התקפי אושר

רוב ההתקפים האפילפטיים מכאיבים וקשים. אבל יותר ויותר אנשים מעידים על תחושת אקסטזה בזמן ההתקף -- בדיוק כפי שתיאר דוסטויבסקי
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

הייתה זו אחת החוויות העמוקות ביותר בחייו של פיודור דוסטויבסקי. "אושר בל יתואר בתנאי שגרה ובלתי נתפס על-ידי אדם שלא חווה אותו. באותו רגע אני במצב של הרמוניה מושלמת עם עצמי ועם היקום כולו," הוא אמר לחברו, הפילוסוף הרוסי ניקולאי סטרחוב. מה מקורם של רגשות כאלה? התיאור מרמז על התעוררות דתית – אבל דוסטויבסקי תיאר למעשה את הרגעים שלפני התקף אפילפטי עוצמתי. נדמה שהתחושות האלה סייעו בגיבוש דמותו של הנסיך מישקין ברומן 'אידיוט'. "כן, בעד הרגע הזה כדאי לתת את כל החיים!", אומר הנסיך על פרק הזמן הקצר שבתחילת ההתקף האפילפטי שלו – רגע "של שלמות, של מידה, של פיוס, של התמזגות שכולה תפילה יוקדת, סוד-שיח עם הסינתזה העליונה של החיים."1

במשך זמן רב חשבו כי הסופר ניצל את רישיונו האמנותי והפריז בעוצמתה של "הילת האקסטזה" במקום לתאר במדויק תופעה אמיתית. ככלות הכול, רוב ההתקפים האפילפטיים הם נוראים, ורוב האנשים הסובלים מאפילפסיה, קרי מחלת הנפילה, יעשו לא מעט כדי להימנע מהתקף נוסף. אך מכיוון שעוד ועוד אנשים הסובלים מאפילפסיה התוודו על רגשות דומים, התעורר עניין מחודש ב"תסמונת דוסטויבסקי" הזו – ומדעני מוח תרים כעת אחר הסיבה לה.
לא זו בלבד שחקירותיהם עשויות להסביר את תחושות האושר שחוו דוסטויבסקי ואחרים הסובלים מ"אפילפסיה אקסטטית", אלא שהן עשויות לפתוח צוהר אל המודעות העצמית בכלל. אך האם נמצא דרכים בטוחות להביא את עצמנו למצבים דומים של קיום?

פיודור דוסטויבסקי, 1876

פיודור דוסטויבסקי, 1876

באופן כללי אפשר לחלק התקפים אפילפטיים לשתי קבוצות: כלליים ומוקדיים. בהתקפים כלליים, הפרעה חשמלית מהממת את השכבה החיצונית של המוח, הקורטקס, ומובילה לעתים קרובות לאובדן הכרה. נדמה שהתקפים אקסטטיים משתייכים לסוג השני. בהתקפים מוקדיים, או חלקיים, הסופה החשמלית מוגבלת לאזור קטן במוח, והאדם נותר לרוב בהכרה. סוג זה של התקף עלול להפוך להתקף כללי אם האותות החשמליים החריגים מתפשטים.

למרות תיאוריו הידועים של דוסטויבסקי, לא קיים תיעוד רב של רגשות אקסטטיים בקרב אנשים אחרים הסובלים מאפילפסיה – אולי מכיוון שהתקפים אלה הם נדירים, אך גם מכיוון שאנשים אינם נלהבים לשתף אחרים ברגשות אישיים כאלה. "אני חושבת שזה נפוץ יותר משנדמה," אומרת פביאן פיקאר (Picard), נוירולוגית מבית החולים האוניברסיטאי בז'נבה. " הרגשות האלה כל כך עזים ומוזרים, וייתכן שהם נבוכים לדבר עליהם; אולי נדמה להם שהרופא יחשוב שהם משוגעים". העניין של פיקאר בנושא התעורר לאחר שנתקלה בכתביו של דוסטויבסקי בעת הכנת הסרט Art & Epilepsy. במהרה היא הבינה שחלק ממטופליה חוו חוויות דומות. "כשהם הסבירו את הרגשות שלהם לעומק, זה היה מדהים," אומרת פיקאר. "זה היה קרוב מאוד לתיאורים של דוסטויבסקי."

