ואולי זאת הזיה

הנה העולם מולנו, אנחנו קולטים אותו, מפרשים ומבינים. ואולי הכול הפוך, והעולם כבר בתוכנו, יוצר ציפיות?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

האם התפישה האנושית היא הזיה מבוקרת? זאת הייתה הטענה שהוצגה בצמד הרצאות שניתנו במסגרת "ועידת נפש האדם" (Human Mind Conference) בקיימברידג' ביוני 2017 – האחת מאת אניל סת' (Seth), חוקר מוח מאוניברסיטת סאסקס, והאחרת מאת אנדי קלארק (Clark), פילוסוף מאוניברסיטת אדינבורו. כוונתם לא הייתה להביע תמיכה בתזה הרדיקלית, שפותחה על-ידי מספר נוירו-פילוסופים להוטים יתר על המידה, לפיה כל חוויה היא אשליה. לא. הטענה של סת' וקלארק היא שאין קו ברור המפריד בין הזיות לתפישה אנושית רגילה.

נקודת המבט המקובלת היא שבתפישה האנושית הרגילה, המוח מקבל מידע ניטרלי מהעיניים, מהאוזניים ומאיברי החישה האחרים, ואילו בשעת הזיה, המוח מחדיר רעיונות משלו לתוך התהליך התפישתי. בשעת הזיה, מה שאנו מצפים לו או מאמינים בו הופך למה שאנו רואים ממש לנגד עינינו. סת' וקלארק רוצים להראות שמודל זה של הזיה – לפיו המוח משתמש באמונותיו הקיימות כדי לשבש את חושינו – מתאר למעשה את האופן שבו התפישה הרגילה פועלת. האם הם צודקים?

אחת ההנחות החשובות היא שישנו שלב "גולמי" של תפישה, תמונה ללא פרשנויות שלא הושפעה מהמחשבות שלנו ומהאמונות שלנו לגבי העולם

מודל התפישה הנאיבי

הניסיונות המוקדמים לבנות מודל קוגניטיבי של תפישה התבססו על תיאוריה של היגיון פשוט הנקראת לעתים "תיאוריית הנתונים החושיים" (sense-data). לשם הפשטות נקרא לה כאן "המודל הנאיבי".

בואו נראה כיצד המודל הנאיבי מסביר את חוש הראייה: התפישה החזותית היא תהליך היררכי מובהק, הפועל מלמטה-למעלה, בדומה לאופן שבו מצלמות דיגיטליות המחוברות לתוכנות עיבוד תמונה מזהות טקסט, פרצופים או נתיבים בכביש. הסיפור הנאיבי הולך פחות או יותר ככה:

  • קודם כול, האור נכנס לעיניים ופוגע בתאי קולטי האור שברשתית, הנקראים "קנים" ו"מדוכים".
  • לאחר מכן, התאים האלה יוצרים אות חשמלי שמקודד את התמונה ושולח אותה דרך עצב הראייה לכיוון קליפת הראייה.
  • קליפת הראייה מזהה דפוסים באות החשמלי ומרכיבה מחדש רכיבים חזותיים.
  • הרכיבים התפישתיים האלה מופיעים בתודעתנו כתמונה תפישתית שלמה.
  • לבסוף, תודעתנו מזהה פרשנויות לתמונה.

אחת ההנחות החשובות ביותר במודל הנאיבי היא שישנו שלב "גולמי" של תפישה, תמונה ללא פרשנויות שלא הושפעה מהמחשבות שלנו ומהאמונות שלנו לגבי העולם. רוב גרסאות המודל הנאיבי טוענות ששלב זה אינו משהו שמתהווה בנוירונים שלנו, אלא משהו שאנו מסוגלים לחוות ללא תיווך.

אי שומם, שמש, ים, השתקפות

"האי השומם", תצלום: Chechi Peinado

כפי שאמר הפילוסוף אלסדייר מקינטייר (MacIntyre), המסקנה העולה מהמודל הנאיבי – ואולי זאת בעצם הנחת היסוד שלו – היא שכל אדם בכל תרבות רואה בתחילה אותו דבר כשהוא מביט בשמי הלילה: מישור שחור זרוע נקודות בוהקות. רק בשלב הבא, שלב הפרשנות, אנו מתחילים להתווכח על מה שאנו רואים – האם מדובר בכוכבים ובכוכבי לכת, בנקבים קטנים בכדור החושפים את האור שמאחור, או באלים מרושעים.

