ועכשיו, זריקות

1

באפריל 2020 הדביקה בַּרְבּ הֶרֶרָה (Herrera) הודעה חתומה על קיר חדרה באורלנדו, פלורידה, ממש מעל הכרית. "שימו לב פרמדיקים!" אמרה ההודעה. "בלי הנשמה! בלי צנרור!" היא שמעה שישנו עומס בבתי החולים ושהרופאים נאלצים להחליט את מי מחולי הקורונה הם ינסו ואת מי הם יזנחו. היא רצתה לחסוך מהם את ההחלטה.

הררה הייתה כמעט בת שישים ושקלה קרוב ל־180 קילוגרם. היא חולה בסוכרת סוג 2, מחלת כליות כרונית וסובלת מבעיות בריאות נוספות. בתחילת המגפה היא הניחה שהיא לא תשרוד. כשהיא שלחה את רשימת הסיסמאות שלה לילדיה, שגרים במדינות אחרות, הם החלו להניח אותו דבר. "הייתי במקום רע מאוד", היא אמרה לי. "באמת הייתי עלולה למות".

לאורך כל חייה התמודדה ברב עם ההשלכות הלא נעימות של החיים בתור אישה 'עצומה', כמו שהיא אומרת

עד לאחרונה, היא בקושי הצליחה ללכת – לא בלי להסתכן בשבר נוסף בכפות הרגליים. ההליכה מחדר לחדר בתוך הבית התישה אותה, והיא התקלחה רק פעם בשבועיים. לאורך כל חייה התמודדה ברב עם ההשלכות הלא נעימות של החיים בתור אישה "עצומה", כמו שהיא אומרת. אבל מה שהפחיד אותה באמת – ומה שהביך אותה, כי לאֵימה ולבושה יש נטייה להסתבך זו בזו – היו הרגעים שבהם החדר הקטן שלה, שרוחבו היה שלושה מטרים ואורכו לא הרבה יותר מזה, הפך ממקום מקלט למלכודת. מתישהו ב־2021 היא מעדה ונפלה בדרך לשירותים. שותפתה לדירה ובעלת הבית שלה – חברה מהתיכון – לא הייתה בבית כדי לעזור, ולכן ברב נאלצה להזעיק פרמדיקים. "ארבעה בחורים בקושי הצליחו להרים אותי," היא אמרה.

בהמשך אותה שנה היא חלתה בקורונה שממנה חששה כל כך, אבל זאת הייתה קורונה קלה יחסית. ובכל זאת, כשהחלימה, היא לא חזרה לעצמה: היא התקשתה לנשום, ומשהו היה לא תקין בלב שלה. בסופו של דבר, באפריל 2022 היא הגיעה לבית החולים, ושם בדקו אותה.

מדד מסת הגוף (BMI) הממוצע של אמריקנים הוא 30. ה־BMI של ברב היה 75. בדיקת רמת הסוכר בדם גילתה לרופאים שהסוכרת שלה משתוללת – רמת הסוכר בדמה העמידה אותה בסכנה לעיוורון או לשבץ. ובדיקת אק"ג אישרה שהלב שלה מחסיר פעימות, פשוטו כמשמעו. ד"ר שְראבַן אמבאטי (Ambati), מומחה לאלקטרופיזיולוגיה לבבית, בא לייעץ. הוא אמר שאפשר לטפל בתרופות בהפרעת קצב הלב שלה, אבל הוא גם אמר לעצמו לא לפסוח על נושא השמנת היתר החמורה שלה – בארבע עשרה שנות קריירה הוא נתקל בשני מטופלים בלבד במשקל של הררה. לפני שהלך, הוא ייעץ לה: הוא אמר לה שאם היא לא תרד במשקל, "ברב של חמש שנים קדימה לא תחבב אותך כל כך". היא אומרת שהוא שילב את הידיים ואמר: "אם לא תעשי שינוי בחיים שלך, את תמצאי את עצמך במחלקה סיעודית".

"וזהו זה. זהו זה", אמרה לי ברב. כשהיא דמיינה את עצמה מזדקנת בדיור מוגן סיעודי, "מוקפת בזקנים שמנים כמו לא-יודעת-מה, שיושבים שם ומחכים למות", היא נשבעה לעשות כל מה שאפשר כדי לשפר את מצבה הבריאותי. היא תעשה שינוי. בסופו של דבר, כמו מיליוני אמריקנים, היא תנסה את תרופת הפלא החדשה. שוב.

2

במובן מסוים, ברב מנסה מאז ומתמיד לעשות שינוי. כשהייתה בת עשר, רשמו לה אמפטמינים. בגיל 12 היא הלכה לשומרי משקל. בהמשך התנסתה בדיאטות נוזלים, וכמעט בכל סוג של דיאטת מוצקים. היא הייתה טבעונית ולא אכלה גלוטן, נמנעה משומן, קיצצה בפחמימות ונטשה את המזונות המעובדים. היא נטלה תרופות ששינו את הנוירוכימיה של גופה ועשתה ניתוח שהקטין מאוד את קיבתה. היא אכלה את הארוחות המוכנות של מותג ההרזיה Lean Cuisine. היא שחתה בבריכה באופן קבוע.

במסגרת כל הניסיונות האלה, היא הורידה המון קילוגרמים. מספר מדהים של קילוגרמים – יותר מרבע טונה במצטבר. אבל עד כה, לכל אחד מהניסים שהתחוללו בחייה היה מחיר סמוי: אנמיה, דיכאון בהשפעת תרופות, נזק ללב. ובכל פעם, בסופו של דבר, המשקל חזר

ובמסגרת כל הניסיונות האלה, היא הורידה המון קילוגרמים. מספר מדהים של קילוגרמים – יותר מרבע טונה במצטבר. אבל עד כה, לכל אחד מהניסים שהתחוללו בחייה היה מחיר סמוי: אנמיה, דיכאון בהשפעת תרופות, נזק ללב. ובכל פעם, בסופו של דבר, המשקל חזר. בסוף כל תהליך "מוצלח" היא תמיד הרגישה רע יותר.

לפי ההערכות, 189 מיליון בוגרים בארצות הברית סובלים מהשמנת יתר, ואין ספק שמיליונים, כמו הררה, רצים כבר עשרות שנים מפתרון לפתרון בלי להגיע לשום מקום. השיטות המקובלות – אלה שמתבססות על כוח הרצון ודורשות ממך לאכול פחות ולזוז יותר – כמעט אף פעם אינן מובילות לשינוי משמעותי או מתמשך. אפשר אף לומר שאמריקה עצמה סובלת מהיסטוריה ארוכה של ניסיונות כושלים לשנות את הרגליה בקנה מידה לאומי: דיאטה לא עקבית של טיפולים, מדיניות והתערבויות סוציאליות, שנובעים מכוונות טובות אך מובילים אותנו תמיד בחזרה לנקודת ההתחלה. הנחיות תזונתיות התפרסמו ונמחקו. כדורים הופיעו בשוק ואז ירדו מהמדפים. חוקים שוכתבו במטרה לשפר את הרגלי האכילה של האמריקנים ולמתן את צריכת הקלוריות שלהם – כדי שהחברה תהיה פחות "אוֹבֶּזוגנית" (מלשון Obese, כלומר מי שסובל מהשמנת יתר). צעדים ננקטו כדי להפחית את האפליה סביב משקל במקומות עבודה ובמערכת הבריאות. ואף על פי כן, שיעורי השמנת היתר ממשיכים לעלות ומגפת הסוכרת ממשיכה להחמיר.

