ואם העולם בחוץ אינו קיים עוד

כדאי להקשיב למסתוגרים: בתקופה של הסתגרות יש הזדמנות לבחון את יחסנו לעולם ואת מקומנו בו, וגם את היחס שלנו לעצמנו פנימה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1688 טיפל הרופא השוויצרי יוהאנס הופר (Hoffer) בחיילים שנשלחו לשדה הקרב. הופר הבחין שהחיילים מפתחים תסמינים של חולשה, כאבי בטן חזקים, חוסר רצון לחיות, ובעיקר געגועים עזים ובלתי נסבלים למרחב הפיזי המוכר, לבית, ורצון לחזור אליו. הוא גם שם לב שהתסמינים נעלמים ככל שהחיילים מתקרבים למקום מגוריהם. הופר אבחן את התסמינים כמצב רפואי וכינה אותו נוסטלגיה. משמעות המונח היא געגוע למשהו או מישהו רחוק והתרפקות על העבר. מקור המילה נוסטלגיה בשפה היוונית, והיא מורכבת משתי מילים: נוסטוס νόστος,  (שיבה הביתה) ואלגוס ἄλγος, (כאב). עדויות למצב רפואי זה נמצאו גם בקרב סטודנטים שעזבו את בתיהם לצורכי לימודים ובקרב יורדי ים שיצאו למסעות ארוכים.

ככל שמצב רפואי זה אובחן גם בצבאות אחרים, היחס אליו השתנה. ממצב רפואי שהתקבל בהבנה, הוא הפך לגורם שנחשב למכשלה בזמן מלחמה ומקור לבושה. עד כדי כך, שהיו רופאים צבאיים שאף הציעו שיטות של טרור והפחדה לטיפול בתסמינים. בספרה ״העתיד של הנוסטלגיה״ כתבה סווטלנה בוים (Boym) כי בהשראתו של ד"ר ז׳ורדאן לה קוינטה (Le Cointe) החלו לטפל בחיילים שחוו תסמינים של נוסטלגיה באמצעות הטלת אימה. כך לדוגמה, ידוע על גנרל בצבא הרוסי שאיים על חייליו כי יקבור אותם חיים, ובמקרים מסוימים אף מימש את האיום, ועדויות על שימוש בשיטות של הפחדה והשפלה וחיזוק תחושות הבושה החלו להגיע גם מהצבא האמריקני. אך הטיפול הרווח ביותר היה פשוט להחזיר את החייל אחוז הנוסטלגיה לביתו.

לאחר שנוסטלגיה  חדלה להיחשב מצב רפואי, היא נקשרה להיבטים רומנטיים ולאידיאליזציה של העבר, תוך מחיקת האירועים הלא רצויים ממדפי הזיכרונות

אלא שבחלוף הזמן השתנה היחס לנוסטלגיה ולתסמינים שלה, ומאז אמצע המאה ה-19 נוסטלגיה לא הוגדרה יותר כמצב רפואי. במקום זאת, השימוש במונח נעשה שגור בהקשרים של געגוע מריר לזמן שחלף ולא ישוב עוד. באופן זה, נוסטלגיה נקשרה להיבטים רומנטיים ולאידיאליזציה של העבר, תוך מחיקת האירועים הלא רצויים ממדפי הזיכרונות.

בית עץ, אגם, נורבגיה

בית: כמה שיותר קרוב, יותר טוב. תצלום: סת' קיין.

מה אנשים מוצאים בעולם הנוסטלגי ועולם הגעגוע? האם אלו מאפשרים להיאחז בתקווה, אף אם מתוך ידיעה על סופה?

