והרי המדע, ועיקרו תחילה

אנחנו צמאים לחדשות על מדע, לידיעות על תגליות, פיתוחים והתקדמות מועילה. אבל מי שולט במסרים? מה מסתתר מאחוריהם? ומה עם כלבי השמירה של טובת הציבור? סיפור על אגו, כסף ומדע
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בשנת 1894, סופר המדע הבדיוני, העיתונאי וחסיד האאוגניקה ה.ג. וולס, במאמרו בכתב העת Nature, קרא למדענים לפעול כדי להפוך את המדע לפופולארי. לטענת וולס, בשל עלויות המחקר הגבוהות והעובדה שהמדינה היא שמממנת את המחקר המדעי, מדענים אינם יכולים עוד להתעלם מן התפישה הציבורית: "שימור של התעניינות חיצונית אינטליגנטית במחקר הנוכחי הוא בעל חשיבות עצומה". אם לציבור לא אכפת מן המדע, ישנה סכנה כי "מקורות המימון יקוצצו", ולא רק זאת, אלא קיימת גם סכנה כי הציבור יתמוך במחקרים "שערכם מפוקפק" (כמה אירוני, בהתחשב בהתלהבותו של וולס מן האאוגניקה).

כבר מראשית הדברים, הערכים שעיתונות החופשית קידמה נעדרו מן הדיווחים על המחקר המדעי

בראשית המאה העשרים, נעשו מאמצים רבים להביא את המדע אל הציבור האמריקני. משימתה של סוכנות הידיעות Science Service, אשר הוקמה ב-1921, הייתה להחדיר ידיעות על נושאים מדעיים לתקשורת המרכזית ו"ליצור" – כפי שאמרה ההיסטוריונית סינת'יה בנט (Bennet) – "ציבור שיעריך, יתבע ויגן על המחקר המדעי". מאמצים אלה נגעו בחלקם למימון, אבל הוצגו גם כניסיון ליצור קהל אזרחים מיודע המתמצא במדע, שיוכל להשתתף באורח משמעותי בדמוקרטיה האמריקנית. קריאתו של וולס אכן נענתה: המדע נכלל בדיווחים החדשותיים, והוא מצוי שם גם כיום. אבל כבר מראשית הדברים, הערכים שעיתונות החופשית קידמה נעדרו מן הדיווחים על המחקר המדעי.

אף שהאמונה באידיאלים הללו התפוגגה, העיתונות בחברה דמוקרטית אמורה "לומר את האמת לבעלי השררה". העיתונאי גלן גרינוולד (Greenwald) מציין כי בפוליטיקה, העיתונאים מן הזרם המרכזי לעתים קרובות "מזדהים עם הסמכות המוסדית" והופכים למשרתיה. בחינה קפדנית כזו הופנתה כלפי הסיקור התקשורתי את הפוליטיקה, אבל בחברה שמעוצבת על ידי המדע – החל מעיקוב וכלה בביוטכנולוגיה – סיקור המדע הוא חיוני ביותר לטובת הציבור. מקרים של חשדות ברורים במחקר המדעי, כמו התכחשות לשינויי האקלים, יכולים אמנם להניב תוצאות הרסניות, אך אין פירושו שהמחקר המדעי כולו (שעדיין ממומן ברובו על ידי המדינה) אמור להיות חסין מביקורת.

קרחונים, איסלנד

הקרחונים נמסים, המכחישים מתרבים וגם מכחישי ההתחממות. תצלום: רוקסן דגנייה

מתברר כי נפח גדול להפתיע מן הסיקור המדעי אינו יותר מפעולות שיווק לקידום מרכזי מחקר יוקרתיים. מספר פרשנים הכירו חלקית בבעיה: כתב העת Nature למשל, הביע חשש כי עיתונאים מתנהגים כמו "מעודדים" שמבצעים "שירות של יחסי ציבור" עבור מדענים, וקרא למדענים לעזור לעיתונות "לבחון אותם בעין הוגנת אך ביקורתית".

אבל ההצעה הזו מתעלמת בכוונה מחשיבות השינויים באופן שבו המדענים באקדמיה, ואוניברסיטאות בכלל, פועלים. יותר ויותר אוניברסיטאות הלומדות לתפקד בעולם התאגידי, סוחרות בסיפורים עסיסיים המעודדים את הנראוּת שלהן ומביאים להן מימון. לכן, מדענים אינם ממהרים לסייע לעיתונאים להשתחרר מהרגליהם הרעים. כתוצאה מכך, נושאים הקשורים במחקר המדעי שיש להם עניין לציבור, כמו הנטייה המטרידה להפרטת המחקר באקדמיה, נדחקים כדי לפנות מקום לדיווחים יח"צניים.