הנס החדש ביותר, מבחינת הררה ומבחינת האומה כולה, הוא תרופות בהזרקה עצמית. בתחילת 2021, חברת התרופות הדנית "נובו נורדיסק"  פרסמה מחקר קליני המציג תוצאות מעולות לטיפול בסֶמַגְלוּטייד, הנמכר כעת בשמות המסחריים וויגובי ואוזמפיק. תומס ואדן (Wadden), פסיכולוג קליני וחוקר השמנת יתר מאוניברסיטת פנסילבניה, שחוקר טיפולי הרזיה כבר יותר מארבעים שנה (וקיבל מענקי מחקר ותשלומים מנובו נורדיסק), זוכר את הפעם הראשונה שהוא נחשף בה לממצאים האלה, בפגישה פנימית של החברה בשנה שלפני כן. "נשמטה לי הלסת", הוא אמר לי. "באמת שלא האמנתי למה שאני רואה". משתתפי המחקר שהזריקו לעצמם את התרופה, הורידו בממוצע קרוב ל־15 אחוז ממשקל גופם. שום תרופה לא השיגה תוצאה מרשימה כל כך במחקר מסדר גודל כזה. ואדן ידע מיד שזו תהיה "מהפכה מדהימה בטיפול בהשמנת יתר".

סמגלוטייד הוא אגוניסט לקולטן GLP-1. האגוניסטים האלה הם כימיקלים המופקים מארס של לטאות, שמחקים את פעולת הורמוני מערכת העיכול וככל הנראה משנים את חילוף החומרים והרגלי האכילה שלנו כל עוד אנחנו נוטלים אותם. גרסאות קודמות של התרופה שימשו לטיפול בסוכרת. ואז, ב־2022, תרופת GLP-1 חדשה של חברת "איליי לילי" – טירזפטייד, הנמכרת  בשמות המסחריים זֶפּבאוּנְד או מוּנְגָ'רוֹ – השיגה בניסוי קליני ירידה ממוצעת במשקל של 20 אחוז. תרופות נוספות רבות עוברות כעת בדהרה את שלבי הפיתוח: Sorvodutide, pemvidutide, retatrutide (האחרונה, retatrutide, מעוררות את ההתלהבות הרבה ביותר בקרב המומחים: ניסוי ראשוני מצביע על ירידה במשקל ממוצעת של 24 אחוז באחת מקבוצות המשתתפים).

ארבעים השנה האחרונות בהיסטוריה האמריקנית ממחישות מה מוטל על הכף עם התרופות האלה. הן גם מזכירות לנו שבשנות קיומה הראשונות של תרופה חדשה, אי אפשר לדעת אם הצלחתה תימשך

ארבעים השנה האחרונות בהיסטוריה האמריקנית ממחישות מה מוטל על הכף עם התרופות האלה. הן גם מזכירות לנו שבשנות קיומה הראשונות של תרופה חדשה, אי אפשר לדעת אם הצלחתה תימשך.

תרופות GLP-1 אינן עוזרות לכולם. תופעות הלוואי המרכזיות שלהן – בחילה, הקאות ושלשול – עלולות להיות חמורות מדי, ויש גם מטופלים שאינם יורדים במשקל כלל. ובל נשכח את כל האנשים שהיו רוצים להשתמש בתרופות האלה אך אינם יכולים לרכוש אותן: לעת עתה, רק 25 אחוז מחברות ביטוח הבריאות הפרטיות מציעות את הכיסוי הרלוונטי, ועלות הטיפול – כאלף דולר לחודש – מורידה אותו מהפרק מבחינתם של אמריקנים רבים מאוד.

אבל יש גם לחצים רבים להכניס את תרופות ה־GLP-1 לכיסוי בלי מוגבל ב"מדיקר" ולפתוח את מחירן למשא ומתן. בסופו של דבר יפוג תוקף הגנת הפטנט שלהן. כשזה יקרה, השימוש בתרופות אלה יתפשט כנראה בקצב מסחרר. התרופות כבר אושרו לשימוש לא רק אצל הסובלים מסוכרת או השמנת יתר, אלא אצל כל מי שה־BMI שלהם גבוה מ־27 וסובלים מבעיה רפואית נלווית, כמו לחץ דם גבוה או כולסטרול. לפי הקריטריונים האלה, יותר מ־140 מיליון אמריקנים בוגרים כבר זכאים לתרופה – ואם עלילת הסיפור הזה תהיה דומה לעלילותיהן של תרופות "גורמי סיכון" אחרות, כמו סטטינים ותרופות נגד יתר לחץ דם, אז סף הזכאות לשימוש ימשיך לרדת עם הזמן ויגיע בסופו של דבר גם למשקלים שאנחנו מגדירים "תקינים".

דעתכם על התרופות האלה תושפע בוודאי משני דברים: היחס שלכם לנושא השמנת היתר והגישה שלכם לנטילת סיכונים. תרופת ה־GLP-1 הראשונה שקיבלה את אישור מנהל התרופות והמזון, אקסנטייד, משמשת כתרופה לסוכרת כבר יותר מעשרים שנה. לא זוהו נזקים ארוכים טווח הנובעים מהשימוש בתרופה, אבל מצד שני, השפעותיה ארוכות הטווח של התרופה נחקרו בטווח של שבע שנים בלבד. כיום, בני נוער מזריקים לעצמם גרסאות חדשות של התרופות האלה, וייתכן שהם ימשיכו להזריק אותן פעם בשבוע במשך חמישים שנה ויותר. מי יודע מה יקרה במהלך הזמן הזה? האם ייתכן שהתרופות האלה ייגרמו נזקים מתמשכים או יאבדו מיעילותן?

אתינה פיליס טסימיקס (Philis-Tsimikas), אנדוקרינולוגית מעמותת Scripps Health מסן דייגו, שקיבלה מיצרניות התרופות נובו נורדיסק ואיליי לילי מימון למחקר בהיקף גדול, אומרת שלעת עתה, הנתונים נראים מצוין. "התרופות האלה ניתנו עד היום למאות אלפי אנשים בכל העולם", היא אמרה לי, ואף שיש מחקרים המצביעים על כך שתרופות GLP-1 עלולות לגרום לדלקת לבלב, או אפילו לגידולים, החששות האלה אינם מוכחים. התרופה אקסנדייט, למשל, מועילה למטופלים רבים כבר שנים רבות, ולא נראה שתופעות הלוואי שלה מחמירות. אבל אין לנו המון נתונים בנוגע לתרופות החדשות, אמרה פיליס-טסימיקס. "לכן כולנו שואלים את עצמנו, 'מה אם יצוץ משהו?'" אמנם עד כה לא התגלו בעיות חמורות, ובכל זאת, "את תוהה, ואת דואגת".

