ואנוכי בסוף מערב

סופרים ישראלים רבים חיים כיום בכל רחבי העולם, בהם מאיה ערד, סייד קשוע וראובן נמדר. האם הריחוק של גולי העט הישראלים משביח את הספרות העברית?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

מסעדת פרנץ' רואוסט ברחוב 85 פינת ברודווי היא דיינר אופייני לאזור האפר ווסט סייד. יש בה חלון גדול המשקיף על ברודווי, שולחנות קטנים מדי ללפטופ ולצלחת בעת ובעונה אחת, הרבה קפה ואוכל מטוגן בתפריט, ולקוחות שמדברים עברית. היום שבו הסופר ראובן "רובי" נמדר ביקש ממני לפגוש אותו בפרנץ' רואוסט התברר כיום גורלי בשבילו, מכיוון שבאותו יום גילה שיצירתו האחרונה מועמדת לפרס ספיר הנכסף. הוא נכנס והציג את עצמו, אבל אז ביקש סליחה והלך לומר שלום למישהי: פזית לויתן, מנכ"לית "מועצה", קבוצה תרבותית המשרתת את קהילת הישראלים המתגוררים בניו יורק (150,000 במספר, להערכת הקבוצה). כשהוא חזר והתיישב, אמרתי לו שהפגישה שלנו תביא לו מזל מכיוון שלאחרונה ראיינתי את זוכת הפרס בשנה שעברה, נועה ידלין. לקראת הריאיון ביקשה ממני ידלין לפגוש אותה בבית קפה אחר, ליד דירתה בתל אביב. כשהגעתי, חיפשתי אישה היושבת לבדה ולא מצאתי. פניתי למלצרית, והיא הצביעה על שולחן שבו ישבה ידלין עם חברה. המלצרית שאלה אם אני יודעת שידלין מועמדת לפרס ספיר, ואני עניתי שכן. אחרי שהיא זכתה בפרס, סיפרה לי ידלין שמכיוון שהטקס שודר בטלוויזיה הישראלית, "אנשים מזהים אותי פה ושם... נדמה שכולם שמעו על זה. אימא שלי אמרה לי, חצי בצחוק, 'עכשיו את צריכה להתלבש יפה גם כשאת יורדת למכולת'".

בגלל הפרשי השעות בין ישראל לניו יורק, ראובן נמדר לא גילה על מועמדותו לפרס ספיר בזמן אמת. והוא גם לא זכה מיד לברכות מחברים, מבני משפחה או אפילו מהעורך שלו

פגישותיי עם נמדר וידלין המחישו את היתרונות והחסרונות של הכתיבה מחוץ לארץ מולדתך. ברגע שלויתן וחבריה עזבו את הפרנץ' רואוסט, לא נשאר במסעדה איש שיזהה את נמדר, וסביר להניח גם שאיש מיושבי המקום לא קרא את יצירותיו. במילים אחרות, הסופר הגולה לא צריך לחשוש שיהפוך לסלבריטאי. מצד שני, הוא מחמיץ את החגיגה. כשקרן ספיר הודיעה שנמדר נמצא ברשימת המועמדים הארוכה לפרס ב-2014, הוא לא הצליח להגיע למסיבה שנערכה לכבוד שנים עשר הסופרים שברשימה. למעשה, בגלל הפרשי השעות בין ישראל לניו יורק, נמדר אפילו לא גילה על מועמדותו בזמן אמת. והוא גם לא זכה מיד לברכות מחברים, מבני משפחה או אפילו מהעורך שלו. "התעוררתי ביום שלישי בבוקר", הוא מספר לי, "וגיליתי את החדשות האלה, שהתפרסמו בישראל שבע שעות לפני כן". הוא הרגיש שזו "מטאפורה נהדרת" לחייו כסופר עברי החי בניו יורק.

נמדר הוא בהחלט לא הסופר היחיד שגר במדינה אחת וכותב בשפתה של אחרת. כפי שאמר לי הלל הלקין – סופר, מתרגם ומבקר יליד ארצות הברית שחי בישראל במשך יותר מ-40 שנה – לגלות ספרותית יש היסטוריה ארוכה ומכובדת הכוללת דמויות ידועות כגון ג'יימס ג'ויס, מרגריט יורסנאר וסמואל בקט. אבל ההבדל הוא ש"אף אחד בצרפת לא מתעצבן" כי יורסנאר נטשה את מולדתה, בלגיה, וחיה את רוב חייה במיין. לעומת זאת, ציין הלקין, מקום מגוריו של סופר עדיין "מעסיק את הישראלים יותר מאשר במדינות אחרות".

והוא מעסיק אותם בגלל שאלה פשוטה: מה מהותה של תחיית השפה העברית? האם היא תרבותית או טריטוריאלית? תחיית השפה העברית כלשון חיה שמדברים וכותבים בה הייתה חיונית לתנועה הציונית; ומאז הקמת מדינת ישראל נכתבה רוב הספרות העברית מתוך כוונה לתרום לתרבותה של המדינה היהודית החדשה. כעת, מסיבות רבות, ישנו דור צעיר שבוחר לחיות ולכתוב מחוץ לישראל, ובה בעת להמשיך לתרום לתרבות העברית. עדיין לא ברור מה תהיה התוצאה הסופית של הניסיונות האלה, ואם היא תהיה טובה או רעה לישראל, לציונות ולספרות העברית בכלל.