כלומר, המודל הנאיבי מבדיל בין התהליך הנורמלי לבין טעויות בפרשנות או בתפישה. כשמישהו רואה את שמי הלילה כצדו הפנימי של כדור, אין זו טעות תפישתית, אלא רק פרשנות מוטעית לתפישה יסודית נכונה, שהרי התפישה הזאת זהה אצל כל מי שמביט בשמי הלילה. ולתפוש משהו שאינו קיים כלל – כלומר להזות – הרי זה דבר שנובע מפעולתם של מנגנונים קוגניטיביים אחרים המשבשים את התהליך התפישתי הנורמלי.

בעיות במודל הנאיבי

למודל הנאיבי חסרונות רבים. שימו לב שהוא מרמז על סיבתיות בתפישה. לדוגמה, איננו אמורים לתפוש תפוח אלא אם גלי האור המייצגים את התפוח פוגעים בגלגלי העיניים שלנו.

המודל הנאיבי של התפישה יוטל בספק אם יוכח שהזיה היא התרחשות יומיומית אצל אנשים שפויים

אך יש ברשותנו לא מעט ראיות שמפריכות את הציפייה הזאת לסיבתיות. בהרצאתו התייחס אנדי קלארק לניסוי שבו הושמע רעש סטטי טהור לנבדקים, אבל נאמר להם – וזה היה שקר – שהרעש עלול להכיל קטע מעוות מהשיר White Christmas של בינג קרוסבי. חלק גדול מהנבדקים אכן דיווחו שהם שמעו את השיר מתנגן חלושות בתוך הרעש. קלארק מקביל זאת לאדם הרואה פרצופים בעננים: "אנחנו משליכים את הדפוסים שאנו מצפים להם על העולם".

המודל הנאיבי של התפישה יוטל בספק אם יוכח שהזיה היא התרחשות יומיומית אצל אנשים שפויים, ולא תופעה חריגה הנובעת מלקות קוגניטיבית. וכעת, שפע של מחקרים בנושא "הטיות קוגניטיביות" המעוותות את תהליך התפישה הנורמלי, מוביל אותנו בדיוק בכיוון הזה: אנו מגלים עוד ועוד סדקים במודל הנאיבי – לפיו התפישה היא תהליך קוגניטיבי נורמלי המתרחש לצד אלפי תהליכים נבדלים המתערבים בו – וייתכן שבקרוב לא יהיה ניתן עוד להגן עליו.

בהרצאותיהם, קלארק וסת' הדגישו כי מבחינת חקר המוח חשוב במיוחד לספק הסברים בכל מה שקשור לפנומנולוגיה, מונח פילוסופי המתייחס לחקר טיבה של החוויה האישית. בגישות פנומנולוגיות מהימנות, אין זה מובן מאליו שתפישה "נורמלית" או "גולמית" אכן קיימת.

בואו נחשוב על מקרה פשוט: תפישה של אובייקטים יומיומיים, כמו שלט רחוק (בהרצאתו החזיק סת' שלט רחוק מול הקהל כדי להמחיש את הטענה שלו). לפי המודל הנאיבי, השלט נראה לנו בתחילה כאזור שרירותי בתוך שדה עמוס צורות וצבעים, ורק אחר כך אנחנו מזהים אותו ומתייגים אותו כ"שלט רחוק"). אבל כפי הנראה, יש הבדל בין מה שאנו תופשים עוד לפני התיוג של האובייקט לבין האות הגולמי שפוגע בעינינו. הסיבה לכך היא עצם העובדה שאנו תופשים את השלט רחוק כאובייקט, כלומר כדבר שלם בעל פני שטח רציפים. לתפוש את השלט רחוק כאובייקט פירושו שאנו תופשים אותו כדבר בעל חלק אחורי – אף שגבו נסתר מעינינו.

גם כשהאובייקט נראה לנו כדבר "בסיסי" או "גולמי", אנו עדיין רואים אותו כאובייקט. וזה אומר שעוד לפני שאנו מייחסים לשלט רחוק את התווית "שלט רחוק" באופן מודע, אנו מבצעים פרשנות. כלומר, התפישה שלנו אותו כאובייקט, בפני עצמה, מוסיפה על המידע שנשלח לרשתיות שלנו.