יכול להיות שתרופות GLP-1 אכן ייחשבו בסופו של דבר לפריצת דרך מדהימה בבריאות הציבור, בקנה המידה של המצאת החיסונים או פיתוח התברואה. וגם יכול להיות שהן ייעלמו מהשטח או שדרכן תסתיים בנחשול של תוצאות טרגיות בלתי צפויות. אבל לאור כל מה שעברנו, קשה לראות אילו אפשרויות נשארו לנו. כבר ארבעים שנה שאנחנו מנסים לבלום את התפשטות השמנת היתר ושאר התחלואים הנלווים לה, וכבר ארבעים שנה שאנחנו נכשלים. איננו יודעים איך לפתור את הבעיה הזאת. איננו מבינים אפילו מה בעצם גורם לה. והנה, שוב יש לנו פתרון חדש. כדאי מאוד שהוא יעבוד הפעם.

3

נס ההרזיה הראשון של הררה, ושל אמריקה כולה, התחולל ברגע של ייאוש עמוק. ב־1995, כשעבדה במרכז לידה, היא מעדה על מאזניים – "פסגת האירוניה", אמרה לי – ושברה את הקרסול. כשהיא התייצבה לניתוח גילתה ברב, שהייתה בת 34 ושקלה 150 קילו, שיש לה סוכרת סוג 2. היא אמרה לעצמה שזו הירושה שלה: סבא וסבתא שלה מצד אבא סבלו מהשמנת יתר ומסוכרת, וכך גם אביה, אחיה ושתי אחיותיה. גם אמהּ סבלה מהשמנת יתר. ועכשיו, על אף שנים רבות של ניסיון לשמור על הבריאות, המורשת של ברב הדביקה אותה.

הרופאים איימו על הררה: אם היא לא תמצא דרך לאכול במתינות, ייתכן שהיא לא תזכה לסיים את 1997 בחיים. ואז היא קיבלה עצה נוספת: נכון, ברב באמת צריכה לאכול טוב יותר ולהתעמל, אבל אולי גם כדאי לה לנסות שתי תרופות חדשות

הרופאים איימו על הררה (כדרכם של רופאים): אם היא לא תמצא דרך לאכול במתינות, ייתכן שהיא לא תזכה לסיים את 1997 בחיים. ואז היא קיבלה עצה נוספת: נכון, ברב באמת צריכה לאכול טוב יותר ולהתעמל, אבל אולי גם כדאי לה לנסות שתי תרופות חדשות, דֶקספֶנפלוּרמין ופֶנְטֶרמין, הידועות יחד כ"פן-פן" (fen-phen). התרופה דקספנפלורמין אושרה זמן קצר לפני כן על ידי מנהל המזון והתרופות, והמחקרים אמרו שאם נוטלים את שתיהן יחד פעמים מספר ביום, הן יעילות מאוד בהפחתת המשקל.

הטיפול הזה חולל שינוי בלתי נתפש בחייה של ברב. עד היום היא מתחילה לבכות כשהיא מדברת עליו. קודם לכן, היא ניסתה כל כך הרבה דיאטות והתקדמה כל כך לאט, אבל ברגע שהיא התחילה ליטול את התרופות, משהו קרה. הזמזום שליווה אותה ללא הרף מאז ילדותה – "איפה לאכול? איך אני מוצאת אוכל? מתי אפשר לאכול שוב?" – נעלם והביא לה שקט חדש ומשונה. "פן-פן כיבה את זה תוך יום אחד. זה פשוט נעלם", היא אמרה לי בקול חנוק. "התרופות ההן אמרו לי בעצם שאני לא משוגעת, שזה לא באשמתי".

ואדן, חוקר השמנת היתר, התחיל בזמנו לשמוע עדויות דומות ממטופליו, שסיפרו לו על השינוי המהותי במערכת היחסים שלהם עם אוכל. פתאום הם השתחררו מתאוות האכילה הבלתי פוסקת. ואדן ערך מחקר קטן של שנה עם רוברט ברקוביץ (Berkowitz), עמיתו מאוניברסיטת פנסילבניה, ובו הורידו המשתתפים, בממוצע, 14 אחוז ממשקלם. זו אותה רמת הצלחה שסמגלוטייד ישיג כמה עשרות שנים לאחר מכן. "בוב ואני היינו בעננים", אמר לי ואדן. "באמת אמרנו לעצמנו, 'ואו, יש לנו תרופה להשמנת יתר'".

מהפכת פן-פן התרחשה בנקודת מפנה – הן בתחום ההרזיה כולו והן בקריירה האישית של ואדן. במשך 15 שנה הוא עמד בחזית המחקר בתחום הטיפולים התזונתיים וניסה לבדוק כמה משקל יכול אדם להוריד באמצעות קיצוץ קפדני של קלוריות. אבל סוג זה של מחקרים תזונתיים – והתרבות התזונתית שהוא יצר – התרסקו באותם ימים. אמריקנים רבים היו שמנים מאי פעם, ולא זאת בלבד, אלא שהם ויתרו על הניסיון לרדת במשקל. לפי אחד הארגונים בתחום, מספר האנשים שעושים דיאטה הרזיה בארה"ב ירד ביותר מ־25 אחוז מ־1986 עד 1991.

"לעולם לא אעשה שוב דיאטה", הכריזה אופרה וינפרי בתוכנית הטלוויזיה שלה בסוף שנת 1990. זמן קצר לפני כן היא השיקה מותג של שייקים להרזיה בשם Optifast. אבל וינפרי איבדה בסופו של דבר את גזרתה הדקה, ותעשיית הדיאטות – תעשייה בהיקף של 33 מיליארד דולר  – ספגה ביקורת רבה על טענות מדעיות מפוברקות.

דחיית תרבות הדיאטות הפכה לאחד מסימני ההיכר של הפמיניזם. 'עוד ועוד נשים מצטרפות לתנועת ההתנגדות לדיאטות', דיווח ניו יורק טיימס ב־1992. 'הן מקימות קבוצות תמיכה ונמנעות מדיאטות באותה נחישות שבה הפסיקו המזכירות להכין קפה לבוסים שלהן לפני עשרים שנה...'

דחיית תרבות הדיאטות הפכה לאחד מסימני ההיכר של הפמיניזם. "עוד ועוד נשים מצטרפות לתנועת ההתנגדות לדיאטות", דיווח ניו יורק טיימס ב־1992. "הן מקימות קבוצות תמיכה ונמנעות מדיאטות באותה נחישות שבה הפסיקו המזכירות להכין קפה לבוסים שלהן לפני עשרים שנה. ויש גם נשים שניפצו את המאזניים שנחו אצלן באמבטיה באותה התלהבות שנשים שרפו בה חזיות בשנות השישים".

אותה כתבה בניו יורק טיימס כללה ציטוט של ואדן. הוא התריע שם כי השלכותיו של שינוי הגישה הזה עלולות להיות "מסוכנות". אבל גם תפישותיו של ואדן עצמו בנוגע לדיאטות השתנו באותם ימים. מחקריו הראו כי מטופלים מסוגלים להוריד עד חמישית ממשקל גופם באמצעות דיאטות מחמירות מאוד של 800 קלוריות ליום בלבד. אבל הוא גם מצא שקשה למטופלים לעמוד בדיאטה כזאת לאורך זמן אחרי סיום התוכנית הרשמית. וכעת ואדן וחוקרי השמנת יתר נוספים מסכימים ביניהם שהתערבויות התנהגותיות מובילות, בתרחיש האופטימי ביותר, לירידה ממוצעת מתמשכת של 5-10 אחוז מהמשקל בלבד.

