של העמודים שהם ביקשו. הספרייה קיבלה די והותר תשומת לב מחבורת "אנשי וויניץ'" המעורערים לכאורה, ודייוויס נזהרה שלא לעודד אותם, וגם לא להסגיר את העניין האישי שלה בכתב היד. למען האמת, אפילו לבוס שלה, שהיה עתיד להיות המנחה שלה בדוקטורט, היא לא סיפרה שהיא התחילה לעיין מתוך סקרנות בספרים העוסקים בכתב היד. "יותר מכל דבר אחר", אמרה לי, "רציתי שהוא יכבד אותי". אבל ככל שהיא צללה עמוק יותר לעבודה על הדוקטורט, כך היא חשבה פחות על וויניץ', עד שבסופו של דבר לא חשבה עליו כלל. ממילא בתחום שלה חשבו כולם שהעיסוק בכתב היד הזה הוא מתחת לכבודם, והיא אמרה לעצמה שאולי גם היא אמורה לחשוב ככה.
בחודש מרץ השנה, כשלושים וחמש שנים אחרי ההתאהבות הראשונית של דייוויס בכתב היד, נפגשתי איתה בבוסטון. בזמן שחלף מאז היא טיפסה בסולם המקצועי והגיעה לאחת המשרות הבולטות ביותר בתחומה: מנהלת האקדמיה האמריקנית לחקר ימי הביניים, הארגון המוביל לחוקרי ימי הביניים בצפון אמריקה. כבר יותר מעשור שהיא מכהנת בתפקיד הזה ועובדת במשרד הנמצא במרחק עשרים דקות הליכה מדירת הפנטהאוז שלה ושל בעלה, דן דייוויס, בכיר בתחום הפיננסים. המרפסת שלהם משקיפה על נמל בוסטון ועל נקודת המפגש בין הנהרות צ'רלס ומיסטיק. במרחק אף רואים את כנסיית "אולד נורת'".
דייוויס בת ה־58 היא כמו השותפה ההיא מהאוניברסיטה שאפשר לבהות איתה בכוכבים במשך שעות ועל הדרך לפצח יחד את משמעות היקום. יש לה רעמת תלתלים כהים והיא מרכיבה משקפיים בעלי עדשות סגולות גם בפנים וגם בחוץ. "פחות או יותר כולם" חושבים שהמשקפיים הם מניירה, אבל האמת היא שיש לה הפרעה נדירה של ראייה כפולה, והעדשות הצבעוניות מייצבות את ראייתה. "בסוף אני פשוט אעבור לרטייה", היא אומרת, "אני אלך עד הסוף עם הלוּק הפיראטי".
ביקרתי אותה בעקבות רצף בלתי צפוי של התרחשויות. כתב היד וויניץ' חזר אל חייה של דייוויס ואילץ אותה לשקול מחדש את רוב הנחות היסוד שלה בנוגע למסמך הזה. במשך שנים רבות התרחקו החוקרים מוויניץ' בגלל המוניטין המאיים שלו כחידה הקשה ביותר בעולם וכמוקד של תאוריות קונספירציה מופרעות. אבל מה קורה אם מביטים מעבר למוזרות המרהיבה שלו? מה אם מתמקדים במקום זאת בתכונות שהוא חולק עם אינספור כתבי יד אחרים? הייתכן שהשגרתי ישפוך אור על המוזר? דייוויס החליטה לברר.
דייוויס, הצעירה מבין שלושה אחים, גדלה בבית רווי בתגליות נפלאות. אריחים ברצפת הסלון שימשו כלוחות שחמט. כרזות שאמהּ המשוררת עצבה פיצלו קריאות נפוצות כמו "לא עלינו" ("לא / עלינו") כדי לייצר נקודות מבט חלופיות.
דייוויס אהבה לשיר במחזות זמר בבית הספר – התפקיד הגדול שלה היה אנני אוקלי ב"אנני אוקלי אשת לפידות" – אבל היא גם נהגה לשקוע בטרילוגיית "שר הטבעות" ולדקלם שירית בשפה האלפית של טולקין. היא אהבה את סיפורי הרקע שטולקין יצר לשפות המומצאות שלו. "המצאת השפות היא הבסיס", כתב פעם טולקין. "ה'סיפורים' נולדו כדי להעניק עולם לשפות, ולא להיפך".
הבנות בחטיבת הביניים שהיא למדה בה לא חלקו את תחומי העניין שלה. כשאחיה הגדולים החנונים שיחקו "מבוכים ודרקונים", היא קיבלה על עצמה את תפקיד המלצרית במשחקים שלהם. היא הייתה "נערת הפונדק" שלהם. היא סיפרה שבגיל 13 "אמרתי, 'די, נשבר לי'". אז היא פתחה מבוך משלה והובילה אליו חבורת בנים שגייסה מהשכבה.
במהלך לימודיה באוניברסיטת בראון היא בילתה את אחד הקיצים כזמרת של שירי מחזות זמר על ספינות תיירים בנמל בוסטון. היא שאפה להיות שחקנית מקצועית. אבל היא התקשתה לקבל תפקידים בהצגות באוניברסיטה ובמקום זאת למדה קורסים בהיסטוריה של התיאטרון וגילתה שהיא נמשכת לדרמות של ימי הביניים. היא מצאה בהן כור היתוך של תחומי העניין מימי ילדותה. היא התמקדה בהיסטוריה של ימי הביניים, ובשנה האחרונה של התואר הראשון נגעה בפעם הראשונה במגילת קלף מאותה תקופה. "אני נוגעת במשהו שמישהו כתב לפני שמונה מאות שנה", חשבה. היא סיפרה לי שהיא חשה קשר מידי לקלף, קשר "קסום וחזק מאוד".