הרמוניה בל תיאמן

פיקאר שידלה את מטופליה לדבר על ההתקפים האקסטטיים שחוו וגילתה שאפשר לאפיין את תחושותיהם בעזרת שלוש קטגוריות רחבות של רגש.2 הראשונה היא מודעות עצמית מועצמת. לדוגמה, מורה בת 53 אמרה לפיקאר: "בזמן ההתקף, זה כאילו שאני מאוד מאוד חדה, מודעת יותר, והתחושות, הכול נדמה גדול יותר ומכריע אותי." השנייה היא תחושה של רווחה פיזית. גבר בן 37 תיאר זאת כ"תחושה קטיפתית, כאילו אני מוגן מכל דבר שלילי." השלישית היא רגשות חיוביים עזים, שתוארו בצורה הטובה ביותר על-ידי אישה בת 64: "האושר האדיר שממלא אותי מתעלה על תחושה פיזית. זו תחושה של נוכחות שלמה, אינטגרציה מלאה של עצמי, תחושת הרמוניה בל תיאמן של כל גופי ועצמי עם החיים, עם העולם, עם 'הכול'," היא אמרה.

כשפגשתי את אחת המטופלות האחרות של פיקאר, אדריכלית ספרדיה בת 41, גם היא דיברה על החיבור הזה. "את פשוט מרגישה אנרגיה ואת כל החושים שלך," היא אמרה. "את שואפת את כל מה שסביבך, ומה שמתקבל הוא התמזגות."
פיקאר החלה לחפש את המקור הנוירולוגי של ההפרעה, והתיאורים של מטופליה הובילו אותה לאינסולה – אזור בקורטקס שזוכה יותר מתמיד לתשומת לבם של מדענים החוקרים תודעה. היא קבורה בחריץ המפריד בין האונה הפרונטלית והאונה הפריאטלית לאונה הטמפורלית, ונראה שתפקידה העיקרי הוא לשלב בין אותות הנובעים מתוך הגוף, כגון פעימות הלב, לאותות חיצוניים, כגון תחושות מגע.

ישנן גם ראיות לכך שעיבוד האותות האלה נעשה יותר ויותר מתוחכם ככל שמתקדמים מהחלק האחורי של האינסולה לחלקה הקדמי. אותו אזור באינסולה הקרוב יותר לאחורי הראש עוסק בתכונות אובייקטיביות, כגון טמפרטורת הגוף, והחלק הקדמי מייצר תחושות סובייקטיביות הקשורות למצב הגוף ולרגשות, טובים ורעים גם יחד. במילים אחרות, האינסולה הקדמית אחראית לרגשות שלנו כלפי גופנו וכלפי עצמנו; היא עוזרת ליצור תחושה מודעת של "קיום". לאור כך טוען באד קרייג (Craig) מהמכון הנוירולוגי בארו (Barrow) בפיניקס, אריזונה, שחלק זה במוח הוא המפתח ל"ייצוג האולטימטיבי של כל רגשותיו של אדם – קרי, העצמי המודע".

למפות את האקסטזה

השינוי שחוו מטופליה של פיקאר במודעות העצמית שלהם מצביע בהחלט על מעורבותה של האינסולה הקדמית באפילפסיה אקסטטית – אך קשה למצוא ראיות חותכות יותר. בשנים האחרונות הצליחו קרייג, פיקאר ועמיתיהם לאתר אנשים עם אפילפסיה אקסטטית שהסכימו לעבור דימות מוחי בזמן התקפים. החוקרים הזריקו למטופלים "נותבים רדיואקטיביים" שמצטברים בחלקים שונים בגוף ומאותרים בעזרת מכשיר שנקרא מצלמת גמא. אזורים עם זרימת דם מוגברת סופגים יותר מהנותב, והסריקות חושפות זרימת דם מוגברת – שמשקפת לכאורה פעילות עצבית מוגברת – באינסולה הקדמית, או לידה, בזמן התקפים3.

