וכך שכרנו את הבית של אבא ואמא

בקיץ שלפני האחרון, אחיי ואני מצאנו את ביתם לשעבר של הורינו בצפון ורמונט מוצע להשכרה ב-Airbnb. אחרי שהתאוששנו מההלם – ״רגע! זה הבית שלנו!״ – מיד הזמנו את המקום כדי לבלות בו חופשה משפחתית. הבעלים החדשים הכירו את הורינו וכשהבינו מי אנחנו, גילו נדיבות ולא ביקשו תשלום. התיאור ברשת – ״בית נופש כפרי״ – העלה בנו זיכרונות של אינספור כינוסי קיץ משפחתיים: טיולים רגליים ארוכים, שחייה באגם, אכילת פשטידות תירס ואוכמניות האופייניות לאזור. אני נזכרתי איך נהגנו לבלות יחד בחצר האחורית, שרחבת העץ שלה נמתחה אל המדרון הדרומי העדין שהוביל אל המים, כמו מזח, איך התפעלנו מהנוף השליו של שדות המרעה, עצי המחט, ההרים והשמים שהשתנו ללא הרף.

ערב קיץ בבית בוורמוט. תצלום: ת'אד ראסל (כל הזכויות שמורות לצלם)

הוריי הוטרדו מן המגמות הפוליטיות והסביבתיות באמריקה. הבית שלהם בוורמונט אמור היה להיות הצהרה פוליטית בדמות בית סְפָר מודרני – הם בנו אותו בכוחות עצמם, מנותק מכל רשת ועשוי כולו בעבודת יד

במשך חודשים ציפיתי למפגש שלנו. ועם זאת, כשנסעתי עם אשתי וילדינו הקטנים בכבישים ההרריים המתפתלים שהכרתי בעל פה, הופתעתי מן הרגשות שהתעוררו בתוכי. התחלתי להבין משהו שצריך היה להיות לי מובן מאליו. המקום המיוחד הזה, שנראה בזיכרוני אידיאלי וכל כך התרגשתי לשוב אליו, לא הכיל זיכרונות שמחים בלבד, אלא גם זיכרונות קשים. הוריי הוטרדו מן המגמות הפוליטיות והסביבתיות באמריקה. הבית שלהם בוורמונט אמור היה להיות הצהרה פוליטית בדמות בית סְפָר מודרני – הם בנו אותו בכוחות עצמם, מנותק מכל רשת ועשוי כולו בעבודת יד. במילים אחרות, היה קשה לגור בו ולתחזק אותו. כעת, אחרי שרבות מן הדאגות שלהם בנוגע לשינוי האקלים ולאי השקט הפוליטי הפכו למציאות, אני מבין שהם חזו את הנולד, ומעריך את החיים שהם תכננו לחיות. וכששכרתי את ביתם כ-Airbnb הבנתי גם משהו חשוב עוד יותר. גם אם נתאמץ מאוד להימלט מן העתיד שלנו, העתיד ימצא דרך למצוא אותנו.

בשנות ה-90, הוריי מכרו את בית המשפחה שלנו בפרבר של בוסטון ועברו לגור בשטח כפרי בתולי באזור המרוחק של ורמונט המכונה Northeast Kingdom, כדי לבנות בית – וחיים – מהתחלה. הם רצו להאט, לחיות בפשטות ובאופן המשתלב יותר בטבע ובמקצביו העונתיים. אחיי, בני זוגם ואני לא רק תמכנו בפרק החדש הזה, אלא גם לקחנו בו חלק פעיל, לאורך כל הדרך. אף שלכולנו יש קריירות, בתים וחיים במקומות אחרים, נהגנו להגיע לשם מדי אוגוסט ולעזור לצקת יסודות, לבנות שלד מעץ, להקים אסם או לחרוש את השדה. העבודה המשותפת הזו העניקה לנו תחושה שאנחנו משקיעים בנכס – ״ערך שמקורו ביזע״ – ותחושת הישג, גאווה ושמחה ככל שהצטברו המבנים המחוספסים שבנינו במקום. גמרנו לבנות את ״הבית הקטן״ (שהוא בעצם בית זעיר) בדיוק בזמן לחתונתה של אחותי, באחד מחודשי אוגוסט, וגמרנו את ״הבית הגדול״ (שהוא בעצם די קטן) בזמן לחתונה של אחי, שש שנים (בדיוק) לאחר מכן.