ההרהורים העולים כאן מבוססים על אתנוגרפיה במצב של מגפה עולמית, ועל שיחות עם א.נשים שמסוגרים בבתיהם, ספונים פנימה בעקבות החלטה מדינית הקשורה לאיום מבחוץ. המילים הרבות שנערמות במפגש שבין החלל שלהם לחלל שלי, נדמות כחלום שמקבל חיים ומתנפץ מיד. נקודה היסטורית שמבקשת לעשות חישוב מחדש ליקום – למה שהיה, למה שיכל להיות, למה שאולי לא יהיה לעולם ולשלוח מבט נוסטלגי לעבר, למה שאולי לא יהיה עוד. תחושות של געגוע, אשר לרוב מלוות בחרדה גדולה מפרידה מן החיים, חשש להישאר אובייקט בעולם המסתוגרים, ואט אט להישכח מאחרים ואף מעצמם. לעיתים, הנוסטלגיה והגעגוע מתבטאים בתסמינים פיזיים, לעיתים בחרדות והתכנסות פנימה ולעיתים הם מאיצים פעולה. הנוסטלגיה וההתכנסות בעבר מביעות רצון ליצור דבר אחר, טוב יותר מההווה. תחושות אלו מלוות במחשבות שעולה חשש מעצם האפשרות לחשוב אותן ומוגשות כתוגה לעולם ממשי או מדומיין שעלול לא לשוב עוד. לעיתים, תחושות אלו מתייחסות לעולם ישן או לתקווה לעולם חדש שבדרך, שיקום כשהמגיפה התורנית תתייאש מהמין האנושי ותלך לרעות בשדות זרים. הגעגוע אכזרי יותר, הוא מנקר, מבליח לשנייה, מאיים להישאר ומאפיר את ההווה והעתיד. יש רגעים המנפצים את המראה השחורה הניבטת בין הגעגוע לעבר, לבין ההווה והעתיד המצפה, ואז נכנסת קרן זעירה של תקווה.

כאמור, החיבור שבין נוסטלגיה, געגוע ותקווה הוא חיבור שנשזר כחוט השני. אציג כאן מחשבות ראשונות שהעליתי על הכתב, תוך כדי תנועה. ביטויים לנוסטלגיה כזיכרון נעים למה שהיה, למול געגוע שמציף ברגשות כמו כאב, חששות ולעיתים מציף בחרדות קיומיות. מה אנשים מוצאים בעולם הנוסטלגי ועולם הגעגוע? האם אלו מאפשרים להיאחז בתקווה, אף אם מתוך ידיעה על סופה? מחקר רחב שנעשה על ידי הפסיכולוגים החברתיים קונסטנטין סדיקידס וטים ווילדצ'וט (Sedikides &Wildschut, בכתב העת Review of General Psychology בשנת 2018) מצביעים על כך שהקישור לאירועים נעימים בהווה ולאירועים נעימים בעבר, יכול להיות טכניקת הישרדות. למשל, קבוצת נשים במחנה ריכוז בשואה, מצאה אחיזה במציאות הבלתי נתפשת דרך שחזור נוסטלגי של ארוחות משפחתיות וחילופי מתכונים ושיחות על אוכל. ההתמקדות הנוסטלגית בשפע האוכל והעיסוק בו במקום מוכה רעב וכאב, עזרה להן לעבור את התקופה הבלתי אפשרית הזו ולשרוד.

הנוסטלגיה היא אי מבטחים, בית ומקור לתקווה, שיבה הביתה. היא חוששת מאותה דבקות בחדש וברע ושכחת הישן והטוב

