אלכסון קלאסיק וכל השאר הוא רעש

רעש הוא היסוד השכיח ביותר בעולמנו, אבל באופן מפתיע, מקורם של רוב הרעשים הוא בתוכנו. קווים לדמותה של הפרעה תרבותית
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

ב-1970 ביקשה עיריית ברייטון באנגליה ממנהלי האקווריום בעיר לוותר על החזקתם של הדולפינים. מומחים חישבו ומצאו שקירות הבריכות הצפופות שבהן הם הוחזקו יצרו גירוי בלתי פוסק על הסונר העדין של הדולפינים. "עולם שלם של רעש לבן גורם להם להתעוור ולהתחרש," אמרו המתנגדים להמשך החזקתם של היצורים האומללים באקווריום. ובכן, גם אני מרגיש כדולפין באקווריום: לכל כיוון שאליו אני מסתכל, ובכל זמן שאני מקשיב, מישהו מנסה ללכוד את תשומת לבי: מסרים שיווקיים שמשמיעים סוכני תרבות הצריכה, רעיונות אחרים של בעלי עניין מוסווים ומידע חדשותי טפל הם מעט מהגירויים שמאיימים על השקט הנפשי שלי.

אמנם רעשים מסוימים הם חיצוניים, אך מקורם של רבים מהם, כפי שכבר למדתי, הוא דווקא בתוכי: המיה בלתי פוסקת של רשימות "דברים שיש לעשות", הרעש המתלווה לנוכחותם של אנשים מסוימים גם מבלי שיוציאו מילה מפיהם או אפילו הרעש של התנצלות או תודה שאיחרו לבוא, הרעש שמשמיעה אפשרות שטיפחתי ועומדת להיעלם, רעשי קנאה המכלים כל חלקה טובה, רעשי ההשוואה וההישגיות, רעש הקושי לסרב, רעש ציפיות שנכזבו והרעש הנורא של הבדידות ושל הרצון להשתייך.

אלה הם הרעשים הנוצרים בדרך כלל כשאנו מנסים לבחון את מערכות היחסים שלנו ואת מקומנו בעולם. עודף רעשים כאלה עשוי להרחיק אותנו ממי שאנו באמת וממי שיכולנו להיות, אך היעדרם המוחלט של רעשים אינו מצב רצוי בהכרח. שקט מוחלט מדלל את המציאות שבה אנו חיים ופוגם בעושרה. היכן נמצאת אפוא נקודת האיזון בין הרעשים שאנו מעדיפים שלא לשמוע ובין אלה שאנו מברכים עליהם, כמו קולם הכבוש של הרגשות שמתאר פתגם אירי עממי: "...רגשות מסוימים אינם משמיעים רעש רב. קשה לשמוע גאווה. דאגה לאחֵר – חרישית היא כפעימת לב. ואהבה אמיתית – פעמים היא כה שקטה, עד שכלל אינך יודע שהיא שם".

האם נתתם אי פעם את דעתכם על השאלה כיצד היה נראה עולמכם, אילו רק יכולתם לשלוט יותר ברעשים שאתם בוחרים להיחשף אליהם? מי מהאנשים שסובבים אתכם היה נעלם במקרה כזה מחייכם?

האם נתתם אי פעם את דעתכם על השאלה כיצד היה נראה עולמכם, אילו רק יכולתם לשלוט יותר ברעשים שאתם בוחרים להיחשף אליהם? מי מהאנשים שסובבים אתכם היה נעלם במקרה כזה מחייכם? אילו הרגלים הייתם מנסים לשנות? והשאלה הגדולה מכול – האם תוכלו לעמוד מול השקט שכה טרחתם להרחיק מחייכם, כפי שהיטיבה להגדיר הסופרת הבריטית סוזן ארטְס: "מיליונים חולמים על חיי נצח, אבל אינם יודעים מה לעשות עם עצמם באחר צהריים גשום של יום ראשון".

אלא שארגון הרעשים בחיינו מורכב יותר מהאתגר שאיתו התמודדו פרנסי האקווריום של ברייטון. הבעיה מתחילה כאשר חלק ניכר מהרעשים מופיעים בפנינו בתחפושת, ואיננו מבחינים בהם במבט ראשון: אנו מתייסרים ברעשים חברתיים שמאחוריהם מסתתר, למעשה, רעש הפחד מהבדידות, אנו צמאים למידע חדשותי בתקווה להכניס סדר בעולם מורכב שבעצם לא ניתן לסדרו, ואנו מוכנים להאזין לדברי ההבל של מומחים רק משום שהם עוטים מסכה של סמכות.

כמין היחיד בטבע המודע לקיומו, אך בו בזמן גם לסופו של קיום זה, אנו נידונים להתייצב מול הכרה מכאיבה זו כל חיינו. בצר לנו, אנו מאמצים אסטרטגיות מגוונות להתמודדות עם הקונפליקט הנורא שנחסך מכל המינים האחרים. הפסיכולוג ארנסט בקר מעריך כי מרבית הדרכים שאנו מאמצים כדי להתמודד עם האמת המרה על סופנו הן תרבותיות בעיקרן. התרבות מצמצמת את החרדה הקשורה במוות דרך האפשרות שהיא מעניקה ליחיד לראות בעצמו אדם בעל ערך בעולם בעל משמעות. מי שמוותר על הותרת חותם אחריו באמצעות יצירה, בניין באוניברסיטה ואפילו משפחה גדולה נאלץ לאמץ את הסחת הדעת כדי לא לשמוע את משק הכנפיים המאיים של המלאך בשחור. זהו הסוס הטרויאני של הנפש, שבאמצעותו רוב הסוכנים של רעשי המידע מבקיעים אלינו דרך.

אך מקורם של הרעשים המטרידים יותר מכול נמצא דווקא בתוכנו. אלה הם תולדה של המפגש הטעון שבין צורכי היחיד לאילוצי החברה. בעוד אנו ממשיכים למקם את עצמנו במרכז העולם כדרכם של הילדים שהיינו, טופחת המציאות החברתית על פנינו ומציעה לעתים קרובות מדי תמונה שונה, מחמיאה פחות. את הרעשים האלה נכנה כאן "רעשים חברתיים".

