וונדר וומן מחפשת תירוצים

אנחנו חיים בעידן של אובססיה בדבר מלחמה בין הטוב והרע. אך אגדות העם של פעם היו מורכבות והתמקדו ביחיד. מדוע חל שינוי כזה? איזה מחיר שילמנו על כך?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את דארת' ויידר בסרט "מלחמת הכוכבים" (1977) עושה מעשה מעבר להתנשפויות שלו, הוא חונק אדם למוות. שניות ספורות לאחר מכן, הוא מפוצץ כוכב. הוא הורג את הפקודים שלו, חונק אנשים בכוח המחשבה, ועושה כל מיני דברים שבחור טוב לעולם לא היה עושה. אבל זה הרי טיבו של האיש הרע – הוא עושה דברים שאדם טוב לא היה עושה לעולם. אנשים טובים אינם נלחמים למען רווח אישי: הם נלחמים למען הצדק – למען הערכים שלהם.

זוהי החוקיות המוסרית שעומדת לא רק בבסיס "מלחמת הכוכבים" אלא גם בבסיסן של סדרות כמו "שר הטבעות" ו"אקס מן" ומרבית הסרטים המצוירים של דיסני. כמעט כל הנראטיבים הנפוצים ביותר בתרבות שלנו שמקורם בסיפורי עם חולקים את אותו מבנה: הטובים נלחמים ברעים על עתידה המוסרי של החברה. הדימויים הללו נפוצים מאוד בסרטים, בספרי קומיקס, בנרניה ובהוגוורתס, ועם זאת, הם אינם נוכחים בסיפורי עמים, מיתוסים או אפוסים עתיקים. בקומיקס של "מרוול", ת'ור חייב להיות ראוי לפטיש שלו, ולהוכיח את ערכו באמצעות מעלות מוסריות. אבל במיתוס העתיק, ת'ור הוא אל בעל כוחות ומניעים החורגים ממושג כזה של "היות ראוי".

ת'ור, ענקים, מרטן אסקיל וינגה

"ת'ור נלחם נגד הענקים" (1872), מרטן אסקיל וינגה. תצלום: Google Cultural Iinstitute

אין בסיפורי העם הנושנים הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים

בסיפורי עם נושנים, איש אינו נלחם למען ערכים. סיפורים בודדים אמנם מציגים מעלות כמו יושר או הכנסת אורחים, אבל אין בסיפורים הללו הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים. כשדמויות נענשות משום שלא שעו לעצה, למשל, קרוב לוודאי שישנו סיפור דומה שבו הגיבור שורד רק בזכות העובדה שלא ציית לעצה. ההגנה על מערכת ערכים קבועה היא מרכזית כל כך בהיגיון של העלילות החדשות יותר, עד שהסיפורים עצמם מעוצבים לעתים קרובות מחדש, כדי ליצור ערכים עבור דמויות כמו ת'ור או לוקי – שב"אֶדָה" האיסלנדית של המאה ה-16 יש להם אישיות, והם לא רק ביטויים חוזרים של ערכי מוסר.

סיפורים מן המסורת שבעל פה – אף שהם נחשבים בעלי מוסר השכל – לעולם אינם מכילים טובים ורעים בנוסח המודרני. מיהו בדיוק האיש הרע בסיפורים כמו "ג'ק ואפונת הפלא" או "היפהפייה הנמה"? ג'ק הוא הגיבור שאנחנו אמורים לקוות להצלחתו, ועם זאת אין לו הצדקה מוסרית לגניבת רכושו של הענק. האם היפהפייה הנמה מוטרדת מענייני טוּב? האם מישהו נלחם בפשע? אפילו מעשיות שניתן לספר כאילו הן עוסקות במאבק של הטוב ברע, כמו סיפור סינדרלה, אינן נתלות בחלוקה מוסרית כל כך פשוטה. בגרסאות העממיות שסופרו בעל פה, כל מה שנדרש מסינדרלה כדי למלא את תפקידה בסיפור הוא להיות יפה. בסיפור על שלושת החזירונים הקטנים גם החזירונים וגם הזאב משתמשים בתכסיסים שפלים באותה מידה. הם נלחמים על ארוחת הערב – זו אינה מלחמת הטוב ברשע.