קערת פירות, תפוחים, אגסים, אפרסמון

תפוחים, אגסים ואפרסמון: מנין לנו? תצלום: Mark_66it

עיבוד מנבא

כשהמוח מנסה להבין מה קיים בעולם... ניצבת בפניו בעיה – הוא מקבל אותות חושיים רב-משמעיים ומלאים ברעש, המייצגים רק בעקיפין את הדברים הקיימים בעולם

אפשר לטעון שהמודל הנאיבי הוא ההיפך מהמתרחש בפנומנולוגיה אמיתית – מהחוויות כפי שאנו חווים אותן. בתפישה רגילה, השלט הרחוק מגיע אלינו מראש כאובייקט, אבל זה אומר שהתפישה הרגילה היא בעצמה מעשה פרשני ושהיא בונה את עולמנו על בסיס ההנחות המוקדמות שלנו לגביו.

לכן קלארק וסת' מבקשים שנהפוך את המודל הנאיבי על פיו, ומספקים לנו ראיות למה שהם מכנים "עיבוד מנבא" (predictive processing). כפי שאמר סת' בהרצאתו:

"כשהמוח מנסה להבין מה קיים בעולם... ניצבת בפניו בעיה – הוא מקבל אותות חושיים רב-משמעיים ומלאים ברעש, המייצגים רק בעקיפין את הדברים הקיימים בעולם, יהיו אשר יהיו. לכן התפישה היא בהכרח תהליך של ניחוש מושכל או הסקת מסקנות".

קלארק אומר ש"יש לנו ארגון פנימי בעל המשאבים לבנות בכוחות עצמו, מלמעלה למטה – מעין גרסה של הקלט החושי". זאת אומרת שבתהליך התפישה אנו "מנסים לבנות את המידע החושי עוד בשעה שהוא נקלט אצלנו".

כיצד תהליך הבנייה הזה מתרחש? המוח "מוצא את הדרך הטובה ביותר לבנות את [התמונה החזותית] על סמך כל מה ש[כבר] ידוע לו על האופן שבו דברים פועלים בעולם". כפי שאמר סת', התפישה מתגלה כתהליך "שבו המוח משלב נתונים חושיים עם הנחות או ציפיות קודמות לגבי הגורמים המייצרים את הנתונים האלה".

אם נחזור לדוגמה הקודמת, המוח מסוגל לתפוש את השלט הרחוק כאובייקט – ולא רק כאזור שרירותי בתמונה שטוחה – כי הוא יודע כבר משהו על שלמוּת, על המשכיות ועל הפרדה בין אובייקטים. העובדה שהשלט רחוק ממשיך להיראות לנו כשלט רחוק גם כשהוא מסתובב ונע במרחב, מבהירה לנו שאנו אכן תופשים אותו כאובייקט שלם העומד בפני עצמו.

העולם, מפה, CIA

העולם, לפי מהדורת 2004 של ספר העובדות העולמי של ה-CIA. תצלום: ויקיפדיה

תפישה מבפנים החוצה

בהרצאתו הציג סת' מסקנה מרתקת: התפישה מרחשת "מבפנים החוצה" לא פחות מאשר "מהחוץ פנימה". כלומר, התפישה אינה תהליך המתרחש מלמטה למעלה, שבו אותות חשמליים הפוגעים בעין עוברים עיבוד ומטפסים אט אט במעלה הארגון, אלא תהליך המבוצע על-ידי תודעה שכבר בנתה לה עולם וכעת מנסה לגלות אם החושים תואמים את השערותיה או סותרים אותן.