רעומה היא מסתוגרת בת 75. געגוע הוא הביטוי הראשון שעולה מדבריה. מעבר לקו נערמות דמעות רכות של כאב. "הגוף מתרוקן מכל הדם", היא אומרת. מכאוביי הגעגוע לנכדתה, מובילים אותה למחשבות על בעלה שאיבדה לפני מספר שנים. היא מספרת שזו פעם ראשונה שהיא דיברה אליו, "מצאתי את עצמי נעמדת מול התמונה שלו ומדברת איתו, שישמור עלינו". הזמן שעבר בין האובדן הממשי לאובדן המדומיין כמו מתערבב בזמן הדולף מבין אצבעותיה. בהמשך שיחתנו רעומה מספרת את סיפור חייה בערגה, שלווה חודרת לשיחה ושתינו נמצאות בתקופות היסטוריות אחרות, אך כשרעומה חוזרת לכאן ועכשיו הגעגוע והחרדה שמא היא לא תראה את נכדיה וילדיה ומועקת- האין , אינן מרפות. הנוסטלגיה למה שהיה מלווה בהשלמה, אך הגעגוע לעכשיו מלווה בחרדה כאילו העולם כולו מצטמצם לאותו חיבוק ראשון עתידי עם הנכדה. ואז, המבט הנוסטלגי למול המציאות החונקת. היא מקבלת כוחות, "עברנו דברים קשים מאלו" היא מוסיפה, העבר נותן לה כוחות גם ברגעים של איבוד תקווה. הנוסטלגיה היא אי מבטחים, בית ומקור לתקווה, שיבה הביתה. היא חוששת מאותה דבקות בחדש וברע ושכחת הישן והטוב שעליו כתב וולטר בנימין בספרו "הרהורים" כמבט נוסטלגי על דעיכת העולם הישן. ניתן לחשוב כי ספרו של קרל גרובר "צעצועי ילדים מימים עברו", שמוצג בספרו של בנימין "ביקורת ומראית עין", מתאר את העולם של רעומה לעומת עולם הילדים. בנימין טוען כי כשם שעולמו התפישתי של הילד מלא בעקבות שהותיר הדור הקודם ושרוי במחלוקת עמם, כך גם המשחקים שלו. אותם משחקים א ניתן לשחזר בממלכת הדמיון. והם מבטאים את המחלוקת של המבוגר עם הילד, יותר מאשר את המחלוקת של הילד עם המבוגר. כך העולם הוא צעצוע שרעומה מצטערת שהעניקה לילדיה, שכאן העולם להם הוא צעצוע שאינם יודעים לשחק בו, הם נציגי הדור הבא, שהורסים את צעצועי העולם.

צעצועים

עולם שלם. תצלום: ונסה בוצ'רי

עבור רבקה, העבר הוא מסע  של התרפקות. "הבזבזנות", אומרת, "היא שהובילה את כולנו למצב הזה". היא מסתכלת על החיים היום ומספרת איך בעבר אנשים חיו בצניעות, בענווה, היא מספרת על החיים בעיר הולדתה, על ההסתפקות במועט ועל האחווה ששררה בין כולם. "ילדים היו ברחובות, הורים עסוקים בעצמם, ופעם בשנה אולי היינו הולכים לאכול גלידה בחוץ עם אבא, וזה היה קרנבל". היא ממשיכה לצייר זיכרונות ילדות, משוטטת, ברחובות הצרים, שבהם צחוק ילדים מתגלגל וקריאות של אימהות נשמעות לקראת רדת הלילה, קריאות שמזמנות בטנים מקרקרות מרעב לארוחת ערב חמה. זיכרונות אלו ממלאים את רבקה והיא נשמעת משועשעת, צוחקת ומתיילדת, ואז במשיכת המכחול מציור העבר, היא חוזרת לחדר שלה. בשק מחשבותיה היא אספה רסיסי זיכרונות, פיסות של אירועים ותחושות שדוחקות את החיים בזמן הווה. ככל שהעבר נוכח כך הכעס על ההווה נוכח איתו.משפתיה מדבר חיים גורי, "את מקום פשטות החיים ולחם העצב ירש שיגעון המותרות", הוא-היא אומרים. בספרה של אלין ספרגאנס (Spragins)  What I Know Now: letters to My Younger Self "",קובצו מכתביהן של 41 נשים אל מי שהן היו בעבר. במכתבים הללו, מרכיב הנוסטלגיה מקבל לעיתים נופך נוסף. החרטה היא לאו דווקא חלק מרכזי בהם, אלא החוכמה שאנחנו שואבים מאירועי חיים שמשרטטים קמטי-חוכמה ומעבים את עורנו.

רבקה מביטה בעבר מתוך מסננת הזמן ומזככת ממנו את הקשיים, המכשולים והמכאובים, ובכך היא מטשטשת את מורכבות האירועים לכדי פיסות עבר שליקטה במסע בזמן. מסע זה מותיר בה תקווה, כמו אותו עוקץ המחבר בין הגבעול לפרח, היא כעמוד, כנקודת חיבור, כחכמת השבט, מאמינה שעוד תבוא פריחה, ומאפשרת בהבניה הנוסטלגית, שמירה על דור ההמשך.