הבית, נכס סביבתי. תצלום: ת'אד ראסל (כל הזכויות שמורות לצלם)

הנכס הזה היה הגשמה של חלום נושן. אבי היה אדריכל וקבלן בניין שלמד ב-MIT והיה לו סגנון מודרניסטי מחוספס משלו. הבתים שלו היו מקדשים לסביבה המסוימת שבה ניצבו, עשויים מעץ, אבן וזכוכית שהופקו באזור. אחרי שבילה את חייו בבניית בתים עבור אחרים, הוא רצה סוף סוף לבנות בית כזה עבור עצמו ועבור משפחתו.

הורי לא קיוו לפרוש בנוחות אל הכפר. הם קיוו שהמתחם הצנוע שלהם יוכל לשמש מקום מפלט, מקום מופרד ומוגן מן הרשע והחולי של העולם המודרני, מקום שאליו נוכל לפרוש כשהאסון הכלכלי והאקולוגי הצפוי תמיד שהאדם יביא על עצמו, אכן יתגשם

אבל הוא לא ניסה לבנות בית שמתאים במיוחד לנופש, והורי לא קיוו לפרוש בנוחות אל הכפר. הם קיוו שהמתחם הצנוע שלהם יוכל לשמש מקום מפלט, מקום מופרד ומוגן מן הרשע והחולי של העולם המודרני, מקום שאליו נוכל לפרוש כשהאסון הכלכלי והאקולוגי הצפוי תמיד שהאדם יביא על עצמו, אכן יתגשם. הבית, שכלל קולטי שמש, טחנת רוח, גן ירק, מרתף לאחסון מזונות ובאר, נועד להיות מקום מנותק המסוגל לקיים את עצמו, מין סוג של סירת הצלה.

אף שסגנון החיים האורגני והמסתפק במועט של הוריי אמור היה להיות פשוט, הוא מעולם לא היה קל. החיים שלהם תבעו, במכוון, שפע אדיר של עבודה, והתאפיינו במאמצים רבים ואי נוחות. הנכס שלהם היה מקור בלתי פוסק למטלות. פרויקטים רבים לא הושלמו מעולם. חלקם פשוט לא צלחו. השמש לא תמיד זרחה. הרוח לא תמיד נשבה. סוללות התרוקנו. המקרר היעיל במיוחד, שנבנה לצרכיהם, לא ממש הצליח לקרר את המזון. הבאר הזדהמה ממים שנאגרו על פני השטח באדמת המרעה הסמוכה ולא סיפקה מעולם מים מתאימים לשתייה. המגבלות על צריכת האנרגיה שהורי השיתו על עצמם – אבי תכנן מערכת חסכונית עד מאוד שהשתמשה בחמישה אחוזים בלבד מן החשמל שצורכת משפחה אמריקנית ממוצעת – נראו חסרות היגיון, קשות להדהים וצייקניות. לא עלה על דעתם להשתמש במדיח כלים או במייבש כביסה.

הם – ואנחנו – התווכחנו רבות על אורח החיים שלהם, ועל הבחירות שבחרו. אני חשבתי שהם צריכים לבנות בית לדוגמה, חלופה מושכת המתפקדת ללא שימוש בדלקי מאובנים, כזו שאחרים יוכלו לחקות בקלות כדי שיוכלו להציל את כדור הארץ במאמץ משותף. אבי חשב שהבית צריך להיות יותר דומה למעבדה שנערכים בה ניסויים חדשניים ביותר, הוא לקח סיכונים ולא נרתע מכישלונות. הוא חשב שהמקום צריך להיות מטבעו לא קל, כדי שימשוך רק את המאמינים האמיתיים, הנלהבים והטהרנים ביותר.

אקטיביזם אקולוגי ועקרונות בבית ההורים: לא פשוט. תצלום: ת'אד ראסל (כל הזכויות שמורות לצלם)

הודות למוסר העבודה הפרוטסטנטי החזק שלה ולאמונה הנוצרית הפרוגרסיבית שלה, היא האמינה תמיד שהחוכמה והמידה הטובה מקורן בעבודה, הקרבה והתמודדות

אמא שלי התלוננה לפעמים על מה שלא מתפקד בבית, וראתה ברשימה האינסופית של מטלות התחזוקה הביתיות עול, שהיא נאלצה לשאת באופן חסר פרופורציה. אבל גם היא קיבלה את החיים החדשים הללו בתשוקה ובמסירות. למה? ראשית, היא אהבה את אבא שלי והאמינה שהוא גאון בעל חזון. גם היא הייתה אקטיביסטית פוליטית וסביבתית ותיקה. בנוסף, הודות למוסר העבודה הפרוטסטנטי החזק שלה ולאמונה הנוצרית הפרוגרסיבית שלה, היא האמינה תמיד שהחוכמה והמידה הטובה מקורן בעבודה, הקרבה והתמודדות. אני חושב שהיא אהבה את הפרק החדש והקשה הזה בחייה, לא למרות האתגרים אלא בזכותם. הוא גרם לה לתחושת חיוּת, כאילו היא מחוברת יותר לבעלה ולעצמה, לכוכב שעליו היא חיה ולאלוהיה.