מאז הקמת מדינת ישראל נכתבה רוב הספרות העברית מתוך כוונה לתרום לתרבותה של המדינה היהודית החדשה. כעת, מסיבות רבות, ישנו דור צעיר שבוחר לחיות ולכתוב מחוץ לישראל

סופר ישראלי

עטיפת הספר ״חיים על נייר זכוכית״ מאת יורם קניוק, המתאר את חייו בניו יורק.

סופרים ישראלים חיים כיום בכל רחבי ארצות הברית ואירופה. מלבד רובי נמדר, סופרים ידועים כמו מאיה ערד, גון בן ארי וארי ליברמן חיים ועובדים בארצות הברית. ויש נוספים, כולל דורית אבוש באיתקה שבניו יורק, סייד קשוע באילינוי ואנטון שמאס באן ארבור, מישיגן. אבל הם לא הראשונים. בין קודמיהם היה יורם קניוק, שבילה עשור מחייו בניו יורק במהלך שנות ה-50 ותחילת ה-60. תקופה זו בחו"ל הובילה לספר "חיים על נייר זכוכית" (2003), רומן עברי העוסק בחייו בניו יורק. רחל איתן גרה גם היא בניו יורק במשך 20 שנה, שבמהלכן כתבה את הרומן "שידה ושידות" (1974). למען האמת, המסורת הזאת התחילה אף קודם לכן. הרי תחיית השפה העברית החלה, בין היתר, בתפוצות, ולפי ד״ר אלן מינץ, חוקר ספרות עברית מהסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, 110 סופרים עבריים כבר התגוררו בארצות הברית ב-1927. המספר הזה נלקח מטור שנכתב בעיתון האמריקאי-עברי "הדואר", שנוסד ב-1922.

מינץ מבחין בין ציונות ל"לאומיות עברית" בתוך קבוצת הסופרים הזאת, בין התחייה הלאומית של ה"טריטוריה" לבין תחיית ה"שפה". כפי שהוא כותב ב-Cambridge Companion to Jewish American Literature, "עד העשור הראשון של המאה ה-20, כאשר היו בפלשתינה רק מושבות מעטות, הספרות העברית כבר הספיקה להניב את הישגיהם המתוחכמים של אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים), ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי וברנר, בין היתר". היתרון בשימוש בשפה כמנוע לתחייה, הוא אומר, הוא "ניידותה". בדור הצעיר של הסופרים העבריים יש רבים שמסכימים כי השפה ניידת, ומרגישים שהמיקום אינו רלוונטי ללשון שהם משתמשים בה. הם זקוקים רק לרעיונות שלהם ולכלי הכתיבה. אופיר טושה גפלה, שחיבר חמישה רומנים, גר בישראל אבל מלמד כרגע סמסטר באוניברסיטת טקסס באוסטין. גפלה אמר:

מבחינתי, לכתוב בעברית מחוץ לישראל זה כמו לכתוב בעברית בישראל. שפת האם טבועה עמוק כל כך בנפש ובתודעה עד שאני בכלל לא משקיע בזה מחשבה. אולי זה תלוי במקום שאתה נמצא בו. בארצות הברית, שבה יש כל כך הרבה פרצופים שמסגירים מגוון של תרבויות בכל רגע נתון, אני מרגיש כמו טיפה אחת בים אנושי המורכב ממערבולת של לשונות. ומכיוון שכתיבה היא תהליך אינטימי ביותר, התחושה היא בעיקר של צלילה בים הפרטי שלי. אולי אילו הייתי גר במקום אחר, פחות מגוון ויותר אידיוסינקרטי מבחינה אתנוגרפית, הייתי מרגיש שהכתיבה בשפת אמי היא מין סוד, פעילות חשאית שמשמשת כחוצץ מנטלי ביני לבין הסביבה.

התחושה הזו, של מעשה "סודי", שסביבתך היומיומית, ולעתים אף בני משפחתך, אינם שותפים לו, היא אחד ההבדלים הגדולים בין סופרים הכותבים בעברית בישראל ומחוצה לה. דבר זה קשור בצורה עמוקה לסוג הקהילה שהם רוצים להיות חלק ממנה ולאופן שבו הם תופסים את הכתיבה. הסופר הישראלי גדי טאוב דיבר איתי בטלפון מבית הקפה התל אביבי האהוב עליו, "מובינג", וסיפר לי שהוא מעדיף לכתוב בבתי קפה כי הוא צריך לשמוע "עברית מדוברת". שם הוא יכול "לשמוע את המוזיקה [של השפה] משתנה, ללכוד אותה כמו שצריך", כדי שהיא "תשרוד את חלוף הזמן ותעיד על התקופה". חוויית הכתיבה שלו בבתי קפה הפיקה את הרומן "אלנבי", שעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בישראל. אף על פי שטאוב בילה ארבע שנים בארצות הברית כשעבד על הדוקטורט שלו בהיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת ראטגרס, הוא מייחס חשיבות לשמיעת השפה והשינויים המתחוללים בה, משהו שאפשר לעשות רק בישראל.

מבחינת רובי נמדר, ההיפך הוא הנכון. בשבילו, העברית המדוברת חשובה פחות מתכונותיה הנצחיות של הלשון. הוא תופס את עצמו כ"מתרגם תרבותי", ואומר, "אני רואה את עבודתי כחלק מהקנון היהודי הקדוש, ואני מרגיש שאני תורם בדרכי העכשווית ונטולת הקדושה". הוא מאמין שהוא "מתקשר עם הקנון העברי כולו", ושמפני שהעברית אינה שפת היומיום שלו היא חזרה מבחינתו להיות "לשון הקודש". ובכל זאת, הוא אומר, "אני רואה בעבודתי תרומה גדולה לציונות ולתרבות העברית", מכיוון שהרומן שלו הוא עברי ואמריקאי גם יחד, אבל "לא בהכרח ישראלי מאוד".