מקורות הדיווח העיתונאי על המדע

על אף שאיפותיה הנאצלות, עיתונות המדע חלקה כבר מראשיתה את תפישת העולם שלה עם תעשיית יחסי הציבור, שאף היא טענה כי היא מקדמת את הדמוקרטיה

על אף שאיפותיה הנאצלות, עיתונות המדע חלקה כבר מראשיתה את תפישת העולם שלה עם תעשיית יחסי הציבור, שאף היא טענה כי היא מקדמת את הדמוקרטיה. אחד מהגורואים של התעשייה היה אדוארד ברנייס, שהגדיר את העקרונות שמאחורי יחסי בציבור בספרו "Propaganda" ("תעמולה") משנת 1928. הטיעון שלו היה פשוט: דמוקרטיה עלולה להיות מסוכנת, ולכן יש לעצב את דעת הציבור באמצעות "מנהלים בלתי נראים", אשר "מושכים בחוטים השולטים בתודעת הציבור". כתיבתו של ברנייס על פוליטיקה ועל תאגידים מוכרת היטב, אבל הוא כיוון גם אל המדע: עסקים גדולים מרוויחים מן המחקר הבסיסי (ומממנים אותו), ולכן עליהם גם "לקחת אחריות על פירוש המשמעות שלו עבור הציבור". תעמולה נתפשה כחיונית, כדי "להרגיל את הציבור לשינוי והתקדמות". תפישה זו עתידה הייתה להגדיר את הדיווח העיתונאי על המדע.

העיתונאי בויס רנסברגר (Rensberger) כינה את העשורים שבאו לאחר מכן בשם Gee-Whiz Age" [ובתרגום חופשי: עידן ההתפעלות המוגזמת] של הדיווח על המדע", שבו העיתונות התמקדה ב"פלאי המדע וכיבוד המדענים". הוא ציין במיוחד את כתב הניו יורק טיימס ויליאם לורנס (Laurence), שכל כך נשבה בקסמי המדע שהוביל ליצירת הפצצה האטומית, עד שממשל טרומן שכר את שירותיו כדי לכתוב את ההודעות לעיתונות בנושא. לורנס היה עד ראייה להטלת הפצצה על נגסאקי, ובדיווח שלו הוא מתפעל מ"המטאור מעשה ידי אדם", "יצירה יפהפייה שיש להתפעם ממנה" וגם מ"מיליוני שעות העבודה שהיו, ללא ספק, מאמץ אינטלקטואלי המרוכז ביותר בהיסטוריה". כתבותיו שזיכו אותו בפרס פוליצר קידמו את המדע (ואת סדר היום של הממשלה), אך התעלמו מהשפעתו הנוראה על החברה.

Little Boy, פצצה אטומית, הירושימה

זהו "Little Boy", שהוטס במטוס בשם "אנולה גיי" על שם אמו של הטייס, והשמיד את העיר הירושימה ביפן, ב-1945. תצלום: ויקיפדיה

יחסי ציבור חלחלו לשיח הפנימי של המדענים. ברשימה שהתפרסמה בשנת 1953 בכתב העת Science נכתב בפשטות: "המדע צריך יחסי ציבור מעולים" ומדובר ב"אינטרס אישי פשוט" שעל המדענים לקדם. ועם זאת, כבר אז היו מי שהתמרדו. הכימאי אנטוני סטנדן (Standen) כתב את ספרו Science is a Sacred Cow (בשנת 1950), שכותרתו מדברת בעד עצמה. סטנדן אמנם טעה בהרבה דברים הקשורים למדע שביקר, אבל תיאורו את גישת החברה כלפי המדע עדיין תואם את המציאות. הוא כתב על עולם "המחולק למדענים, שכל עיסוקם חסין-טעויות, ומלא-מדענים, שמכונים לעתים בבוז 'ההדיוטות', אשר נשבים בקסמי המדע. ההדיוטיות רואים את הדברים המופלאים שעשה המדע, מתרשמים ומתפעלים מאוד".