אבל מחקרי דימות כאלה אינם הוכחה מוחלטת כי הם לא מסוגלים לאתר את האזורים ההיפראקטיביים במדויק. לאזורים פעילים במוח נדרשות כ-30 שניות לספוג את הנותבים, אבל ההתקפים מתפשטים במהירות לאזורים שונים רבים, ולכן קשה לאתר את מקורם בוודאות. ראיות חותכות יותר נמצאו רק בחודש מרץ בשנה שעברה. בזמן שביקרתי את פיקאר במשרדה בז'נבה, היא קיבלה מייל מפבריס ברתולומיי (Bartolomei), נוירולוג מבית החולים טימון במרסיי. הצוות הכירורגי שלו שתל אלקטרודות במוחה של אישה צעירה הסובלת מאפילפסיה עם אפיזודות של התקפים אקסטטיים. בהודעה כתב ברתולומיי: "בדקנו את המטופלת. הגירויים באינסולה הקדמית מעוררים תחושה נעימה של ריחוף וצמרמורת." פיקאר השיבה במהירות: "אני כל כך שמחה!"

המטופלת של ברתולומיי הייתה בת 23. היא התחילה לסבול מהתקפים בגיל 15, וכתוצאה מהם נשרה מבית הספר. הייתה לה גם אישיות בעייתית עם נטיות תוקפניות וסוציופתיות. למרות זאת, לפני שהתקפיה גרמו לה לאובדן הכרה, הם התחילו תמיד ברגעי אקסטזה, בדומה לאלה של דוסטויבסקי. מכיוון שהתרופות לא עזרו לה, היא הרשתה לברתולומיי להחדיר אלקטרודות למוח שלה כדי למצוא את מוקד ההתקפים ואולי להסיר בניתוח את הרקמה שגורמת להם. המדידות של ברתולומיי גילו כי ההתקפים מתחילים באונה הטמפורלית אך מתפשטים לאינסולה הקדמית תוך פחות משניה – ממצא התומך בהשערה שהיפראקטיביות באזור הזה גרמה לרגשות האושר שהגיעו לפני ההתקף הכללי.

לאחר מכן השתמש ברתולומיי באלקטרודות כדי לגרות את מוחה של הבחורה במקומות ספציפיים. הטכניקה מאפשר למנתחים לחזור ולבדוק שהם מצאו את הגורם להתקף, כדי שלא יזיקו לרקמה חשובה במוח או יסירו אותה. זו גם הדרך הטובה ביותר לקבוע את תפקידיהם של אזורי המוח השונים. חלק משמעותי מהידוע לנו על המוח, למדנו בזכות אנשים שעברו חקירות כאלה בזמן שהיו בהכרה. לרוע המזל, ההליך אינו נעים, והמטופלת של ברותולמיי נעשתה תוקפנית. אבל כשהאלקטרודה באינסולה הקדמית הופעלה, גישתה השתנתה. "אני מרגישה טוב מאוד, עם תחושה מוזרה ונעימה מאוד של ריחוף ורעד מתוק בזרועות," היא אמרה. התחושות האלה זהות להילה האקסטטית שמלווה לרוב את האפילפסיה שלה, היא אמרה. בהתבסס על הבדיקות האלה הציע לה ברתולומיי לעבור ניתוח, אבל היא התנגדה. ובכל זאת, החוויות האלה סיפקו לפיקאר ראיות חיוניות לגבי תפקידה של האינסולה הקדמית בהתקפים אקסטטיים4.