אחד הביטויים המרתקים לגישתו של נמדר הוא הכרת התודה שלו ל"מר צוקרברג", מייסד פייסבוק. "פייסבוק והאינטרנט הם חבל הצלה", הוא אמר לי, ו"עוגן חשוב בחיי", כי "בימינו הזירה התרבותית הישראלית מתרחשת בפייסבוק". נמדר אומר שהרשת החברתית היא "כיכר העיר החדשה" ו"מקום מפגש ציבורי", ובזכותה יכולה התרבות העברית "להתרחב מעבר לגבולות התרבות הישראלית ולהפוך לגלובלית". הוא לא חושב שזה מאיים על ישראל או על העברית, אלא "מעשיר" אותן. למעשה, אמר נמדר, "אני לא חושב שהתרבות העברית תשרוד בלי המרכז התרבותי שהוא ישראל, אבל זה לא אומר שכל מעבדה של תרבות עברית צריכה לקום על אדמה ישראלית".

הרעיון לכתבה הזאת נולד בקיץ, כשהסופר הישראלי-ערבי הידוע, סייד קשוע – שכותב בעברית – הודיע שהוא עובר לארצות הברית ולעולם לא יחזור לישראל. אבל הנושא הזה נעשה חשוב ורחב הרבה יותר משתיארתי לעצמי

אבל חלק מחייו של נמדר מתרחש אך ורק באנגלית. אשתו אמריקאית והם מגדלים את בנותיהם בבית דובר אנגלית. הוא קיבל החלטה מודעת לדבר אנגלית בבית, ומודה שיש "מחיר לחיים מחוץ לישראל". למשל, אף על פי שאמו דוברת העברית קראה את ספריו במקור, סביר להניח שילדיו לא יוכלו לעשות זאת. אבל הוא מאמין שהסיפור שלו הוא סיפור של "הגירה ללא טרגדיה". במהלך שיחתנו נמדר מספר לי מהי הסיבה המקורית שהביאה אותו לניו יורק: הוא בא כדי ללמוד על המורשת שלו. אמו גדלה במשהד שבאיראן. יהודי משהד היו קבוצה ייחודית והחביאו את יהדותם במשך שנים רבות. כשהקהילה עזבה, חלקם היגרו לישראל וחלקם לניו יורק, ולכן נמדר בא לפה אחרי השירות הצבאי ועבד בתעשיית היהלומים במשך כמה שנים. הוא סיפר לי שבניגוד לרוב הישראלים אחרי צבא, לא עניין אותו לנסוע להודו או למזרח הרחוק, אלא רק לניו יורק ולמורשת שלו.

שאלת שפת האם

גון בן ארי הוא סופר צעיר שמתגורר בארצות הברית. בן ארי כבר הספיק לפרסם שני רומנים, "תושבי חדר הילדים" (2006) ו"ילדי הסקויה" (2010) ובנוסף עבד כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות" בעברית וב"פורוורד" באנגלית. סיפור קצר שלו, Clear Recent History – הראשון שלו באנגלית – הופיע באנתולוגיה החדשה "תל אביב נואר", שערכו אתגר קרת ואסף גברון. וסיפור נוסף, "Interview with a Mirror", יראה אור ב-2015 באנתולוגיה Jews vs Aliens, בעריכת לביא תדהר. בן ארי חיבר גם תסריט בשם "דער מענטש", שאותו הוא מכנה "מערבון יידישאי". בן ארי פגש אותי בבית קפה בשכונת פארק סלופ בברוקלין. הוא בדיוק עבר דירה ועמד לנסוע ל-MacDowell Colony, תוכנית אירוח לסופרים ולאמנים בניו המפשייר. בן ארי גדל בנהלל, אחד ממושבי העובדים הוותיקים בישראל שהוקם ב-1921, ומבחינתו המשמעות של השהייה בניו יורק היא ההזדמנויות שהיא מציעה לו, כמו למשל תוכנית MacDowell. הוא אמר בצחוק שהם קיבלו אותו כי הוא סופר תפרן ממדינת עולם שלישי.

ספרות ישראלית

הסופר ד״ר ארי ליברמן. צילום: אתר אוניברסיטת ג׳ורג׳יה

בעיני הסופר ארי ליברמן, שאלת "שפת האם" מורכבת הרבה יותר: הוא נולד במקסיקו סיטי לאם אמריקאית ואב מקסיקאי; בבית דיברו גם ספרדית וגם אנגלית. כשהיה בן שמונה התגרשו הוריו – הוא עבר לישראל עם אמו והוסיף את העברית לרשימה. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד בוונקובר; חזר לישראל ועבד כמתרגם בהראלד טריביון הבינלאומי ולבסוף חזר לארצות הברית כדי ללמוד לתואר שני בקורנל, שאחריו המשיך ללימודים בפרינסטון. הוא עובד כרגע כיועץ לתואר ראשון בספרות השוואתית ומלמד שני קורסים בסמסטר באוניברסיטת ג'ורג'יה. ליברמן ניסה לכתוב באנגלית, ואף על פי שנחל מידה מסוימת של הצלחה בכתיבת סיפורים וביקורות, לא עלה בידו לפרסם ספר. הוא סיפר לי שעבר לעברית "כתרגיל", ו"פשוט רצתי עם זה". הדבר הוביל לפרסום הרומן הראשון שלו, "אלופי התמימות". ליברמן אומר שלשון הספר היא הכלאה ייחודית של "עברית מדוברת עכשווית עם השפה המקראית". הוא מתאר את העלילה כ"דון קיחוטה בישראל של ימינו", עם אלוף בצה"ל בתפקיד הדמות הקיחוטית.