אתה יכול להתנגח שנים עם בעיות כאלה, ואז בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שבזבזת את החיים שלך
באוניברסיטת ייל ענתה דייוויס למכתבים שקיבלה הספרייה על אודות וויניץ', אבל היא זנחה את העיסוק האישי שלה בנושא. אפילו את אחיה היא לא הצליחה לגייס לעניין. בּארי פייגין היה אז מרצה צעיר להנדסת מחשבים בדארטמות עם רקע בקריפטולוגיה, אבל הוא זנח את וויניץ' אחרי ניסיונות ספורים. "אתה יכול להתנגח שנים עם בעיות כאלה", אמר לי, "ואז בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שבזבזת את החיים שלך".
הבוס של דייוויס בביינקי הראה לה כתב יד ליטורגי מהמאה ה־12 בשם Gottschalk Antiphonary ("מזמורי גוטשלק"), ודייוויס כתבה עליו את הדוקטורט שלה. ה"גוטשאלק" היה בדיוק מסוג הטקסטים שחוקרי ימי הביניים בונים עליו קריירות מכובדות, עם כל המאפיינים המתבקשים – לטיני, נוצרי, אירופי. דייוויס קיבלה תואר דוקטור בשנת 1993 והפכה ליועצת נחשקת המקטלגת כתבי יד מימי הביניים עבור אחדים מהאוספים החשובים במדינה. יחד עם עמיתתה מליסה קונוויי (Conway) היא יצרה את המדריך המרכזי לכתבי יד מסוג זה בצפון אמריקה, והיא תיעדה את הפרויקט הזה בבלוג שלה, Manuscript Road Trip.
ואז, ב־2014, האקדמיה האמריקנית לחקר ימי הביניים מינתה אותה למנהלת. היא הפכה לפנים של התחום שמעדיף לשמור מרחק מוויניץ'. אבל וויניץ' עדיין לא הרפה ממנה.
כשדייוויס פתחה את תיבת המייל שלה בפברואר 2016 היא מצאה שם מייל מפתיע מההוצאה לאור של ייל. ביקשו ממנה לכתוב ביקורת עמיתים למאמרים שילוו את "מהדורת הצילום" של כתב יד וויניץ'. המהדורה נועדה להיות מין ספר מתנה ובו צילומים ברזולוציה גבוהה של כל אחד מעמודי כתב היד.
אדווין סי. שרודר (Schroeder), מנהל ביינקי דאז, היה מתוסכל מהשאלות הבלתי פוסקות שעובדיו שאלו אותו על אודות וויניץ':הוא סיפר לי שהפופולריות שלו "גדולה פי כמה וכמה" מכל כתב יד אחר בספרייה. ספריית ביינקי – מבנה מחופה הנראה כמו שילוב בין קתדרלה מודרניסטית וספינת חלל – מחזיקה יותר ממיליון טקסטים בעלי חשיבות אמיתית, וביניהם מהדורת הפוליו הראשונה של שייקספיר, תנ"ך גוטנברג, כתבי אדית ורטון ופרגמנט מהמאה השלישית של אחת מאגרות פאולוס.
אבל שרודר הרגיש לפעמים שהטקסט היחיד שלמבקרים בספרייה אכפת ממנו הוא הטקסט היחיד שאיש מהם אינו יכול לקרוא. ולעתים תכופות, הדרך שלהם להביע את חיבתם אליו הייתה להכריז שהם פתרו אותו. "אנשים כל הזמן יצרו איתנו קשר ואמרו, 'הנה התיאוריה שלי, מה הפרס?'" התלונן שרודר. הספרנים נאלצו להסביר שהספרייה אינה מציעה פרסים ואינה אחראית לאישור התיאוריות. אך מכיוון שהיו מעט מאוד מחקרים אקדמיים רציניים שאפשר להפנות אליהם את המתעניינים, הרעיונות הפרועים פרחו והתרבו.
מחבר של מדריך לסוף העולם העלה את התיאוריה ש'אדם שֵמי' כתב את וויניץ' בעברית משובשת, ושמטרתו היא לספר לחוצנים על אודות 'קצנו הקרב ובא'. היה מי שכתב לספרייה מהכלא וסיפר שכתב היד הוא פרויקט ילדות שלו משנות השמונים, ושהוא כתב אותו בדמו
רופא מניו ג'רזי טען שוויניץ' הוא מדריך של טקסי המוות בכת איזיס עתיקה, ושהוא כתוב בפלמית קראולית. כימאית מטקסס טענה שהיא זיהתה בו את חתימתו של לאונרדו דה וינצ'י. מחבר של מדריך לסוף העולם העלה את התיאוריה ש"אדם שֵמי" כתב את וויניץ' בעברית משובשת, ושמטרתו היא לספר לחוצנים על אודות "קצנו הקרב ובא". היה מי שכתב לספרייה מהכלא וסיפר שכתב היד הוא פרויקט ילדות שלו משנות השמונים, ושהוא כתב אותו בדמו. "הוא הודיע שוב ושוב שהוא בא לקחת אותו", אמר לי עובד של האוניברסיטה (הספרייה עדכנה את משטרת הקמפוס).
אי־קריאותו של כתב היד הופכת אותו לדף חלק שאנשים שופכים עליו את הפנטזיות שלהם ללא בקרה. אחרי שהנהלת ביינקי הרשתה לאישה שהציגה את עצמה כחוקרת לבחון את כתב היד, ואז גילתה ברשתות החברתיות פוסט שבו היא מספרת שערכה שם מין סיאנס, "אמרנו לעצמנו, 'עד כאן'", נזכר שרודר, "'צריך לשנות את השיח'".
