ומצד שני

לפני שנים רבות, חברתי ג׳ולי ואני ערכנו מסע, במכוניתי, למדינת מיין. אני נהגתי לאורך רוב הדרך, אבל לילה אחד היא הציעה לנהוג בדרכנו חזרה ממזללת לובסטרים, כדי שאוכל ליהנות מכוס בירה נוספת. הסכמתי בתודה, אבל כשהתבוננתי בה פונה בסיבובים החדים בהילוך רביעי, התחרטתי על כך. כשכבר לא יכולתי לשאת את זה, התעקשתי בכעס שהיא תוריד מהלך. כצפוי, אחרי שהיא עשתה זאת הרגשתי איום ונורא והתנצלתי. ג׳ולי חשב לרגע ואז אמרה: ״בתחילה הופתעתי מכך שהתעצבנת כל כך, אבל אז חשבתי איך הייתי אני מרגישה אילו בעלי היה נוהג במכונית שלי, והבנתי אותך לגמרי״.

ג׳ולי הצליחה לאמץ את נקודת המבט שלי, על ידי כך שהיא הזדהתה איתי. לרגע חשוב אחד, היא שמה את עצמה במציאות שלי וראתה את העולם מבעד לעיניי. היכולת הזו היא שאפשרה לג׳ולי להבין ולסלוח על שהפכתי לנהגת משנה זועמת.

כיום, אמפתיה ירדה מגדולתה, והמזלזלים בה עומדים בתור כדי לגלות את מגרעותיה האיומות וטוענים שהיא חשובה פחות להתפתחות המוסרית מכפי שחשבנו בעבר ושהיא גם מגבילה אותנו, מטה אותנו וממקדת את תשומת לבנו במעטים במקום ברבים

לפני זמן לא רב, כותבים וחוקרים הריעו למפגנים כאלה של אמפתיה. ספרים כמו The Empathic Civilization מאת ג׳רמי ריפקין (משנת 2009), Empathy and Moral Development מאת מרטין הופמן (משנת 2000) ו- The Age of Empathy: Nature’s Lessons for a Kinder Society מאת פרנס דה-ואל (משנת 2009) מילאו את מדפי הספרים שלנו ואת מחשבותינו. אבל כיום, אמפתיה ירדה מגדולתה, והמזלזלים בה עומדים בתור כדי לגלות את מגרעותיה האיומות. לא רק שהיא חשובה פחות להתפתחות המוסרית מכפי שחשבנו בעבר, טוען הפילוסוף ג׳סי פרינץ, אלא שהיא גם מגבילה אותנו, מטה אותנו וממקדת את תשומת לבנו במעטים במקום ברבים. על פי הפסיכולוג פול בלום, בספרו משנת 2016 Against Empathy, היא מזיקה – מבחינה מוסרית – יותר מכפי שהיא מועילה, ועל פי פריץ ברייטהאופט בספרו משנת 2019 The Dark Sides of Empathy היא אף עשויה לעודד אלימות. בזירה הפוליטית, הסנטר הרפובליקני לשעבר ג׳ף סשנס מחה על מינויה של סוניה סוטומיור כשופטת בית המשפט העליון האמריקני. סוטומיור הייתה המועמדת המועדפת על הנשיא דאג ברק אובמה בשל האמפתיה שלה, וההתנגדת נבעה מכך ש״אמפתיה כלפי צד אחד היא תמיד דעה קדומה נגד האחר״.

מי רוצה שופטת אמפתית? סוניה סוטומיור, שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב. תצלום: Commonwealth Club

השמרנים אינם היחידים שמשמיצים את האמפתיה. אחדים ממבקריה הנוקשים ביותר הם אקדמאים הידועים בליברליות שלהם, כמו פרינץ ובלום. עמדותיהם נעוצות כנראה באמונה כי בתחום המוסרי, עלינו לסמוך על היגיון אובייקטיבי ובלתי מוטה. אמפתיה, הם אומרים, עשויה להועיל בתחום הפרטי, שם היא עשויה לחזק ידידות או לעזור לנו להשלים עם מגרעות של בני זוג, אבל אין לה מקום של ממש בחיים הציבוריים.