מצויים בו כל חלומות העולם, הוא חש את כזביהם בשעה שהוא מנכיח אותם בשיחה וחרדתו עולה, שמא הוא לא כלום. השתקפות של מי שהיה ועדות חיה למה שרצה להגשים

המסתוגר גיל בן ה-37 מתגעגע למה שאולי לא יהיה, לישיבה עם חבר לבירה, להיכרות הספונטנית ולמגע האינטימי עם אישה, לספונטניות שבקרבה. בדבריו הגעגוע הוא קרוב, ומלווה בחרדה לעתיד שלא ימומש, לחלומות ולפנטזיות הגנוזות. כמו אלווארו דה קאמפוש של פרננדו פסואה, מצויים בו כל חלומות העולם, הוא חש את כזביהם בשעה שהוא מנכיח אותם בשיחה וחרדתו עולה, שמא הוא לא כלום. השתקפות של מי שהיה ועדות חיה למה שרצה להגשים. הגעגוע לנודע ולמפונטז נשמע כמו געגוע לדבר מה שאבוד מראש. לאונרד כהן כתב בשירו "גוף הבדידות": "גוף הבדידות כוסה מבחוץ ומבפנים, גוף הבדידות חובק" (כאן בתרגום קובי מידן). גיל חושש מאותו גוף בדידות חובק, מהבדידות שתחבק אותו ותשתלט עליו וכדבריו "לא אוכל להיות יותר מי שאני". החשש הזה, של תפישת העצמי מול המצב הנוכחי שאולי יגרום לגיל לאיבוד הזהות האישית בתוך הכאוס הקולקטיבי, מערער אותו,  הוא נכנס לתוך עננה של עצבות. אך מתוך חלום מופיע גם סדק, שמאפשר לראות מבעדו, להציץ בתקווה, ותחושת המגע הופכת לממשית ומוחשית, לפחות עד לכוס הקפה הבאה שהוא יקרב אל שפתיו.

פרננדו פסואה, אלמאדה נגריירוש

מסתוגר ידוע: דיוקן פרננדו פסואה מאת אלמאדה נגריירוש (1954), מוזיאון גולבנקיאן, ליסבון. תצלום: ז'יימה סילבה

עברי, בן 35, מספר על חרדת ההחמצה שהוא סובל ממנה (FOMO), בזמן המסתוגרות שבות אליו שוב ושוב תמונות מאירועים שהתרחשו. כמו בהילוך חוזר, הוא מתלונן כי בהתחלה’ כשנטש את החיים בחוץ לטובת החרדה הלאומית-אוניברסלית-הקיומית, היה לו צורך עז לעשות דברים בלי הפסקה, לנוע בין מרחבים. אט אט הוא מבין שהעולם הזה שהכיר נעלם, שהוא לא יטוס בקרוב או שיאלץ לבחון כל הזמנה למסיבה. עברי מרגיש שנשאר בחוץ, שלא הוזמן למסיבת הכיתה, הוא מתגעגע לספונטניות, לסגנון החיים הלא מחויב. כמו גיל, גם הוא מרגיש איך העבר מנכיח את האין שבהווה, ומזמין עתיד אפור. בנדנדה הרגשית הזו עברי בוחן את חייו ומרגיש הקלה, שחרור והרפיה ממי שהיה. הוא מתחיל ללמוד על איזון שבין מנוחה לתנועה. הכניעה לכך משחררת אותו מהצורך בתנועה, ומקרבת אותו לחלקים אחרים שלא נתן להם מקום, חלקים שדורשים מנוחה, שקט, וכפרפרזה לג'ון לנון, החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מפסיק לתכנן תוכניות.