מי היה עשוי לייצר מסמך כזה ומדוע? מה האיורים מלמדים אותנו על תפישת הבוטניקה, האסטרונומיה והביולוגיה של המאייר? אילו סוגים של ידע קודדו תרבויות עתיקות ואיך הן עשו זאת?
שרודר קיווה שמהדורה באיכות גבוהה המלווה במאמרים נגישים, תבלום את המרוץ לפיצוח הצופן ותסיט את תשומת הלב אל השאלות ההיסטוריות. מי היה עשוי לייצר מסמך כזה ומדוע? מה האיורים מלמדים אותנו על תפישת הבוטניקה, האסטרונומיה והביולוגיה של המאייר? אילו סוגים של ידע קודדו תרבויות עתיקות ואיך הן עשו זאת?
במייל שהוצאת ייל שלחה לדייוויס ובו היא ביקשה ממנה לערוך ביקורת עמיתים למאמרים בספר, הם כתבו, "אנחנו מבינים שאת מומחית לעניין". אבל דייוויס בכלל לא ידעה שהיא כזו. נכון ששנה לפני כן, בפוסט שפרסמה בבלוג שלה על הספרייה, היא כתבה בצחוק על וויניץ' והזהירה את הקוראים מפני "הפינה האפלה המפחידה הזו באינטרנט" שאנשים בעלי אובססיה לכתב היד שורצים בה. אבל מאז שסיימה את הדוקטורט ואת עבודתה בספרייה לפני יותר מעשרים שנה, היא בקושי הקדישה לו מחשבה, ובוודאי שלא חקרה אותו.
אבל כשהיא קראה את המאמרים היא התחילה להפעיל פתאום את הכלים הביקורתיים שרכשה כחוקרת של ימי הביניים. הספר החדש לא התייחס לוויניץ' כאל מטמון חייזרי של סודות מסוכנים, אלא כפי שמתייחסים לכל כתב יד היסטורי בעל נוכחות פיזית ועבר מוחשי. העורך של הספר היה היסטוריון בשם ריימונד קלמנס (Clemens), אוצר הספרים וכתבי היד העתיקים החדש של ביינקי. הזמנים השתנו.
אחד המאמרים סיפר איך וילפריד וויניץ' הפך את עצמו ממהפכן פולני לסוחר עתיקות שופע קסם אישי מניו יורק. מאמר אחר תיעד את היסטוריית הבעלות המשוערת של כתב היד והציג ראיות שלפיהן הוא היה פעם בבעלותו של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, במאה ה־16, ואז עבר אצל רוקח מחצרו, אלכימאי מפראג, רופא מבוהמיה ואיש אשכולות גרמני בדרכו אל הישועים באיטליה. היו שם דיווחים על בדיקות תיארוך פחמן־14 שקבעו כי הקלף של כתב היד, העשוי עור עגל, הוא מסביבות השנים 1404-1438, ועל ויליאם רומיין ניובולד (Newbold), פילוסוף מאוניברסיטת פנסילבניה שהיה בשנת 1921 לראשון מרבים שסבלו מהזיות על פיצוח כתב היד. שיטת "הפיצוח" של ניובולד הייתה מורכבת מהמוני צעדים בלתי מבוקרים, ובעצם היה אפשר להשתמש בה כדי למצוא בטקסט כל משמעות שניתן להעלות על הדעת. לא זאת בלבד שניובולד היה משוכנע כי רוג'ר בייקון(Bacon), הנזיר הערמומי בן המאה ה־13, הוא מחברו של כתב היד, אלא שהוא טען כי בייקון צייר בו דברים – גלקסיית אנדרומדה, תאי זרע – שהוא ראה מבעד לטלסקופ או מיקרוסקופ מאות שנים לפני שהמכשירים האלה הומצאו לכאורה.
דייוויס כתבה מייל רצוף תשבחות להוצאה האוניברסיטאית של ייל. היא אמרה להם שהמחקר הקיים בנושא וויניץ' רווי ב"שטויות לא מדעיות ולא מאוששות" ולכן אנשים אינם יודעים להבדיל בין אמיתות לבדיות. "הגיע הזמן" לספר שיציג מחקרים אמינים וראויים לציטוט.
הספר זכה לכותרת "כתב היד וויניץ'", תומחר ב־50 דולר ומכר כ־55 אלף עותקים ("במונחים של ספריית ספרים נדירים, זה רב מכר", אמר לי שרודר). אבל בניגוד לתקוותיה של הנהלת הספרייה, הספר לא שינה את אופי השיח סביב כתב היד ולא בלם את מבול השאלות. להיפך, נדמה כי שורות ה"וויניצ'רוס", החובבים המושבעים של כתב היד, רק הולכות ומתרחבות, ובשנים שלאחר פרסום הספר צצו תיאוריות חדשות רבות, ולא רק באינטרנט אלא גם בכתבי עת מכובדים.
בשנת 2017 התפרסם ב־Times Literary Supplement מאמר ראשי שכותרתו "כתב היד של וויניץ': הפתרון". ממש כך. הכותב היה מחבר של ספר העוסק בכתיבת ומכירת תסריטים לטלוויזיה. הוא אמר שהוא קיבל "תשלום מחברת הפקות כדי לנתח את האיורים בכתב היד וויניץ' וכעת הכריז שכל אות בטקסט היא קיצור למילה לטינית. לטענתו מדובר במדריך בריאות הכולל מתכונים ומיועד ל"נשים האמידות של החברה".