בלילה חם וחסר מנוחה במיוחד בקיץ של 2003, בזמן שישנתי באסם של הוריי, התעוררתי בתחושה מבשרת רעות ומבהילה: זה לא ייגמר בטוב. הורי לא יחיו לנצח, והייתה לי תחושה שהדרך שלפניהם עלולה להיות קשה ומלאת סכנות הרבה יותר מכפי שאנו משערים. כעבור חודשים ספורים, אמא שלי אובחנה כחולת סרטן. שלוש השנים שלאחר מכן הוקדשו כולן למחלתה, ובכלל זה נסיעות שבועיות לקצה המדינה כדי לקבל טיפולי הקרנות וכימותרפיה. בחודש אוגוסט שלאחר מותה, ערכנו לה טקס זיכרון באוהל, באותו מקום באחו שבו אחותי ואחי ערכו את טקסי הנישואים שלהם שנים קודם לכן.

אבא שלי חי שמונה שנים נוספות, אבל ליבו מעולם לא חזר לעצמו. הוא נשבר, ואז, בסופו של דבר, פסק לתפקד. יכולותיו – ורצונותיו – הצטמקו מאוד. לראשונה בחייו הוא הפסיק לשתול בגינה. ״מה הטעם?״ הוא אמר. דברי הדואר הצטברו. חשבונות לא שולמו. שיחות טלפון לא נענו. לכלכוך ואבק הצטברו בכל מקום. תיקונים חיוניים בבית נדחו שוב ושוב למועד בלתי ידוע. הוא נהג לבלות שעות וימים בישיבה ובהייה, בעננים בקיץ ובאח המבוערת בחורף. הבית שהוא בנה במו ידיו הפך לחדר המתנה, כור מִצרף עטוף בעצי מחט. יום אחד, בנובמבר 2013, הוא לא הצליח לקום מהמיטה. הייתי בביקור אצלו באותו זמן, אחרי שנסעתי צפונה מרוד-איילנד בעקבות שיחת טלפון משכנה מודאגת. אני זוכר את האמבולנס בחצר הקדמית, חונה על גינת הצמחים הרב שנתיים של אמי, ואת הפרמדיקים הלבושים בסרבלים שלקחו את אבא שלי באלונקה. אבא שלי מת בחודש אוגוסט שלאחר מכן. כעבור חודשיים, ערבבנו את אפרם של הורינו ופיזרנו אותו בשדות, מוקפים בחברים ובני משפחה.

והבית והנוף, מאגר של חוויות וזיכרונות. תצלום: ת'אד ראסל (כל הזכויות שמורות לצלם)

הבנו גם שאנחנו לא יורשים רק בית או שטח אדמה אלא צורת חיים, פילוסופיה, מערכת ערכים שכולנו כיבדנו, אבל לא אימצנו במלואה

אחרי מות אבי, אחיי ואני התלבטנו אם להמשיך ולהחזיק בבית שבוורמונט. אני חשבתי תמיד שזה מה שיקרה, אבל ככל שדיברנו, כך הבנתי שזה לא יהיה אפשרי מבחינה כלכלית ולוגיסטית. המבנים לא היו במצב טוב. הטיפול השיפוץ והשימור שלהם אמור היה להיות מסובך ויקר, ודרש זמן, אנרגיה וכסף שלא היו לאיש מאיתנו. יתרה מזאת, קשה היה להגיע למקום. הבנו גם שאנחנו לא יורשים רק בית או שטח אדמה אלא צורת חיים, פילוסופיה, מערכת ערכים שכולנו כיבדנו, אבל לא אימצנו במלואה. לא, כך החלטנו כולנו, זה לא מתאים – ואולי זה פשוט לא הזמן המתאים – לאיש מאיתנו. בלבבות כבדים, החלטנו לוותר על המקום.

במעבר מהיר לקיץ שלפני האחרון, חמש שנים אחרי מות אבי: חזרנו לבית משפחתנו, אבל הפעם כאורחי Airbnb. כשהתקרבנו בדרך העפר הארוכה אל הבית, הכול היה מוכר ובו זמנית שונה להפתיע. הבחנתי מיד בכל השיפורים: גג מתכת חדש, לוחות עץ חדשים, מעבר מקורה חדש לגמרי שקישר בין שני הבתים, עיצוב חדש ומרשים לגינה שכללה כעת צמחייה אקזוטית ופרגים כתומים בוהקים שהזכירו לי את קליפורניה, באר חדשה שנחפרה במקצועיות, עם מים מתוקים וטעימים (כך נודע לי מאוחר יותר), קרים ונקיים מחיידקי אי-קולי.