במקום לנתח באופן ניטרלי את הנתונים החושיים, המוח מחפש הבדלים בין הנתונים לציפיות שלו

התהליך הזה יעיל יותר מהתהליך המתואר במודל הנאיבי. במקום לנתח באופן ניטרלי את הנתונים החושיים, המוח מחפש הבדלים בין הנתונים לציפיות שלו. קלארק וסת' מתייחסים להבדלים האלה בשם "טעות ניבוי". הם טוענים שהתכלית האמיתית של איברי החישה אינה לבנות את העולם החיצוני בלי הפסקה, מאפס. אנחנו "מחליפים את הזרימה של המידע החושי", אומר קלארק – כלומר את האופן שבו אנו מבינים את תהליך התפישה לפי המודל הנאיבי – "בזרימה של שגיאת הניבוי. זה אומר שאנחנו מחילים על העולם מודל מגובש, וכל מה שהמוח צריך לעשות זה לעבד את הסטיות מהמודל הזה".

לפי מודל העיבוד המנבא, המוח מסוגל לסרוק את הכמויות האדירות של הקלט החושי שמגיע אלינו כיון שהוא מתמקד רק בדברים הרלוונטיים ביותר מבחינתו. כפי שאמר סת': "ככל שאנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לאות החושי, כך תהיה לו השפעה רבה יותר על הניבויים המנסים להסביר את קיומו".

הדגש על תפקידו הפעיל של המוח הפרשני הוא שמוביל אותנו לסיסמה "תפישה היא הזיה מבוקרת". המנגנונים הקוגניטיביים של ההזיה נחשבו בעבר לעיוותים, ואילו מודל העיבוד המנבא אומר שכך התפישה עובדת באופן כללי. "המוח שלכם מנסה לשער מה יש בעולם", אומר קלארק, ו"לאחר שמתברר כי השערותיו תואמות [את הנתונים] או... מסבירות את ההבדלים בנתונים החושיים, אנו זוכים לתפוש את העולם".

ראיות לעיבוד מנבא

קלארק וסת' הציגו שפע ראיות התומכות במודל העיבוד המנבא.

חלק מהראיות האלה מגיעות ממחקרים נוירולוגיים. סת' סיפר על מחקר שבו נמצא כי אותות המתפזרים בכיוונים שונים בקליפת הראייה, הם בעלי תחומי תדרים שונים. לפי סת', הממצא הזה עולה בקנה אחד עם גישת הזרימה ההפוכה וטעויות הניבוי. כלומר ישנו שיח דו כיווני  מתמשך בין ניבוי הפועל מלמעלה למטה לבין ניתוח מלמטה-למעלה של סטייה באותות. במחקר אחר מצאו החוקרים ששיבוש זרימת האותות מלמעלה למטה מנע מהנבדקים לתפוש תנועה במודע, אף שהזרימה מלמטה-למעלה – האותות שהגיעו מעצב הראייה – לא נפגעו.

כינור, נגינה בכינור, כנרת, מוזיקה

מוזיקה: לנגן, לשמע, להקשיב. תצלום: Hugo Chinchilla

אבל הראיות המשכנעות ביותר שהציגו סת' וקלארק הן מספר ניסויים פנומנולוגיים פשוטים, שאת חלקם הם הדגימו תוך כדי הרצאותיהם. הנה אחת הדוגמאות המוחשיות ביותר לטענותיו של קלארק: הוא השמיע לקהל קטע קצר של אישה מדברת, שעבר במכוון עיוות באמצעות גל סינוס כדי להקשות את ההבנה. הקשיבו בעצמכם:

עכשיו הקשיבו לגרסה המקורית, הנקייה, של אותו קטע:

עכשיו הקשיבו שוב לגרסה המעוותת:

כשהניסוי עובד כמתוכנן, קל הרבה יותר להבין את הקטע המעוות לאחר ההאזנה לקטע המקורי. אבל הקטע הראשון והשלישי זהים לגמרי – אותו קלט חיצוני, אותם אותות "מטה-מעלה" מטיילים לאורך עצב השמיעה שלכם.

"אני חושב שמה שקורה כאן", אמר קלארק, הוא ש"יש לכם, כמובן, מודל די טוב לכל העניין הלשוני, אז לא נדרש הרבה כדי לייצר מודל די טוב למשפט הזה". קטע השמע הנקי נותן לנו מודל "מעלה-מטה" חדש לקטע המעוות, ולכן כשאנחנו שומעים אותו שוב, אנו מיטיבים לתפוש אותו. קלארק אף טען שאדם יכול להפוך ל"דובר מלידה" של עיוותים מהסוג הזה, כלומר ללמוד להבין קבצים כאלה בלי להקשיב תחילה לגרסאות הנקיות.