המצב מורכב יותר באפוסים כמו האיליאדה, שיש בה שתי "קבוצות", וגם דמויות שנאבקות מאבקים בעלי משמעות מוסרית. אבל הקבוצות אינן מייצגות התנגשות בין שתי מערכות ערכים באותו אופן שבו עושים זאת הטובים והרעים המודרניים. לא אכילס ולא הקטור אינם מיצגים ערכים שאינם מקובלים על הצד שכנגד, והם גם אינם נלחמים כדי להגן על העולם זה מפני זה. הם אינם מסמלים דבר מלבד עצמם, ואף שהם מדברים תכופות על מלחמה, הם לעולם אינם נוקבים בערכיהם כסיבה שבגללה הם נלחמים. הקרב המכריע, לכאורה, בין הטוב והרע הוא המצאה של העת האחרונה, אשר התפתחה יד ביד עם הלאומנות המודרנית – ובסופו של דבר, היא משמיעה את קולו של חזון פוליטי ולא של חזון מוסרי.

אכילס מבכה את מותו של פטרוקלוס, ניקולאי גה, איליאדה, הומרוס

"אכילס מבכה את מותו של פטרוקלוס" (1855), ניקולאי גה. תצלום: ויקיפדיה

סיפורי עם קדמוניים נוצרו במיוחד כדי להראות עד כמה בני עם אחד שונים מבני עמים אחרים

מרבית המחקר בתחום הפולקלור מאז מלחמת העולם השנייה עסק בארכיטיפים או בקווי דמיון בין סיפורי עמים, מתוך מחשבה שאם המיתוסים או המעשיות של כל האומות מכילים יותר מן המשותף ופחות מן המפריד, אז בני כל האומות יוכלו גם הם למצוא ביניהם יותר מכנה משותף מגורמים מפרידים. זה היה רעיון קיצוני, לאור העובדה שסיפורי עם קדמוניים נוצרו במיוחד כדי להראות עד כמה בני עם אחד שונים מבני עמים אחרים.

במחקר הפולקלור של הסופרת והמבקרת הבריטית מרינה ורנר (Warner) – הנושא את הכותרת From the Beast to the Blonde (משנת 1995) – היא דוחה את צורת הקריאה המקובלת של סיפורי העמים, שנפוצה בזכותו של פסיכולוג הילדים האמריקני ברונו בטלהיים, ועל פיה מדובר בסדרה של אנלוגיות למאבקי ההתפתחות הנפשית שלנו. ורנר טוענת כי נסיבות חיצוניות הן שגורמות לסיפורים האלה להדהד בתוכם של הקוראים והמאזינים לאורך מאות שנים. עם זאת, שני החוקרים רוצים לאתר את הערכים המשותפים בסיפורי עם ואגדות, אשר נותרים זהים, או דומים מאוד, במהלך מאות שנים.

סופרים ויוצרי קולנוע שמבססים את יצירותיהם על פולקלור מתמקדים גם הם, כנראה, במאפיינים המשותפים. ג'ורג' לוקאס ביסס, במפורש, את "מלחמת הכוכבים", על ספרו של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפנים" (משנת 1949), המתאר את מסעה של דמות הדומה לדמותו של לוק סקייווקר, כאדם אוניברסלי. ג'.ר.ר. טולקין השתמש במחקריו על האפוסים האנגליים העתיקים כדי ספר את הסיפורים מחדש בנוסח אלטרנטיבי ואל-זמני, וספרי קומיקס רבים ממחזרים, בגלוי או במרומז, אגדות ומיתוסים עתיקים ומשמרים כך קווי עלילה המופיעים בסיפורים חדשים וישנים, או כאלה שסיפורים נושנים מחברות שונות בעולם חולקים אלה עם אלה.