בשנה שלאחר מכן הכריזה כותרת ב־The Times of Israel, "חוקרים טוענים שפיצחו צופן חמקמק בן מאות שנים – והתשובה היא השפה העברית". הכתבה מצטטת מחקר של צמד מדעני מחשב שאינם דוברי עברית, הטוענים שהמחבר של כתב היד השתמש בצופן המבוסס על תחליף אלפבית. אלא ש"העברית" שנוצרה כתוצאה מהפענוח שלהם הייתה כמעט בלתי קריאה.
בערך באותו זמן, מהנדס אזרחי מקנדה הגיע למסקנה שוויניץ' הוא תנ"ך טיבטי, ובעיתון דווח שמהנדס חשמל מרוסיה זיהה בו אלגוריתם "לעריכת טקס המגן על נשים מפני אלימות מינית של ערפדים".
ספריית ביינקי המשיכה לדגול במדיניות האין־תגובה שלה, והפנתה את כל בעלי התיאוריות והעיתונאים המסקרים אותם אל דייוויס. כן, שוב הספרייה שלחה אליה את כאבי הראש הוויניצ'יים שלה, בדיוק כפי שעשתה לפני 25 שנה, כשהיא הייתה סטודנטית ועבדה שם.
אלא שהפעם דייוויס הייתה חוקרת בעלת מעמד, והיא יכלה לומר לכולם מה היא באמת חושבת.
מסקנתו של אחד ה'פותרים' הייתה שנזירות דומיניקניות יצרו את כתב היד כמדריך רפואי ואסטרולוגי למריה מקסטיליה, דודה רבתא לאשתו הראשונה של המלך הנרי השמיני. הגברים בטירתה של מריה יצאו לקרב והשאירו את הנשים והבנות בתסכול מיני ורגשי, ולכן הן ניסו להשתעשע ולהעסיק את עצמן בזמן שהן חיכו והשתוקקו לשובהּ של תשומת הלב הגברית
במאי 2019 פרסמה אוניברסיטת בריסטול הודעה מעניינת במיוחד לעיתונות: ביולוג בשם ג'רארד צ'שייר (Cheshire) השתמש ב"חשיבה לטרלית ובתושייה רבה" כדי לזהות את השפה של וויניץ' (הוא הגדיר אותה "פרוטו־רומאנית"). הוא אמר שנדרשו לו שבועיים בלבד. "חוויתי שורה של רגעי 'הארה' בזמן שפיצחתי את הצופן, ואחר כך הבנתי בתדהמה ובהתרגשות את גודל ההישג". מסקנתו היא שנזירות דומיניקניות יצרו את כתב היד כמדריך רפואי ואסטרולוגי למריה מקסטיליה, דודה רבתא לאשתו הראשונה של המלך הנרי השמיני.
לפי צ'שייר, כתב היד "עוסק בעיקר בסוגיות של נשים, בפעילויותיהן ובהרפתקאותיהן". הגברים בטירתה של מריה יצאו לקרב "והשאירו את הנשים והבנות בתסכול מיני ורגשי", ולכן הן ניסו להשתעשע ולהעסיק את עצמן בזמן שהן חיכו והשתוקקו לשובהּ של תשומת הלב הגברית".
צ'שייר כתב לדייוויס יותר משנה לפני פרסום ההודעה ההיא ושאל אם היא תוכל לעזור לו לפרסם את מאמרו. "יכול להיות שעלית על משהו", ענתה דייוויס בנימוס. אבל בהערות קפדניות שכתבה, שורה אחר שורה, היא מצביעה על שגיאות משמעויות בלוגיקה שלו, בשיטותיו ובהנחותיו ההיסטוריות.
היא אמרה לעצמה שגם הוא, כמו רבים לפניו, הכריז על פתרון ואז סיפק לו ראיות, במקום לעבוד בראש פתוח ולצאת מהעובדות אל התיאוריה. היא אמרה לו שטענותיו הן "השערה" במקרה הטוב, לא פתרון.
אבל דייוויס גילתה שרוב ה"וויניצ'רוס" אינם מעוניינים בביקורת דקדקנית אלא באישור מוחלט – או כפי שהגדירה זאת דייוויס בוקר אחד בזמן שצעדנו במרכז בוסטון לכיוון המשרד שלה, "אלוהים אדירים! עשית את זה! קבל מדבקה!" כשהיא התווכחה עם אדם שטען כי חלק מהאותיות בכתב היד מייצגות בעצם כוריאוגרפיה של ריקוד, הוא ענה, "עכשיו אני מבין מה גלילאו עבר". גם צ'שייר תקף את דייוויס אחרי שלא הצליח לכבוש אותה. "את חייבת לנער מעלייך את הכישוף הוויניצ'י הזה", כתב לה. "איני רוצה שתובכי כשכולם יבינו בסוף".
כשאוניברסיטת בריסטול הכריזה על הפתרון של צ'שייר, הוא גרף כותרות נלהבות מופרזות, בין היתר כי המאמר שלו התפרסם בכתב עת בביקורת עמיתים. דייוויס ההמומה קטלה אותו בתקשורת ובטוויטר: "מצטערת, חברים, 'שפה פרוטו־רומאנית' זה לא משהו שקיים. גם הפעם יש כאן אוסף של קשקשת מופרכת ומחזורית מלאה בטיעונים שמגשימים את עצמם".
מתקפה מצד מנהלת האקדמיה לחקר ימי הביניים אינה עניין של מה בכך. אוניברסיטת בריסטול מחקה את ההודעה לעיתונות, הרחיקה את עצמה מהמאמר של צ'שייר ופרסמה הצהרה האומרת כי "בעקבות הפרסומים בתקשורת עלו חששות בנוגע לתקפותו של המחקר". צ'שייר הגן על עבודתו וטען שהיא מקדימה את זמנה, אבל סיבוב הפרסה של האוניברסיטה עשה כותרות בעולם.