אפילו כתבי המדע המוערכים ביותר של המאה העשרים חשבו שתפקידם להרשים את הציבור. הוראס פ. ג'דסון (Judson), עיתונאי וסופר שחיבר את הספר הקלאסי בתחום הביולוגיה המולקולרית The Eighth Day of Creation (משנת 1979), רצה להביא לקוראיו את המדע הבסיסי, שהוא סבר כי הוא "מציע את הסיפוק האנושי הגבוה ביותר... עונג שמימי נדיר". אי אפשר היה לצפות שג'דסון יספק תובנות ביקורתיות. הוא סיפר סיפורים על אנשים שהוא מעריץ. ועם זאת, הוא חשש שמא הברית בין האקדמיה והתעשייה, שנכרתה בתקופתו, עלולה לחבל במחקר שממנו הוא מתפעל בספרו, משום שהיא תשנה "את היעדים ואת אופיו הכללי של המחקר המדעי". הוא צדק.

חקיקה חדשה ופסיקות בתי משפט הרשו לאוניברסיטאות להגן בפטנט אפילו על תוצרי מחקר שמומן מכספי ציבור, ובכלל זה אורגניזמים מהונדסים גנטית

בשנות השמונים של המאה העשרים, המחקר בתחום הביו-רפואה הפך למכוון-תוצרים באורח בולט. אוניברסיטאות החלו רושמות פטנטים על מחקרים, אפילו כשהמדעים שמאחוריהם חשו שלא מדובר בתוצרים שימושיים וחשבו שרישום פטנט הוא "עניין מוזר למדי" (כמו במקרה של "הפטנטים של אקסל", שנרשמו על ידי אוניברסיטת קולומביה), ואילו חקיקה חדשה ופסיקות בתי משפט הרשו לאוניברסיטאות להגן בפטנט אפילו על תוצרי מחקר שמומן מכספי ציבור, ובכלל זה אורגניזמים מהונדסים גנטית. בו בזמן, המימון הממשלתי את המחקר הבסיסי הלך והצטמצם גם בארצות הברית וגם בבריטניה, והדבר עודד מדענים לחפש מקורות מימון אחרים, ובכלל זה בתעשייה הפרטית. עיתונאים כמו ג'דסון כנראה כבר לא הספיקו כדי לשווק את המדע.

בשנת 1985, ועדה של החברה המלכותית, הפועלת לקידום ההבנה הציבורית במדע, פרסמה דו"ח שעודד מוסדות מחקר להתייחס ברצינות ליחסי ציבור. הדו"ח נכתב ברוחו של ברנייס, ומעודד מוסדות לפעול כדי "לשפר את מערך יחסי הציבור שלהם" ולספק "תדריכים לעיתונאים". הוא גם מבהיר מטרות לפרסום בתקשורת: "כתבות הן רבות ערך במיוחד" ו"גישות ביוגרפיות ודרמטיות מסייעות להצגת המדע כפעילות אנושית".

מלחמות על נראטיב ורכוש אינטלקטואלי

כיום, מוסדות מחקר רבי עוצמה משפיעים מאוד על הכתיבה על אודות המדע (כפי שהחברה המלכותית בוודאי קיוותה). השחיקה הזו ניכרת במיוחד כשמוסדות אלה מעורבים בעימותים. הלחץ על האוניברסיטאות לחבור לתעשייה הפרטית ולהגן באמצעות רישום פטנטים על מחקר אקדמי יצר באופן טבעי קרקע פורייה למאבקים משפטיים. כפי שההיסטוריון של הכלכלה פיליפ מירובסקי (Mirowsky) הסביר בספרו Science Mart: Privatizing American Science (משנת 2011), "הנוכחות המתמדת של יעוץ משפטי בתוכניות מחקר מדעיות היא מאפיין בולט של משטר המימון והניהול המודרני של המדע". מנהלי אוניברסיטאות מעודדים את מעבדות המחקר למהר ולרשום פטנטים על עבודתן, בעיקר בתחומים תחרותיים. כתוצאה מכך, נראטיב התגליות עשוי להכריע את גורלם של תקציבי ענק, ובמלחמת נראטיבים, דיווח תקשורתי אוהד הוא חיוני ביותר.

חמור

עליו עוד לא נרשם פטנט, נכון למועד כתיבת שורות אלו. תצלום: ביל האמוויי.

