ויפלו פניו

על מלאכים ועל סיפורי המקרא, על ספרות ועל אנושיות: קרל אובֶה קנאוסגורד בנאום מרגש לרגל קבלת פרס ירושלים לספרות 2017
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

כבוד גדול הוא לזכות בפרס ירושלים. רשימת מקבלי הפרס בעבר היא כעין קטלוג של סופרים שאני מעריץ, שהעניקו לי השראה ושלמדתי מהם, ובמקרים אחדים אף גנבתי מהם. כשקראתי את הרומן של ו.ס. נאיפול "The Enigma of Arrival" הבנתי לראשונה שמה שקרוב לנו ביותר ונראה בעינינו חסר משמעות עשוי להיות בעל ערך ספרותי שאין שני לו, ושלא להבין ולא לדעת קשורים בקשר הדוק לפעולת הראייה. רק כשקראתי את "הילדים שבזמן" מאת איאן מקיואן העוסק בחזרה לילדות, הייתי מסוגל לכתוב את הרומן הראשון שלי. כשקראתי את סוזן סונטאג הבנתי שמרחק הוא גם מצב מנטלי, ושכאשר תצלום הופך דבר-מה בעולם לנוכח, בה בעת הוא גם גורם למשהו אחר להיות נעדר ממנו. כשקראתי את הרומן "השמות" מאת דון דלילו הבנתי שהעולם ממשיך לייצר משמעות רק כל עוד אנו ממשיכים לדבר. וכשקראתי את הסיפור הפנטסטי של חורחה לואיס בורחס, "Tlön, Uqbar, Orbit Tertius" הבנתי שהמציאות וביטוי המציאות הם במידה רבה היינו-הך, ושלכן העולם שאנו חיים בו ומכירים, בהחלט היה יכול להיות שונה בתכלית.

לקרוא פירושו לראות, אך פירושו גם להיראות

איני אומר זאת כיוון שכסופר הכותב רומנים אני רוצה להצדיק את עבודתי ולכן, בנאום רשמי של קבלת פרס כמו הנאום הזה, אני מרגיש צורך להעלות על נס את ערכה של הספרות. אני אומר זאת כיוון שאני מאמין שהדברים נכונים. ואיננו צריכים להביט רחוק מאוד כדי לאשש את הטענה הזאת. למעשה, איננו צריכים ללכת לשום מקום לשם כך, שכן אנו בירושלים, עיר המכילה את מה שהם אולי הטקסטים המכוננים ומחוללי התמורה ביותר שאנו מכירים.

גדלתי בנורבגיה, ארץ שמבחינה גאוגרפית, אקלימית ותרבותית רחוקה מרחק של עולם שלם מן המזרח התיכון. אך בשנותיי בבית הספר, בשנות ה-70, סיפורים מהאזור הזה היו בעלי חשיבות מכרעת – בכיתה, למשל, היו לנו שלוש מפות: מפה של נורבגיה, מפה את העולם ומפה של ארץ ישראל בתקופת המקרא. הכרנו באורח אינטימי את הר סיני, את כנען, את יריחו, את הכנרת ואת ים המלח כפי שהכרנו את השמות בנוף שסבב אותנו. וסיפורי התנ"ך היו חשובים כמו סיפורים שהיו חלק מההיסטוריה שלנו. לימדו אותנו על אברהם ויצחק, יעקב ועשיו, על יוסף ואחיו ועל משה ואהרן כדבר שבשגרה. הם היו חלק מעולם המושגים שלנו והיו חלק מן המארג התרבותי שלנו, כלקחים על הדרך להיות אנושיים וכביטויים לקשר בין העולם האנושי והעולם האלוהי.

יחד עם זאת, היינו הדור האחרון שהדבר הזה ניתן לו. החברה הנורבגית הרבה יותר חילונית כיום מכפי שהיא הייתה לפני שלושים שנה. כשהתחלתי לכתוב ספרים, בסוף שנות העשרים לחיי, מה שהעסיק אותי יותר מכול היה שאלת הזהות, הקשר בין האחד לרבים, והדבר שיקף את העניין שלי בשינויים הקיצוניים שיכולתי לראות סביבי ולהרגיש על בשרי, השינוי הקולקטיבי הגדול שאנו עצמנו היינו ביטוי לו, אולי בלי שהיינו מודעים לכך: הזהות הגברית הייתה בתהליכים של שינוי, וכך גם הזהות הדתית. הסבים שלי האמינו באלוהים, והאמונה שלהם עיצבה את עולמם. העולם ההוא היה בתהליך של היעלמות, ורציתי לכתוב עליו. עשיתי זאת על ידי כך שהפכתי את היעלמותו לדבר מוחשי, באמצעות שאלה פשוטה אחת: מה קרה למלאכים? שכן היצורים האלוהיים הללו, מעוררי היראה, שכנו פעם בעולמנו, חיים ונוכחים באורח פיזי עד כדי כך שיש אפילו תיאור שלהם חולקים ארוחה עם אברהם בדרך לסדום ועמורה, והציורים של הרנסנס והבארוק שופעים בהם, בכל הצורות ובכל המגוון, מכרובים קטנים ושמנמנים ועד ללוחמים עזי נפש ועטויי שריון. קראתי עליהם כל מה שיכולתי להניח עליו את ידי, וכתבתי מסה ארוכה על נפילת המלאכים; על אודות כיצד, מהספירה נטולת הזמן של האלוהות, הם התקרבו עוד ועוד לחיים הביולוגיים ולבסוף נלכדו בהם, כאילו הושלכו לצנטריפוגה אבולוציונית שכבלה אותם לזמן ולמקום באורח בלתי נמנע בדיוק כפי שאנו כבולים אליהם.