סקרים לאומיים שנערכו ב־1994 הראו ששיעורי השמנת היתר בקרב מבוגרים [בארה״ב] זינקו ביותר מחמישים אחוז מאז 1980, ושיעור הילדים המוגדרים כבעלי משקל עודף עלה פי שניים.

ואז, בעיצומו של הבלבול והייאוש, התחוללה מהפכה מדעית. בדצמבר 1994 פרסם ניו יורק טיימס מאמר מערכת בנוגע לתגלית פורצת דרך: נמצא בסיס גנטי להשמנת יתר. חוקרים מאוניברסיטת רוקפלר חקרו מולקולה, שזכתה בהמשך לשם לֶפְּטין, המופרשת מתאי שומן, מגיעה למוח ומייצרת תחושת שובע. עכברי מעבדה עם מוטציות בגן הלפטין – גן שנמצא גם אצל בני אדם – אוכלים יתר על המידה עד שהם מגיעים לגודל של פי שלושה מעכברים אחרים. מאמר המערכת הסביר כי "הממצאים האלה טומנים בחובם את התקווה המלהיבה שהחוקרים יוכלו בסופו של דבר לפתח טיפול תרופתי שיעזור לאמריקנים בעלי משקל יתר להשיל ממשקלם קילוגרמים שאינם רצויים ואינם בריאים".

חוקרים טענו אז שטיפולים מבוססי לפטין להשמנת יתר כבר נמצאים בפיתוח, ושהם עשויים להיות זמינים לציבור תוך חמש או עשר שנים. ובינתיים, הטענה שהשמנת יתר היא מחלה ביוכימית שקשורה לתפקוד גנטי ולא להרגלים שליליים או להיעדר כוח רצון, עלתה בקנה אחד עם ההתרחקות של ארה"ב מהדיאטות. תקווה חדשה הפציעה: אולי זה יהיה הפתרון להשמנת היתר.

גם ואדן היה מוכן לשנות כיוון. "הבנתי שבעצם הגענו לתקרה עם דיאטות ופעילות גופנית", הוא אמר. הוא התחיל לבחון את הנושא התרופתי. למעשה, הוא כבר הספיק לערוך מחקר אחד בנושא ירידה במשקל באמצעותהתרופה  סֶרְטְרָלין, הידועה גם בשם זוֹלוֹפְט, וגילה שאין לתרופה הזו שום השפעה. ב־1995 הוא עבר להתמקד בפן-פן.

פן-פן לא הייתה בדיוק תרופה חדשה – כבר עשרות שנים שרופאים רשמו למטופליהם גרסאות שונות של שני רכיבי התרופה. אבל כשאלה ניטלו בנפרד, תופעות הלוואי שלהם היו קשות: פנפלורמין הפכה את המטופלים לישנוניים, ולעתים גרמה שלשולים. פנטרמין הייתה עלולה לגרום לעצבנות ולעצירות. בסוף שנות התשעים כבר התחילו רופאים לרשום את שתי התרופות ביחד, כדי שתופעות הלוואי שלהן יאזנו זו את זו. ואז נחתה על שולחנו של מִנהל המזון והתרופות האמריקני גרסה חדשה וטובה יותר של ה"פן" הראשון – לא פנפלורמין אלא דקספנפלורמין.

היו רגולטורים שחששו כי הגרסה המשופרת הזאת מסכנת את המטופלים בנזק מוחי. והיו הרבה סימנים לכך שפנפלורמין בכל צורותיה עלולה לגרום יתר לחץ דם ריאתי. אבל רופאים אמריקנים רשמו פנפלורמין באופן קבוע מאז 1973, והגרסה החדשה הזאת, דקספנפלורמין, הייתה זמינה בצרפת מאז 1985. המומחים התנחמו בהיסטוריה הזאת. הם ציינו, בלשון שמזכירה את המלל שעוטף כיום את סמגלוטייד ותרופות GLP-1 אחרות, שמיליונים כבר נוטלים את התרופה. "מאוד לא סביר שיש בתרופה רעילות משמעותית שלא זוהתה אחרי שנות שימוש ממושכות", יאמר בהמשך ג'יימס בילסטד (Bilstad) ממנהל המזון והתרופות בריאיון ל"טיים", במסגרת כתבת שער שכותרתה "גלולת הדיאטה הלוהטת החדשה". תומכיה של דקספנפלורמין אמרו שמניעתה מאמריקנים הסובלים מהשמנת יתר כמוה ככניעה למגפה קטלנית. ג'ודית סטרן (Stern), תזונאית ומומחית להשמנת יתר מאוניברסיטת UC Davis, הבהירה את חשיבות העניין במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "אם הרופאים האלה ימליצו נגד", היא אמרה לחברי ועדת מנהל המזון והתרופות, "צריך לירות בהם".

באפריל 1996 הכריעו הרופאים בעד התרופה: דקסלפנפלורמין אושרה – והפכה ללהיט מידי. מאות אלפי מרשמים חולקו מדי חודש. מרפאות  מפוקפקות – "התקשרו אלינו למספר 1-888-4FEN-FEN" – השלימו פערים בביקוש. אז, כמו היום, המומחים הביעו את חששם בנוגע לנושא הזמינות. אז, כמו היום, הם חששו שאנשים שאינם זקוקים לתרופה באמת נוהרים לקבל אותה. עד סוף השנה, המכירות של תרופות הפנפלורמין עברו את סף 300 מיליון הדולר. "מדובר כנראה בהשקה המהירה ביותר של תרופה חדשה בתולדות התעשייה", אמר אנליסט פיננסי לכתבים.

זאת לא הייתה סתם השקה של תרופה חדשה. זאת הייתה התעוררות תודעתית, הן לרופאים הן למטופלים. כעת היה אפשר לקבל טיפול במשקל עודף כפי שמקבלים טיפול לסוכרת או יתר לחץ דם – באמצעות תרופה שנוטלים למשך כל החיים

זאת לא הייתה סתם השקה של תרופה חדשה. זאת הייתה התעוררות תודעתית, הן לרופאים הן למטופלים. כעת היה אפשר לקבל טיפול במשקל עודף כפי שמקבלים טיפול לסוכרת או יתר לחץ דם – באמצעות תרופה שנוטלים למשך כל החיים. ב"טיים" הסבירו כי הפרדיגמה הזאת משקפת תמורה בתחום הרפואה. כתבת השער ההיא השתמשה בניסוח שדומה מאוד לטענות שאנו שומעים כיום לגבי אוזמפיק ודומותיה: התרופה "מבשרת שינוי תפישתי בנוגע להשמנת יתר – לא עוד כישלון של כוח הרצון, אלא מחלה כרונית".