מלחמת הנראטיבים העזה ביותר התחוללה כנראה סביב "קריספר" (CRISPR) על פי כתב העת Wired, קריספר, מערכת לעריכת גנים, עשויה "למחות מחלות", "לפתור את בעיות הרעב העולמי" ו"לספק אנרגיה נקייה בכמות בלתי מוגבלת". מעריכים כי הפטנט על קריספר שווה מאות מיליוני דולרים – ולא במפתיע, אוניברסיטאות נלחמות עליו בשיניים ובציפורניים.

בעיני מי שבטוחים ביכולת של CRISPR לעצב מחדש את העולם, הפרויקט מוכשל על ידי מה שהוא בעיקרו מאבק על מיתוג

קריספר היא מערכת חיסון בקטריאלית המזהה די אן איי זר (למשל, כזה של וירוסים החודרים אל תוך החיידק) ומסמנת אותו כיעד לחיסול. אחרי שלמדו כיצד המערכת עובדת בחיידקים, מדענים פיתחו דרכים להשתמש בקריספר כדי לשנות די אן איי בתאים של בעלי חיים, באורח שמאפשר למחוק מוטציות הגורמות למחלות. הוויכוח המתוקשר מאוד נסוב על השאלה מי בעצם אחראי למעבר הדרמטי הזה. בעיני מי שבטוחים ביכולת של קריספר "לעצב מחדש את העולם", במילותיו של כתב העת Wired, הפרויקט מוכשל על ידי מה שהוא בעיקרו מאבק על מיתוג.

מכון ברוד של MIT והרווארד, מרכז רב השפעה למחקר בתחום הגנטיקה, הגיש בקשה לרישום פטנט המבוסס על עריכת גנים באמצעות קריספר, וטען כי הקרדיט מגיע לאחד ממדעניו, פנג ז'אנג (Zhang). אוניברסיטת קליפורניה ברקלי, ערערה על כך, בטענה כי עבודתו של ז'אנג לא הייתה אלא פיתוח של מחקר שנעשה על ידי מדענית שלהם, ג'ניפר דודנה (Doudna). בשנת 2014, הפטנט של מכון ברוד אושר, והחברה של ז'אנג, Editas, קיבלה את הרשות הבלעדית להשתמש במערכת לצרכים רפואיים. דודנה כבר מעורבת בהקמת חברות אחרות, שגם פעילותן מבוססת על קריספר.

המוסדות היריבים חשפו את המחלוקת ביניהם בתקשורת. מנהלו של מכון מק'גאוורן של MIT ביקר את האקונומיסט על כך שלא הבליט את פועלו של ז'אנג בנוגע לקריספר. ברשתות החברתיות, מכון מק'גאוורן תקף את סוכנות הידיעות תומסון-רויטרס על שנמנעה מלנבא שז'אנג יזכה בפרס נובל (תחזית המבוססת על מספר האזכורים של מחקריו). בהודעה לעיתונות מטעם ברקלי, לעומת זאת, מתייחסים לדודנה כאל "ממציאות קריספר", ומתעלמים מתרומתם של מדענים אחרים.

מעודדים עם אג'נדה: העיתונות מגויסת למלחמת הפטנטים של קריספר

ידוע כי אוניברסיטאות מגזימות בחשיבות עבודת החוקרים שלהן, אבל האופן שבו עיתונאים כתבו על קריספר מגלה חלק מהאידיאולוגיה הלא מדוברת של העיתונות המדעית.

STAT, כתב עת מדעי חדש שיוצא לאור על ידי הבעלים של קבוצת הבייסבול של בוסטון, ה"רד סוקס" ג'ון הנרי, מרבה לכתוב על קריספר. כתב העת הזה משך אליו תשומת לב ציבורית וגם שמות גדולים בתחום הכתיבה על מדע כמו קרל צימר (Zimmer) מהניו יורק טיימס. אולם מתברר כי סטאט משמש בעיקר כאגף יחסי הציבור של MIT והארוורד. בשיא המאבק על הפטנט, התפרסם בו דיוקן משתפך שכתבה שרון בגלי (Begley) על אודות פנג ז'אנג החוזר על הנראטיב הרשמי שלו ושל MIT. היא היללה את ז'אנג, השוותה אותו לאיינשטיין והציגה עדויות של מדענים מ-MIT המעורבים במאבקו של ז'אנג. היא לא ניסתה לחקור באופן ביקורתי את המחלוקת סביב הפטנט או את ההשלכות של רישומו מבחינת הציבור. אחרי שהכתבה התפרסמה, בגלי השתמשה ברשתות החברתיות כדי להודות למכון ברוד וגם לז'אנג ול"מעבדה המדהימה שלו, על שהראו לי איך הם מחוללים את המהפכה הגנטית החדשה". בכתבות אחרות באותו כתב עת, מדענים מכונים "גנטיקאים כוכבים" ו"כוכבי-על בעריכה גנטית", ולרוב ישנה התעלמות מן האינטרסים שלהם. ז'אנג למשל, אינו מוזכר באותה נשימה עם האינטרסים של החברה שהקים.