היא אומרת שתרצה ללכת לים. מוסיפה כי הים הוא גדול ויש בו משהו, כמו כל מה שקורה עכשיו, שהוא מעבר לנו, ואולי זה ייתן לה תחושה של התעוררות. להיות בים, להרגיש את המים נוגעים בכפות הרגליים ולנשום את האוויר

סיגל, מסתוגרת כבת 40, מתמלאת בכאב עז כשהיא מעלה את החשש שמא העולם בחוץ כבר אינו קיים. אין לאן לחזור. הגעגוע של סיגל מועצם למציאות עתידית ומעלה את הגעגוע וההתרפקות על דברים קטנים כמו צעידות על גדת ירקון, ישיבה בבית קפה כשהשמש מלטפת את הפנים, "להיות חלק מהמין האנושי". הגעגועים של סיגל הם מצב אינהרנטי בחייה, ללא קשר לעכשיו, והגעגוע חוזר גם בחוויות חיים אחרות. ולעיתים גם פנטזיית געגוע. כשאנו מדברות על הדבר הראשון שתרצה לעשות כשתצא החוצה, היא אומרת שתרצה ללכת לים. מוסיפה כי הים הוא גדול ויש בו משהו, כמו כל מה שקורה עכשיו, שהוא מעבר לנו, ואולי זה ייתן לה תחושה של התעוררות. להיות בים, להרגיש את המים נוגעים בכפות הרגליים ולנשום את האוויר. אך עד מהרה היא חוזרת למחשבות על חוסר אופק ועתיד האנושות. היא מסיימת את השיחה בתקווה ששנת הלילה תפיג את המחשבות. "מה השעה עכשיו?" היא שואלת לפני שאנחנו מסיימות.  אני נאלצת לומר לה כי השעה שלוש בצהריים, "יש עוד הרבה זמן עד לשינה". היא אינה מצליחה להשתחרר מהמחשבות המטרידות הללו, ובמהלך השיחה אני אפילו חווה תחושת מחנק, החדר מתחיל לסגור עלי, אני רוצה לפרוץ את כותלי הבית. ממלאת אותי תחושה מעיקה, שבה הזמן מאבד את המשמעות ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה, כפי ששרים הפינק פלויד:

Ticking away the moments that make up a dull day
Fritter and waste the hours in an offhand way

אני יוצאת מהבית ומרגישה איך הנשימה חוזרת לקצב אחיד לאחר הזמן שנעצר, הדקה אחר דקה שמאפשרת למחשבות טורדניות לטפטף בקרקע צמאה למגע. אני תוהה, האם סיגל תצליח לתפוש את הזמן מחדש ולקחת עליו בעלות.

סירה, לבד, מים

בבדידות רוגעת. תצלום: אוסמן ראנה.

ואולי צריך לקבל את כל מקבצי המחשבות, התחושות והאמירות, הנוסטלגיה הנעימה והגעגוע השורף. בעולם שבו אנו חיים, בניצוץ הקטן על הגלובוס, אנו צריכים אולי להניח לעולם, לאהוב אותו לקבל אותו ולהשתייך אליו מרצון

גילה, בת 30, אומרת שעשינו משהו נורא. לעולם, לכדור הארץ, לעצמנו, והנה העולם קם על אנשיו ודורש תגמול על חטא. "יש כאן צדק פואטי" היא אומרת, "אנחנו עוד נתגעגע למה שהיה פה לפני, אבל לא כי צדקנו , אלא כי נבין שיכולנו לתקן". גילה מאמינה כי אי אפשר להמשיך לגזול מהעולם בלי שהוא ישיב מלחמה.  היא מוסיפה כי אנחנו רחוקים מעצמנו, מהטבע, מלעשות טוב לעולם ולנו, ובסוף כל זה מכה בנו ואין דרך חזרה, "אני מפחדת. ממש. אולי אני אצא מפה והכל יתהפך אבל אני מפחדת יותר שהכול יישאר אותו דבר, ולא נלמד". גילה מספרת כי בחייה היא מנסה להטיב עם העולם, לאכול רק מהטבע, להתנדב, לתרום, לא לצרוך יותר ממה שהיא צריכה. בנוסטלגיה היא מספרת על מה שלא הכירה, על מה שהיה כאן לפניה, היא משחזרת זיכרונות שאינם שלה, מתקופה אחרת. היא מדברת בכמיהה על עולם אחר, עולם שבו אנשים ייפגשו זה עם זה. גילה מספרת שהיא אינה מחוברת כמעט לרשתות החברתיות או לטלפון הסלולרי. מאז שהיא מסתוגרת היא מנסה לתרגל מדיטציה ויוגה, להתחבר לעצמה מתוך רצון להתחבר ליקום מחדש. היא מכינה את עצמה לעולם שנפרם ונתפר מחדש. אך יחד עם התקווה יש חשש, היא מנסה להרחיק את החשש וכך היא משיבה לעצמה אנרגיות שאיבדה בתוך עולם האשליות, ועל אף הגעגוע לבריכה ציבורית, ישיבה ליד אדם אחר ברכבת, ליציאה להופעה ולהתחכך,  מזיעה, בריקוד עם אנשים זרים, היקום זימן לגילה אפשרות להשתהות מול החיים. היא מעמיקה במסתוגרות ונכנסת לתהליכים "סמי–ויפאסניים", שמעצימים את הקרבה לאני פנימי.