כולנו, כך עולה מהמחקרים, נוטים להעריך הערכת יתר את תשומת הלב שאחרים מקדישים להופעתנו ולמעשינו, טובים ורעים כאחד – יהיו אלה משחק כדורעף או דיון קבוצתי, אם להזכיר שני מחקרים שנערכו בתחום. תספורת שונה, פריט לבוש חדש, תשובה מוחצת בדיון או הצטיינות ספורטיבית תופשים בראשנו מקום רב יותר מאשר בראשיהם של הסובבים אותנו. אם חשבתם שהממונה עליכם בעבודה אינו מרוצה מעבודתכם, הילד שלכם ממציא דברים רק כדי להכעיס אתכם ואלה שאתם מכנים "חברים" מחליפים דברים בגנותכם מאחורי גבכם, הירגעו. לא שכל אלה חושבים עליכם נפלאות – הם פשוט אינם חושבים עליכם כלל, לרוב משום שהם עצמם מוטרדים ממה שאחרים חושבים עליהם. ובכלל, מתברר כי אנו גרועים למדי בהערכת המתרחש בראשם של אחרים ונוטים לייחס למקומנו בתודעתם חשיבות רבה יותר מהחשיבות בפועל. תומס גילוביץ, שחקר את התופעה, העניק לה את השם "אפקט אור הזרקורים".

אנו מאמינים כי אור הזרקורים החברתי מאיר עלינו בבהירות רבה יותר מעוצמתו האמיתית. נוסף על הרעש החברתי, שאנו ורק אנו מצליחים לשמוע, יש לתופעה תוצר לוואי מטריד: אנשים נמנעים מלעשות מעשים מסוימים בשל החשש שייראו מגוחכים או נלעגים באור הזרקורים שהם לבדם רואים, ומתחרטים על כך במשך כל חייהם. כמה מצער, אם נזכור שבאחרית ימינו כנראה נצטער יותר על דברים שלא עשינו מאשר על כאלה שעשינו. על מי שלא הזמנו לריקוד, על הגבר או האישה שאליהם לא העזנו לגשת.

״הגל הירוק״, מאת קלוד מונה.

״הגל הירוק״, מאת קלוד מונה.

מקור רעש חברתי יציב נוסף תוכלו למצוא ב"סינדרום המתחזה": הפרעה קוגניטיבית המונעת מהלוקים בה להפנים את הישגיהם והצלחותיהם. אלה מעניקים פרשנות מוזרה למדי למשובים שהם מקבלים מדי פעם בפעם. משוב שלילי נצרב עמוק בתודעתם, בעוד משוב חיובי כמעט אינו מותיר בה רישום. כל כישלון מיוחס להיעדר כישרון, אבל כל הצלחה היא פרי יד המקרה הטוב, עיתוי מוצלח או היכולת להביא את האחרים להאמין כי אנו מוכשרים יותר מכפי שאנו באמת. אם אתם מכירים את התופעה מניסיונכם, אינכם במיעוט. תשעה מכל עשרה חווים אותה במועד כלשהו בחייהם. נשים, משום מה, יותר: סטודנטיות מבריקות דִמיינו לעתים כי התקבלו לאוניברסיטה בעקבות טעות של ועדת הקבלה. את הישגיהן במבחנים הן ייחסו למזל הטוב או לשיפוט מוטעה של מוריהן. ייתכן שהסיבה נעוצה בהבדל נוסף בין גברים לנשים: גברים נוטים להאשים אחרים כאשר דברים משתבשים (הוא נסע לאט מדי), ואילו נשים נוטות להאשים את עצמן (בפעם הבאה אשתדל יותר).

הסובלים מסינדרום המתחזה סובלים בהצלחה ובכישלון כאחד. הם חוששים מההצלחה בגלל האחריות והנראוּת הציבורית המתלוות אליה. על הצלחתם שורה המתח הנוצר בין תחושתם הפנימית ובין האופן שבו הם מאמינים כי העולם החיצוני תופש אותם. הרעש שהם שומעים נובע מהמתח הזה, וככל שהם מצליחים יותר, הפער רק גדל, ועִמו הרעש. אבל את הרעש האחר שמעכיר את רוחם יוצר הלחץ לא להיכשל. הם יעשו הכול כדי להימנע מכישלון, מכיוון שהם מזהים אותו עם המעמד המאיים מכול – קריעת המסכה מעל פניהם.

הרגל השלישית בשרפרף היציב מדי של הרעשים החברתיים היא הפרעת "האישיות הטורדנית" (האישיות האובססיבית-קומפולסיבית). אני מעריך שכמעט כולנו מכירים אותה ברמה כזאת או אחרת, מחיינו שלנו או מאלה של הקרובים אלינו. בגרסה הקלה של ההפרעה אנו מוצאים את עצמנו חשופים להמיה בלתי פוסקת בראשנו, המעוגנת כולה בעיסוק האובססיבי בהחלטות שכבר קיבלנו או בכאלה שאנו אמורים לקבל, גם אם הן שוליות יחסית. אנו הופכים והופכים בהן, מנסים להעריך את התוצאות האפשריות שלהן, אך בעיקר, כפי הנראה, מבקשים להימנע מטעויות ובעקבותיהן מכישלון ומביקורת.
מבחינה אבולוציונית, הישרדותם של הפרפקציוניסטים היא תעלומה. בעולם שבו נדרשת הסתגלות יותר מאי פעם, הנוקשות שלהם בולטת לרעה. אבל אנשים השואפים לשלמות, כפי שיודעים היום החוקרים, אינם נולדים. הם נוצרים, ובדרך כלל בגיל מוקדם. החוקרים גם יודעים שממדי התופעה מתרחבים ככל שהורים מפעילים על ילדיהם לחץ רב יותר להגיע להישגים. בעידן שבו רבים מההורים קושרים את מעמדם להישגים של יוצאי חלציהם, התופעה של הורים המנסים לשלוט בחיי ילדיהם ולכוון אותם הופכת לחזון נפרץ.