הררה התחילה לקחת את פן-פן שבועיים אחרי האישור במנהל המזון והתרופות. "הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי נורמלית הייתה שבוע או שבועיים אחרי שהתחלתי לקחת את התרופות האלה", היא אמרה בהמשך. "לפני כן, החיים שלי היו גיהינום". היא התחילה לרדת במשקל, רמת הסוכר בדמה השתפרה, וחמש או שש פעמים בשבוע היא שחתה מאה בריכות. כמה חודשים אחר כך, כשהיא קראה בעיתון מקומי שמועצת הרפואה של פלורידה שוקלת להגביל את השימוש בפן-פן, היא הייתה נסערת כל כך עד שהיא שלחה מכתב למערכת. "אני מודה למפתחים של פן/פן שעזרו לי להציל את חיי", היא כתבה. "אני לא רוצה שהרגולציה על התרופות האלה תדיר אנשים כמוני".

4

הררה המשיכה ליטול את פן-פן במשך שנה שלמה, ובמשך שנה שלמה היא המשיכה לרדת במשקל. עד יולי 1997 היא כבר ירדה 50 קילו.

תומס ואדן ועמיתו השלימו בדיוק את השנה השנייה של מחקר הפן-פן שלהם. הנתונים הראו שהמטופלים מצליחים לשמר את הירידה המדהימה במשקלם כל עוד הם ממשיכים לקחת את התרופות. אבל לפני שוואדן הספיק לפרסם את התוצאות, הוא קיבל טלפון מסוזן ינובקסי (Yanovski), שהייתה אז מנהלת תוכנית במכונים הלאומיים לבריאות של ארה"ב, המכהנת שם כיום כאחת ממנהלות המשרד לחקר השמנת היתר. יש בעיה, אמרה לו ינובסקי.

מרפאת מאיו (Mayo Clinic) ממינסוטה הודיעה שיותר מעשרים נשים המשתמשות בפן-פן – כולל שש נשים שהיו, כמו ברב, בשנות השלושים לחייהן – לקו במחלות לב. אחדות מהן הזדקקו לניתוח, ועל שולחן הניתוחים גילו הרופאים שמסתמי הלב שלהן היו מכוסים בחומר סמיך. היה להם "גוון לבן בוהק", אמרו הרופאים, כזה שמעיד במובהק על מחלה. ינובסקי ביקשה שוואדן יבחן לעומק את הנשים במחקר שלו.

ואדן לא היה מודאג במיוחד, כי אף אחת ממשתתפות המחקר שלו לא דיווחה על תסמינים של מחלות לב. אבל בדיקות אולטרסאונד חשפו שלכמעט שליש מהן יש דליפות ממסתמי הלב. "התרופה להשמנת יתר" הייתה מקור לנזק בלב. "זאת הייתה מהלומה כבדה מאוד", הוא אמר לי. אחרי שבועות מספר, מנהל המזון והתרופות אישר את הבעיה באמצעות מדגם גדול יותר. ואדן אמר לעיתונאים שהוא חושש כי האסון הזה יעכב בשנים רבות את מחקר הטיפול התרופתי בהשמנת היתר.

החדשות הכניסו את ברב לפניקה. לא בנוגע ללב שלה: היא לא הרגישה שהתרופה גורמת לה בעיות, אלא רק פותרת אותן. אבל עכשיו לוקחים אותה ממנה. מה יהיה? היא כבר דיברה עם גופי תקשורת מקומיים על חייה החדשים הנהדרים, ועכשיו היא עשתה זאת גם בערוץ טלוויזיה כלל ארצי. ב־16 בספטמבר, יום אחד לאחר ששני סוגי הפנפלורמין ירדו מהמדפים, ברב הופיעה בתוכנית הבוקר CBS This Morning. היא הסבירה, כמו שהיא תסביר גם לי בסופו של דבר, שפן-פן סידרה לה את הראש. הייאוש ניכר בקולה.

ימים ספורים לאחר מכן, היא הייתה בלימוזינה בניו יורק בדרכה לתוכנית של מונטל ויליאמס (The Montel Williams Show). היא לבשה שמלה פרחונית חדשה. הכיתוב בטלוויזיה הציג אותה כ"ברברה: תמשיך לקחת את תרופת ההרזיה למרות החלטת מנהל המזון והתרופות". "אני יודעת שכבר אי אפשר להשיג אותה", אמרה לוויליאמס. "אני אשתמש במה שיש לי. ואיני יודעת מה אני אעשה אחר כך. זאת הבעיה – זה מפחיד אותי פחד מוות". לאחד האורחים האחרים, שטען כי אנשים הסובלים מהשמנת יתר צריכים בסך הכול לעשות דיאטה דלת פחמימות, היא הסבירה שלומר לאנשים לרדת במשקל "באופן טבעי" זה כמו "לבקש ממישהו עם בעיה בבלוטת התריס להפסיק לקחת את התרופה שלו".

"התראיינתי בכל המקומות הללו כדי לזעוק באוזני העולם שפן-פן שיפרה לי את החיים", אמרה לי ברב. ובכל זאת, כל האזהרות שהיא שמעה בחדשות ומהאורחים האחרים אצל מונטל ויליאמס, התחילו להשפיע עליה. כשהיא חזרה לאורלנדו היא ניגשה לרופא שלה, ליתר ביטחון. הבדיקות שלו הראו שאכן יש נזק במסתם המיטרלי שלה, ושפן-פן היא הגורם.

היא הפסיקה לקחת את פן-פן ועלתה במשקל במהירות. 'הקולות בראש חזרו והם היו פרועים מאי פעם, כאילו הם כועסים שהשתיקו אותם למשך כל כך הרבה זמן, ועכשיו הם יוציאו עליי את מה שהם חיכו במשך יותר משנה וחצי כדי לומר לי. לא הייתה לי ברירה אלא להקשיב. אז אכלתי. ואכלתי. ואכלתי'

חמישה חודשים אחר כך היא חזרה ל־CBS כדי לדבר על המקרה הטראגי שלה. המנחה הראה תמונות מבדיקת דופלר של זרימת הדם האחורית לתוך הלב שלה. היא הפסיקה לקחת את פן-פן ועלתה במשקל במהירות. "הקולות בראש חזרו והם היו פרועים מאי פעם", כתבה ברב בבלוג שלה. "כאילו הם כועסים שהשתיקו אותם למשך כל כך הרבה זמן, ועכשיו הם יוציאו עליי את מה שהם חיכו במשך יותר משנה וחצי כדי לומר לי. לא הייתה לי ברירה אלא להקשיב. אז אכלתי. ואכלתי. ואכלתי".

5

מאז היווסדה במרכז פלורידה לפני יותר מ־90 שנה, רשת הסופרמרקטים פּאבליקְס (Publix) מחזיקה בסניפיה "מאזני אדם" לשימוש חופשי. אלה מכשירי שקילה גדולים ומיושנים בצורת סוכרייה על מקל, עם מד משקל עגול למעלה ומשענות ידיים ממתכת. כשביקרתי את ברב בשכונת מגוריה באורלנדו בסתיו האחרון, היא אמרה לי שהיא נחושה ללכת להישקל באחד המכשירים האלה.