בפועל, דייוויס הדביקה תו מחיר של מוניטין למחקרי וויניץ' שהיו לא רציניים בעיניה. בשנת 2019 היא צייצה ציוצים העוסקים בכתב היד יותר ממאה פעמים. הפוסטים שלה נעו על הקשת שבין משועשעים לחריפים, והם הגדילו את מספר העוקבים שלה בטוויטר מכמה מאות ליותר מעשרת אלפים איש.
אנחנו צופים ב'משחקי הכס', קוראים 'שר הטבעות', משחקים במשחקי מחשב המתרחשים בימי הביניים, ולכן נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו על התקופה הזאת. הפנטזיות הפופולריות שמדמות את עצמן להיסטוריה של ימי הביניים כופות את עצמן על וויניץ'
התסכול הגואה שלה בא לידי ביטוי במאמר דעה בוושינגטון פוסט, באוגוסט 2019. "אנחנו צופים ב'משחקי הכס', קוראים 'שר הטבעות', משחקים במשחקי מחשב המתרחשים בימי הביניים, ולכן נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו על התקופה הזאת", כתבה. הפנטזיות הפופולריות שמדמות את עצמן להיסטוריה של ימי הביניים כופות את עצמן על וויניץ'. הן מזינות את הסיקור התקשורתי של מחקרים מפוקפקים ו"הופכות כתב יד ימיביניימי אמיתי ומרתק לקריקטורה של עצמו".
אבל אחרי כשנתיים התחילה דיוויס לשקול מחדש את המתקפות שלה ברשתות החברתיות. לא בגלל הודעות השטנה שהיא קיבלה מ"וויניץ', אחי" – הכינוי שלה לחבורת הגברים שלא הרפתה מהנושא בפורומים המקוונים – אף שההודעות האלה בוודאי לא עודדו אותה להמשיך. היא פשוט התחילה להרגיש שהיא אינה נדיבה ושהיא חובטת באנשים שכל חטאם הוא שהם מוקסמים מתעלומת כתב היד. הרי גם היא הייתה פעם אחת מהם, לא? והחרטה שלה התעצמה אחרי שערוץ יוטיוב פרסם סרטון העוק בפיצוחי וויניץ' כושלים והעניק לה את התואר "מנהלת האקדמיה האמריקנית לחקר ימי הביניים ומלכת הקטילות האקדמיות".
היא הבינה שאם המטרה שלה היא להציג את כתב היד כטקסט שראוי למחקר מכובד ורציני, היא אינה יכולה להסתפק בעמדת המבקרת.
בסוף קיץ 2018 התפרסמה ההודעה הבאה בנוגע לכנס הבין לאומי לחקר ימי הביניים של אותה שנה: המארגנים הזמינו מאמרים למושב העוסק בצפנים, כתבי סתרים וקצרנויות. כשדייוויס הגישה הצעה בנוגע לוויניץ', "זה פשוט לא היה מה שציפיתי לו", אמר לי קרסון קֶפְּקי (Koepke), ממארגני המושב. "אם זה היה מישהו בעל עמדה בולטת פחות מזו של ליסה, נדמה לי שהיינו הרבה יותר ספקנים". אבל דייוויס הייתה ידועה בדקדקנותה המחקרית, והצעתה התקבלה.
דייוויס הייתה מודעת היטב למוניטין של וויניץ' כקוטל קריירות. אבל הודות למעמדה המקצועי היא הרגישה שהיא יכולה להסתכן. ובכל זאת, היא החליטה להיות זהירה. היא לא הייתה בלשנית ולא קריפטוגרפית, ולכן לא ניסתה כלל לפצח את הצופן. במקום זאת היא הגבילה את המחקר שלה להתמחויות העמוקות ביותר שלה. דייוויס היא חברה ב-(Comité International de Paléographie Latine), אגודה יוקרתית של הפלאוגרפים והקודיקולוגים הבכירים בעולם – כלומר מומחים לכתבי יד עתיקים ולתכונותיהם הפיזיות של ספרים ישנים. האגודה הפריזאית הזו מונה 67 חברים, ודייוויס היא אחת מארבעה אמריקנים בלבד שהתקבלו אליה. היא מעולם לא ערכה מחקר פלאוגרפי של כתב יד בלתי קריא, ובתחילה היא לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לכך. היא לא הצליחה להשתמש בסגנון הכתיבה של וויניץ' כדי למקם אותו במרחב או לתארך אותו, כי אין בהיסטוריה דבר שניתן להשוות אותו אליו. והיא גם לא הצליחה להפעיל עליו את המיומנות הפלאוגרפית הבסיסית ביותר: פענוח צורת האותיות של הכותב, הקצרנות שלו והפיסוק שלו – במילים אחרות, מיומנות הקריאה. איך אפשר לקרוא טקסט הכתוב באלפבית שאין לו שום תקדים ידוע?
נותר לה קו מחקרי אחד אחרון, ולא מבטיח במיוחד: לספור את כותבי כתב היד. גם כשהשפה בלתי קריאה, פלאוגרפית טובה מסוגלת לזהות סימנים סגנוניים קלים המבחינים בין כותב אחד למשנהו
ולכן נותר לה קו מחקרי אחד אחרון, ולא מבטיח במיוחד: לספור את כותבי כתב היד. גם כשהשפה בלתי קריאה, פלאוגרפית טובה מסוגלת לזהות סימנים סגנוניים קלים המבחינים בין כותב אחד למשנהו.