סטיב פירס, בוסטון, רד סוקס, בייסבול, MVP

האם הוא רץ לניצחון הקבוצה או כאביזר תעמולה לבעלי עניין בכלכלת המדע? סטיב פירס, ה-MVP של ה-Boston Red Sox בגמר אליפות הבייסבול של 2018. תצלום: קית' אליסון, ויקיפדיה

מצד שני, ישנן פעמים שבהן הנראטיב של אוניברסיטת קליפורניה ברקלי הוא שמועדף. הטיימס הציג את ג'ניבר דודנה, ולא את ז'אנג כגאונה האמיתית שמאחורי הקריספר, וצייר בצבעים שליליים את מכון ברוד. כתבה בבי בי סי על אודות קריספר התמקדה גם היא בדודנה, והזכירה בחטף "קבוצה שפועלת בבוסטון, מסצ'וסטס".

כמובן, הנראטיב המועדף אינו נבחר במקרה. כמו בעיתונות הפוליטית, כתבי מדע בכירים מטפחים מערכות יחסים עם המוסדות שעליהם הם כותבים, ותומכים בהם. במה שמכונה "מלחמת הגנום" של שנות התשעים, מאמציהם של המכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב למפות את הגנום האנושי התחרו בניסיון פרטי שבראשו עמד קרייג ונטנר ((Venter והדבר יצר קרע בין ונטנר ובין העומדים בראש הפרויקט הציבורי, כמו אריק לנדר (Lander) שעומד עתה בראש מכון ברוד. בסטאט, קרל צימר כתב מאמר ביקורתי על הפרויקט החדש של ונדר המציע בדיקות רפואיות בהתאמה אישית. על פי צימר, היוזמה הזו "מעלה חדשות כבדים" בעוד שיש מי "שמפקפקים ביכולת של הבדיקות הקיימות בידי ונטנר לספק לחולים תשובות בעלות משמעות כלשהי". ונטנר, כך כותב צימר, הוא "בעל חגורה שחורה בתפעול התקשורת". קשה לדמיין את כתב העת מפנה ביקורתיות כזו כלפי מעבדות מסוימות מבוסטון.

רוב העיתונות, פשטנית ומחפשת דרמה, אימצה את השפה של מחלוקת הפטנט, המותירה רק שתי תשובות אפשרויות לשאלה למי מגיע הקרדיט

מוסדות מחקר מכירים, באופן טבעי, בערכה של תמיכה תקשורתית. למשל, כתב הניו יורקר ריצ'רד פרסטון (Preston) מונה ל"כתב הבית" של מכון ברוד, כדי לכתוב ספר על אודות אחד ממדעני המכון. בהרצאה שנשא בתוקף מינויו זה, פרסטון סיפר כי כתיבתו על מדען מניבה עבור האחרון סכומי כסף גדולים. מייקל ספקטר (Specter) גם הוא מהניו יורקר, נשכר גם הוא על ידי מכון ברוד, כדי לכתוב ספר על קריספר, אחרי שכתב כתבה המדגישה את עבודתו של ז'אנג.

גם אחרי שהוגדרו הצדדים הלוחמים, נושא חשוב נוסף נשכח לגמרי: במציאות, מעבדות רבות תרמו להבנה שלנו את קריספר. על פי כתב העת Technology Review השייך ל-MIT, "לא מפתיע כי ישנו מאבק על השאלה מי הממציא. מצד אחד, ניצבת אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שם הביולוגית ג'ניפר דודנה ועמיתיה מאירופה אומרים כי מדובר בהמצאה שלהם. מצד שני, פנג ז'אנג ומכון ברוד של MIT והרווארד, האומרים לא, הוא זה שהעלה את הרעיון". העיתונות רובה אימצה את השפה של מחלוקת הפטנט, המותירה רק שתי תשובות אפשרויות לשאלה למי מגיע הקרדיט.