אנחנו בעלי חיים אנושיים שבריריים ומוגבלים, שמפלסים לנו דרך בעולם מורכב ורב פנים. החושים שלנו מארגנים עבורנו את הסביבה על פי מה שאנו זקוקים לו כדי לשרוד ולשגשג בתוכה

הבעיה עם הביקורות הללו היא שהן מתעלמות מהאופן שבו התודעה האנושית פועלת. הן נסמכות על ההנחה הראשונית הבלתי מדוברת, אשר לפיה אמפתיה אינה משמשת אותנו כשאנחנו חושבים על עצמנו, על אחרים או על העולם שסביבנו באורח אובייקטיבי ולא מוטה. אבל דבר אינו רחוק מן האמת. אנחנו בעלי חיים אנושיים שבריריים ומוגבלים, שמפלסים לנו דרך בעולם מורכב ורב פנים. העובדה הזו לבדה מצביעה על כך שהתפישה הטרום-רפלקסיבית שלנו את המציאות אינה שיקוף – פגום או לא – של איזו אמת אובייקטיבית, אלא יותר תמונה מורכבת, המבוססת על מה שהאינטרסים שלנו דוחקים בנו לתפוש. החושים שלנו מארגנים עבורנו את הסביבה על פי מה שאנו זקוקים לו כדי לשרוד ולשגשג בתוכה.

במילים אחרות, אנחנו כבר מוטים. ובגלל שהאמפתיה מכריחה אותנו לאמץ נקודת מבט אחרת על העולם, אף אם היא מוטה, היא בעצם הופכת אותנו ליותר – ולא פחות – אובייקטיביים. כפי שטען פרידריך ניטשה, ״ידע״ קיים רק מנקודת מבט כלשהי, וככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיות מושפעים בעת תפישתנו את הדבר, כך אנו יכולים להשתמש ביותר עיניים, עיניים שונות, כדי לבחון את הדבר, וכך ״המושג״ שלנו את אותו דבר, ״האובייקטיביות״ שלנו, יהיו שלמים יותר.

את הרעיון שלפיו מה שבני האדם מבינים מעוצב על ידי סוג היצורים שאנו ניתן למצוא כבר אצל עמנואל קאנט ב״ביקורת התבונה הטהורה״ (משנת 1781). הוא טען שם כי אנחנו יכולים להכיר את העולם במידה שבה הוא נוצר במחשבותינו, על פי הסדר המסוים שהתודעה שלנו כופה על מה שהוא מכנה בשם ״שפע אינטואיציות גולמיות״. אין לנו ברירה אלא לחוות את העולם בזמן ובמרחב, אף שאין לנו כל סיבה הכרחית להניח שמבנים אלה קיימים מחוץ לתודעה שלנו. מה שנדמה לנו כי מובן מאליו שהוא יוצר חלק מרקמת העולם, כמו אובייקטים וסיבתיות, הוא בעצם דרכה של התודעה לארגן את זרם המידע שזורם מחושינו.

אנחנו רואים פתח כמאפשר לנו לנוע דרכו, אבנים כקליעים, סוסים כניתנים לרכיבה. דרך זו של הערכת אובייקטים בעולם אמנם עשויה להיות מנוגדת לטבעם המהותי של הדברים, אבל היא קשורה הדוקות לאופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בהם

אדמונד הוסרל אימץ את הרעיון של קאנט אבל דחה את המטען המטפיזי המתלווה אליו, ועודד פילוסופים לוותר על ניסיונות להבין כיצד אנחנו מכירים את העולם כשלעצמו. במקום זאת, עלינו להתמקד בעולם כפי שאנו חווים אותו, בתופעות. תלמידו של הוסרל, מרטין היידגר, ניסח רעיון דומה, אבל במקום להתמקד בתפישה ובהבנה, הוא התמקד בפעולה. הדרך העיקרית שלנו להתקיים בעולם, כך הוא טען, היא כמי שפועלים בתוכו ומשתמשים בו. הרפלקציה היא מחשבה בדיעבד. איננו הוגים ראשית ולאחר מכן פועלים, כפי שעיון חפוז בפילוסופיה המערבית יביא אותנו להניח. הסדר הוא הפוך. תפישת הדברים כ״מוכנים לשימוש״ בדרך כזו או אחרת היא חלק מרכזי באופן שבו היידגר ראה את החוויה האנושית. אנחנו רואים פתח כמאפשר לנו לנוע דרכו, אבנים כקליעים, סוסים כניתנים לרכיבה. דרך זו של הערכת אובייקטים בעולם אמנם עשויה להיות מנוגדת לטבעם המהותי של הדברים, אבל היא קשורה הדוקות לאופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בהם.