הרומן האחרון של אסף גברון, "הגבעה", עוסק בנתח רחב מהחברה הישראלית העכשווית והתקבל היטב באנגלית; אחד המבקרים אף כינה אותו "רומן ישראלי דגול". גברון חושב כעת לכתוב ספר המתרחש באמריקה, אך מאמין שספריו קשורים תמיד לנושאים ישראליים

ליברמן אומר שהספר עוסק ב"התנגשות בין פנטזיה ומציאות", כי "ישראל היא הרקע המושלם להתפכחות מאשליות". תחושת ההתפכחות הזאת טמונה בתפיסותיו לגבי העתיד של ישראל, שהוא מאמין שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת על הספרות העברית. "רגליהם של ישראלים יהודים חילוניים נדחקות במהירות על-ידי החרדים והדתיים-לאומיים. שתי הקהילות האלה, אך בייחוד הראשונה, מתרבות בקצב לגומורפי [כלומר, כמו שפנים]. תוך דור אחד, ה"דוסים", כמו שאנחנו קוראים להם, יהיו רוב באוכלוסייה הישראלית, שתהיה כמו איראן, או במקרה הטוב כמו תורכיה. לכן אני מצפה שהגולה הספרותית הישראלית תמשיך לפרוח".

תמר מרין כתבה ב"הארץ" שנראה כי כוחו של "אלופי התמימות" טמון במקורותיו החוץ-ישראליים. "הבחירה לכתוב בעברית – ועל ישראל – בשבתך בגלות אכן הולידה יצירות נועזות", היא כתבה, "אקספרימנטליות יותר מבחינה צורנית ותוכנית, מאשר בזרם המרכזי של הספרות הישראלית". אסף גברון, שחיבר שישה רומנים ותרגם את ג'יי די סלינג'ר, פיליפ רות, ג'ונתן ספרן פויר ואחרים, ממוקם איפשהו באמצע. הוא נולד וגדל בישראל להורים דוברי אנגלית, ובילה חלקים גדולים מחייו הבוגרים בחו"ל. כרגע הוא מלמד קורסים על ספרות מלחמה ישראלית וסיפורת יהודית-אמריקאית באוניברסיטת נברסקה באומהה. כשחי בלונדון הוא כתב שלושה סיפורים קצרים על אותה דמות והבין שהם יוכלו להרכיב רומן. גברון מאמין שכתיבתו אינה תלוית-מקום. "אני סופר", הוא אומר, "אני כותב בכל מקום שאני נמצא בו". "בסופו של דבר", עבודתו מתרחשת "ביני לבין המחשב שלי – בראש שלי". ובכל זאת, הוא אומר, "רוב חיי גרתי בישראל" ו"חשוב לדעת על מה אתה כותב", גם אם "נחמד להיות רחוק".

הרומן האחרון של גברון, "הגבעה", עוסק בהתנחלות, בכפר הערבי הסמוך אליה ובהשלכות הפוליטיות של ההתרחשויות האפשריות אפילו במקום כה קטן. הרומן עוסק בנתח רחב מהחברה הישראלית העכשווית והתקבל היטב באנגלית; אחד המבקרים אף הגדיל לעשות וכינה אותו "רומן ישראלי דגול". גברון חושב כעת לכתוב ספר המתרחש באמריקה, אבל אומר, "קשה לי להאמין שאכתוב ספר, גם אם כולו מתרחש מחוץ לישראל", שאינו "קשור תמיד, בצורה כלשהי, לנושאים ישראליים. בדיוק כפי שלא נראה לי שאי פעם אכתוב באנגלית, אני לא מרגיש בנוח לכתוב ספר ללא דמויות וסוגיות ישראליות". אני שואלת מדוע, והוא עונה, "זה מי שאני וזה העולם שלי". הוא לא חושב שיש אפשרות שהעברית "תהפוך לשפה ללא טריטוריה". ישראל, הוא אומר, היא "מולדת" לשפה. אף על פי שבניו יורק נמצא ריכוז הישראלים הגדול ביותר מחוץ לישראל, ישנם מרכזים רבים אחרים, וחלק גדול מהם נמצא מחוץ לארצות הברית. "הארץ" פרסם לאחרונה מפה אינפוגרפית של אוכלוסיות גולים ישראלים. נכון ל-2010, השנה האחרונה שלגביה יש לנו נתונים, כ-14,000 ישראלים מתגוררים בגרמניה ו-13,500 בבריטניה. באירופה כולה גרים 70,000 ישראלים.

להיות שם ולדבר עברית

סופר ישראלי

מתי שמואלוף בברלין. צילום: כפיר חרבי

ברלין הפכה לאחרונה ליעד מרכזי לגולים ישראלים, שנמשכים אליה בגלל עלות המחייה הנמוכה בהשוואה למולדתם. מתי שמואלוף, סופר, משורר, עיתונאי, מחבר סיפורים קצרים ופעיל קהילתי, גר שם כבר שנה וחצי. המעבר לגרמניה השפיע באופן חיובי על הקריירה שלו. בעבר הוא פרסם סיפורים קצרים ושירה ב"הארץ", אבל כיום יש לו טור קבוע על חייו בברלין. שמואלוף אמר לי ש"אחת הסיבות שבאתי לברלין היא כדי לחוות נורמליות" ו"לפרוץ את גבולות המחשבה הישראלית". "להיות כאן ולדבר בעברית זה דבר חדש", הוא אומר. שמואלוף חיבר חמישה ספרי שירה ואת קובץ הסיפורים הקצרים "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", וערך שתי אנתולוגיות של שירה ספרדית. הוא ערך גם כמה אנתולוגיות מצליחות מאוד במסגרת תנועת "גרילה תרבות", כולל "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" (2007), שנכתבה על-ידי 66 משוררים ערבים ויהודים, "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" (2009), ו"שירה מפרקת חומה" (2011).