החל במאה ה-19 התקבע הרעיון לפיו אנשים משני עבריו של סכסוך הם בעלי תכונות מוסריות שונות, והם נלחמים על ערכיהם המנוגדים

פחות מקובל לדבר על התנודה ההיסטורית שהביאה לשינוי הגדול באופן שבו אנחנו מספרים סיפורי עם: הרעיון לפיו אנשים משני עבריו של סכסוך הם בעלי תכונות מוסריות שונות, והם נלחמים על ערכיהם המנוגדים. המעבר הזה מונח ביסוד החלוקה לטובים/רעים, שלפיה אנשים כבר אינם נלחמים על מזון, או על לבה של הלנה מטרויה, אלא על הזכות לשנות או לשפר את ערכי החברה. הדימויים האלה נוכחים בעוצמה רבה בכל הסיפורים, הסרטים, הספרים ואפילו המטפורות הפוליטיות המודרניות שלנו, עד שלעתים קשה להבחין עד כמה הם חדשים, ועד כמה הם משונים, אם מביטים בהם לאורם של המוסר או המסורת הסיפורית.

כשהאחים גרים כתבו את אגדות העם הנפוצות באזורם במאה ה-19, הם התכוונו להשתמש בסיפורים כדי להגדיר את מהותו של העם (Volk) הגרמני וכדי לייצר אומה מודרנית מאוחדת. האחים גרים למדו פילוסופיה אצל יוהן גוטפריד פון הֶרדר, שהדגיש את תפקידן של השפה ושל מסורות עממיות בהגדרת ערכים. בחיבורו  Abhandlung über den Ursprung der Sprache, ("מסה על מקורות השפה") משנת 1772, טען פון הרדר כי השפה היא "איבר טבעי של הבנה" ושהרוח הפטריוטית הגרמנית שוכנת באופן שבו שפתה של האומה ותולדותיה מתפתחות עם הזמן. פון הרדר והאחים גרים היו תומכיו של הרעיון שאך נבט אז, ולפיו אזרחיה של אומה צריכים להיות מאוחדים באמצעות מערכת ערכים ולא בזכות קרבה משפחתית או בשל היותם דרים על אותה אדמה. עבור האחים גרים, סיפורים כמו "מלאך המוות" או "התרמיל, הכובע והקרן" חשפו את צורת המחשבה הטהורה שצמחה מתוך שפתם.

אומות מודרניות רבות הבינו ואף ניצלו את האפשרויות הטעונות שמציגה צורת החשיבה המציגה את "האחר" כמין מפלצת מוסרית

האחים גרים, אליזבת יריחאו-באומן

יצרו Volk גרמני שורשי: "האחים גרים" (1856), ציור מאת אליזבת יריכאו-באומן.

המסקנה הנובעת מן הגישה האומרת שיש לאחד את ה-Volk באמצעות תכונות וערכים הבאים לידי ביטוי בסיפורי העם, היא שמי שנמצאים מחוץ לתרבות הזו נתפשים כחסרים את אותם ערכים שהגרמנים רואים כשלהם. יכול להיות שפון הרדר הבין את הפוטנציאל לאלימות המונית הטמון ברעיון כזה, משום שהוא הילל את נפלאות מגוון התרבויות האנושיות: הוא בעיקר האמין שהיהודים הגרמנים זכאים לאותם זכויות כמו הנוצרים הגרמנים. ועם זאת, הפוטנציאל הלאומני בפרויקט של האחים גרים התעצם בהדרגה, ככל שהשפעתם התפשטה ברחבי אירופה, וחוקרי פולקלור החלו לכתוב ספרים על פולקלור לאומי, מתוך כוונה ברורה להגדיר את האופי הלאומי של עמם שלהם. חשוב לציין כי אומות מודרניות רבות הבינו ואף ניצלו את האפשרויות הטעונות שמציגה צורת החשיבה המציגה את "האחר" כמין מפלצת מוסרית.