מה שעשיתי היה להעביר את כל המציאות המקראית, את כל עולמם של אברהם, יצחק ויוסף, למערבה של נורבגיה

זה היה הרעיון: רציתי להעלות השערות על אודות מדוע וכיצד היחס בין האלוהי והארצי השתנה. אבל כיצד יכולתי ליישם את התאוריה, או במלים אחרות, כיצד הייתי אמור לכתוב רומן שיעסוק בכך? היה עלי לספר סיפור, וניגשתי אל סיפורי התנ"ך בַּתמימות שאין להפר אותה, בַּתמימות החיונית של כותב רומנים. אך לאחר עמודים בודדים בלבד, שום דבר מעבר לכך לא הצליח לצאת תחת ידיי. כדי לכתוב היה עלי להרגיש חופשי, ודברים כה רבים במציאות של תקופת המקרא היו לי בלתי ידועים. לא ידעתי כמעט דבר על תנאי החיים או על הנוף, ידעתי מעט או למעשה שום דבר על חול ומדבר, על גמלים ועצי דקל, על גלימות וסנדלים, על הנושאים שבני-אדם שוחחו עליהם, על מה הם עשו, על איך העולם המקראי היה מבחינת האנשים שחיו בו.

וכך, מה שעשיתי היה להעביר את כל המציאות המקראית, את כל עולמם של אברהם, יצחק ויוסף, למערבה של נורבגיה, לנוף של פיורדים והרים, מורדות מוריקים, קרחות בלב יערות של עצי ליבנה, חוות קטנות עם פרות וכבשים. בעולם הזה, עולמם של סביי, מיקמתי את הסיפור על אדם וחווה, קין והבל, המבול ותיבת נוח. השתעשעתי במושגים של מרחק וקירבה, אבל לא היה מדובר במשחק סתם, שכן במובן מסוים הדבר היה גם אמת: אם מביטים לאחור בזמן, הרי שדור אחר דור סיפורי התנ"ך היו חלק בלתי נפרד מהחיים באזור הזה של נורבגיה. כשניתן לסיפורים הללו להתרחש בנוף של אבותיי, מה שקרה הוא שהסיפורים נעשו קטנים, הפכו למקומיים, היו לדבר שקרה ממש כאן, ביערות פה קרוב, מעבר לאחור של השכן. גם הדמויות נעשו קטנות, החיים שלהן נעשו סתמיים יותר, וכעת היו להן טרדות קטנוניות שאינן שונות ביותר מטרדותינו שלנו.

שנים אחדות לאחר מכן, תרגום חדש של הברית הישנה החל לקרום עוד וגידים בנורבגיה. התבקשתי ליטול חלק במיזם, כיועץ בתחום השפה הנורבגית. מדובר באחת הפעילויות המרתקות ביותר שנטלתי בהן חלק אי-פעם, תוך עבודה צמודה מאוד עם הטקסטים העתיקים המקוריים שעיצבו את העולם ואת הבנתנו ביחס לעולם במשך מאות כה רבות. מה שהבנתי הוא שהיסוד הקטן והמקומי היה נוכח גם בטקסטים המקוריים, ושרמת ההפשטה שדבקה בהם בתרבות לא השתקפה בטקסטים עצמם: שם הכול היה פיזי, מוחשי, והכול סופר באמצעות פעולה ודיאלוג. הבעיה עם התרגום הישן הייתה שהוא הסביר יותר מדי, הוא היה מופשט מדי. המנדט שלנו היה לגרום לטקסט של התנ"ך הנורבגי החדש להיות קרוב יותר למקור. הדבר המוזר היה שנדמה שלעשות זאת דווקא מקרב את הטקסט אלינו ואל תקופתנו, בדיוק כיוון שההיבטים הפיזיים והקונקרטיים של המציאות המקראית עלו והופיעו, כלומר אותו הדבר בעולם שאינו משתנה.