האם אדם אחד בלבד כתב את וויניץ'? במבט ראשון נדמה שכן: "כתב היד עקבי להפליא לכל אורכו", אמר מפצח צפנים של הצבא [האמריקני] בשנת 1946. הרי אם השפה יוצרת מעין בועה המתקיימת מחוץ להיסטוריה, אותו עיקרון חל ודאי גם על הכותב: בין אם הוא קונדס שעומל על הטקסט בחשאי במשרד פרטי, או גאון מתבודד בעליית גג שפולט את חזיונותיו המשונים על הקלף לאורו של נר.
אבל כשדייוויס הגדילה את כתב היד, היא הבחינה בהבדלים קלים. במקומות מסוימים, הכתב היה צפוף ונטוי יותר. כדי לבחון את העניין, היא בחרה אות שאינה מופיעה בטקסט לעתים קרובות ואיתרה אותה בדפים השונים של כתב היד. היא ראתה שסגנון הכתיבה של האות הזו משתנה בין קבוצות של עמודים, אבל לא בתוך כל קבוצה. וזה רמז לה שההבדלים – עיקולים גדולים או קטנים יותר, קווים אופקיים ישרים או מעוגלים יותר, רגליים ארוכות או קצרות יותר – נובעים מכך שכותבים שונים עבדו על הטקסט, ולא מכך שכותב יחיד כתב את אותה אות בדרכים שונות.
כדי למזער את הטיית הבחירה בחנה דייוויס אותיות נוספות וגילתה שהסגנון הצורני שלהן משתנה יד ביד עם השינויים באות הראשונה. אחרי חודשים של ניתוח היא קבעה שאת וויניץ' כתבו חמישה אנשים שונים שעבדו ככל הנראה בתיאום.
גם מצבו הפיזי של הספר השתלב במחקר שלה. הקלף של וויניץ' עשוי מעור עגל, ועוד לפני שמישהו כתב עליו אפילו מילה אחת היו בו חורים מהגלדים, הפצעים והעקיצות על עורה של החיה. זהו סימן לכך שיוצרי כתב היד לא יכלו להרשות לעצמם חומרים משובחים, או אולי לא היו זקוקים להם. הפיגמנטים של הדיו רגילים, ולא נעשה שימוש במותרות כגון עלי זהב. סימנים כהים מכתימים את מאה העמודים הראשונים, ככל הנראה ממים שנשפכו עליהם. יתרה מזאת, כשדייוויס מיששה את הקלף היא הרגישה שהוא רך כמעט כמו בד. זהו מרקם מוכר בספרים שדפדפו בהם לעתים קרובות. "זה אינו כתב יד שנועד להיות חפץ יקר ערך העומד על כן כדי שאנשים ייגשו אליו ויגידו 'אוווו'", אמרה לי דייוויס. כתב היד וויניץ', בדומה למדריך אנטומיה או אלמנך אסטרונומי, נועד לדפדוף ולשימוש.
דייוויס הציגה את ממצאיה באותו כנס של חוקרי ימי הביניים, ובשנת 2020 פרסמה אותם בכתב העת Manuscript Studies. היא לא פענחה את וויניץ', אבל היא פתחה כיוונים חדשים לחקירה. אם חמישה אנשים כתבו אותו יחד, אז כתב היד הזה הוא כנראה יצירה קהילתית ולא יצירה של מטורף או נוכל בודד. מדוע הקהילה השתמשה בשפה משלה או בצופן משלה? זו עדיין תעלומה. נדרש מחקר נוסף כדי להבין אם מדובר בגילדה של אלכימאים, או במנזר של מטורפים, במסדר של בֶּגיניות מימי הביניים, או בקבוצה אחרת לגמרי. אבל סימני השימוש התכוף מאותתים לנו כי כתב היד הזה שימש למטרה שגרתית ואולי אף יומיומית.
באוניברסיטת מלטה, מדעני מחשב התחילו להבין כיצד לפענח את וויניץ' בכלי עיבוד שפה טבעית. חוקרים גילו ש-38 אלף המילים של כתב היד – הכוללות אוצר של 9,000 מילים – מתאפיינות בלא מעט מהתכונות הסטטיסטיות של שפות אמיתיות
עבודתה של דייוויס עודדה חוקרים המתעניינים בוויניץ' לצאת ממחבואם. בשנים האחרונות בלבד, בלשנית מייל בשם קלייר בּוֹוֶרן (Bowern) התחילה לבצע ניתוחים מתוחכמים של הטקסט בהתבסס על פעילותם של חוקרים קודמים ועל שיטות שבוורן עצמה השתמשה בהן על שפות ילידיות לא מתועדות באוסטרליה. באוניברסיטת מלטה, מדעני מחשב התחילו להבין כיצד לפענח את וויניץ' בכלי עיבוד שפה טבעית. חוקרים גילו ש-38 אלף המילים של כתב היד – הכוללות אוצר של 9,000 מילים – מתאפיינות בלא מעט מהתכונות הסטטיסטיות של שפות אמיתיות. המילה הנפוצה ביותר בכתב היד, יהיה פירושהּ אשר יהיה, מופיעה פי שניים מהמילה השנייה בשכיחותה, ופי שלושה מהמילה השלישית בשכיחותה, וכן הלאה. ממצא זה, שנקרא חוק זיפף (Zipf’s law), הוא אחת מאבני הבוחן של שפה טבעית. גם תמהיל אורכי המילים ושיעור המילים החד־פעמיות בטקסט דומים מאוד למקובל בשפה אמיתית. ויש גם מילים מסוימות שמופיעות זו אחר זו בעקביות, וזה סימן אפשרי לקיומה של מערכת דקדוקית.
לבסוף, לכל אחד מחלקי הטקסט – המוגדרים לפני איורים הצמחים, הכוכבים, הנשים המתרחצות וכן הלאה – יש מערכים שונים של מילים בעלות ייצוג גבוה, כפי שקורה בספר אמיתי עם פרקים המתמקדים בנושאים שונים.