כחלק מן המודעות הלאומנית החדשה, סופרים החלו לשנות את הסיפורים העתיקים כדי לחדד את ההבדלים המוסריים

בספרה The Hard Facts of the Grimms’ Fairy Tales (משנת 1987), מציינת החוקרת האמריקנית מריה טטר (Tatar) את האופן שבו וילהלם גרים נהג לשלב, כאילו בדרך אגב, מימרות על אודות החשיבות של קיום הבטחות. לטענתה: "במקום להשלים עם היעדרו של מוסר השכל... הוא מתעקש להוסיף דגשים מוסריים גם במקום שאלה אינם קיימים". תוספות כאלה מבססות את הרעיון שהערכים (ולא רק הארוחה) עמדו בסכנה בעימותים המומחשים בסיפורים אלה. אין ספק שהתוספות של האחים גרים השפיעו על בטלהיים, קמבפל וחוקרי פולקלור אחרים שראו מוסריות מובנית בסיפורי העם, גם אם אלא לא תמיד סופרו כמעשיות שנועדו ללמד מוסר.

כחלק מן המודעות הלאומנית החדשה הזו, סופרים אחרים החלו לשנות את הסיפורים העתיקים כדי לחדד את ההבדלים המוסריים, למשל בין רובין הוד והשריף מנוטינגהאם. גרסאות בכתב של סיפור רובין הוד, שקדמו למהדורת 1795 של ג'וזף ריטסון, הציגו את הגיבור הפורע חוק כמשוטט ביער בחברת "אנשיו העליזים". הוא לא שדד את העשירים כדי להעניק את רכושם לעניים עד לגרסתו של ריטסון – שנכתבה כדי לעודד התקוממות עממית בריטית אחרי המהפכה הצרפתית. גרסת ריטסון הייתה כל כך פופולרית, שסיפורי רובין הוד המודרניים, דוגמת הסרט המצויר של דיסני משנת 1973 או הסרט "נסיך הגנבים" משנת 1992, שמים דגש על המחויבויות המוסריות של האיש ולאו דווקא על מעשיו העברייניים. השריף מנוטינגהאם הפך מיריב פשוט, לדמות המסמלת שימוש לרעה בכוח כנגד חסרי ישע. אפילו בתוך אותה אומה (רובין הוד) או באותו בית (סינדרלה), כל עימות הוצג מחדש כמאבק ערכי.

בואו נבדוק את אגדת המלך ארתור. במאה ה-12, מרבית המשוררים שכתבו עליו היו צרפתים, דוגמת כרטיאן מטרואה, משום שהמלך ארתור עדיין לא נקשר הדוקות לנפשה של בריטניה. ויותר מזה, אויביו היו לעתים קרובות מפלצות – במלוא מובן המילה – ולא אנשים שסימלו חולשה מוסרית. בראשית המאה ה-19, כשאלפרד טניסטון כתב את "אידיליות המלך", המלך ארתור הפך לרעיון המגלם את הגבריות הבריטית, והוא נלחם בבני אדם המייצגים חולשות מוסר. במאה ה-20, השם "קמלוט" כבר סימל ממלכה אידיאלית כל כך, עד שאינה יכולה להתקיים על פני האדמה.

טריסטן ואיזולד, ג'ון ויליאם ווטרהאוס, ארתור, אגדות

"טריסטן ואיזולד עם השיקוי" (1916), ג'ון ויליאם ווטרהאוס, לפי סיפור משני מאגדות המלך ארתור כפי שפותח במאה ה-12. תצלום: Art Renewal Center

ברגע שרעיון הערכים הלאומיים חדר אל תוך הסיפורים שאנו מספרים, נבנתה תחת תופעת הטובים נגד הרעים מערכת מוסרית עקבית להפתיע. אחד המאפיינים הבולטים שלה הוא נטייתן התכופה של דמויות לשנות את נאמנותן במהלך העימות: אם זהותה של דמות נובעת מערכיה, אז כשהיא משנה את דעתה בנוגע לשאלה מוסרית, הוא בעצם מחליפה צד או עורקת. לא תמיד הצעד הזה זוכה להכרה. למשל, כשבסדרה The Power of Myth (משנת 1988) של הטלוויזיה הציבורית האמריקנית PBS, העיתונאי ביל מויירס (Moyers) דן עם ג'וזף קמפבל באופן שבו מאפיינים עתיקים באים לידי ביטוי ב"מלחמת הכוכבים", הם אינם תוהים כמה משונה היה נראה למספרי הסיפורים ההם הצעד שבו דארת' ויידר משנה את דעתו בכל הקשור לכעס ולשנאה, ומחליף צד במלחמה עם לוק והמורדים. חשבו על זה לעומת האיליאדה, שבה אכילס אינו מצטרף לטרויאנים כשהוא כועס על אגממנון. לא היוונים ולא הטרויאנים אינם מייצגים מעלות או מגרעות אנושיות. מאחר שהעימות אינו משמש מטפורה לאיזה קרב פנימי הניטש בין הכעס לאהבה, מעבר מצד לצד בגלל שינוי ברגשות אינו יכול להיות קוהרנטי לסיפור. ב"מלחמת הכוכבים", הצדדים היריבים מייצגים תכונות אנושיות מנוגדות. משום כך, הצד שלמענו נלחם דארת' ויידר תלוי לגמרי בשאלה אם לבו מלא בכעס או באהבה.