אנחנו יכולים להכיר את העולם כפי שהוא נוצר בהכרתנו: עמנואל קאנט, דיוקן (1768) מאת יוהן גוטליב בקר. תצלום: ויקיפדיה

אף שהיידגר הבין עד כמה חשובה הפעולה להבנה שלנו, היה זה מוריס מרלו-פונטי שהדגיש את החשיבות האמיתית של הגוף. העולם, כך הוא טען, הוא מרחב של אפשרויות, שנקבע בחלקו על ידי יכולת התנועה שלנו. כישורי התנועה של גופנו פותחים דרכים חדשות למעורבות עם מה שסביבנו, ולכן דרכים חדשות לחשוב על אודות כך. במקום מושגים או רעיונות, מה שמארגן את החוויות שלנו הוא ״המוכנוּת״ לפגוש ולקיים אינטראקציות עם אובייקטים, אנשים ועם הסביבה. המודעוּת שלנו מאופיינת יותר על ידי ״אני יכול״ מאשר על ידי ״אני חושב״. הפרידה הקיצונית הזו מצורות המחשבה המסורתיות על התודעה חזרה וזכתה לאחרונה לפופולריות בתחום מדעי התודעה, תחת כותרות כלליות כמו ״קוגניציה מגולמת בגוף״ ו״קוגניציה 4E״ (קיצור לרעיון שעל פי המחשבה מוטעמת, מגולמת, מופעלת ומורחבת – embodied, embedded, enacted, and extended).

אם אנחנו אכן תמיד תופשים את העולם ביחס לעצמנו, אז התחשבות בפרספקטיבות שונות הופכת לחיונית כדי שנוכל לתפוש את העולם, את עצמנו ואנשים אחרים

עם ההתמקדות בגופנו ובאפשרויות הפעולה שלו, מגיעה ההכרה שאנחנו מייצגים את העולם ביחס ליכולת הפעולה (agency) שלנו. כדי להושיט את היד אל הספל, למשל, אני צריכה להבין איפה הספל נמצא ביחס אלי, מה רוחב האחיזה שדרושה שלי ובאיזה עוצמה להדק את ידי סביב הספל כדי שהוא לא יישמט. איך אני עושה זאת? ובכן, מה שאני רואה מאורגן באופן כזה שהוא מאפשר לי לפעול עליו. זוהי ראייה בפרספקטיבה. אם כך הדבר – שאנחנו תמיד תופשים את העולם ביחס לעצמנו – אז התחשבות בפרספקטיבות שונות הופכת לחיונית כדי שנוכל לתפוש את העולם, את עצמנו ואנשים אחרים.

השערות פילוסופיות הן עניין מוגבל. למרבה המזל, ישנו שפע של תוצאות של מחקרים בתחום הפסיכולוגיה התומכות בהשערה הכרוכה בחשיבותה של הפרספקטיבה. במחקר שנערך על ידי חוקר הקוגניציה והפסיכולוג ברטרם מאל ועמיתיו, התברר כי כשאנחנו חושבים על עצמנו, מה שמושך את תשומת לבנו יותר מכל הן החוויות והתחושות המוכרות לנו. לעומת זאת, כשאנחנו חושבים על אנשים אחרים, אנו נוטים להתמקד בכוונות שלהם. אף כי ברור לנו לגמרי שלאחרים יש אמונות, ואלה הן לעתים מוזרות או הזויות, כמעט שאיננו חושבים כלל על האמונות שלנו – לפחות לא כאמונות. במקום זאת, אנחנו פועלים מתוך אשליה שאנחנו חווים את העולם ישירות כמות שהוא. בדומה לכך, קורי קזימאנו וג׳פרי גודווין גילו כי אנו נוטים לחשוב שאנשים אחרים מסוגלים לשנות את אמונותיהם אם רק ירצו, אבל משום שאנחנו מניחים שהתפישות שלנו מבוססות על ראיות מוצקות, לנו קשה הרבה יותר לעשות זאת.