לדברי מתי שמואלוף, המתגורר בברלין, יהודים מזרחים רבים בישראל תוהים כיצד הוריהם הרשו לתרבות שלהם להיחלש עם השנים. כעת, ממרחק, הוא מבין את התהליך הזה בצורה טובה יותר

שמואלוף מסביר שתנועת "גרילה תרבות" התחילה משביתת מלצרים בבית קפה ליד אוניברסיטת תל אביב, שבמהלכה משוררים הקריאו שירים לצד המלצרים השובתים. השביתה נחלה הצלחה, ולכן הקבוצה "ביצעה פעולות נוספות" של הפגנת סולידריות עם פועלים שובתים בדימונה ובירוחם. ההשראה שלו הייתה ה-Yippies האמריקאים, אבי הופמן וג'רי רובין. הוא אמר שהתנועה הצליחה לבצע "פוליטיזציה של סצנת השירה" והוא "מתגאה" בהצלחתו "להזיז באמת את התרבות" בישראל. שמואלוף אומר שהוא "תמיד יהיה ישראלי" ושהוא "לא מנסה לברוח מזה". ובכל זאת, הוא "מעולם לא גר בחו"ל לפני כן", והשהייה בגרמניה היא "חדשה, הרפתקה חדשה". הוא חושב שהחיים בברלין הם כמו "מכונת זמן. אתה יכול להיות עם לבנונים ופלסטינים וגרמנים ואיטלקים וספרדים ויוונים" ובכל זאת לנהל "חיים נורמליים". מבחינתו, המעבר היה חלק מחיפוש אחר "חזון אמנותי חדש". הוא רצה "אופק חדש" לקראת "המעבר לכתיבת פרוזה".

אחד ההיבטים המעניינים בחייו כמהגר הוא שכעת הוא מבין באופן שונה את חוויותיהם של דורות קודמים של מהגרים. הוא מתכוון בעיקר לחוויה של הוריו: אמו באה מעירק ואביו נולד בישראל למשפחה איראנית. ועכשיו, כשהוא גר מחוץ לישראל, הוא מודע יותר להשפעת האינטגרציה וההתבוללות על הוריו ועל הדור שלהם. יהודים מזרחים רבים בישראל, הוא אומר, תוהים לעתים קרובות איך הוריהם הרשו לתרבות שלהם להיחלש עם השנים. כעת הוא מבין את התהליך הזה בצורה טובה יותר. לשהייה בברלין, אומר שמואלוף, יש חשיבות היסטורית מסוימת: "יהודים צריכים להיות כאן, על האדמה שבה נרדפו, כדי לשכתב את ההקשר". ויש מי שמסכים איתו, למשל פניה עוז-זלצברגר, פרופסור מאוניברסיטת חיפה ובתו של הסופר הישראלי החשוב עמוס עוז. במאמר שכתבה על ישראלים בברלין כיום, היא שאלה, "האם הזיכרון והיצירתיות הישראליים זקוקים דווקא לפטריוט, ללאומן, ללוחם? מדוע לא לגולה, לנווד? לולא היו לישראל תפוצות, היא הייתה חור שחור המאכל את עצמו ולא מדינה מודרנית". מבחינתה, שמואלוף ודומיו הם "היורשים הלגיטימיים" של "ההישגים התרבותיים" של התרבות העברית המודרנית.

סופר ישראלי

אדמיאל קוסמן, באדיבות אשתו

בדומה לשמואלוף, גם המשורר אדמיאל קוסמן הגיע לגרמניה בגלל ההזדמנויות שהיא יכולה להציע. מעניין שמשרת ההוראה שקוסמן מצא אינה משרה שהיה יכול למצוא בישראל. הוא מרצה ללימודים יהודיים גם באוניברסיטת פוטסדם וגם במכון להכשרת רבנים רפורמיים ע"ש אברהם גייגר. זה המוסד הראשון מסוגו בגרמניה מאז שהנאצים סגרו את "בית המדרש הגבוה למדעי היהדות" בברלין ב-1942. קוסמן לימד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן בישראל, והרגיש "שהוא נחנק אט אט על-ידי אותה אדרת אורתודוקסית שהייתה כרוכה לצווארי כל הזמן". כשהוא הגיש מועמדות למשרתו הנוכחית, היו אנשים "טובים ממני מבחינה אקדמית", אבל הוועדה חיפשה מישהו שלא "יתעניין רק בפרסום מאמרים". הם רצו מישהו ש"יתרום מבחינה חינוכית", שיתעניין גם ב"רוח היהדות". הוא אומר שזאת הייתה הפעם היחידה שביקשו ממנו לשלוח שירים שכתב יחד עם קורות החיים. המשרה הזאת "הייתה אופציה טובה מבחינתי. יצאתי מהארון כיהודי ליברל". הוא מודה ש"כשבחנתי את האופציה הזאת, לא היה לי עניין לגור בחו"ל", וש"גרמניה היא מקום שליהודי קשה מאוד לחיות בו". הוא אף מודה כי "באירופה אתה לא מרגיש בטוח, בגלל האנטישמיות הסמויה". ברמה אישית, קשה לו המרחק מאביו, מאמו ומארבעת ילדיו מנישואיו הראשונים.