הרעים משנים את דעתם והופכים לטובים באותו אופן בדיוק באינספור סיפורים מודרניים, שהם לכאורה סיפורי עם: שר הטבעות, באפי ציידת הערפדים, או סדרת הארי פוטר. כשדמות רעה משנה את דעתה, זהו תמיד רגע מזכך רגשית – משום שהדמות עתידה לאבד את המרכיב המהותי באישיותה. תופעה מוזרה נוספת במבנה ההגיוני המוסרי של הטובים נגד הרעים היא שהרעים אינם מפגינים נאמנות והם נוהגים להעניש את מי שלצדם. בין אם זה השריף מנוטינגהאם המרעיב את אנשיו שלו, או דארת' ויידר ההורג את פקודיו, הרעים אינם מיחסים משמעות רבה לחיי אדם, והם גוערים בבני בריתם בעוון כל עבירה קלה. אלה מאפיינים שהוענקו כבר לראשוני החבר'ה הרעים המודרניים, אף שהם לא נמצאים בדמויות היריבים הנושנות יותר, שלעתים השתוקקו לבשר אדם, אבל לא נהגו להרוג את בני מינם.

הטובים, לעומת זאת, מקבלים כל דכפין לשורותיהם, ומפגינים נאמנות גם כשבני בריתם סוטים מדרך הישר. חשבו אל האח טאק המשתכר בזמן שרובין הוד מעלים עין, או על לוק סקייווקר המקדם בברכה את האן סולו הפרוע. הטובים משתפים פעולה עם פרחחים, מוזרים ורעים-לשעבר, ובנוסף הקרבות שלהם תלויים לעתים קרובות במישהו שזכה ליחס רע מצד הרעים, וחצה את הקווים כדי להפוך לטוב. ברבים מסיפורי הטובים/רעים, היכולת לסלוח לדמויות על מעשים רעים משמשת כשיא רגשי – שכן חשוב ביותר שהצד הטוב ייוצג על ידי אוסף של דמויות שונות ומשונות שלעולם, לעולם, לא ידחו את מי שרוצה להילחם לצדם.

שוב, זוהי נקודה משמעותית שבהקשר של הסיפורים הפרה-מודרניים אינה נראית עקבית. לא רק שאנשים בסיפורים העתיקים אינם עוברים מצד לצד בעיצומו של מאבק, אלא שאכילס, למשל, לעולם לא ינצח בזכות צבא שיורכב ממי שנשרו מצבא טרויה. בסיפורים הנושנים, לוחמים גדולים אינם מגויסים אקראיים, שמצטרפים לקרב לצורך חניכה מוסרית: הם מומחים.

נראטיבים של טובים/רעים אמנם אינם כוללים תחכום מוסרי, אבל הם כן מקדמים יציבות חברתית, והם מצליחים לעודד אנשים להצטרף לצבאות ולהילחם נגד מדינות אחרות

סיפורים על טובים ורעים שיש בהם מסר מוסרי מפורש – כאלה שבהם זהותו החברתית של אדם נשענת כולה על כך שהוא לא ישנה את עמדתו המוסרית – דווקא מונעים שקילה של טיעונים מוסריים. במקום להתייסר בניתוח פניה המורכבות של דמות בעימות – כפי שנמצא באיליאדה, או במהאבהארטה או בהמלט – סיפורים כאלה מחלקים אנשים באורח נוקשה על פי הערכים שהם מסמלים, ומשטיחים כל הרהור או חשיבה על פעולה מוסרית לכדי זקירת אגודל או איתות באגודל כלפי מטה. או שהאדם מתקבל לנבחרת הטובים, או שהוא שייך לכוחות הרשע.