גם הידע המשוקע בטקסטים הללו אינו מופשט. ניתן ליישמו באורח ישיר וקונקרטי: כשהארץ שבה נולדתי חוותה מעשה טבח, לפני שש שנים, ואדם הרג 69 צעירים באי, רבים חשו צורך עז להבין ולהסביר את מה שקרה. כתבתי על האירועים הללו, וכדי לעשות זאת פניתי לברית הישנה, ספציפית לסיפור על קין והבל. עבורי, הסיפור עוסק בכוחות הקיימים בתוך האנושות, ובאופן שבו הכוחות הללו, שיכולים להיות הרסניים ללא תקנה, חייבים להיות מוכנעים. הרוצח בנורבגיה היה מוקף בחלל ריק שבו לא הייתה אפשרות שיתרחש שום תיקון. ראיתי ביטוי לחלל דומה בסיפור על קין והבל. הפנים והמבט הם מה שמניעים את הסיפור ומובילים אותו קדימה. אלוהים מביט בהבל במבט של שביעות רצון. פניו של קין נופלים. האל מזהיר אותו: אם הוא לא ירים את פניו, החטא יתדפק על דלתו. הוא אינו מציית. הוא הורג את אחיו, ומאותו רגע ואילך הוא מוסתר מפניו של האל.

הדבר בער בקין, ופניו נפלו.

הנה לבו של הסיפור. הליבה הבוערת שלו: לא גדוּלה, לא קרבן, לא האל או האלוהות, אלא קַטְנוּת, רגש שממלא את האדם פתאום, ממלא את כולו, רגש הארוג ברקמה שלו. הדבר מעולם לא בוטא טוב יותר: הדבר בער בקין, ופניו נפלו.

לומר שהסיפור על קין והבל הוא סיפור על לא להיראות משמעו לצמצם אותו, לדחוק את היסוד המיתולוגי אל גדרי הראייה הפסיכולוגית האינדיבידואלית של ימינו, משמעו לראות את עצמנו במה שזר לנו, וכך להפוך את היסוד הזה אל עצמנו. אך בכל הדורות עשו כן, וזוהי הסיבה שבגללה הטקסטים הללו, העוסקים באורח בסיסי ביסודה של תרבות, עדיין מוכרים לכל, שכן אין דרך לפענח אותם – ופירוש הדבר שהם תמיד יכילו דבר-מה מעבר לפרשנויות שלהם. הם מגולמים, כלומר הם מספרים את סיפורם של אנשים מסוימים שפעלו בדרכים מסוימות, והם כה פשוטים שאפילו ילד יכול להבינם. יחד עם זאת, המשמעות הנוצרת על ידי המעשים הללו אינה פשוטה, אלא מורכבת דיה כך שאלפי שנים לאחר מכן אנו עדיין מסוגלים לפרש אותם בדרכים חדשות. קין אינו נראה, זוהי נקודת ההתחלה של הסיפור. אם הוא אינו נראה, הרי שהוא אף-אחד, ואם הוא אף-אחד, הרי שהוא מת, ואם הוא מת, הרי שאין לו עוד מה להפסיד. הפנים הנפולות קשורות באורח ישיר לרע, שכן אלוהים אומר: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת” כלומר, רְאֶה והירָאֶה. שאם לא כן, אם פניך אינן נישאות מעלה, - "וְאִם לֹא תֵיטִיב" -, " לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". לפנות מן הדברים, להפנות מהם את פניך, לא לשאת אליהם את פניך, כלומר לא רק לא לראות אלא גם לא להיראות, הוא מעשה מסוכן, שכן בחלל הזה, שהוא החלל של היסוד הלא מתוקן, החטא מתאסף, החטא רובץ.

וַיִּפְּלוּ פָּנָיו

שא את פניך. הרם אותם.

לקרוא פירושו לראות, אך פירושו גם להיראות. עלינו למלא את הטקסטים העתיקים במהותנו שלנו, אם אנו רוצים להבין אותם, אך עלינו גם לאפשר לעצמנו להתמלא בהם, אם אנו רוצים להבין את עצמנו.

נוסח הנאום של קרל אובה קנאוסגורד עם קבלת פרס ירושלים לספרות לשנת 2017.

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

"אלכסון" מודה לקרל אובה קנאוסגורד על הרשות שנתן לכתב העת לתרגם את דבריו ולפרסמם כאן.

תמונה ראשית: מתוך "האבל הראשון" (1888), ויליאם-אדולף בוגרו (Bouguereau). תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרל אוֹבֶה קְנָאוסְגוֹרד.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ויפלו פניו