כדי לאשר זאת נדרשים מחקרים נוספים, אבל אניל סת (Seth), מדען מוח מאוניברסיטת סאסקס בברייטון, מתרשם מהממצאים. "העובדה שגירוי חשמלי ישיר של האינסולה מעורר רגשות כאלה היא משכנעת למדי," הוא אומר. הוא חוקר אנשים עם הפרעת דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה, הקשורות לתפקוד לקוי או מועט של האינסולה, ואותם נבדקים מתארים את העולם כריק ממציאות חושית ותפיסתית. במובן מסוים, הוא אומר, אינסולה היפראקטיבית מייצרת את התופעה ההפוכה בזמן התקפים אקסטטיים.

הבנת האופן שבו פעילות חריגה באינסולה הקדמית מובילה להפרעות כמו אפילפסיה אקסטטית, עשויה לעזור למדענים להבין כיצד האזור הזה יוצר את חוויות המודעות העצמית הנורמליות שלנו. המטופלים של פיקאר דיווחו על רגשות של ודאות – התחושה שהכול נכון בעולם. דיווחים אלה מתיישבים עם התיאוריה שאומרת כי לאינסולה הקדמית יש תפקיד בחיזוי התחושה של הגוף שלנו ברגע הבא. התחזיות האלה מושוות לתחושות אמיתיות ומייצרות אות של "טעות חיזוי" שעשוי לעזור לנו לקבוע כיצד אנו מגיבים לשינויים בסביבה. אם טעות החיזוי קטנה, אנחנו מרגישים טוב. אם היא גדולה, אנחנו מתמלאים חרדה. ייתכן שהסופה החשמלית באינסולה הקדמית משבשת את מנגנון ההשוואה ומבטלת את טעות החיזוי. וכך נותר האדם עם התחושה שאין שום בעיה בעולם, שהכול הגיוני ונכון.

מעבר לתחושת המודעות והוודאות המורחבות, אנשים כמו דוסטויבסקי תיעדו גם תחושה מוזרה של האטת הזמן במהלך ההתקפים. ייתכן שזה משקף את האופן שבו האינסולה דוגמת את החושים שלנו. קרייג טוען שהאינסולה הקדמית משלבת בדרך כלל מצבים תוך-גופיים, חוץ-גופיים ורגשיים וכך יוצרת "רגע רגשי גלובלי" ייחודי מדי 125 מילי-שניות, פחות או יותר – היא מחלקת את הרגשות שלנו לפריימים נבדלים, כמו בסליל של סרט. הוא משער שאינסולה קדמית היפראקטיבית עשויה לייצר את הרגעים הרגשיים הגלובליים האלה יותר ויותר מהר וכך ליצור תחושה שהזמן מאט.

תחת אש

מדהים שתחושות אלה של שלווה, מודעות מועצמת והאטת הזמן, עומדות גם בבסיסן של חוויות דתיות מסוימות. האם מיסטיקנים מתקופות שונות חוו התקפים אקסטטיים? מטופליה של פיקאר מבינים מדוע יש מי שמייחס משמעות דתית להתקפים שלהם. "חלק מהמטופלים שלי אמרו שלמרות שהם אגנוסטיים, הם מסוגלים להבין איך התקף כזה מחדיר בך אמונה, כי יש לו משמעות רוחנית מסוימת," היא אומרת.

קרייג ופיקאר חושבים שהרגשות המתעוררים לאחר נטילת סמים כמו אמפטמין, אקסטזי וקוקאין עשויים להיות דומים במובנים רבים לרגשות הנחווים בעת התקף אקסטטי

מובן שרק התחלנו להבין את האזור הזה במוח ותפקידו באפילפסיה האקסטטית. לעתים מוצאים את עצמם חוקרי דימות מוחי תחת אש: יש הטוענים שהם מפשטים מנגנוני מוח מורכבים על-ידי קישורם לאזור יחיד במוח – וטענות דומות עולות גם נגד המחקרים שנערכו לאחרונה בנושא האינסולה. ככלות הכול, מקורן של רוב החוויות הוא ברשתות פעילות מורכבות. לדוגמה, יש להכיר בכך שהאינסולה אחראית לרגשות רעים, לא רק טובים, ויש מחקרים שמראים כי לעתים קרובות היא פעילה מאוד גם כשהאדם חש חרדה. לכן חשוב מאוד להבין בדיוק איזה סוג של פעילות מעורר כל רגש.