נראטיבים של טובים/רעים אמנם אינם כוללים תחכום מוסרי, אבל הם כן מקדמים יציבות חברתית, והם מצליחים לעודד אנשים להצטרף לצבאות ולהילחם נגד מדינות אחרות. הערכים שלהם נראים כמו מוסר, והניסיון לשייך אותם לפולקלור ולמיתולוגיה מעניק להם חזות לגיטימית, אך למרות זאת הם אינם נובעים מחזון מוסרי. הם נובעים מתוך חזון פוליטי, ולכן הם אינם מסייעים לנו לשקול ולחשוב לעומק על משמעות מעשינו. כמו סיפורי האחים גרים המקוריים, הם כלי פוליטי, שנועד לאחד אומות.

"הקרב של המלך ארתור במודרד הבוגד" (1922), איור של Wyeth לספר ילדים של Sidney Lanier.תצלום: ויקיפדיה

זה לא מקרי שסרטים, קומיקס ומשחקים של טובים מול רעים סוחפים קהלי מעריצים גדולים, נלהבים והפכפכים – באנגלית עצם המילה "עדת מעריצים", Fandom, מכילה רמז לאומני. ויותר מזה, ההיגיון המוסרי של סיפורים כאלה על גיבורי על הנלחמים לצד הטוב, או נלחמים כדי להציל את העולם, אינו מהלל העצמה אמיתית. הדבר היחיד שהטובים מלמדים אותנו הוא שבני הקבוצה האחרת אינם דומים לנו. למעשה, הם כל כך רעים, והסיכון רב כל כך, עד שאנחנו חייבים לסלוח על כל חטא שמבצעים חברי הקבוצה שלנו כדי לנצח.

כשדיברתי עם אנדריאה פיצקר (Pitzker) מחברת  One Long Night: A Global History of Concentration  Camps (משנת 2017) על עלייתו של הרעיון לפיו אנשים משני עבריו של עימות הם בעלי תכונות מוסריות שונות, היא אמרה לי: "שלוש המצאות חברו כדי לאפשר את קיומם של מחנות ריכוז: גדרות תיל, כלי נשק אוטומטיים והאמונה שיש לכלוא קהל שלם של בני אדם מסוג מסוים". כשאנחנו קוראים, מתבוננים או מספרים סיפורים על טובים הנלחמים נגד הרעים, אנחנו למעשה משכנעים את עצמנו שהיריבים שלנו לא היו נלחמים בנו, ובעצם לא היו משתייכים כלל לקבוצה שמנגד, אילו היו נאמנים ומייחסים ערך לחיי אדם. בקיצור, אנחנו מאמצים את הרעיון שלפיו איכויות מוסריות הן תכונות של קבוצות אנשים מסוימות ולא של יחידים. ההקצנה הלאומנית ההגיונית של הרעיון של האחים גרים ושל פון הרדר הוא ש"יש לכלוא אנשים מסוג מסוים".

כשצפיתי בוונדר וומן נואמת, בסיומו של הסרט משנת 2017, על אודות סליחה מראש ל"אנושות" על כל החטאים הבלתי נמנעים של מלחמת העולם השנייה, נזכרתי שוב כי סיפורים על טובים ורעים מהללים את הנטייה לסלוח למי שנמצאים בצד הנכון על כל מעשה זוועה שנעשה למען המטרה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קתרין ניקולס (Nichols) היא כתבת עצמאית המתגוררת בבוסטון. מאמריה התפרסמו, בין השאר, בכתבי העת Jezebel ו-The Seattle Review.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "כיפה אדומה והזאב" (1881), קרל לרסון. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין ניקולס, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על וונדר וומן מחפשת תירוצים

02
שלומי בוכריס

ראשית, ההבחנה לא מדויקת. זה לא או דמויות שלא מסמלות דבר מלבד את עצמן - או - טובים נגד רעים.
רוב הנראטיבים כיום, למעשה, פועלים על משטח אפור. לא יודע לגבי האחים גרים אבל אם ברצוננו לבחון את התרבות העכשווית, אז הרי שהיא מציגה תמונה שונה למדי.