א-סימטריות כאלו מסוג פועל או סוכן-צופה, כפי שהן מכונות, ניתן למצוא בכל רחבי הפסיכולוגיה החברתית. כשאנחנו חושבים על הדרישות שלנו, הצרכים הגופניים (מזון, מחסה, ביטחון) נראים לנו חשובים לא פחות מצרכינו הפסיכולוגיים (גירוי, כבוד מצד אחרים, היכולת להחליט בעצמנו). אולם, כשאנחנו חושבים על אנשים אחרים, בעיקר על אנשים במצוקה, אנחנו מדרגים את הצרכים הגופניים שלהם כחשובים יותר – כך גילו ג׳וליאנה שרדר וניקולאס אֶפלי. בדומה לכך, כשאנחנו חושבים על מה שמניע אותנו, אנחנו חושבים על השאיפות, העקרונות והאידיאלים שלנו – עם זאת, אנחנו נוטים לחשוב שאחרים מונעים יותר על ידי תגמולים חיצוניים כמו כסף, יוקרה ומוניטין. אנחנו בוחנים את פעולותינו במושגים של טיב הביצוע, בלי קשר להשגת המטרות שלנו, אבל את הפעולות של אחרים אנחנו בוחנים במונחים של ההשלכות הבינאישיות והמוסריות שלהן.

אנחנו יודעים שלאחרים יש חיים פנימיים עשירים בדיוק כמו שלנו, אבל החוויה המיידית שלנו היא של מבעי הגוף שלהם

האם הא-סימטריות הללו הן פשוט הטיות שנובעות מן האגוצנטריות הטבועה בנו? אולי. אבל ישנו ההסבר הפשוט והנדיב יותר הוא שהדבר נובע ממה שזמין לנו מיידית. האחרים נגישים לנו רק באמצעות מה שהם מבטאים באמצעות גופם, ואילו המחשבות, הרגשות והתחושות שלנו פשוט ישנן. אנחנו יודעים שלאחרים יש חיים פנימיים עשירים בדיוק כמו שלנו, אבל החוויה המיידית שלנו היא של מבעי הגוף שלהם.

אסימטריה, הטיות והבדלים בפרספקטיבה, מקרה מפורסם: טנזינג נורגיי מברך את שותפו לכיבוש פסגת האוורסט, אדמונד הילארי (1971), תצלום: Kete Horowhenua : Horowhenua Historical Society Inc, ויקיפדיה

א-סימטריות מופיעות גם באופן שבו אנחנו נזכרים ויזואלית בחוויות מן העבר. המחקר החלוצי של ג׳ורג׳יה ניגרו ואולריק נייסר מראה כי, אף שבדרך כלל אנחנו נזכרים באירוע מתוך הסצנה, פחות או יותר כפי שחווינו אותה, לעתים אנחנו נזכרים בסצנה שבה אנחנו רואים את עצמנו. רבים רואים את עצמם שוחים ממבט על, למשל. הסיבה לכך לא לגמרי ברורה. ליסה ליבי ועמיתיה מצאו רמז כשגילו שהתבוננות בעצמנו מנקודת מבט שונה מאפשרת לייצג היבטים שונים של אותה סיטואציה. כשאנחנו מייצגים את עצמנו בזיכרונות שלנו, אנחנו מתמקדים בגורמי ההקשר, כמו החשיבות הרבה של הפעולות והאירועים, הרקע הכללי והאופן שבו הפעולות שלנו נראות לאחרים. אבל כשאנחנו נזכרים באירוע מנקודת מבט שונה מזו שממנה חווינו אותו, הפרטים של הסביבה המיידית מיוצגים באורח ברור יותר, וכך גם התגובות הגופניות והרגשות שלנו, והמיקום והזמן של האירוע.