עם זאת, הוא אומר שהחיים בחו"ל נתנו לו "נקודת מבט חדשה, שאני אוהב, על היהדות המודרנית", וש"הפלטפורמה הזאת" הייתה "מתנה בשבילי". היא העניקה לו את ההזדמנות לנהל "דיאלוג עם דתות אחרות", כיוון שהוא מתעניין בדתות מהמזרח הרחוק, כמו בודהיזם והינדואיזם. לפני שלוש שנים הוא יצא לסבב הרצאות בארצות הברית, שהתחיל בהרווארד והסתיים אצל המורמונים בסולט לייק סיטי. המסע הזה "שילב בין שאלות מחקריות, שאלות רוחניות ושירה". כל הנושאים האלה "בעבעו יחד". מאז הוא ביקר גם במונטווידאו שבאורוגוואי כדי ללמד רבנים מדרום אמריקה. בנוגע לכתיבתו, ההאזנה הבלתי פוסקת לשפה זרה פיתחה אצלו "רגישות ללשונה של העברית". הוא התחיל לאסוף ביטויים של "שפת רחוב" מישראל וכתב עליה בהומור ב"הארץ". הוא אומר שהיא "מביאה לידי ביטוי תוקפנות ישראלית מאוד, שאי אפשר להבין אם אתה לא ישראלי". בעזרת החוויה הזאת הוא גם חזר ליהדות דרך פילוסופיה של "דיאלוג" המבוססת על הגותו של מרטין בובר. שאיפתו היא "להגשים את מה שבובר לא הצליח להגשים" על-ידי "מציאת תיאולוגיה של הבין-לבין בסיפורים מהתלמוד". הדבר נוכח בשיר "אנא בטובך, אני פונה אליך באנגלית הפעם", שתורגם לאנגלית על-ידי ליסה כץ ושלומית נעים-נאור וכולל מבחר משיריו.

אנא בטובך, הלוא תבין אותי הפעם, גם בשפת הלעז הרצוצה. אני שובר בעבורך את המילים. פרוסות גדולות. לשתיים. בוצע – כאילו סקרמנט-נכרי – את המשפט.

להפוך לישראלית מהר ככל האפשר

סופרת ישראלית

אולה גרויסמן. צילום: אתר האוניברסיטה

אולה גרויסמן, ישראלית ממוצא רוסי, באה לאנגליה עם בעלה, שמלמד מתמטיקה באוניברסיטת קיימברידג'. היא מצאה את עצמה חסרת מעש ומובטלת בארץ חדשה, והתחילה לכתוב כי "זה הזמן, עכשיו או לעולם לא". היא חושבת ש"משהו בזרות, בחוסר השייכות למקום", "משחרר" אותה בכתיבה, וש"המרחק מאפשר את זה". מעניין שכילדה במוסקבה ראו בה יהודייה; בעוד שבישראל ראו בה רוסייה. באנגליה, היא סתם עוד "זרה". בעקבות השהייה באנגליה היא התחילה "לחשוב על הגירה, על ההגירה הראשונה שלי" ועל "מה שנשאר מאחור". בה בעת, "העברית הפכה לשפה היחידה שאני מסוגלת לכתוב בה", ולכן גם לדבר יקר ערך, כי לאור סדרת ההגירות שלה, "מזל שיש לי איזושהי שפה לכתוב בה".

הרומן הראשון שלה, "מזוודה על השלג" (2009), עוסק "בחוויית החזרה לרוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות", כשהייתה בשנות ה-20 לחייה. רק אז, היא אומרת, היא הבינה מה היא זנחה כשבאה לישראל בגיל שבע, כשנאמר לה "לשכוח את כל מה שבאתי איתו ולהפוך לישראלית מהר ככל האפשר". מטרתה הייתה "להצליח לתאר את התהליך, את חשיבותה של הילדות, את הקשר לשפה". הספר התקבל היטב והפך לרב-מכר בישראל.
הרומן השני שלה, "קהילת האבודים" (2014), הוא סיפורה של ההגירה הרוסית לישראל. הספר לא התקבל בהתלהבות דומה. כשגרויסמן ביקרה השנה בישראל במהלך "שבוע הספר", היא הבינה ש"ישראל כחברה לא רוצה לדעת על הרוסים שבקרבה". אחד הקוראים ניגש אליה ואמר, "אני לא רוצה לקרוא על רוסים. אני רואה אותם כל יום, זה מספיק לי". מובן שזה "החריד" את גרויסמן, והיא מרגישה עכשיו מנוכרת מאוד בישראל. הדבר ניכר בכותרת ההרצאה שהעבירה לאחרונה בקיימברידג': "הפסיכוזה של הסופר הישראלי המהגר: לכתוב מהחוץ פנימה".