CRISPR

המריבה על הקרדיט מסובכת כמעט כמו העניין עצמו: מבנה גבישי של מערכת CRISPR, תצלום: Bohog, ויקיפדיה

המסחור של המחקר המדעי האקדמי – ולא מלחמת הקרדיטים הקטנונית – הוא הנושא שאמור לעניין פה את הציבור. פטנטים בתחום הביו-רפואה, כמו פטנט קריספר, מנצלים עבודה של צבר מדענים שנעשתה במימון ציבורי ומעניקים רישיון שימוש, לעתים בלעדי, ללא פיקוח ציבורי. הבירוקרטיה הכרוכה בפטנטים הללו מגבילה את התקדמות המחקר וכתוצאה מכך מעכבת את היישומים האפשריים בתחום הרפואה. העלויות עצומות: ההוצאות המשפטיות של מכון ברוד בקרב על קריספר עלו עד כה לחברת אדיטס, שקיבלה את הרישיון הבלעדי לטיפולים רפואיים מבוססי קריספר שפותחו במכון, מעל עשרה מיליון דולר.

שאלות מוסריות ואתיות זוכות להתעלמות מצד העיתונות, וכך גם שאלות הנוגעות לבעלות של מחקרים שמומנו בכספי ציבור

אולם העיתונות נלהבת מדי מהקשר ההולך ומתהדק בין האקדמיה לחברות פרטיות ואינה מסקרת נושאים כאלה. סטאט חגג את הקשר הזה כששיבח את הפרופסורים מ-MIT ש"העזו לזנק פנימה" אל תוך התעשייה, "מבלי לצאת ממגדל השן" והילל את אותם סטודנטים שיוצרים קשרים עם חברות ביו-טכנולוגיות. מדי פעם ישנם עיתונאים המעלים שאלות מוסריות בנוגע למחקר הביו-רפואי, אבל לרוב שאלות אלה אינן מפריעות לשיתוף הפעולה בין האקדמיה והתעשייה. הם עשויים, למשל, לשאול האדם יצירת "תינוקות מעוצבים על פי הזמנה" באמצעות קריספר היא מוסרית, אבל השאלות המופשטות פחות, הנוגעות לבעלות של מחקרים שמומנו בכספי ציבור, זוכות להתעלמות. האקונומיסט ופורצ'ן העלו בעבר תהיות באשר לרישום פטנטים על מחקרים אוניברסיטאיים, אולם הנושאים כמעט לא הצליחו לחדור לדיווח על מדע בתקשורת הפופולרית.

אבל נדמה שהעמדה התוהה הזו, אפילו כהעמדת פנים, היא היוצאת מהכלל. כתבי מדע בכירים רבים, כמו אד יונג (Yong), חושבים שתפקידם הוא "להנגיש" או "להסביר" את המדע לציבור. תוכניות להכשרת כתבי מדע, כמו זו שמתנהלת באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, נקראת תוכניות ל-Science Communication, ובעלון שלה נטען כי "הנשים והגברים שהפכו את המדע לפופולרי נהנים מקריירה המספקת את אי השקט האינטלקטואלי שלהם" – לא ממש מתאים לדימוי הלוחמני המקושר על פי רוב לעיתונות.

וול סטריט, בורסה

כאן מממנים מדע, סוחרים במידע על מדע, מפיצים תעמולה על מדע ועושים ספקולציות על מדע. תצלום: ריק טאפ

לספר סיפורים: נראטיבים הקושרים את מוסדות המחקר והעיתונות

סיפורי ההתפעלות מהמדע מעדיפים את מוסדות היוקרה שמחקריהם מתפרסמים במה שמכונה "כתבי עת מדעיים נוצצים", כמו Nature, Science ו-Cell. יונג, למשל, כתב בתקופה שבין ספטמבר לדצמבר 2015 בלבד, חמש כתבות המציגות מחקרים ממכון ברוד (והן זהות כמעט לגמרי להודעות לעיתונות שמנפיק המכון עצמו). צימר גם הוא מפרסם שוב ושוב כתבות דיוקן של אותה קבוצת מדענים, שמחקריהם מתפרסמים ב-Science. גם לאחר שהתברר כי הפרסומים בכתבי העת המדעיים הנוצצים כרוכים בתהליך שנתון למניפולציות, עיתונאים עדיין מרבים להתייחס לכך כאל חותם של גאונות מדעית. הדיווח השגרתי הזה מעניק תשובה פשוטה למה שבגלי אמרה כי הוא שאלת המפתח עבור עיתונאים: "איך ניתן להפריד ממצאים שסביר כי הם אמיתיים, מאלה שיגיעו בסופו של דבר לפח האשפה של המדע?" על פי האפיסטמולוגיה של המדע שעיתונאים רבים אימצו, התשובה היא: מדע "אמיתי" ניתן לזיהוי בזמן אמת, אם נאזין למומחים במוסדות העלית שמאמריהם מתפרסמים בכתבי העת הנכונים.