הפרפקציוניסטים נוטים לבלבל בין שגיאה לכישלון. הרעש שהם שומעים הוא החשש שכישלון יגרום לאחרים לאבד את הערכתם אליהם. ספקות מרעישים מכרסמים בפרפקציוניסטים ללא הרף, כל אימת שהם מסיימים מטלה ומתייסרים בשאלה אם אמנם ביצעו אותה כהלכה. לכן הם גם מתקשים להכריז עליה כגמורה. אי-הסובלנות לאי-ודאות ולתנאי עמימות היא מהסימנים הבולטים של פרפקציוניסטים. שלא במפתיע, מתברר שהורים המודאגים בעצמם מעשיית שגיאות נוטים לגדל ילדים המתאפיינים באותו חשש. הפחד לשגות הוא מנוע הרעש המרכזי של הפרפקציוניסט. זה החשש המתעורר בראשו של ילד שחונך על ברכי ההנחה שאישור וקבלה הורית מותנים בביצועים. אם תחושת העצמי של הילד מבוססת על הימנעות משגיאות, לא מפתיע כי יתפתח לחשוב שהוא טוב רק כאשר הוא מצליח להשיג.

מאפיינים נלווים לאישיות הטורדנית הם מצוקה המיוחסת לקושי לבטא רגשות ומצב רוח דיכאוני. הקושי לבטא רגשות הוא תולדה של החשיבות העצומה שמייחסת האישיות הטורדנית לשליטה. וכיוון שרגשנות קשורה בדרך כלל לספונטניות ולתהפוכות נפש, כלומר לאובדן שליטה, התגובה הרגשית יוצרת רעש גדול בחייהם. הרגש היחיד שהם מביעים בחופשיות הוא כעס. מנגד, האיפוק הרגשי מגויס להבטיח כי לא יינתן לפגיעוּת כל מקום לבצבץ, מכיוון שזו עשויה להביא לדחייה.

כאשר ההערכה העצמית שלנו נמוכה, אנו נוטים להיות מושפעים יותר מהשאיפה להימנע מכאב מאשר מהשאיפה להנאה. ככלל, לכוחות שליליים יש אז השפעה גדולה יותר עלינו, ואנו הופכים תלויים יותר בתגובותיהם של אחרים -- והאחרים הם מקור רעש מתמיד

מקור נוסף ולא אכזב לרעש אצלם הוא הרמה הגבוהה של חוסר החלטיות והנטייה השכיחה לדחיית פעולות שמאפיינת את האישיות הזאת. שורשיה של הדינמיקה המובילה לכך נטועים בחשיבות העליונה שמייחסת האישיות הטורדנית כמעט לכל החלטה, גם אם אינה חשובה. הרי מבחינתם, הצורך להכריע נכונה אינו נתון לפשרה. בנסיבות כאלה גם בחירה פשוטה יחסית עשויה להפוך לחלום בלהות. הלחץ לא לשגות הוא אדיר, אלא שאי אפשר להימנע מהחלטות שגויות בחיים, וכך נידונים בעלי האישיות הטורדנית לסבל מתמשך שמקורו ברעש השגיאה הבלתי נמנעת.

כאשר ההערכה העצמית שלנו נמוכה, אנו נוטים להיות מושפעים יותר מהשאיפה להימנע מכאב מאשר מהשאיפה להנאה. ככלל, לכוחות שליליים יש אז השפעה גדולה יותר עלינו, ואנו הופכים תלויים יותר בתגובותיהם של אחרים. והאחרים, כפי שכבר ראינו, הם מקור רעש מתמיד. עם זאת, הערכתם של אחרים, גבוהה ככל שתהיה, אינה יכולה לפצות על היעדר הערכה עצמית. הערכה עצמית נשענת על מערכת כללים פנימיים שגיבשנו ואשר מדריכים אותנו כמצפן בכל ההחלטות החשובות. זו שוכנת בלבה של ישותנו כחוויה אינטימית מאין כמותה. הערכה עצמית היא מה שאנו חושבים על עצמנו, ולא מה שחושבים עלינו האחרים. גם אם משפחתכם, חבריכם ובני זוגכם אוהבים אתכם, אתם עדיין עשויים לא לאהוב את עצמכם. גם אם חבריכם לעבודה מעריצים אתכם, אתם עשויים להרגיש חסרי ערך. תוכלו למלא בהצלחה את ציפיותיהם של אחרים ועדיין להיכשל במילוי ציפיותיכם שלכם, או לזכות בכל כבוד אפשרי ולחוש שלא השגתם דבר.

קשה "להצליח" בחיים, תהיה ההגדרה של ההצלחה אשר תהיה, ללא הערכה עצמית (תנאי הכרחי הגם שאינו מספיק). מי שהצליחו, אך לוקים בהיעדר הערכה עצמית, חשופים במיוחד לסינדרום המתחזה – הם מצפים שמישהו יקרע את המסכה מעל פניהם בכל רגע ויחשוף אותם בחולשתם ובפגיעותם. וכזכור, לנשף המסכות תזמורת רועשת במיוחד. באותה מידה שהערכתם של אחרים אינה יכולה לבנות הערכה עצמית, כך גם לא יצליחו בכך איסוף נכסים ועושר, כיבושים מיניים, נדבנות פילנתרופית או מתיחת פנים. מכל סוגי השיפוט בחיינו, השיפוט העצמי הוא החשוב ביותר. הנהנים מהערכה עצמית גבוהה חשופים פחות לסינדרום המתחזה ועשויים לחסוך מעצמם את רעשי הפרפקציוניזם, משום שהם יכולים לעמוד בכישלונות שהפרפקציוניסט אינו יכול לשאת.