בתשובה לשאלת הכתיבה בעברית מחוץ לישראל, ענתה מאיה ערד: ״למה אני כותבת בעברית בקליפורניה? כי אני גרה בקליפורניה, ואני כותבת בעברית, וזה לא היה יכול להיות אחרת״

 

למרות כל זאת, היא "לא מאבדת את החיבור התרבותי לישראל". ילדיה מדברים עברית וחוגגים חגים יהודיים בדיוק כפי שעשו בישראל. בתה נמצאת איתה באנגליה ודוברת רוסית, עברית ואנגלית; בנה מנישואיה הראשונים נשאר בישראל עם אביו, שנולד ברוסיה. היא אומרת שבנה מסוגל לקרוא את ספריה בעברית אך בתה לא, ו"אני אפילו לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה". הניכור שגרויסמן מדברת עליו זר לחלוטין למאיה ערד, סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד מאז 2009. לערד יש דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת לונדון, והיא לימדה בהרווארד, בז'נבה ובסטנפורד. היא חלק מקהילה מתפתחת בת 30-40,000 ישראלים שחיים באזור המפרץ, אם כי יש האומרים שהמספר המדויק קרוב יותר ל-50,000. כששאלתי אותה אם היא מתגעגעת לדבר בעברית במכולת, היא עונה שכן, אבל היא עדיין מדברת עברית בכל פעם שהיא פוגשת ישראלי שהיא מכירה.

סופרת ישראלית

מאיה ערד, צילמה שרון בכר-הירש

ערבי ההקראה של ערד בעברית במרכז הקהילתי היהודי (JCC) המקומי מושכים לעתים קהל של מאה איש ומעלה. גם הקהל בישראל קיבל בחום את יצירתה, שעוסקת בחלקה במצבם של גולים ישראלים. אמרו לה שאנשים קוראים את ספריה כדי להתכונן לחיים בחו"ל. אלן מינץ מעיר כי מאז ראשיתה של הספרות העברית בארה"ב, תושבי פלשתינה היו מעוניינים לקבל ממנה "ייצוג מלא חיים של הסביבה האמריקאית", שערד אכן מציגה בכתיבתה. היא כתבה שבע יצירות פרוזה, כולל ארבעה רומנים, רומן נוסף בחרוזים, מחזה בחרוזים וקובץ נובלות. שלוש מיצירותיה היו מועמדות לפרס ספיר, ומינץ אומר שהיא "סופרת חשובה". לגבי כתיבתה היא אמרה, "הבנתי שחלק גדול מהרומנים שלי מתרחשים הרחק מישראל, או עוסקים בספרות – אחד מהשניים. כתבתי את "אמן הסיפור הקצר", שהוא רומן ישראלי מאוד, אבל כולו אמירה על ספרות". היא הוסיפה, "תמיד חשבתי שאני צריכה להיות בריחוק כלשהו מהספרות הישראלית כדי לייצר את הספרות הישראלית שלי. בעצם אין לי חדר משלי, אלא יבשת משלי".

כששאלתי מה דעתה בנוגע לשאלת הכתיבה בעברית מחוץ לישראל, היא ענתה,

למה אני כותבת בעברית בקליפורניה? כי אני גרה בקליפורניה, ואני כותבת בעברית, וזה לא היה יכול להיות אחרת. בעלי ואני בחרנו לגור במקום שאנחנו גרים בו. זה דבר מורכב, אבל לא אסתיר שבין היתר, אנחנו מרגישים לא בנוח עם הכיוון שישראל הולכת בו. וברור שאני כותבת בעברית. אני יכולה לכתוב רק אם אני שולטת בכל הניואנסים של כל מחווה הנעשית במילים, בצלילים המדויקים שהמילים האלה יפיקו במוחו של הקורא. אני עובדת קשה כדי להגיע לזה בשפה שלי, בעברית, וברור לי שלעולם לא אגיע לידע מדויק כל כך בשפה שנייה. לכן הכתיבה באנגלית פשוט לא באה בחשבון. ולא אכפת לי: אני יודעת שתרמתי לאחת המסורות הגדולות של עולם הספרות, המסורת העברית, וזה טוב מספיק בשבילי.

בנוגע לשאלת עתידה של העברית מחוץ לישראל, היא כתבה:

סביר להניח שיותר ויותר סופרים עבריים יעבדו בעתיד מחוץ לישראל. הרבה ישראלים משכילים מבלים לפחות חלק מהשנים הפורמטיביות שלהם מחוץ למדינה; ושוב, עם הכיוון שישראל הולכת בו, יפתיע אותי מאוד אם ישראלים משכילים נוספים לא יחליטו להישאר בחו"ל. אז אני רואה את עצמי כחברה – חברה מייסדת? – בגולה הישראלית. אני שמחה להיות כאן. הבנות שלי יוכלו לקרוא את הספרים שאני כותבת, וכנראה שהנכדים שלי לא. ככה זה. העברית תשרוד.

במאמרה המפורסם, "לקראת יידיש חדשה" (Toward a New Yiddish), כותבת סינתיה אוזיק, "דבר מכל מה שנהגה או נכתב בגולה מעולם לא שרד אלא אם היה יהודי בעיקרו". אם הקביעה הזו נכונה, היא מעלה שאלה: אם דבר מה כתוב בעברית ונכתב בגולה – ועוסק בגולה – האם הוא "יהודי בעיקרו" מתוקף השפה בלבד? או שמא יש צורך בהגדרה חדשה? הגדרה שתהיה רחבה מספיק לכלול את קבוצת הסופרים החדשה הזאת? שמעון אדף, הסופר והמשורר הישראלי זוכה פרס ספיר, נגע בשאלות האלה כשאמר לי:

באשר לכותבים שחיים מחוץ לישראל - מבחינתי העברית היא שפה שמשתנה במהירות. אני מתקשה לראות איך אני עצמי כותב בה מבלי לחיות בקהילה של דוברי עברית כשפת אם. עם זאת, ההיסטוריה היהודית מראה שזה לא הכרחי. אפשר לכתוב יצירות נפלאות ועמוקות בעברית כל זמן שמתמצאים היטב במקורות היהודיים.