כתבי עת מדעיים נחשבים נשענים על השגת תשומת לב באמצעות כתבות מרתקות, ומדענים מתאימים את עצמם לכך, ולעתים קרובות עושים זאת במחיר עיוות התוכן

קשה להאשים בכך את העיתונות לבדה, כשמוסדות מחקר בעצמם הפנימו את הגישה הזו. כתבי עת מדעיים נחשבים נשענים על השגת תשומת לב באמצעות כתבות מרתקות, ומדענים מתאימים את עצמם לכך, ולעתים קרובות עושים זאת במחיר עיוות התוכן. המאמר המדעי היה תמיד, כפי שפיטר מדאוור [זוכה פרס נובל] אמר בשנת 1963, סוג של "תרמית": סילוף של התהליך המדעי שנועד להתאים לציפיות של עורכי כתב העת.

לא מפתיע לכן שבמחקר הביו-רפואי, שכנראה נשלט יותר מכולם על ידי פרסומים נוצצים, נולדה תעשייה ביתית של "מספרי סיפורים מומחים" שנועדה לסייע למדענים "לתקשר". המומחים טוענים כי אין ברירה אלא לספר סיפורים, בהתחשב באופן שבו המוח שלנו מחווט. מתברר כי סיפור סיפורים "משפיע על יותר אזורים במוח ממסרים הנמסרים בהסתמך על ההיגיון בלבד". סיפור סיפורים מתחזה כטכניקת תקשורת, דרך לכתוב טוב יותר ולייצר מאמרים מושכים. היא מחליף את הדיבור העבש על טיעונים, ראיות ומודלים מתחרים, הכושל בעידון הזה, עידן "הסחות הדעת".

CAWST, היגיינה, מים

תעמולה טובה: פוסטר על חשיבות המים להיגיינה ולבריאות, הופץ במדינות אסיה (2008), תצלום: CAWST, ויקיפדיה

אבל סיפור סיפורים מדעי אינו אסופה מקרית של עצות תקשורתיות בלתי מזיקות – זו אידיאולוגיה, הקובעת איך צריך להיראות המדע ומהן תוצאות רצויות ובלתי רצויות. כשמדענים משחקים במשחק של מציאת "סיפורים נהדרים", הדבר נועד על פי רוב למצוא חן בעיני כתבי העת הנוצצים. הביולוג רנדי שקמן (Schkman) הצביע על האופן שבו ההתמקדות בפרסומים נוצצים יוצרת "בועות בתחומי מחקר אופנתיים, שבהן חוקרים יכולים לטעון טענות נועזות שכתבי העת האלה רוצים לשמוע, ומרפה את ידי מי שעסוקים במחקרים חשובים אחרים". סיפור סיפורים הוא דרך לצבור הקלקות וציטוטים. ספרים כמו The Art of Scientific Storytelling מבטיחים ללמד "צעד אחר צעד" נוסחה שלפיה מדענים יוכלו לצבור אזכורים רבים ככל האפשר – הספר שימש אפילו בקורס בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. מדריך נוסף לסיפור סיפורים מקדם את הרעיון ש"להוליווד יש הרבה מה ללמד מדענים על הדרך לספר סיפור" – קל לדמיין מה עלול לקרות כתוצאה מכך.