צִלה הארוך של הבורות

בין גורמי הרעש החיצוניים יש למידע מקום מרכזי. מידע הוא המתווך העיקרי בינינו לבין העולם שאינו נמצא בשדה הראייה הישיר או בטווח השמיעה שלנו. מידע הוא גם האמצעי השכיח ביותר שבו משתמשים סוכני הרעש כדי להכות בנו. הצירוף בין הסקרנות האבולוציונית הטבועה בנו והדריכות לאיומים קיומיים הם המצע הפורה שעליו משגשגים גידולי הפרא של המידע הרעשני. אבל זו רק תחילתו של הסיפור. לא היה אפשר להסביר את מלוא השפעתה המזיקה של התופעה מבלי להבין קודם את אופיים של מגברי הרעש האישיים שאנו נושאים עמנו כחלק מציודנו הבסיסי. אלה מבטיחים כי גם מידע ענייני ואפילו תמים יוכל להחריד את שלוות הנפש שלנו.

מבחינה אבולוציונית, המשימה המרכזית של מוחנו היא להבטיח את שרידותנו. הדרך שלו ליצור בנו דריכות אל מול מה שהוא מזהה כאיום פוטנציאלי היא לעורר תחושת פחד באמצעות מגוון חומרים כימיים שהוא דואג לשחרר לגופנו.  פחד וסיכון כרוכים זה בזה מאז ומעולם. הפחד הוא אות האזהרה שמוחנו משגר כדי להרתיע אותנו מליטול סיכונים שעשויים להזיק לנו. אלא שאם המוח טועה בהערכת הסיכון, אנו נידונים לדרוך את חושינו לחינם ולהתנסות בחוויה המיותרת של תחושת הפחד, שהיא בפני עצמה מקור רעש לא אכזב.

סיפורי החדשות מעבירים לעתים את התחושה שסיומם של החיים המוכרים לנו קרוב. אופי האיום עשוי להשתנות: מגֵפה, עלייה בגובה פני הים, אסטרואיד מתקרב, חרק חסין בפני חיסון – השלימו את החסר. התופעה אינה חדשה. עוד בטרם התפתח המדע המודרני הטילו איומים קיומיים את מוראם על העולם – מכשפות היו, להזכירכם, אחד מהם. תיאבון הציבור לסיפורי הפחדה יעילים לא השתנה מאז. לא השתנתה גם שאיפתם של אמצעי התקשורת לספק סיפורים כאלה. השינוי הגדול הוא ביכולתן הנשחקת של ממשלות להבטיח הגנה אמינה לאזרחיהן. וכאילו אין די בכך, נציגי ממשלה ופוליטיקאים אחרים נהנים להוסיף שמן למדורת ההפחדה, וגם אם הם נרדמים על משמרתם לרגע, חזקה על איזה מדען, רופא או נציג רשות ממשלתית אחרת שידאג ללבות את האש. ואם כבר הזכרנו אש, נוסיף ונאמר כי לאמצעי התקשורת נודע גם תפקיד עקיף בדירוג האיומים הפוטנציאליים. אנו חוששים יותר מאש מאשר מטביעה, אף שסיכויינו לטבוע גדולים יותר מסיכויינו להישרף. אש, מתברר, מצטלמת טוב יותר בטלוויזיה.

אנו האנשים הבריאים, העשירים והמאריכים ימים בהיסטוריה, ובה בעת אנו חשופים לפחדים הולכים וגדלים ואיתם לרעשים שפוגעים באיכות חיינו פגיעה אנושה. ולא רק זאת, הפכנו לצרכנים נואשים של מידע שרובו אינו משרת אותנו

נשאלת אפוא השאלה, מהי הדינמיקה המסבירה את הקשר בין מידע, פחד ועיוותים בתפישת הסיכון שלנו. אנו האנשים הבריאים, העשירים והמאריכים ימים בהיסטוריה, ובה בעת אנו חשופים לפחדים הולכים וגדלים ואיתם לרעשים שפוגעים באיכות חיינו פגיעה אנושה. ולא רק זאת, הפכנו לצרכנים נואשים של מידע שרובו אינו משרת אותנו. את חלקו (בעיקר הכמותי) איננו מסוגלים לפרש, והחלק הנותר מפחיד אותנו ומזעזע את ביטחוננו בכל מה שכבר זכינו בו: בריאות, השכלה, יכולת כלכלית והישגים מדעיים חסרי תקדים. את ההסבר לפרדוקס אפשר למצוא בצירוף הרסני במיוחד של כמה גורמים, שלאבולוציה האנושית יש בו תפקיד מכריע. בעוד נטייתנו לצריכת יתר של מידע מוכרת לרבים, מעטים מבינים את הצרכים האבולוציוניים שלנו באיסוף המידע ואת המנגנון המתרגם אותו לאיומי סרק על ההוויה הפיזית והנפשית שלנו. גילו של מנגנון זה הוא כגילה של האנושות.

אנו מניחים כי תגובותינו הן תולדה של ניתוח והערכה רציונליים, אך בפועל מתברר כי מוחנו משטה בנו מתוך כוונה טובה להגן עלינו. רוב הגירויים, ובייחוד המאיימים שבהם, זוכים לתגובה הזריזה במיוחד של מערכת רגשית המתקיימת לצדה של המערכת הרציונלית שבראשנו. מערכת ראשונית זאת מתגייסת במהירות, ובדרך שאיננו מודעים לה כלל, כדי להגיב על אירועים וגירויים, הרבה לפני שניתנה למערכת הרציונלית הזדמנות להעריך אותם. יעילותה של המערכת הרגשית מעוגנת בתהליך התפתחותו של המוח, שהעדיף תמיד את הקיום המידי על פני הסיפוק המפוקפק שבניתוח שכלי מורכב. הבעיה העיקרית מתעוררת כשאנו בטוחים שההחלטה שקיבלנו היא רציונלית, כאשר למעשה היא התקבלה במערכת הרגשית שלנו. למערכת הזאת, מתברר, יש חיבה מיוחדת לזיהוי איומים, גם כאלה שסיכוייהם להתממש קלושים. דרכה להתריע על איומים פוטנציאליים אלה היא באמצעות הפחד שהיא מעוררת בנו, שנועד לאפשר למוח ולגוף להתגונן מפניהם. כך הופך הפחד למחולל רעש עיקרי, והמערכת הרגשית שלנו לאחד ממגברי הרעש היעילים ביותר.