החריגה העיקרית הייתה באיות. האלפבית הוויניצ'י, אם זה אכן מה שהוא, מורכב ככל הנראה מעשרים אותיות קבועות. אבל בהשוואה לשפות מוכרות, יותר מדי אותיות חוזרות בסדר קבוע שמזכיר שירי ילדים, גם בתוך המילים וגם במילים שכנות. במקומות אחדים יש דמיון באיוּת של מילים סמוכות. אם ננסה לייצר מקבילה בעברית, זה יהיה משהו כמו "היא בוהה בבבואה שבבועה". אפשרות נוספת, לפי בוורן, היא שמדובר במשהו כמו שפת הבית, או ב"הכפלת שמ-" בסגנון יידי (כמו "או"ם שמו"ם", או fancy shmancy באנגלית).
אין שום צופן מוכר – בהחלט לא מראשית המאה ה-15 – שיכול לייצר את רצפי האותיות החזרתיים של וויניץ' לצד תדירויות מילים ואותיות המזכירות שפה טבעית
אין שום צופן מוכר – בהחלט לא מראשית המאה ה-15 – שיכול לייצר את רצפי האותיות החזרתיים של וויניץ' לצד תדירויות מילים ואותיות המזכירות שפה טבעית. בוורן, ביחד עם אחד הדוקטורנטים, גילו שכדי להשיג תוצאה דומה באנגלית צריך לעשות דברים מוזרים כמו להחליף את כל התנועות באות כללית אחת; או לארגן את האותיות בכל מילה בסדר אלפביתי; או להוסיף לטקסט סימנים חסרי פשר, תווים ריקים המכונים גם Nulls, בסדר שהם טרם הצליחו לקבוע.
אבל אם השפה הוויניצ'ית היא המצאה של קבוצת מתבודדים כלשהי, למה שהכותבים יצטרכו לערבל את האותיות, כלומר להשתמש בצעד נוסף של הצפנה? למה להלביש חידה על חידה? ואף על פי כן, זה מה שקורה בכתב היד וויניץ' שוב ושוב. ברגע שנדמה שעלית על משהו, הוא מתפתל, חומק מאחיזתך ומוסיף פרט נוסף לתחפושת.
יכולת שינוי הצורה הזאת, או חוסר היכולת להביט בו מזווית אחת ולראות את כולו, שכנעה את מדעני המחשב של אוניברסיטת מלטה, בראשות קולין לייפילד (Layfield), להרכיב צוות רב תחומי. השפה של הטקסט, אם היא אכן שפה, הייתה זרה לנו כל כך, שאפילו המודלים הקיימים של הבינה המלאכותית לא הצליחו לפצח אותה. בינה מלאכותית טובה דורשת "כמויות עתק של נתונים להתאמן עליהם", אמר לי לייפילד. "פשוט אין לנו כמות כזאת בטקסט של וויניץ'". בשנת 2021 גייס לייפילד את דייוויס, בוורן ומומחים נוספים, והם התחילו להיפגש ברשת כדי לפתח רעיונות לשיתוף פעולה. בסוף 2022 ערכה "קבוצת המחקר של וויניץ'" (Voynich Research Group) את הכנס הראשון שלה,שהוצגו בו שישה עשר מאמרים בביקורת עמיתים העוסקים בהיסטוריה, ספרות, פלאוגרפיה, בלשנות, קריפטולוגיה ואפילו גינקולוגיה ימיביניימית, בגלל האיורים. דייוויס הוזמנה לשאת את נאום הסגירה.
גם אם כלי בינה מלאכותית לא יצליחו לפצח את וויניץ', הם יוכלו לתרום למחקר בדרכים אחרות. מודלים שיתאמנו על התמונות האלה יצליחו בסופו של דבר לזהות קווי דמיון חזותיים ביניהן לבין וויניץ', פרטים שחמקו מהעין האנושית הבלתי מזוינת. אולי הם ימצאו עיקול מסוים בתנועת העט, או גוונים של פיגמנטים ספציפיים. קווי הדמיון האלה יעזרו לחוקרים לזהות קהילות כותבים שעשויות להיות קשורות לוויניץ'
חוקרים מתוך הקבוצה ומחוץ לה מתקדמים כעת בכל מיני כיוונים. יש כאלה שמחפשים כלים מתמטיים לצוד בהם "cribs": מילים שאפשר להסיק את משמעותן מכיוון שהן מופיעות באופן עקבי ליד פריטים מאוירים מסוימים, כמו תוויות. יש חוקרים שבוחנים מחדש את האלפביתים שחוקרים קודמים יצרו בניסיון להמיר את האותיות הוויניצ'יות לטקסט ASCII, כלומר לנתונים גולמיים המשמשים למחקר ממוחשב של שפות. גם אם כלי בינה מלאכותית לא יצליחו לפצח את וויניץ', ברגע שמאות אלפי כתבי היד הימיביניימיים הקיימים בעולם יעברו דיגיטציה והנגשה, הם יוכלו לתרום למחקר בדרכים אחרות. מודלים שיתאמנו על התמונות האלה יצליחו בסופו של דבר לזהות קווי דמיון חזותיים ביניהן לבין וויניץ', פרטים שחמקו מהעין האנושית הבלתי מזוינת. אולי הם ימצאו עיקול מסוים בתנועת העט, או גוונים של פיגמנטים ספציפיים. קווי הדמיון האלה יעזרו לחוקרים לזהות קהילות כותבים שעשויות להיות קשורות לוויניץ'.