בכל הנוגע לעוולות שגרתיות כמו הפרת הבטחה או הסגרת סודות, העבריינים מייחסים למעשיהם חשיבות קטנה יותר, ואילו הקורבנות מייחסים להם חשיבות גדולה במיוחד

רבים מאיתנו מכירים באורח אינטימי את הא-סימטריה שעשויה להתעורר במחלוקת עם בני זוג וחברים. בעימות בינאישי, קל להבחין בהבדל הגדול באופן שבו הסיטואציה נבנית. הפסיכולוג החברתי רוי באומייסטר גילה (אולי כצפוי) שבכל הנוגע לעוולות שגרתיות כמו הפרת הבטחה או הסגרת סודות, העבריינים מייחסים למעשיהם חשיבות קטנה יותר, ואילו הקורבנות מייחסים להם חשיבות גדולה במיוחד. אבל הבדל מפתיע יותר הוא שהקורבנות אינם מסוגלים להבין את כוונות העבריינים, ומתארים אותן כ״לא קוהרנטיות, סותרות, אקראיות או חסרות היגיון״. העבריינים, לעומת זאת, נוטים לחשוב שהקורבן סייע לדחוף אותם למעשה, שהפעולה הייתה בעצם מוצדקת בהתחשב בנסיבות, או שפשוט לא הייתה להם ברירה. עובדה מפתיעה נוספת היא שמי שביצעו עוולות יומיומיות כאלה טוענים כי למעשיהם לא היו השלכות חמורות באמת – אף שקשה להאמין לכך, משום שהקורבנות נותרים כעוסים ונעלבים.

אם כך, המחקר הפסיכולוגי מראה כי האופן שבו אנחנו חושבים על עמדותיהם ומעשיהם של אחרים נבדל מן האופן שבו אנחנו חושבים על עמדותינו ומעשינו, והתאוריה הפילוסופית מסבירה מדוע. במילים פשוטות, מה שאנו מבינים נובע מהסיבה ומהאופן שבו אנחנו מנסים להבין. אנחנו תופשים ביחס לגופניות שלנו, ליכולת הפעולה שלנו, לסביבה שלנו ולצרכים והאינטרסים שלנו.

כדי להבין איך זה פועל, היזכרו בסיפור על חברתי ג׳ולי. כשהיא ראתה את הדברים מנקודת המבט שלי, היא לא רק דמיינה כיצד היא הייתה מרגישה במצבי, ואז הניחה שכך אני מרגישה. אילו הייתה עושה זאת, היא הייתה מדמיינת את עצמה נוהגת במכוניתי ממושב הנוסעת – זה עשוי היה להיות מעניין, אבל לא היה עוזר לה להבין אותי. במקום זאת, היא דמיינה מצב שבו היא גיבורת הסיפור. היא חשבה על בעלה נוהג במכונית שלה. זה לא היה מצבי, אבל הוא שכפל את שתי מערכות היחסים המרכזיות בסיטואציה הזו: שלה ושל המכונית שלי. בצורה כזו היא הצליחה להבין כמה חשובה הייתה עבורי הדרך שבה היא נהגה במכונית שלי.

ג׳ולי הניחה, במודע או שלא במודע, שכדי להבין למה אני כועסת, היא חייבת לחשוב על מה שקורה כאילו היא קשורה לסיטואציה באותו אופן כמוני. למה? כי דרך המחשבה העיקרית שלנו על העולם היא ביחס לעצמנו, והיא ניסתה להבין בדיוק את מה שחשוב לי

ג׳ולי הניחה, במודע או שלא במודע, שכדי להבין למה אני כועסת, היא חייבת לחשוב על מה שקורה כאילו היא קשורה לסיטואציה באותו אופן כמוני. למה? כי דרך המחשבה העיקרית שלנו על העולם היא ביחס לעצמנו, והיא ניסתה להבין בדיוק את מה שחשוב לי. בגלל הדמיון בינינו – למשל, לשתינו יש מכוניות, אנחנו נוהגות במכונית עם הילוכים ומניחות לאחרים לנהוג במכוניות שלנו – ג׳ולי הייתה מסוגלת להבין מה מייחד את נקודת המבט שלי באותה סיטואציה.