אחר צהריים גשום, מאת אריק רביליוס, 1928

אחר צהריים גשום, מאת אריק רביליוס, 1928

חסרונה הגדול של המערכת הרגשית הוא עיוורונה להסתברות. כתוצאה מכך אנו נוטים לייחס סיכון ממשי לאירועים שהסתברות הופעתם זניחה. הפסיכולוג פול סלוביק שאל קבוצת משתתפים במחקר אם הם מסכימים שסיכוי של 1 למיליון למות מסרטן מחשיפה לחומר כימי מסוים הוא קטן מספיק כדי שלא נדאג מפניו. מדובר, יש לציין, בסיכוי שהוא זעיר לאין שיעור מהסיכוי שברק יכה בנו במרוצת כל תקופת חיינו, וקטן מסיכונים אחרים שאנו מבטלים או מתעלמים מהם כליל. ואף על פי כן, שליש מהנשאלים חשבו שיש מקום לדאגה; זהו עיוורון הסתברותי בפעולה. באופן מוזר, דווקא העיוורון ההסתברותי עשוי להוביל אותנו לנקוט יוזמות מסוכנות רק כדי לחלץ את עצמנו מסיכון מתון יחסית. כך קיפחו את חייהם 1,500 אמריקאים בשנה שלאחר אסון התאומים, כאשר העדיפו לנהוג ברכבם אל מותם במקום לטוס במטוס הבטוח פי עשרים.

נדרשת הבנה סטטיסטית עמוקה כדי להפריד בין הפנטסטי לאפשרי מבחינה מתמטית, אבל כפי שכבר ראינו, הטבע, ברצונו להגן עלינו, הופך אותנו עיוורים לסטטיסטיקה. אנו דרוכים לקראת כל איום קיומי ללא קשר להסתברות הופעתו. מוחנו אינו בנוי להבין את העולם ואת החוקים המקיימים אותו – הוא מתוכנן להבטיח שנקדם בהצלחה את פניו של כל אירוע שעשוי לאיים על הישרדותנו ועל יכולתנו להתרבות. למעט מי שזהו מקצועו, וגם הוא לא תמיד מצטיין בכך, אנו חשופים לפרשנות מוטה של אירועים אקראיים ההופכת אותם לבעלי משמעות עבורנו.

מוחנו אינו בנוי להבין את העולם ואת החוקים המקיימים אותו – הוא מתוכנן להבטיח שנקדם בהצלחה את פניו של כל אירוע שעשוי לאיים על הישרדותנו ועל יכולתנו להתרבות.

אנו אנשי סיפורים ולא אנשי מִספרים. בתרבותנו, הסיפור מחליף את הצורך שלנו לעסוק במספרים ואת יכולתנו המוגבלת לעשות זאת. חברת מחקרי דעת קהל קנדית שאלה פעם את המרואיינים כמה מיליונים יש במיליארד. ארבעים וחמישה אחוז מהנשאלים לא ידעו את התשובה. כיצד בדיוק הם אמורים להגיב אם ייאמר להם כי רמת תרכובת רעילה מסוימת במי השתייה שלהם מגיעה ל-3 חלקים במיליארד? לא נותר להם אלא לסמוך על האינטואיציה של המערכת הרגשית שלהם, וזו, כמובן, לא יודעת מהו מיליארד. כל שהיא יודעת הוא שהתרכובת מסוכנת, ודי בכך כדי להפעיל את פעמוני האזעקה.

ה. ג'. וולס, סופר המדע הבדיוני ומחבר הרומן "מלחמת העולמות", הבין את הנושא לעומקו. הוא העריך שיבוא יום וחשיבה סטטיסטית תהיה חשובה כמו קריאה וכתיבה. אבל אם אינכם מתכוונים לחבוש שוב את ספסל הלימודים, אפילו במחיר השקט המובטח, תוכלו לפחות לאמץ את ההבנה כי האקראיות תהיה שם לעולם – ביטוי לחוסר הידע שלנו להבין את החוקיות שעל פיה מתנהל העולם. למרות האמירה העממית (אירית, אלא מה) כי "נהר עמוק אינו משמיע רעש", נאלץ להודות כי אנו חיים בתרבות שבה למעטים יש הסבלנות להעמיק את קרקעית הנהר שבו זורמים חיינו.

עולם ללא רעש

את פוטנציאל הרעש שמייצגים המכשירים האלקטרוניים המלווים את שגרת עבודתנו כולנו מכירים – החל בזמן ההתאוששות (ארבע דקות) הנדרש לנו להשיב את כושר הריכוז לאחר שקיבלנו דואר אלקטרוני בעת ביצוע מטלה אחרת, וכלה בזמזומי הטלפונים הסלולריים הקוראים לבעליהם בקולו האלקטרוני הנואש של "המצב השקט" שלהם. זהו הרעש שאליו התכוון שופנהאואר כשהגדירו כ"צורה גסת הרוח ביותר של ההפרעה". אך מי מאיתנו מוכן לוותר על המכשיר החכם שלו כאסטרטגיה של הגנה עצמית?