היא לא שכחה מה אמר לה אמבאטי, הקרדיולוג, כשהייתה בבית החולים באפריל 2022. היא צרכה פחות מלח והפסיקה להזמין אוכל באפליקציות. שני השינויים האלה לבדם עזרו לה לרדת כמעט 20 קילו. ואז היא התחילה לקחת טרוּליסיטי, השם המסחרי של תרופת GLP-1 בשם דּולגלוּטייד שמשמשת לטיפול בחולי סוכרת (ביטוח ה"מדיקייד" שלה כיסה את השימוש). במחקרים קליניים, המטופלים בדולגלוטייד נוטים לרדת כחמישה קילוגרם ממוצע בשנה. אצל ברב, התוצאות היו הרבה יותר דרמטיות. כשנפגשנו לראשונה פנים אל פנים, היא השתמשה בטרוליסיטי כבר 14 חודשים והורידה יותר משליש ממשקל גופה. "אני רחוקה מאוד מלהיות רזה, אבל לעומת 180 קילו, אני מרגישה כמו אצנית אולימפית", היא אמרה לי.

הגענו לסופרמרקט יחד עם אישה נוספת בגיל העמידה שבאה לשם כדי להישקל. "קדימה, את קודם, עלי!" אמרה לה ברב. המחוג הצביע על 105 קילו, וברב אמרה לה, "זה המשקל שאני חולמת עליו, כל הכבוד!" "אני חולמת על הרבה פחות", קיטרה האישה האחרת. ואז ברב נשקלה, והמחוג הצביע על 115 קילו. היא הייתה מרוצה מאוד. המחוג מסוגל להגיע עד 140 קילו. עצם העובדה שהמשקל שלה נכלל בלוח שעל הצג הייתה עבורה חוויה חדשה.

יש אנשים הסובלים מהשמנת יתר שמרגישים כאילו הם כלואים בתוך גוף של אדם אחר. הם אומרים שהצורה החיצונית שלהם אינה תואמת את הצורה הפנימית. אצל הררה, הירידה המהירה במשקל הביאה בלבול מטאפיזי מסוג אחר. כשהיא מביטה במראה, לפעמים היא רואה את הגוף שלה כפי שהיה לפני שנתיים

יש אנשים הסובלים מהשמנת יתר שמרגישים כאילו הם כלואים בתוך גוף של אדם אחר. הם אומרים שהצורה החיצונית שלהם אינה תואמת את הצורה הפנימית. אצל הררה, הירידה המהירה במשקל הביאה בלבול מטאפיזי מסוג אחר. כשהיא מביטה במראה, לפעמים היא רואה את הגוף שלה כפי שהיה לפני שנתיים. יש אתרים באינטרנט שמכנים את התופעה הזאת "תסמונת שומן פנטום", אבל ברב אינה אוהבת את המונח הזה. היא חושבת שצריך לקרוא לה "תסמונת אינטגרציה גופנית", כי היא נובעת מהנתק בין "זיכרון הגוף הגדול" שלך ל"גוף הקטן יותר בפועל".

היא חוותה את התופעה הזאת בעבר. אחרי שהיא גילתה שפן-פן גרמה לה נזק במסתם, ברב הצטרפה לתביעה ייצוגית נגד היצרנית של דקספנפלורמין, ובסופו של דבר היא קיבלה פיצוי לא קטן. ב־2001 היא השקיעה את הכסף הזה בנס ההרזיה השני שלה – ניתוח בריאטרי (קיצור קיבה). היא זוכרת את הטלטול שחשה בעקבות תוצאותיו של הניתוח. היא ירדה 45 קילו, ואחרי שנה היא ירדה כבר 85 קילו. היא יכלה פתאום לרכוב על אופניים, לעשות גלגלון. "זה היה מטורף לגמרי", היא אמרה לי. "לא הצלחתי לתפוש את גודל הגוף שלי". היא עדיין חששה שאם היא תתיישב על כיסאות הם יישברו. השערים המסתובבים בכניסה לרכבת עדיין בלבלו אותה. במהלך רוב חייה הבוגרים, היא נאלצה לעבור בהם כשגופה מופנה הצידה אם לא הצליחה למצוא שער שנפתח, ולכן היא המשיכה לנהוג כך. ואז יום אחד, בת הזוג שלה אמרה, "פשוט תעברי ישר", וזה מה שהיא עשתה.

ניתוחי הרזיה עוד לא היו מקובלים כל כך אז. לפי אחת ההערכות, ב־2001 התקיימו כ־60 אלף פרוצדורות כאלה. תשוו את זה למיליוני אמריקנים שנטלו פן-פן שנים ספורות בלבד לפני כן. מנתחים בריאטרים ורופאים העוסקים בהשמנת יתר שואלים את עצמם מדוע נעשה שימוש מועט כל כך בטיפול הזה (גם כיום פחות מאחוז מן מהמטופלים העומדים בקריטריונים בוחרים לעבור את הניתוח). יש אנשים שנרתעים מן הסתם מאזמל המנתחים, שכן בניתוח הזה, כמו בכל ניתוח, יש סיכונים. ברור גם שרופאים רבים מעדיפים לא להמליץ עליו. אבל זה אינו כל הסיפור: אסון פן-פן של סוף שנות התשעים העיב על התחום. ירדה קרנו של "הטיפול" במשקל עודף, בין אם בכדור ובין אם בסכין. זה נתפש כמו משהו שלא חכם לעשות, משהו מיושן אפילו.

שני החברים פנו לעבוד בכיוונים שונים. ואדן חיפש דרכים לתקן את הכימיה הגופנית ופנה לכיוון התרופתי. בראונל הגיע למסקנה שהשמנת יתר היא תוצר של הסביבה התזונתית השלילית שלנו: הוא רצה לתקן את העולם שהכימיה הגופנית מגיבה אליו ולכן פנה לעסוק במדיניות

אבל המילניום החדש הביא עמו גישה חדשה בנוגע לעלייה בשיעורי השמנת היתר. את התמורה הזו הוביל קלי בראונל (Brownell), חברו הקרוב ועמיתו של תומס ואדן. בשנות השבעים הם ניגנו יחד בלהקת בלוגראס – ואדן בקונטרבס, בראונל בגיטרה – ואחר כך הם עבדו יחד באוניברסיטת פנסילבניה. אבל כשהתחום שלהם התפכח מהדיאטות דלות הפחמימות, פנו שני החברים בכיוונים שונים. ואדן חיפש דרכים לתקן את הכימיה הגופנית ופנה לכיוון התרופתי. בראונל הגיע למסקנה שהשמנת יתר היא תוצר של הסביבה התזונתית השלילית שלנו: הוא רצה לתקן את העולם שהכימיה הגופנית מגיבה אליו ולכן פנה לעסוק במדיניות.

בהשראת המהלכים המוצלחים לצמצום צריכת הטבק, בראונל הגיש בשנות התשעים שפע הצעות חוק חדשות שנועדו למזער את ההשלכות השליליות של תרבות הג'אנק פוד: מס על חטיפים שאינם מזינים; ענישה על טענות בריאותיות שקריות; רגולציה על המזון שנמכר לילדים בבתי הספר.בתחילה, הניסיונות האלה לא צברו תאוצה, כי המדינה הייתה בעיצומה של האובססיה לפן-פן, אבל הן הואצו מאוד בשנים שלאחר מכן, על רקע טענות חדשות ומפחידות שהשמנת יתר פוגעת באופן עקיף בכל האמריקנים ולא רק באנשים הסובלים ממשקל עודף.