בספרו משנת 1943, ״היש והאין״, ז'אן-פול סארטר מבקש מאיתנו לדמיין שאנו מציצים בחור מנעול ומאזינים ליד הדלת. אולי אנחנו מאהבים קנאים. אולי אנחנו רק סקרנים בנוגע למה שמתרחש מעברה השני. בעודנו רכונים שם, אנחנו שקועים בניסיון להבין מה קורה בחדר. מבחינתנו, אנחנו רק מלקטים מידע. ואז אנחנו שומעים קול מן המסדרון. מישהו מתקרב! באותו רגע, אנחנו מבינים שאנחנו מציצים – אנחנו מבינים שאנחנו בעצם מציצנים.

ברגע שמישהו רואה אותנו מציצים, אנחנו יודעים אנחנו עושים, ואנחנו מבינים שאנחנו... מציצנים! תצלום: Judy and Ed

סארטר היה אומר שההכרה הזו היא תוצאה של נוכחות של תודעה אחרת. אני מעדיפה לומר שהשינוי נובע מהמחשבה איך אנו עלולים להיראות בעיני מי שמתקרב במסדרון, מחשבה השולפת אותנו מן האופן המשוקע בעצמנו והלא רפלקסיבי שבו אנחנו תופשים את מעשינו. אנחנו חושבים על עצמנו כאילו מתוך עיני האחר, וכך אנחנו מבינים בצורה מלאה יותר את מעשינו. אנחנו לוקחים על עצמנו את נקודת המבט של האחר – או ליתר דיוק, אנחנו מביטים בעצמנו כפי שאנו עשויים להביט באחר שעושה את מה שאנו עושים. הפכנו את הא-סימטריות סוכן-צופה שתיארתי קודם.

לכל פעולה יש לפחות שני צדדים: המציאות הפנימית של האדם הפועל, והמציאות החיצונית של מי שמושפעים מן הפעולה. אנחנו מעדיפים לחשוב על מעשינו מבפנים, במונחים של מה שהתכוונו להשיג באמצעותם

בדרך כלל, הניסיון לעמוד במקומו של אחר אמור להגביר את יכולתנו להבין אותו. אבל הוא גם עשוי לעזור לנו להבין את עצמנו. לכל פעולה יש לפחות שני צדדים: המציאות הפנימית של האדם הפועל, והמציאות החיצונית של מי שמושפעים מן הפעולה. אנחנו מעדיפים לחשוב על מעשינו מבפנים, במונחים של מה שהתכוונו להשיג באמצעותם. בדוגמה של סארטר, אני אוספת מידע חשוב על מה שהמאהב שלי עושה. אבל הפעולה הזו היא גם הצצה או ריגול, בין אם אני חושבת עליה כך או לא. ואדם אחר ייטה יותר לחשוב על מה שאני עושה במונחים אלה. סארטר אומר שאיננו יכולים להחליט בעצמנו מה אנחנו עושים. האופן שבו אחרים רואים אותנו משמש כמדריך למציאות של המצב. לנקודת המבט של האדם האחר יש סמכות. היא אינה משהו שניתן לבטל בקלות (אף שבנסיבות מסוימות, אנחנו בוודאי חייבים לעשות זאת). זו סיבה נוספת לכך שהאמפתיה חשובה: אנחנו זוכים למבט בהיר ומדויק יותר לא רק באחרים אלא גם בעצמנו.

באופן מופשט, קל להסכים שפרספקטיבות רבות טובות מפרספקטיבה אחת. אבל כיצד הדבר פועל במרחב הציבורי? אולי המבקרים צודקים, והאמפתיה מאפשרת לנו בסך הכול להבין קצת יותר טוב את עצמנו ואנשים ספורים נוספים?

אם אנחנו מנסים להכריע בין טענות של שני אנשים, דבר אינו דורש מאיתנו לגלות אמפתיה רק לצד אחד. הרי אנחנו יכולים לראות את הדברים מנקודות המבט של שניהם – לא בהכרח בו זמנית, אלא בזו אחר זו

הטענה של סשנס – שלפיה אמפתיה לצד אחד היא תמיד דעה קדומה כנגד צד אחר – חושפת בעיה בביקורת הנוכחית על האמפתיה. ראשית, אם אנחנו מנסים להכריע בין טענות של שני אנשים, דבר אינו דורש מאיתנו לגלות אמפתיה רק לצד אחד. הרי אנחנו יכולים לראות את הדברים מנקודות המבט של שניהם – לא בהכרח בו זמנית, אלא בזו אחר זו. שנית, תרבות המשפט סובלת מן ההנחה המפוקפקת למדי שבהיעדר אמפתיה, השופטים הם חסרי פניות ואובייקטיביים. אם זאת, ישנן ראיות ברורות לכך שזכרים לבנים זוכים ליחס טוב יותר ממערכת המשפט לעומת נשים או מי שאינם לבנים. סביר להניח שזה אינו מקרה. שופטים, אשר במדינות המערב רובם עדיין זכרים לבנים, מוטים לעבר חווית העולם מנקודת המבט של זכרים לבנים.