לפי קלארק, הדוגמה הזאת תואמת את הפנומנולוגיה הרגילה, את החוויה הרגילה שלנו. "נגיד שאתם שומעים שיר מוכר מתנגן במקלט רדיו באיכות גרועה, או במקלחת... אתם תקלטו את השיר הרבה יותר טוב מאשר אם תקשיבו לשיר לא מוכר מתנגן באותו מקלט". לפי המודל הנאיבי, שפועל מלמעלה-למטה, אנו נאלצים להסביר את התופעה הזאת כמעין אומדן המבוסס על מנגנונים קוגניטיביים אחרים, כמו אלה שקשורים לזיכרון. אבל ניסוי השמע המעוות מלמד כי מדובר בחלק מהתפקוד הנורמלי של התפישה. שום דבר מיוחד לא קורה כשאנחנו שומעים את השירים שאנחנו מכירים, אלא שיש לנו "הכנה מוקדמת". בכל הקשור לשירים המוכרים, אנחנו "תופשים מומחים", כפי שנגר מומחה יזהה בקלות פגמים בעץ שאנשים אחרים יתקשו להבחין בהם.

מובן שלא ממש מדויק להכתיר את התהליך הזה כ"הזיה". בדוגמת השמע המעוות, בניגוד לדוגמה של White Christmas, האות באמת נמצא בתוך הרעש ולכן אי אפשר לומר שהתפישה היא איזושהי אשליה או תופעה משנית כלשהי. כפי שציין קלארק: "ההיכרות שלכם עם המקור אינה גורמת לתפישה המעוותת להיראות או להישמע ברורה יותר. כלומר זה לא שהזיכרון ממלא קצת את הפערים בדיעבד", אלא שהתפישה עצמה השתנתה. השיר "באמת נשמע ברור יותר".

דמיון והבנה

מודל העיבוד המנבא מרמז על מספר תמורות יסודיות, לא רק בהבנתנו את נושא התפישה אלא בתמונה הכללית של תפקיד המוח והתודעה בעולם הפיזי.

במקום לראות בתפישה תוכנה ביולוגית שקולטת את העולם, קודם כול, כמרחב גיאומטרי מופשט, מודל העיבוד המנבא רואה בתפישה תהליך נוסף מבין תהליכי ויסות רבים שבאמצעותם האורגניזם משמר את התנאים הנדרשים לו בחייו. "העצמיוּת המודעת שלנו... קשורה קשר הדוק לעצם היותנו יצורים חיים", אמר סת'. היא "מתהווה בגלל העובדה שאנו אורגניזמים בשר ודם שצריכים לשמר את קיומם לאורך זמן, ולא למרות העובדה הזאת".

גם בהקשר זה, נושא התפישה של האובייקטים הרגילים מספק לנו דוגמה מאלפת. המודל הנאיבי רואה את התפישה של האובייקטים האלה כניסיון לבנות מחדש צורות גיאומטריות, ואילו מודל העיבוד המנבא מתעניין בעיקר בוויסות של משתנה כלשהו הרלוונטי להישרדות האורגניזם ובהגנה על המשתנה הזה "מפני סטיות שאינן תואמות את החיים". תפישה של אובייקטים כדברים נבדלים העומדים בפני עצמם "נובעת מכך שהמוח מבצע ניבויים לגבי השלכותיהן של פעולות על החושים... אני תופש את הדבר הזה כאובייקט כי... המוח שלי יודע איכשהו מה יקרה אם אני אבצע פעולות שונות הקשורות אליו. זאת הסיבה שאני תופש את הדבר הזה כאובייקט בעל גב אף שאיני רואה את חלקו האחורי". אנו חושבים על עצמנו כעל בריות פעילות המסוגלות להשפיע על אובייקטים, ואנו חושבים על האובייקט כעל דבר שרלוונטי למצבנו, ומסיבות אלה האובייקט מתבלט מתוך שדה התפישה שברקע ונראה לנו כדבר נפרד. ייתכן שכדי לתפוש מאפיינים פחות רלוונטיים בשדה התפישה שלנו, יידרש תרגול.