ההיסטוריונים של האמנות עדיין בולטים בהיעדרם מזירת המחקר הזאת. חוקרי אמנות של ימי הביניים יוכלו לסייע בחקר העולם המאויר של וויניץ', אבל גם הם, כמו חוקרי ימי הביניים אחרים, חוששים לקפוץ למים.
במאמר שהתפרסם בשנת 2020 בכתב העת Cryptologia, צמד חוקרים מאירופה טענו כי מישהו היה יכול להשתמש בנוסחה פשוטה כדי להקנות מבנה של שפה לאוסף של סימנים חסרי פשר. במילים אחרות, הם אומרים שוויניץ' הוא ערמת קשקושים שנבנתה בקפידה. אבל דייוויס השתכנעה שלכתב היד יש משמעות, ושהחוקרים יגלו אותה יום אחד. היא אינה חושבת שאדם בודד יצליח למצוא את הפתרון לבדו, ושמוטב לעבוד בצוות רב תחומי שחבריו ייקחו תגליות קטנות ומפרכות וירכיבו מהן תמונה שלמה. "הרבה אנשים טוענים שאם היה אפשר לקרוא אותו, כבר היינו מצליחים", אמרה לי. "אבל זאת אינה סיבה מספיק טובה להתייאש". גם כתב ההירוגליפים המצרי והכתב המיקני "ליניארי ב'" נראו בלתי ניתנים לפיצוח – עד שאבן הרוזטה וגאון בריטי אחד נתנו לנו את המפתחות לפענוחם, בהתאמה.
אבל מה אם וויניץ' לא יפוצח? מה אם כתב היד הוא חכם יותר מכולנו, ומחברו או מחבריו האלמוניים צוחקים מהקבר על ההיבריס של התבונה?
אבל מה אם וויניץ' לא יפוצח? מה אם כתב היד הוא חכם יותר מכולנו, ומחברו או מחבריו האלמוניים צוחקים מהקבר על ההיבריס של התבונה? כשהפניתי את השאלות האלה אל אחת הדוקטורנטיות של בוורן, היא דקלמה לי שיר של רוברט פרוסט על אודות החתירה האנושית להבנה: "אנו רוקדים בזירה ומשערים / אך הסוד יושב באמצע ומערים".
ביום שטוף שמש באפריל נכנסתי לספריית ביינקי עם דייוויס ובוורן וירדתי במדרגות אל כיתת מרתף. אחד הספרנים הניח שם את כתב היד וויניץ' על כרית שמפחיתה את הלחץ המופעל על גופו הזקן של הספר. כתב היד היה פתוח בעמוד שבו נראה גוש של טקסט בלתי מובן המנוקד באיורים צמחים ועלים הדומים לצפרדעים מאוריגמי. בוורן מלמדת בייל קורס של תואר ראשון לבלשנות העוסק בוויניץ', ובאותו יום זכו הסטודנטים שלה לראות אותו במו עיניהם. רבים מהם שילבו את ידיהם מאחורי גבם ורכנו בזהירות מעל עמודיו הפתוחים. כאילו הם עומדים בנוכחותו של פריט שמימי.
זה מסמך אמיתי שקיים במרחב ובזמן, ויש לו היסטוריה ומאפיינים פיזיים, ולכן יש לו גם סיפור אמיתי. פשוט איננו יודעים עדיין מהו הסיפור הזה
גם דייוויס חשה לעתים בכוח המשיכה הנשגב של כתב היד. אבל היום היא באה מבוסטון כדי לחבר את הסטודנטים של בוורן לנתונים הפיזיים המוחשיים של הספר: הקלף שדפדפו בו עד שנהיה רך כמו לבד. הכתמים שנוצרו כשקוראת קדומה שפכה עליו ודאי מים מקנקן. דקירות קטנטנות במקום שבו ניסה מישהו, לפני הרבה מאוד זמן ובלי הצלחה, לתקן בחוט ומחט את החורים הרבים בקלף.
בשנה שלפני כן, כשדייוויס הרצתה באוניברסיטה אחרת, שאלו אותה מה הופך את וויניץ' למסמך כל כך "סנסציוני". האם זה בגלל החשד שחבורה של נשים יצרה אותו בימי הביניים כדרך לשמר את סודותיהן? האם זו הרוחניות שבו, או אולי הרמיזות שלו לגביע הקדוש או למים חיים? דיוויס הרחיקה את השואלת מהמחוזות הספקולטיביים. וויניץ' "אינו דמיוני", היא אמרה. "זה מסמך אמיתי שקיים במרחב ובזמן, ויש לו היסטוריה ומאפיינים פיזיים, ולכן יש לו גם סיפור אמיתי. פשוט איננו יודעים עדיין מהו הסיפור הזה״.
אריאל צבר (Sabar) כותב באטלנטיק. הוא חתן פרס National Book Critics Circle Award ומחבר הספר Veritas: A Harvard Professor, A Con Man and the Gospel of Jesus’s Wife (משנת 2020) וספרים נוספים שתורגמו לעברית.
Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.
תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי תומר בן-אהרן
תמונה ראשית: מומחה ספרדי בודק "שיבוט" מודרני של כתב יד וויניץ'. תצלום: ססאר מנסו, אימג'בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
הבטן היא הלב של הראש
סבין רוזררגשות הם לא הפרעה לשיקול הדעת, אלא חייבים להיות חלק מרכזי בכל...
X 7 דקות
מחר בחלומות
סו לווליןאין זה מקרה שאנחנו חולמים ודברים מתגשמים. שנת החלומות מאפשרת לנו לגלות...
X רבע שעה
איך זה שחשמל מדליק
נסים אמזלגהרדיפה אחר תועלת משכיחה מאיתנו את היופי, את מקומנו הצנוע ביקום ואת...
X רבע שעה