בגרסה פחות חלולה של עצמה, עיתונות המדע יכלה לעורר את הסקרנות הטבעית של קוראיה כלפי העולם והמחקר המדעי המנסה להסביר אותו, בעודה מתאמצת להיות חלק מן העיתונות

בפועל, סיפור סיפורים מפעיל את ההיגיון הניאו-ליברלי שעל פיו האוניברסיטאות מעריכות ללא הרף את הפעילות המחקרית. בספרה Undoing the Demos (משנת 2015), ההוגה הפוליטית וונדי בראון מתארת כיצד ההיגיון הזה הופך את החוקרים "לא למורים והוגים, אלא להון אנושי שלומד למשוך משקיעים, להגדיל את מספר המופעים שלהם ב-Google Scholar [מנוע החיפוש האקדמי] ואת 'גורמי ההשפעה' שלהם ומעל לכל, לצעוד בעקבות הכסף והדירוגים". החשיבה הזו הופנמה על ידי מדענים רבים ועל ידי גופים המעניקים מלגות מחקר. סגן הנשיא של המכונים הלאומיים לבריאות הציע לאחרונה מדד של "ציטוטים לדולר" לדירוג מדענים, שיעודד גם הוא את החוקרים לספר סיפורים כדי להתפרסם בכתבי עת יוקרתיים. חלק מן המדענים מחו נגד התרבות הזו והקימו כתב עת אלטרנטיבי, שנועד לפרסומים מדעים שלא בהכרח מספרים סיפורים. אבל הנראות בעיתונות ובכתבי העת הנוצצים מולידה עוד קרנות, כך שניפוץ התבנית של סיפור הסיפורים המדעי אינה משימה פשוטה.

העובדה היא שמדענים שמאחוריהם עומדת מכונת יחסי הציבור היעילה ביותר הם שמצליחים להשפיע הרבה יותר על התקשורת. ההסתכלות על אוניברסיטאות כעל עסקים – שבהם התלמידים הם הצרכנים והחוקרים הם היזמים – חיונית כדי להבין איך הגענו לכאן. כשכל מחקר נשפט ב"שוק הרעיונות" הדמיוני, הגיוני שאוניברסיטאות להשקיע מאמצים גוברים ביחסי ציבור לצד השקעה בהבטחת ההגנה על תוצרי המחקר כזכויות יוצרים אינטלקטואליות. התקשורת הפופולרית משתמשת במאמצי היח"צנות הללו, במקום בחשיבה ביקורתית, כשהיא מציגה את הממשק המורכב שבין המדע והחברה.

יש מי שיגידו שלכתבי מדע חסר רקע מדעי שיאפשר להם לדווח על המחקר המדעי בצורה ביקורתית. אולם מה שתכופות חסר אינו ההבנה הטכנית במדע, אלא הגישה שהעיתונות משלמת לה תמיד מס שפתיים ולפיה עיתונאים אמורים להיות כלבי השמירה. במקום זאת, העיתונות מתנהלת על פי סדר היום של יחסי הציבור, שלפיו הציבור – כפי שניסח זאת חוקר התקשורת מרק קריספין מילר "מובל בעדינות" על ידי "מניפולציות הגיוניות בלתי מזיקות". המטרה היא כנראה לספק את מוסדות המחקר רבי ההשפעה, ולגייס תמיכה במדע מציבור שמתייחסים אליו כאל צופים צייתנים. התוצאה אינה בלתי מזיקה – משם שהיא מוחקת חקירה בנושאים שיש בהם עניין לציבור, כפי שראינו – וגם אינה הגיונית. בגרסה פחות חלולה של עצמה, עיתונות המדע יכלה לעורר את הסקרנות הטבעית של קוראיה כלפי העולם והמחקר המדעי המנסה להסביר אותו, בעודה מתאמצת להיות חלק מן העיתונות, זו הזוכה לכינוי המכובד הממלכה הרביעית.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ירדן כץ הוא עמית מחקר במחלקה לביולוגיה מערכתית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד וחבר במרכז ברקמן-קליין לאינטרנט וחברה. הוא קיבל תואר דוקטורט במדעי המוח והמדעים הקוגניטיביים ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס).

Translated from Boston Review. Published on Alaxon by special permission from the author.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: סיגריה. תצלום: מתיו מק'ווארי, unsplash.com

Photo by Mathew MacQuarrie on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ירדן כץ, Boston Review.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על והרי המדע, ועיקרו תחילה

01
אבנר כ

לפעמים משוליים לומדים על מרכז. המחלות של העיתונות בכל תחום מתגלות גם כאן, אבל אפשר לראות גם את הפתרונות: ביקורת בלתי פוסקת, דרישה למידע ממשי, ושקיפות באינטרסים. מהמדע ועד לפוליטיקה.

02
חנפ

הפוליטיזציה של המדע, בין מדע מוטה הגישה הסוציאליסטית למדע המוטה השיטה הקפיטליסטית, השאלה השאלה הרלוונטית לדעתי ״ מי יפוצץ את המעבדה?״.חחח