ב־2003, ראש שירותי בריאות הציבור בארה"ב הכריז שהשמנת יתר היא "טרור מבית, איום מוחשי לא פחות מנשק להשמדה המונית". חודשים מספר לאחר מכן, אריק פינקלסטין (Finkelstein), כלכלן שחוקר את המחירים החברתיים של השמנת היתר, פרסם ממצא שהיכה גלים ולפיו משקל עודף היה אחראי להוצאה של 79 מיליארד דולר מכספי בריאות ב־1998, שמחצית ממנה שולם על ידי מדיקר ומדיקייד (בשלב מאוחר יותר הוא יאמר שהנתון הזה כמעט הכפיל את עצמו תוך עשור). ב־2004 השתתף פינקלסטין בפסגה שנערכה במרפאת מאיו בנושא השמנת יתר. בכנס ההוא הוצגו אינספור התערבויות חברתיות, כולל ציון ברור של קלוריות בקפיטריות במקומות עבודה ושיעורי התעמלות חובה בכל הגילים.

ב־2006, מועצת הבריאות של העיר ניו יורק החלה לדרוש שספירת הקלוריות תופיע בתפריטים של רשתות מסעדות רבות כדי שהלקוחות ידעו כמה קלוריות הם צורכים. העיר אף הטילה חרם על שומן טרנס

התיאוריה הסביבתית צברה תומכים, וגם פקידי בריאות הציבור לא התעלמו ממנה. ב־2006, לדוגמה, מועצת הבריאות של העיר ניו יורק החלה לדרוש שספירת הקלוריות תופיע בתפריטים של רשתות מסעדות רבות כדי שהלקוחות ידעו כמה קלוריות הם צורכים. העיר אף הטילה חרם על שומן טרנס.

עד מהרה אימץ הממשל הפדרלי חלק גדול מהעקרונות שבראונל עזר להפיץ. ברק אובמה הבטיח במהלך הקמפיין הנשיאותי שלו שאם אמריקה תצליח לבלום את מגמת השמנת היתר, מערכת מדיקר לבדה תחסוך "מיליארדי דולרים". הוא רמז בכך שהמאבק בשומן יעזור לרפורמת ביטוח הבריאות השאפתנית שלו לממן את עצמה. ברגע שהוא נכנס לבית הלבן, הממשל שלו ניסה להפעיל כל אמצעי מדיניות שעמד לרשותו. הוא ביצע תמורה משמעותית במתווה ארוחות הצהריים בבית הספר. מנהל המזון והתרופות עדכן את תוויות המזון כך שמספר הקלוריות יוצג בהן באופן ברור יותר והוסיף ציון של "תוספת סוכר". קצבאות המזון למשפחות מתחת לקו העוני הרחיבו את האפשרות לרכוש פירות וירקות. החוק לטיפול בר השגה (הידוע בשם "אובמה-קֶר") הביא את תיוג הקלוריות לרשתות המסעדות בכל ארה"ב ועודד את שילובן של תוכניות הרזיה בביטוחי הבריאות של מקומות העבודה.

מישל אובמה הייתה ממובילות המהלכים האלה. היא עבדה עם מומחי שיווק כדי לפתח דרכים לעודד ילדים לאכול טוב יותר, ונשבעה לחסל את "מדבריות המזון" – שכונות שאין בהן גישה נוחה למזון בריא וזול. היא העבירה מסרים בלתי נלאים לציבור, ובין היתר גם שתלה גינה אורגנית בבית הלבן וקידמה את קמפיין "בואו נזוז!" (Let’s Move!) הידוע שלה ברחבי המדינה. הגברת הראשונה ניהלה גם חזית נפרדת מול המגזר הפרטי במטרה לחולל שינוי אצל חברות המזון הגדולות. ב־2010 הסכימו ענקיות המשקאות להוסיף תוויות של קלוריות לקדמת הבקבוקים והפחיות שלהן. חברת פפסיקו התחייבה לבצע תוך עשור קיצוצים משמעותיים ברמות השומן, הנתרן ותוספות הסוכר בכל קו המוצרים שלה.

מחקרי תזונה מצאו שחצי מהאמריקנים שותים משקאות ממותקים מדי יום, ושצריכתם אחראית לשליש מתוספות הסוכר בתזונתם של אמריקנים בוגרים. מחקרים נוספים זיהו קשרים בין צריכת המשקאות הקלים לסיכון לחלות בסוכרת סוג 2 ובהשמנת יתר

המאמצים האלה התחלפו בסופו של דבר במלחמה כוללת על המשקאות הקלים. מחקרי תזונה מצאו שחצי מהאמריקנים שותים משקאות ממותקים מדי יום, ושצריכתם אחראית לשליש מתוספות הסוכר בתזונתם של אמריקנים בוגרים. מחקרים נוספים זיהו קשרים בין צריכת המשקאות הקלים לסיכון לחלות בסוכרת סוג 2 ובהשמנת יתר. זן חדש של מחקרים זיהה כי "קלוריות נוזליות" מסוכנות במיוחד לבריאות.

בראונל היה אחד הקולות הבולטים להשתת מס על משקאות קלים במטרה לצמצם את מכירותיהם, כפי שנעשה בסיגריות. חוקים מעטים בלבד אושרו, בין היתר כי תעשיית המשקאות עשתה כל שביכולתה כדי לבלום אותם, אבל המסר היסודי שלהם – שמשקאות קלים הם סוג של רעל, ממש כמו טבק – חלחל בציבור. בסן פרנסיסקו ובניו יורק, קמפיינים לבריאות הציבור הציגו בקבוקים של משקאות קלים שמתוכם נשפך מפל בוהק של שומן ודם. מישל אובמה הובילה מהלך שנועד להפוך את המים – כן, פשוט מים – למשהו ש"מגניב" לשתות אותו.

ההנדסה החברתית הזאת נחלה הצלחה. אט אט החל להשתנות אורח החיים המצער של האמריקנים. מ־2001 עד 2018, צריכת תוספות הסוכר ירדה בערך בחמישים אחוז אצל ילדים, בני נוער ובוגרים צעירים. מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות האלפיים, שיעור השמנת היתר אצל ילדי אמריקנים עלה פי שלושה בערך, אבל אז, פתאום, הוא הפסיק לעלות. ואף על פי ששיעורי השמנת היתר אצל בוגרים עדיין עולים, העלייה היא איטית מבעבר. ייתכן כי הנטייה ארוכת השנים של האמריקנים לאכול מנות יותר ויותר גדולות, מתחילה להתמתן.

היה ברור שהמשקאות המסוכרים יהיו המטרה הקלה ביותר של הרגולציה הממשלתית, הלוא מדובר בעצם בממתקים בצורת נוזל. אבל התברר שקשה הרבה יותר לחולל שינוי עמוק בסביבה התזונתית שלנו. "השיטה שהשתמשו בה במאבק בטבק מתאימה במיוחד לנושא המשקאות הקלים, כי מבין המזונות, זאת המקבילה המובהקת ביותר לטבק", אמר לי דריוש מוזפריאן (Mozaffarian), קרדיולוג ומנהל מכון Food Is Medicine באוניברסיטת טאפטס. אבל הוא טוען שהשיטה הזאת אינה עוזרת להגדיל את צריכת הפירות והירקות. היא אינה עוזרת להגדיל את צריכת הקטניות. היא אינה עוזרת לאנשים לאכול עוד אגוזים או גרעינים או שמן זית.