הרעיון לכתבה הזאת נולד בקיץ, כשהסופר הישראלי-ערבי הידוע, סייד קשוע – שכותב בעברית – הודיע שהוא עובר לארצות הברית ולעולם לא יחזור לישראל. אבל הנושא הזה נעשה חשוב ורחב הרבה יותר משתיארתי לעצמי. ייתכן שהדבר המוכיח זאת יותר מכול הוא העובדה שהטור שכתב קשוע ב"הארץ" בנוגע להגירתו יתפרסם בקרוב בתרגום ליידיש במגזין הניו יורקי, "אויפן שוועל". העובדה שקוראים יידיש מתעניינים בדבריו של סופר ממוצא ערבי הכותב בעברית, מעידה על ההיברידיות הלשונית של שתי השפות. האם העברית תהפוך בסופו של דבר ל"יידיש החדשה" של אוזיק? שפה יהודית נטולת טריטוריה ומולדת?
בדצמבר הוכרז שספרו של רובי נמדר, "הבית אשר נחרב", נמצא ברשימת המועמדים הקצרה לפרס ספיר. כששאלתי אותו מה משמעות הדבר מבחינתו, הוא ענה:

מה שיש לי לומר לגבי המועמדות ברשימה הקצרה היא שזה רק מעצים את הדואליות של חוויית הגולה הישראלי. קיבלתי את החדשות המרגשות במיטה, בחמש לפנות בוקר (צהריים בזמן ישראל). הפרשי הזמן מסמלים מבחינתי את הקיום הדואלי הזה, את העצמי הדואלי, המתפצל בין חיי היומיום שלי בניו יורק לחיים האחרים שלי (אני מתפתה לכתוב, "לסוד שלי") כסופר עברי שספריו רואים אור בישראל... לו הייתי גר בישראל כיום, חיי היומיום שלי היו משתנים לחלוטין בעקבות המועמדות. אבל המגורים בניו יורק מפחיתים את השפעת ההישג האדיר הזה, וקשה לי להאמין שזה באמת קורה. עם זאת, אני מודע גם לעובדה שהספר הזה נכתב כתגובה לחוויה האמריקאית שלי, ולכן אני חייב את ההצלחה למגורים פה. לא נותר לי אלא להתפעל מהאירוניה!

ד"ר ירון פלג מאוניברסיטת קיימברידג' עורך במאי כנס העוסק בסופרים ישראלים שגרים בחו"ל. נמדר, ערד, קוסמן וגרויסמן ישתתפו בו. פלג אומר ש"בחינה של ההיסטוריה היהודית" מראה לנו כי קיומם של סופרים עבריים הכותבים מחוץ לישראל הוא "צפוי ובלתי נמנע". אפילו בימי התנ"ך, הוא אומר, היו "מושבות של יהודים" מחוץ לישראל. בקול הקורא למאמרים שפרסם פלג לקראת הכנס מופיעות שאלות שגם מאמר זה מעלה, אך לא מצליח לענות עליהן.

האם אנו עדים לתחילתו של עידן חדש בתולדות הספרות העברית המודרנית ולעלייתה של ספרות גולה עברית חדשה אחרי מאה שנות ציונות? אם כן, מהן ההשלכות של ההתפתחויות האלה על הפרויקט הציוני? עד כמה איתנה וקבועה תפיסת הגולה בכתיבה העברית המודרנית, והאם ספרות עברית יכולה בכלל להתקיים בלעדיה ומחוץ לה? האם מושג ה"גולה" עבר רומנטיזציה ונוכס על-ידי סוגים שונים של שיח פוסט-קולוניאלי וקוסמופוליטי למטרות אנטי-ציוניות?

כיצד ריבוי הסופרים הכותבים בעברית מחוץ למדינה היחידה שבה השפה מדוברת ישפיע על הספרות העברית? יכול להיות שכמו בהיבטים רבים של החיים היהודיים, הסוגיה הזו תיאלץ להישאר בלתי פתורה לעת עתה.

המאמר ראה אור באנגלית בכתב העת The Tower.  בתיה כסלו היא עיתונאית המתגוררת בארצות הברית. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בתיה כסלו.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ואנוכי בסוף מערב

01
אודי רז

מאמר מעניין ומעורר מחשבה. תודה!
רק ביקורת קטנה: ציטוטים שבורים של מילה או שתיים, שיש רבים מהם במאמר, יוצרים לטעמי תחושה קצת לא נוחה, מבלבלים בין סימון של אירוניה לציטוט ומעוררים חשש שאולי הכותבת שמה את דבריה בפי המרואיינים, או שכוונת המצוטט המדוייקת עלולה להיפגע. בעיניי, כשמצטטים פחות ממשפט עדיף לוותר על סימני הציטוט ולהציג את המשפט כהתרשמות של הכותבת.

02
צבי רוט

מאמר מעניין בעצם מגוון התגובות וראיית העצמי הגולה כסופר וכאדם מחוץ למעגל התרבותי לשוני, חבל שאין לחוויה הזו ולמשמעויות הריחוק משקל גדול יותר.

מאמר בהחלט מעניין, אבל שכחתם כמה שמות מעניינים של סופרים עבריים פעילים מאוד בשדה התרבות שחיים בחו"ל ופעלו למען הספרות הישראלית. למשל איתמר הנדלסמן, איתמר אורלב וירון אביטוב שפרסם לא מעט ספרים טובים בעברית וסדרה של אנתולוגיות של ספרות ישראלית בשפה הספרדית, שזו דוגמא לכך שגם בחו"ל אפשר לעשות