והנה התוכנית "זהו זה" חזרה לחיינו. החזרה של ״זהו זה״ הייתה חלק מאותה נוסטלגיה ארצישראלית קולקטיבית. כאילו היה פה יותר שמח ואנו רוצים להביט בעבר. ״זהו זה״ עלתה מהאוב כדי להזכיר לנו משהו על עצמנו, משהו שלעיתים אנו נוטים לשכוח, אולי שלא כל מה שהיה בעבר אכן מתאים למציאות של היום, שההתרפקות לעיתים משכיחה מאיתנו את הדבר הקונקרטי ומשכיחה את מכלול התחושות והתפישות והרגשות שעלו בנו, גם אם חווינו אותן וגם אם לא. הצפייה בתוכנית מחזירה אותנו לזמן אחר, באותה מסננת מדומיינת של רבקה, שמשכיחה מאיתנו את כל מה שלא רצינו לזכור מן העבר ומותירה רק את מה שכן, ומייצרת תחושת שייכות, התרפקות משותפת וחיבור בין עבר, הווה ורצון להאמין ש"פה" בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות. התוכנית מחברת אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים, ויוצרת רצף זמן, כך שהעבר גם אם טבוע בו העולם הסובייקטיבי שלנו, מתקשר פתאום לקולקטיב – למה אנחנו חושבים שהיה פה נכון וטוב, לרצון להחיות אותו בהווה ולתקווה להגשימו בעתיד. בין אם הסתכלנו בנוסטלגיה ובין אם בגעגוע וחרדה שמא העבר הקרוב לא ישוב עוד, כולם נעו סביב אחיזה עיקשת בתקווה. ואולי היא טבועה ביצר ההישרדות האנושי ובעקשנותה היא מחזקת געגוע ונוסטלגיה , מדירה שינה מעינינו ופוקחת אותן לרווחה – וכל שנותר הוא להתבונן ולחשוב על העולם החדש המופלא שאולי יבוא, ואולי לא, אבל לקוות, במקום לכתוב אלגית פרידה.

מאיה אנג'לוּ דיברה על הרצון לא להתבגר, וכמילותיה אנחנו לא getting old אלא growing old. אולי הגיע הזמן לגדול מזה – ובעצם, למה לנו? הנוסטלגיה מאפשרת לנו לזכור את הדברים מבעד למשקפי הכחשה. זו תחושה חמימה, שעוזרת לנו לחיות בנוסטלגיה ולדאוג לעתיד, והגעגוע הוא דווקא נורת אזהרה ולעיתים היא כה כואבת ומכמירת לב, שאין לנו דרך לחמוק ממנה. והתקווה? טוב, בלעדיה מה יש לנו לכתוב או לומר? בלעדיה אנו נותנים לכיעור ולכוחות החיצוניים, לציניות ולאבסורדיות של הקיום להשתלט.

ואולי צריך לקבל את כל מקבצי המחשבות, התחושות והאמירות, הנוסטלגיה הנעימה והגעגוע השורף. בעולם שבו אנו חיים, בניצוץ הקטן על הגלובוס, אנו צריכים אולי להניח לעולם, לאהוב אותו לקבל אותו ולהשתייך אליו מרצון , כמילותיו של הרמן הסה. אולי זו גם נקודה של תקווה, גם אם יש בה מן ההכנעה.