עולם ללא גירויים הוא עניינו של אחד הסיפורים המיוחדים במשנה. התלמוד הבבלי (שבת לג ע"ב) מתאר את שהותם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר במערה במשך שלוש עשרה שנה, לאחר שנאלצו להסתתר מפני הרומאים. ר' שמעון בר יוחאי, שהתנגד נמרצות לכל מעשיהם של אלה, גינה אותם, והרומאים גזרו עליו מיתה. בזמן שהותם במערה קיבלו השניים מזון ממקור פלאי ולא נזקקו לעולם הגירויים החיצוני. הם פשטו את בגדיהם "והיו יושבים עד צווארם בחול. כל היום היו לומדים ובזמן התפילה היו לובשים את בגדיהם ומתפללים. לאחר התפילה היו חוזרים ומתפשטים, כדי שלא יתבלו. ישבו שתים-עשרה שנה במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו? יצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר:

מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! הלכו וחזרו. ישבו שנים-עשר חודשי שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהינום – שנים-עשר חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו, כל מקום שהיה פוגע ר' אלעזר, היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה!"1. הסיפור מתאר למעשה ניסוי אכזרי בתנאֵי מעבדה שבו מנתק האב את בנו מהעולם החיצון. התוצאה של הניסוי הזה, גידול ילד ללא כל גירויים או השפעה חיצוניים, היא הרסנית. בצאתם מהמערה מחריבים השניים ושורפים כל מה שנקרה בדרכם. יציאתם השנייה מהמערה הרסנית פחות, אך עדיין חסרת תועלת. כל דבר שהורס הבן, מצליח האב לתקן, אך לעולם כולו לא נוסף דבר.

ובימינו אנו, ההשלכות האפשריות של עולם ללא כל רעש נבחנות בדרך כלל הרחק מעיני הציבור, במרתפי העינויים של שירותים חשאיים למיניהם. התופעה, שזכתה למחקרים פסיכולוגיים רבים, מכונה חסך חושי. "מְכָל חסך חושי" מזכיר אמבטיה גדולה בעלת מכסה אטום לרעש ולאור. משאבה חרישית מזרימה אוויר פנימה, וטמפרטורת המים בתוך המְכל היא כשל חום הגוף. מלחים שמומסים במים מגדילים את משקלם הסגולי ומבטיחים כי גופו של כל מי שטובל בהם יצוף בקלות. מי שעבר את החוויה של ציפה במְכל ללא כל גירויים חיצוניים מתאר כי לאחר שעות ספורות בלבד התעוררו בו הזיות שונות ומשונות, עד כדי ראיית איבריו כשהוא מתבונן בהם מחוץ לגופו. רק אחד מעשרה מתנדבים הצליח לעמוד בניסוי יותר מעשר שעות. האחרים לא יכלו לעמוד בגירויים הפנימיים שמחולל המוח בהיעדר גירויים חיצוניים. מְכל החסך החושי חשוב מאוד בכל הנוגע לרעש, כיוון שהוא מדגים מדוע מטרתנו אינה להרחיק את כל הרעשים מחיינו אלא להבטיח איזון בין סוגי הרעשים השונים, על פי התאמתם לפרופיל הרעש האישי שלנו. לכל אחד מאתנו רמת איזון שונה. יש הזקוקים לגירויי רעש מתמידים, פנימיים וחיצוניים כאחד, שאם לא כן יעמדו חשופים מול רעשי הבדידות וחוסר הביטחון שלהם, ויש מי שדי להם ברעשי רקע ספורים המבטיחים את איזונם הנפשי – אלה שהעמיקו את נתיב הנהר שבו זורמים חייהם.

המאמר מבוסס על ספרו של יעקב בורק "רעש", בעריכתה של תמי צ'פניק-הראל, שראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" בשנת 2009.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-21 במאי 2015

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על וכל השאר הוא רעש

בראבו!! מאמר נפלא. תכנים עמוקים וכתיבה רצינית ביותר. כמורה לאמנויות לחימה סיניות מסורתיות אלו הם חלק מן הרעיונות שאני משתדל להנחיל לתלמידי, ומר בורק היטיב לכותבם. כל הכבוד! נהניתי מאוד מן הקריאה.

02
אפי

המאמר מדהים עם מסרים כואבים אך קולעים (תליא הא בהא)
המענין הוא שלידיעת אפקט הזרקור אין כמעט תועלת בטיפול של פוביה חברתית שנובעת מאפקט זה

03
סמדר זאבי

בס"ד
לא כל רעש הוא בהכרח שלילי, לעיתים דווקא מתוך החושך אדם עשוי לגלות את האור. במחקר עצמי שכתבתי לצורך עבודה אקדמית נדרשתי דווקא לספר על התכונות המעצבת את אישיותי וכן התכונות המודרות שבי. כמה קשה!!! האמת, די קל לשפוט אחרים.
ב"רעש" נכתב, כי האור בקצה המנהרה של המתחזה לכאורה הוא האור שמאיר על מי שמצליחים להבחין בין רגשותיהם ובין המציאות.
אגב, היש אדם שאינו מתחזה?
דבר אחרון, אשמח לקבל מתכון לחיים ללא רעשים טכנולוגיים.

04
נדב איתן

טעות בתרגום:
סביר להניח ש"חרק עמיד בפני חיסון" אמור להיות חיידק באנגלית bug מתאים לשניהם. עד כמה שידוע לי לחרקים אין חיסונים..

אדם הסובל מעל 40 שנה מרעש באוזניים ובנוסף עבר אירוע מוחי ששיתק את כל צדו השמאלי ועוד מיני ליקויים שבעטיים נשאר בביתו . . על פי הכותב כל רגע כל דקה מוטחת מולו האמת על הסוף .הוא מכנה את מצבו חופשי בכבלים .שאלתי אותו הכיצד.אמר לי כך אני חש ,אינני מסתכל רחוק אני מביט קרוב . אני חושב תמיד רק על השלב הבא .גם כשאני מטפס או יורד במחשבה או בדרך .

07
יהודית שבתאי

המאמר התפרץ לדלת פתוחה מבחינתי שכן אני עוסקת בסוגיה הזאת הרבה לאחרונה. יש רעש מסוג מסויים שמציף אותנו באמצעי התקשורת והם הפרסומות. אני באופן אישי החלטתי להגמל מהן לחלוטין בכל אמצעי וזמן שתלויים בי. זה סוג של רעש הגורם "לזיהום" מחשבתי, להתמקדות בטפל ובאשלייה שאנחנו מחוברים למשהו עכשוי וקובע.
לא לפחד מהשקט או לבחור את הרעש ההכרחי.