שיחק על הפרספקטיבה: "משפט שלמה" (1620), גספר דה קראייר. תצלום: ויקיפדיה

לעתים קרובות שופטים מתעקשים לומר שהם רק מחילים את החוק על עוּבדות, כאילו העובדות מונחות שם ומחכות שמישהו יאסוף אותן. אבל מרבית העיסוק המשפטי קשור בכוונות. והעובדות בנוגע לדברים כאלה הן עובדות מסדר אחר. אלה עובדות שיש להסיק. בלי לאמץ נקודת מבט של אדם אחר, ניתן להכיר רק דברים וודאיים בנוגע למעשיו של אדם – והאופן שבו שופטים רואים את הדברים הללו, משקף באופן חלקי את עמדתם שלהם. כדי לאזן את העובדה המוזרה והבלתי נמנעת הזו, השופטים צריכים לחשוב על הנאשמים בדרכים חדשות ולקחת בחשבון את צורת המחשבה שלהם על המקרה. אימוץ נכון של נקודת מבט מסייע להם לעשות זאת.

יצורים מודעים ובעלי חישה חיים ביחד וחולקים את משאביהם. משום כך חשוב כל כך שניקח בחשבון את נקודות המבט של כמה שיותר בני אדם – ויצורים – שהם בעלי עניין בסדר החברתי, החוקי והמוסרי

באחת הקריקטורות האהובות עלי, שהתפרסמה בניו יורקר, נראית אישה בחנות ספרים, השואלת את בעלי החנות: ״יש לכם ספרים על החוויה הגברית-הלבנה?״ זה מצחיק, כמובן, רק בגלל שרוב הספרים בכל חנות שהיא יתאימו לתיאור. המציאות הרחבה יותר היא שמערכת המשפט והמוסר שלנו משקפת את נקודת המבט של מיעוט מן האוכלוסייה, שמבחינה היסטורית אחז במרבית הכוח. ההתעקשות על היעדר משוא פנים מצד נקודת המבט הזו היא פשוט דרך נוספת להמשיך לאחוז באותו כוח.

העובדות בנוגע למה שצודק או מוטעה, טוב או רע, נגזרות מכוח ולא מעובדות מוצקות שהן חלק ממבנה היקום. אלה בסך הכול עובדות שנובעות כתוצאה מכך שיצורים מודעים ובעלי חישה חיים ביחד וחולקים את משאביהם. משום כך חשוב כל כך שניקח בחשבון את נקודות המבט של כמה שיותר בני אדם – ויצורים – שהם בעלי עניין בסדר החברתי, החוקי והמוסרי. יתכן שאי אפשר לעשות זאת באמצעות הדמיון בלבד, כפי שג׳ולי עשתה בדרכנו חזרה ממזללת הלובסטרים. במקרה הזה היותה חלק מהסיטואציה והיותנו דומות מאוד, היו מרכיבים מהותיים. אבל כדי לאמץ פרספקטיבות של אנשים ובעלי חיים אחרים, שונים מאיתנו מאוד, אנחנו חייבים ללמוד להאזין למה שיש להם לומר – ולהאזין מעמדתם שלהם, ולא משלנו.

היידי מייבום (Heidi Maibom) היא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של סינסינטי ומרצה בכירה באוניברסיטה של חבל הבאסקים, ILCLI. הספר The Routledge Handbook of Philosophy of Empathy בעריכתה ראה אור בשנת 2017. ספרה The Space Between יראה אור בספטמבר 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: רקדנית מתאפרת לקראת תהלוכה פולקלורית בלימה, פרו. תצלום: Fotoholica Press, אימג'בנק / גטי ישראל