פנים הבית היה מדהים ומעוצב להפליא. נדמה היה שהכול זכה לגימור מוקפד במיוחד. בלי שום כבלי חשמל או צינורות חשופים. הרצפה החדשה הייתה עשויה עץ מייפל, ושכבה חדשה של לכה חלקלקה כיסתה את כל משטחי העץ. העיצוב היה מודרני ומאופק – כיסאות עשויים מעור איטלקי רך ומכשירי חשמל מפלדת אל-חלד גרמנית, ובכלל זה מדיח כלים ומייבש כביסה. בעיניי, הבית מעולם לא נראה טוב יותר ומעולם לא היה כה יפה, מהוקצע ומוגשם. העתיד נראה טוב בבית הזה. אבל ההתפעלות שלי הייתה מורכבת, נגועה בשמץ של קנאה וחרטה. למה הבית המעוצב היפה הזה, והבנוי לתפארת, לא יכול היה להיות שלנו?

לא יכולתי גם שלא לשים לב למה שכבר לא היה שם: גן הירק, טחנת הרוח, סככת העצים, תנורי העצים והתנור הפיני ומערכת החשמל הסולארית. הבית מחובר כעת לרשת החשמל ומחומם בנוחות בגז. מיכל הפרופן העצום שלו הוסתר באלגנטיות מתחת לאדמה. נכון, הבית נראה עדיין מדליק, אבל הוא כעת בית היפי-לייט, כמו בדי Tie-dye ומכנסיים מתרחבים שקונים ברשת אופנה יקרה. האסתטיקה שלו נובעת מתרבות הנגד, אבל כל הלכלוך, הקושי והמרדנות הוסרו. כפי שאבי היה בוודאי אומר, ״מה הטעם?״

הנוף, הטבע והיופי של ורמונט, נכס אנושי. תצלום: קמרון ונטי

העולם משתנה באופנים שרבים מתקשים להאמין להם, ומתקשים עוד יותר לשאת, אבל הורי צפו זאת. הם התכוננו לעתיד הזה

אבל עם הזמן הבנתי שהבעלים החדשים בעצם מתאימים מאוד לקבל לידיהם את הבית הזה. השיפוץ הזהיר והשיטתי שלהם הסיר את האבק, הרקב ואי התפקוד, ושימר את העיצוב המהותי ואת הקסם הכפרי. אני גם מבין שכעת הבית שלהם, לא שלנו, ואולי זה טוב. עול הנכס, התחזוקה שלא בוצעה בזמן והזיכרונות הלא קלים היו כבדים מדי, והם עדיין מכבידים עליי.

כעת, שנתיים – ואינספור שינויים – לאחר מכן, אני מוצא את עצמי חושב על אותו כר מרעה בצפון ורמונט, ועל ההרפתקה בת 25 השנים של משפחתי שם. אנחנו חיים בימים כה מפחידים והפכפכים. אנחנו בעיצומה של מגפה כלל עולמית ובו זמנית משבר האקלים מתעצם במהירות. קורבנות של הנגיף, זינוק בטמפרטורות, בצורות קשות ושיטפונות של פעם באלף שנה – ממלאים את החדשות מדי יום. בעודי כותב, עשרות דליקות בוערות במערב, ללא שליטה, והעשן שלהן צובע גם את שמי המזרח בגוון כתום מצמרר ולא בריא. העולם משתנה באופנים שרבים מתקשים להאמין להם, ומתקשים עוד יותר לשאת, אבל הורי צפו זאת. הם התכוננו לעתיד הזה. הם הבינו שהוא יגיע והתאמצו כל כך להגן על משפחתם – ועל עצמם – מהכאב והסבל שחששו שהעתיד יביא. כעת משהעתיד הזה הגיע, אני מבין שלא יכולנו באמת להימלט ממנו. העתיד ישיג אותנו תמיד, בכל מקום שנהיה ובכל מקום שאליו נלך, כולנו כעת שרדנים.

ת׳אד ראסל (Thad Russell) הוא צלם המתגורר בפרובידנס, רוד איילנד. הוא מלמד בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד.

כל הזכויות שמורות לאלכסון. מערכת אלכסון מודה לכתב העת "אטלנטיק" ולמחבר, ת'אד ראסל, על הרשות להשתמש בתצלומים.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בית, זיכרונות צבורים. תצלום: ת'אד ראסל (כל הזכויות שמורות לצלם)