08
חוצפית המתורגמן

מאמר מעולה. עמוק, לא טרחני ומושחז.

למרות (בגלל?) שאין לי טלפון נייד, טלוויזיה או חיבור לרשתות חברתיות - תענוג לקרוא.

תודה!

09
פלברות

המאמר היה יוצא נשכר מהגדרה מדויקת של "רעש". לפי המאמר כל דבר הוא "רעש" ואם כל דבר, חיצוני ופנימי, הוא "רעש" אז דבר אינו רעש. והתוצאה: מאמר אקלקטי, "רועש" ומבולבל, ללא קו מחשבה או טיעון ברור, שדן במגוון של נושאים ללא חוט מחבר אמיתי ביניהם פרט למטאפורה - הבלתי מוגדרת - של "רעש".

11
רחל מראני

תודה יעקב, מעשיר ומעורר מחשבות רבות....
בהמשך לסיפור היפה על רשב"י ובנו במערה:
בעיני הוא שייך לקבוצת סיפורים מתרבויות שונות, שעוסקים בכמיהה של כולנו אל מקום מבודד מרעשים חיצונים...(כמו נזירים נוצרים במדבר, או בודהיסטים בהרים וביערות). המסר האונברסלי מזהיר אותנו מן האשלייה שבריחה מן הרעש החיצוני תספיק, מאחר שאת מקומו תופסים לרוב הרעשים שבפנים. וזו ההזדמנות: מי שמוכן להתעמת איתם – זוכה בעבודה פנימית אמיתית.
חלק מן הסיפורים מעודדים גם שלב נוסף: חזרה אל "השוק", אל החיים כמות שהם. חזרה בכוחות חדשים ומועצמים – גם לטובת הכלל.

במובן הזה אני מפרשת מעט אחרת את יציאתם מהמערה של רשב"י ובנו. אתה כתבת "כל דבר שהורס הבן, מצליח האב לתקן, אך לעולם כולו לא נוסף דבר."
ואני קוראת שם את שלבי הקושי ההכרחיים בתהליך החזרה למציאות. בהמשך ישתמש רשב"י בכוחות התיקון שלו כדי לטהר את טברייה.
ומעל הכול, יגידו המקובלים, תקופת המערה היתה זו שהכשירה אותו לגילויים המופלאים של ספר הזוהר.

12
נעמה

לכל המבקשים הגדרה לרעש: רעש, לפי המתפרש מהמאמר, הוא כל דבר שאדם מתעסק בו, אך לא מקדם אותו, וכל אחד מגדיר לעצמו מה מקדם אותו ומה לא. לכן לראות פרסומת עבור קופירייטר היא לא רעש, אבל עבור סטודנט שמנסה להתרכז היא כן.
הקו המחבר של המאמר הינו דיון בסוגי הרעש שאנו נחשפים אליהם מבחירה או לא. למשל, המחשבה על מוות היא, רוב הזמן, רעש - היא יכולה להטריד מאוד, אבל אין לנו מה לעשות עם המידע הזה.
הפחדות התקשורת הם גם רעש הרבה פעמים, שמנצלות את חוסר ההבנה הסטטיסטי שלנו כדי לייצר באזז. אנחנו נופלים בזה לא נועדנו להיות אנשים של מספרים, גם ההאנשים הכי מקצועיים בתחום נופלים להטיות.

14
חיים לוטנר

מספר הערות מאוחרות:
1. המאמר הוא (כנראה) פירורים מתוך ספר שלם. אולי עדיף היה במקום לסרוק בריצה על פני הרבה מאד נושאים, להתייחס ביותר רצינות לכמה נושאים מעניינים/חשובים במיוחד.
2. בעניין הערכת החסר שרובנו מרגישים. מצד שני, ניסויים הראו שכאשר מבקשים פרטים בקבוצה, מקום עבודה, למשל. לדרג את תכונותיהם ביחס ליתר הקבוצה, הסתבר שרוב הנשאלים דירגו את עצמם מעל הממוצע (וזה כמובן אבסורד). אינני טוען שהנאמר במאמר איננו נכון, אלא שנפש האדם היא מערכת יותר מסובכת ממה שניתן לתאר בכמה משפטים.
3. בהבדל מעקרונות מתמתיים ופיסיקליים אחרים, נוסחאות סטטיסטיות אינן מעוגנות בשום צורה ב"אינטואיציה". לכן אין זה מפתיע כלל שסטטיסטיקה, הסתברות, תוחלת וכו', שהיו יכולות לעזור בהבנת המציאות ובקבלת החלטות "רציונליות", בד"כ אין אנו משתמשים בהם. מה שיותר מפתיע (וכהנמן הרויח על זה הרבה כסף וכבוד, ובצדק) שישנן תשובות שגויות ("היוריסטיקות"), שהן חוזרות על עצמן אצל רבים וטובים.
4. ההתייחסות לאש אינה קשורה בכלל למים, טביעה, זאת קטגוריה אנושית מרכזית שמתבטאת בגילויים רבים, החל מחגים (חנוכה, טקסים פגניים למיניהם, פסטיבל כלשהו בהודו, דרקונים יורקי אש - לא מים, לג בעומר...) מעניין ורלוונטי לעניין זה הסיפור הקלאסי של אסימוב "שקיעה".
5. ההערה שנראית לי הכי חשובה. כתבו זאת לפניי. חרדה זה לא "רעש". גרוי זה לא "רעש". פרסומת זה לא "רעש". אש זה לא "רעש". טעות בסטטיסטיקה זה לא רעש. פוליטיקה זה לא רעש (כמה שלא תהיה מעצבנת). אלימות זה לא רעש.