לגו, מיינקרפט

לגו "מיינקרפט": דרגות של אשליה ופענוח. תצלום: Lego Photo mureut

כך הגבולות בין תפישה, הבנה ודמיון מתחילים להיטשטש. כל אחד מהדברים האלה הוא היבט שונה של תהליך יחיד מתמשך, של אוסף יחיד של מנגנונים קוגניטיביים. "התפישה וההבנה מתרחשות באותו זמן", אמר קלארק. והתפישה וההבנה הן שתיהן פעולות של דמיון שבמסגרתן אנו משליכים את האמונות שלנו על העולם במטרה לראות אילו חיכוכים העולם שולח לעברנו בחזרה.

קלארק התייחס לאנקדוטה מעולם החוויה השגרתית: וילון נע בשולי שדה הראייה ואנו תופשים אותו בתור הכלב שלנו – אבל אז נזכרים שהכלב שלנו מת לא מזמן. ובכל זאת, אמר קלארק, "אולי זאת אינה תקלה הנובעת מאֵבֶל, אלא בסך הכול פעולה תקינה של מכונת הניבוי: יש לנו הנחות מוקדמות וציפיות חזקות, מעט ראיות חושיות, ואנו מתחילים לבנות את העולם כפי שהוא צפוי להיות. אבל אז אנחנו מקבלים טעות ניבוי שאומרת לנו 'לא, סליחה, זה לא המצב'".

המונח "הזיה מבוקרת", והמונחים הקשורים אליו "פנטזיה מסקנתית ו"מציאות וירטואלית", הם כלים רטוריים יעילים שעוזרים לנו להמחיש מה מייחד את מודל העיבוד המנבא. אבל קלארק מסתייג מהם במידת מה, כיוון שאף אחד מהם לא מתאר את מה שהתיאוריה אומרת על טיבו של המגע התפישתי עם העולם. לשיטתו של קלארק, התפישה "אינה מנתקת אותנו מהעולם... אלא פורשת בפנינו את העולם באופן הרלוונטי ליצורים כמונו".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ארי נ' שולמן (Schulman) הוא עורך כתב העת The New Atlantis ואחד הכותבים בבלוג Futurisms.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: אשליית עלי כותרת של ורד. תצלום: לורה אוקל, unsplash.com

Photo by Laura Ockel on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארי נ' שולמן, Big Questions Online.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ואולי זאת הזיה

01
דוד

מאמר בהחלט מעניין ומסקרן.
אני לא יכול שלא לתהות לעצמי כיצד תאוריה זו המתארת אדם בוגר באה לידי ביטוי בתינוקות. כיצד תינוקות חווים את העולם? האם נכון לומר שאין להם יכולת ניבוי ולמעשה שתי התאוריות המוצגות הן נכונות? (בתחילת דרכינו בעולם אנחנו תופשים אותו באופן נאיבי ולאחר מכן מתפתחים לתפישת הניבוי?)
היתכן שאנחנו נולדים עם יכולת ניבוי בסיסית אשר התפתחה עם האבולוציה? ולמעשה תינוקות תופשים את העולם כיום באור השרדותי-חברתי לנובע מהאבולוציה? האם קיימת לתינוקות יכולת עיבוד בכלל?

    02
    philoshit

    תינוקות בני 3 חודשים כבר יכולים לזהות טוב ורע, והם אפילו "רוצים להעניש" את האיש הרע, ואפילו יותר מזה - נתגלה שהם מעדיפים מי שדומה להם ומתעלמים ממי ששונה מהם (סוג של גזענות מולדת?)

    המאמר כאן: http://bit.ly/2iI3Kt7

03
סעדיה שרעבי

תמוה מאד שבמאמר כל כך ארוך בנושא הזה לא הוזכר שמו של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט אף לא פעם אחת למרות שנושא זה הוא עיקר פעולתו בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה'. והוא שאחראי למהפכה הקופרניקאית בפילוסופיה שבה האדם ותבונתו שותפים ב"'יצירת' העולם הנתפש.

כל מי שמכיר אפילו במעט את תורתו יראה שאין כל חדש בטענות החוקרים הנ"ל והיא צולעת לגמרי יחסית להגותו היסודית של קאנט בנושא זה של ההכרה, תפישת החושים, הניסיון, הדימיון, הזיכרון, התבונה וכו'.