הגר חג'ג' ברגר, אנתרופולוגית, מתמחה באנתרופולוגיה פסיכולוגית ואקזיסטנציאליסטית ובחיבור שבין כתיבה אתנוגרפית לכתיבה ספרותית, חוקרת סוגיות של משמעות, זהות ופוסטמודרניזם.  ד"ר חג'ג' ברגר היא פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן ומלמדת באוניברסיטה העברית, במכללה למנהל, במכללת רופין ובקריה האקדמית אונו.

תמונה ראשית: בכלוב, בעולם, בפנים ובחוץ. תצלום: דיוויד הופמן, unsplash.com

Photo by David Hofmann on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הגר חג'ג' ברגר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על ואם העולם בחוץ אינו קיים עוד

02
אריאל

לא הבנתי את המילה החדשה הזו: מסתוגרת. מה זה אומר?
למה העיוות הזה?
וגם אלכסון, אולי בבקשה תשימו את תאריכי הפרסום בהתחלה כמו שצריך, ולא בסוף המאמר?

    03
    יורם

    תודה על התגובה, אריאל. שתי תשובות: (1) המלה היא תחדיש לשוני ברוח בזמן, והיא ברורה מן ההקשר: יש בה שילוב של כורח, תוצאה של דבר שנגרם מכוח חיצוני, וגם מידה של קבלת המציאות באופן עצמי. "מסוגר" הוא אדם סגור מטבעו, "מסתגר" גם כן, אם כי אחרת. "מסתוגר", תחדיש שאנו גאים בו - מביע אדם שנמצא במצב של סגר, שנכפה עליו והוא גם מקבל אותו על עצמו, ובכך גם התרחקנו מהמובנים המקומיים הידועים לרעה של "סגר" - שגם זרעו בלבול באוכלוסייה בשבועות האחרונים.
    (2) בדקנו: יש לנו הרושם שככל שכתב עת חדשותי יותר, הוא יותר נוטה לכתוב את התאריך למעלה, וככל שהוא מאמין שחומריו ייקראו ללא קשר לתאריך, הוא נוטה לכתוב את התאריך למטה. בשלב זה, כך נראה הסקר הקטן שלנו, אבל נמשיך לבדוק. מבחינת "אלכסון", אנחנו מקווים שהחומרים שלנו אינם תלויי זמן יתר על המידה.

    04
    ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

    מזדהה לגמרי. אין הגדרה של המילה מסתוגרים למרות שזה לכאורה נושא המאמר.. לא ברור לפיכך מה המסר ולאן הוא חותר.

06
רונית אינוס

מאמר מוביל מחשבה נוסטלגיה
או יציאה מהרגשת הבל
חמימות למה שהיה אבל התרגשות למה שיהיה פחד ותיקוה ובכול זאת נוסטלגיה לה שהיה כשהינו בבית בלי להיות בחוץ בגרינד.

08
חגי שודרון

נהדר ! תודה תודה תודה.
בתור חוקר רב תחומי ( עצמאי ) שגילה שלמעשה הוא עוסק באנתרופולוגיה פסיכולוגית - מחמם את הלב לדעת שאכן זאת רוח הדברים ואופן הראיה גם אצל החוקר האקדמי ... תודה, כה לחי.

כמו שהיצירתי ביותר הוא להיות עצמנו בלי שום הטיה או השפעה של גורם חיצוני.
באותו האופן, הנוסטלגי הוא אותו המקום שממנו הגענו או יותר נכון נוצרנו.
נוסטלגי הוא השורש שלנו.
השורש שממנו אנו קיימים.
גילוי משמעות חיינו.
אותו החלק שלא יתגלה על ידי מכשירים חיצוניים, יהיו המתוחכמים ביותר.
אלא דווקא על ידי שינוי עצמנו, שינוי אותה חבורת האטומים המרכיבה את הרצון שלנו, שתתגלה כסיבה לתפיסת המציאות שלנו.