15
אבי רובין

הוגי הזן בודהיזם הבינו את כל זה לפני מאות שנים. הם פיתחו תפיסת עולם שלמה שמתמודדת עם ההיבטים הפסיכו-פיזיים של הרעש הפנימי. בעידן הרעשני של האינטרנט, הקפיטליזם והקונסומריזם, התובנות הזן-בודהיסטיות תקפות יותר מאי פעם ונחוצות יותר מתמיד. גם הטכניקות שהזן מציע יעילות יותר מכל פרקטיקה אחרת שמבקשת להתמודד עם הרעש ועם התקלות והמחלות שהוא מחולל בגוף ובנפש, אותן סוקר המאמר המעניין של בורק. זו בדיוק הסיבה לפופולריות העצומה של חוגי יוגה ומדיטציה בחברות היפר-קפיטליסטיות בעשורים האחרונים. אנשים נוהרים לחוגים האלה כי הם מוצאים שם שקט לשעה קלה בעולם שבו הרעש מתקיף אותם מבחוץ ומבפנים. המטרה האולטימטיבית של הטכניקות המדיטטיביות (ויוגה היא אחת מהן) היא להשקיט ואף להשתיק את תנודות התודעה לפרק זמן מוגבל. המטרה הזאת אומנם מחייבת תרגול, אבל היא פשוטה להבנה כי היא עונה על הצורך הבסיסי של כל בן אנוש: להפחית את הסבל. וזו אכן מטרתו האולטימטיבית של הבודהיזם, שבניגוד לשלוש הדתות המערביות (יהדות, אסלאם ונצרות), לא עסוק בשיפוט אובססיבי של הזולת, אלא בניסיון להפחית את הסבל באמצעות השתקת הרעש ואורח חיים מתון.

16
אבי גולדברג

לצערי שוב פסיכולוגיה להמונים עטופה בכותרת "רעשים פנימיים"
אין בין רעש הפיזי של הדולפינים המטאפורה בראשית המאמר /כתבה, לבין לקט אקראי של אבחנות על מצבו הרגשי,פסיכולוגי של האדם.
חבל שהמחבר לא התמקד ובחר להסביר לנו ביריעה רחבה מה שכבר מוכר וידוע לכל מי שטורח להכנס לאתר זה.

17
יפתח רייכר עתיר

שלום,
אני מקווה שאני לא אחרון המגיבים למאמר המעניין שלמרות אורכו לא מצליח לתמצת את הספר 'רעש' מאת המחבר (מומלץ).

אם יותר לי, אומר לאבי גולדברג (המגיב מ 31.5) שאין מדובר בפסיכולוגיה להמונים על ידי רידוד הנושא אלא ההישג הוא דווקא ההנגשה של הנושא הסבוך של רעש, גורמיו והדרכים לצמצמו, לכל המתעניינים (לצערנו, קוראי אלכסון אינם 'המונים'). פתיחת המאמר בסיפור הדולפינים היא גרוי נעים (לא רעש) כדי להמשיך לקרוא.

קראתי את תגובות הקוראים ושמתי לב לנושא שנשאר בצל, ולכן אני רוצה לשים דגש על החלק העוסק בסטטיסטיקה. ההסבר הבהיר על הסתברותם של המופעים הוא בכלל לא טרויאלי ולמרות שאני לא מסוגל להפנים אותו, עצם הידיעה שעלי להתמודד עם הנושא, מסייעת לי. היה טוב אילו רק יכולנו, באמצעות הבנה סטטיסטית להתעלם מחלק מהסיכונים בחיינו בזכות ההסתברות הנמוכה להתממשותם. אולי כדאי ללמוד אותה בבתי הספר בשלב מוקדם יותר ולהתמיד בעיסוק בה.

שמחתי לקרוא את תגובתו של אבי רובין (זן בודהיזים) שהאירה את הנושא מזווית שאינה יהודית מערבית ולעומת זאת אני מודה שהסיפור התלמודי בלבל אותי וגם לא הבנתי את תגובתה של רחל מראני ואשמח לקרוא מאמר משלה שירחיב בנושא.

יישר כוח על העניין שעוררת. יש גם רעשים חיוביים. הבה נקרא להם גירויי חשיבה.

19
אמיר שור

לעניין של הגדרת "רעש":
מהמאמר לא ברור מה הוא רעש, ובעיקר לא ברור מה הוא "לא רעש".
אתן הגדרות לשניהם שנראות לי רלוונטיות , ותחילה ל-"לא רעש".
ראשית, "לא רעש" איננו שקט ואיפוס המחשבה או התודעה, "לא רעש" הינו "מעורר ענין" , דבר שאדם עוסק בו מתוך כונה ורצון לעסוק בו.
לדוגמה , מי שענינו בפרסומת , יענינו אותו הפרסומות בטלביזיה, ואילו התוכן ביניהן יהווה עבורו רעש ומטרד . או אדם שעוסק בחקר נמלים, הדבורים יהוו עבורו רעש, וכן אדם העוסק בתיקון צינורות המחשבות האובססיביות בדבר תיקון ברזים , יהוו עבורו רעש.
ועכשיו להגדרת "רעש"
רעש הוא כל דבר שאינני מעונין בו אך תופס את תשומת לבי. דבר חיצוני או פנימי.
לדוגמה
, מכונית הגלידה הרעשנית תהווה רעש לטבעונים , ואילו עבור אוהבי המתוק הקר הזה, היא תהווה עניין רב.
מכיוון שרב מחשבותינו הרגעיות אין לנו עניין בהן והן מהוות תיטרד, הרי מדיטציה משמידת המחשבות תהווה הקלה רבה לרב האנשים.
והארת אגב, רות קלדרון עוסקת רבות בפרסומיה במשל המערה.

21
גלעד גרינבאום

לדעתי יעקב התכוון למחלות הנגרמת ע״י עקיצת חרק. למשל למחלת השינה (ריפנוזומיאזיס אפריקני) הנגרמת מפרוטיסט המועבר בעקיצת זבוב הצה-צה אין חיסון ידוע. אין זוהי מחלה נדירה - כחצי מיליון חולים בשנה, מהם כ40 אלף אינם שורדים.