הייתי אומר שכל הגל החדש של סרטי קומיקס פועל באותו מרחב פחות או יותר. וזה גל שמאוד מושפע מהתיאוריות של פרידיך הגל (במודע או לא במודע). יש דמות, שהיא תיזה, והנבל הוא אנטיתיזה, ואז בסוף ובסרטי ההמשך מתבגרת לה הסינתזה. אפשר לראות את זה בטרילוגיית האביר האפל, באקס-מן. הנבלים, בייחוד בעת האחרונה דווקא, ממש לא מוצגים כמרושעות, חסרות לגיטימציה, כאלה שהצד הטוב מנשל לחלוטין(כפי שנאמר במאמר). להיפך, נדמה שיש פשר לגיטימי ואף צודק לכוונותיהם ומעשיהם, רק כאלה שאיבדו תקווה והתייאשו כבר, ואין להם אלא להקריב את עצמם עבור המטרה, שהיא לרוב אידיאליסטית. והפרטוגוניסט, מרוויח ולומד מהקונפליקט המתנגש איתם, ורוחש אליהם כבוד עצום.

אני את הדוגמא הרלוונטית ביותר - הפנתר השחור, שיצא לפני שבוע לקולנוע.
סרט די דבילי, אבל הנבל והנראטיב הכללי די מרשימים. מסופר שם על ממלכה אפריקאית אשר מוסתרת מעיני הציוויליזציה, בעלת טכנולוגיה ייחודית. משהו כמו חשמל אך יעיל ועוצמתי פי כמה וכמה. לאורך כל ההיסטוריה הממלכה נמנעה מלהתערב בקונפליקטים בעולם, אף המינימום להיחשף ולו במעט. ואז מגיע הנבל, בן אובד של אחד הנסיכים של הממלכה, שערק לאמריקה עקב איזושהי משימה. הנבל, גדל והתחנך ברחובות המסוכנים של ברוקלין, התבגר וגילה את האמת אודות אביו והממלכה, מטרתו? לשלוט בממלכה ולאחר מכן להשתמש בכוחה כדי לשחרר את השחורים העניים והמדוכאים באמריקה, ושאר עמים מדוכאים בעולם. בסוף הסרט הוא מת, אבל המטרה הושגה. המלך קיבל את האנטתיזה לכדי סינתזה, והסרט מסתיים כשהוא מודיע על האסטרטגיה שלו לעתיד, שהייתה בדיוק אותה אסטרטגיה של הנבל.

03
י.ד.

כבר טולקין עמד על כך בספרו עץ ועלנ שלמלחמה בין טובים ורעים יש קשר לרעיון הגאולה. בלי רעיון זה החלוקה בין טובים לרעים חסרת פשר. כותב המאמר עומד על כך בעקיפין כאשר הוא מדבר על הצד הסלחני של הטוב המאפשר לו לקבל חוזרים בתשובה.

הקישור לרעיון הלאומיות קצת מאולץ אבל לפחות הכותב מפגין איזושהי השכלה בסיסית שקצת חסרה במחוזתינו.

05
אלכס

מה עם זה שכל בעצם הסרטים , הספרים וכו', משמרים את יחסי הכוחות ומונעים מאנשים לפעול?

כי אם למה לא להחזיק קונפליקט פנימי באוויר למשך שעה, ולתת לדמויות לפתור קונפליקט פנימי , מציאותי ובעצם אפשרי רק בספרים ובסיפורים שקורים דברים כאלה, שהטוב מנצח את הרע וכו' וכו'.

מונע מאנשים לפעול באמת, משמר את יחסי הכוחות בחברה ואת הסדר החברתי, התרבות = במיוחד ספרות, סרטים וכו' , משמרת את הסדר החברתי ורק חולמת על סדר חברתי שאינו אפשרי טבעי.