ייתכן שזה תלוי במתרחש באזורים אחרים במוח, אבל אולי נעמיק את הבנתנו גם אם נחקור מפות מפורטות של האינסולה עצמה. יש ראיות מסוימות לכך שהצד השמאלי קשור יותר לרגשות החיוביים המדוברים, בעוד שהפעלת הצד הימני קשורה יותר לרגשות שליליים. חלק מהאנשים שחווים התקפים אקסטטיים מדווחים על הופעתן של תחושות נעימות ובלתי נעימות לסירוגין – ולכן אם חוקרים יסרקו את מוחם בזמן התקף ייתכן שהם יוכלו להסביר את הבסיס לרגשות האלה ביתר פירוט. כך יוכלו החוקרים להבין כיצד חלקים שונים באינסולה מתקשרים זה עם זה, וכיצד הם מתפקדים במסגרת רשתות רחבות יותר במוח ומייצרים חוויות יומיומיות.

ישנם גם אמצעים אחרים שיוכלו לספק לנו תובנות לגבי תפקידה של האינסולה. קרייג ופיקאר חושבים שהרגשות המתעוררים לאחר נטילת סמים כמו אמפטמין, אקסטזי וקוקאין עשויים להיות דומים במובנים רבים לרגשות הנחווים בעת התקף אקסטטי. בדרך כלל, הכימיקלים האלה מציתים פרץ של מוליכים עצביים במוח, ויש ראיות לכך שלאחר נטילת הסמים האלה, רמות הדופמין באינסולה הקדמית גבוהות מהרגיל לעומת אזורים אחרים. וייתכן שדבר דומה קורה עם המוליך העצבי סרוטונין לאחר השימוש באיוואסקה, חליטה פסיכדלית המשמשת זה מכבר בטקסים שמאניים באמזונס. גם כאן דימות רדיואקטיבי מראה זרימת דם מוגברת באינסולה הקדמית כ-100 דקות לאחר הצריכה.

למרבה השמחה ייתכן שקיימות דרכים בטוחות יותר להתקרב לרגשות האלה. אנשים העוסקים במדיטציה חווים לעתים קרובות האטה בזמן, מודעות עצמית מוגברת ורווחה עמוקה, כמו בתסמונת דוסטויבסקי. ב-2007 חקרו ריצ'רד דייווידסון (Davidson) מאוניברסיטת ויסקונסין במדיסון ועמיתיו, 15 מודטים מנוסים ו-15 מתחילים. הם גילו שככל שהמצב המדיטטיבי עמוק יותר, כך גוברת הפעילות באינסולה הקדמית. אם תופעה זו אכן משקפת את רגע השלמות שעליו דיווח הנסיך מישקין של דוסטויבסקי, מסתבר שהוא לא בא בקלות: המודטים המנוסים עברו יותר מ-10,000 שעות תרגול כדי להגיע אליו. אולי הם לא נתנו כל החיים בעד אותו רגע, כפי שרצה לעשות הנסיך – אבל הם לא היו רחוקים מזה.

@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אניל אנאנתאסוואמי, New Scientist.
- דימוי שערOver View to Cheek מאת האמנית שרון פוליאקין, באדיבות גלריה גורדון


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על התקפי אושר

01
יוסי

מטופליו של Seth הסובלים מ"תפקוד לקוי או מועט של האינסולה" "מתארים את העולם כריק ממציאות חושית ותפיסתית", כלומר האינסולה יוצרת אינטגרציה של העולם החושי אך לא את המודעות העצמית, שכן הם מתארים עולם ריק ולא "עצמי ריק" או משהו כזה, מה גם שהתופעות הנ"ל לא גורמות לרמה ירודה יותר של מודעות.