מחקרים מעמיקים שנערכו בעשור האחרון מלמדים כי רבים מהתיקונים הסוציאליים של עידן אובמה לא הצליחו לשנות את התנהגותנו או לשפר את בריאותנו. תיוג הקלוריות בתפריטי המסעידות הוביל לכל היותר לירידה קלה בכמות האוכל שהסועדים אכלו. הוכח כי תוכניות לשיפור אורח החיים (Wellness) במקומות העבודה (שעדיין זמינות ב־80 אחוז מהחברות הגדולות) אינן מניבות שום תועלת מוחשית. ההוצאה על שירותי בריאות, באופן כללי, המשיכה לעלות.

כל המאמצים שלנו לתת מענה להשמנת היתר בחזית בריאות הציבור, נכשלו

ושיעורי השמנת היתר חזרו לטפס. כיום, 20 אחוז מהילדים האמריקנים סובלים מהשמנת יתר. למרות כל הדחיפות מכיוון הרגולציה ולמרות השינויים ההגיוניים באמות המידה התזונתיות, חברות המזון אינן מוגבלות יותר משהיו בשנות התשעים, אמר לי קלי בראונל. "יש משהו שהתעשייה יכלה לעשות אז והיא אינה לא יכולה לעשות כיום?" הוא שאל. "התשובה היא לא. ולכן התוצאות צפויות מאוד".

"כל המאמצים שלנו לתת מענה להשמנת היתר בחזית בריאות הציבור, נכשלו", אמר לי הכלכלן אריק פינקלסטין.

6

גם ניתוח מעקף הקיבה של הררה נחל הצלחה מוגבלת בלבד. "רוב האנשים מגיעים למשקל הנמוך ביותר שלהם כשנה לאחר הניתוח", אמרה לי גרטשן וייט (White), אפידמיולוגית מאוניברסיטת פיטסבורג. "זה נקרא 'נדיר' המשקל" (בהשאלה מהמונח האסטרונומי "נדיר", כלומר נקודת המשקל הנמוכה ביותר).

ברב הגיעה לנדיר המשקל שלה 14 חודשים אחרי הניתוח. היא זוכרת בדיוק מתי המגמה התחילה להתהפך. היא נכנסה לחנות כדי לקנות ג'ינס והבינה שמידה 38 עולה עליה. בשלב זה היא הורידה קרוב למאה קילו, וה־BMI שלה ירד ל־27, נמוך מהממוצע לנשים בגילה. הגוף שלה השתנה כל כך שזה הרתיע אותה. "היה כל כך מפחיד להיות כל כך קטנה", היא אמרה לי. "זאת לא הייתי אני. לא הייתה לי נוכחות". היא הייתה רגילה להרגיש שלא רואים אותה, אבל עכשיו, במצב החדש, היא הרגישה שהיא נעלמת באופן אחר. "זה נורא מוזר. כשאת ממש שמנה", היא אמרה. "אנשים מסתכלים עלייך, אבל גם מסתכלים דרכך. כאילו את בלתי נראית. אבל כשאת ממש קטנה, את גם בלתי נראית, כי את חלק מהעדר. את אחת מכולן".

בשלב הזה, היא התחילה לעלות שוב במשקל. הפתחים המובילים אל כיס הקיבה שלה – החלק של הקיבה שהניתוח לא עקף – נמתחו בחזרה לגודל הרגיל שלהם. והיא, מצדה, מצאה דרכים לעקוף את הניתוח, כלומר לאכול אוכל במנות קטנות יותר לאורך היום. זה לא היה מקרה חריג. ניתוחים בריאטרים מועילים מאוד לאנשים מסוימים ועבור אחרים הם כמעט חסרי תועלת. מחקרים ארוכי טווח מלמדים כי 30 אחוז מהאנשים שעוברים את ההליך שעברה הררה, מעלים בחזרה לפחות רבע מהמשקל שהם הורידו בעקבות הניתוח תוך שנתיים מרגע שהגיעו לנדיר המשקל שלהם. יותר ממחצית מהאנשים עולים בחזרה רבע מהמשקל שהם הורידו תוך חמש שנים.

אך אף שיתרונות הניתוח של ברב החלו להתפוגג במהירות, תופעות הלוואי שלו המשיכו ללוות אותה: עכשיו היה לה מחסור בברזל, סידן ובי־12 בגלל השינויים בקיבתה. היא בחנה את האפשרות לבצע עדכון של הניתוח – בעצם, לעבור אותו שוב – אבל הביטוח לא הסכים לממן זאת, והכסף שקיבלה מהפשרה בתביעת פן-פן כבר אזל. והקילוגרמים המשיכו לחזור.

כבר הרבה מאוד זמן שהמשקל של ברב מסבך את הקשר שלה עם הרפואה. היא גילתה שמערכת שירותי הבריאות אינה מצוידת – או אינה מוכנה – להעניק לה אפילו טיפול בסיסי

כבר הרבה מאוד זמן שהמשקל של ברב מסבך את הקשר שלה עם הרפואה. היא גילתה שמערכת שירותי הבריאות אינה מצוידת – או אינה מוכנה – להעניק לה אפילו טיפול בסיסי. היא זוכרת שב־1993, כשהגיעה לבית חולים, האחות התקשתה להלביש את השרוול של מד לחץ הדם על החלק העליון של זרועה. אחר כך היא ניסתה להדק אותו למקום עם סלוטייפ, אבל בכל פעם השרוול התנתק. "זה צובט את העור ומשאיר סימנים כחולים. זה ממש כואב", היא אמרה. אחר כך היא גילתה שאפשר למדוד לחץ דם גם אם כורכים את השרוול סביב האמה. אבל בפעם ההיא, היא פשוט בכתה.

"באותו רגע אמרתי לעצמי, 'זה פשוט דפוק. זה פשוט לא בסדר, שאני צריכה לשבת כאן ולבכות במיון כי למישהי אין מספיק כישורים כדי להתמודד עם הגוף שלי'". היא גילתה גם שכל חשש בריאותי שהיא פורשת בפני הרופאים עשוי להתפרש כהזמנה להעיר לה על הגודל שלה. "אם דפקתי את הבוהן בדלת או לא יודעת מה, פשוט אמרו לי 'תרדי במשקל'".

היא שמה לב, שבהמון מקרים לא היו בחדר ההמתנה כיסאות בלי משענות יד. היא הבינה שאם היא עוברת פרוצדורה כירורגית, היא צריכה לקנות לעצמה חלוק שמתאים לגודל שלה – או להסכים שיכסו אותה בסדין כי לאחיות אין בגד שמתאים לה. בתור להסרת נגע סרטני מהעור בגבהּ, אנשי הצוות הרפואי ניסו לגלגל אותה על הצד בזמן שהיא הייתה בהרדמה ובטעות הפילו אותה. כשהיא התעוררה, היא גילתה חתך בחזה וחבורות על הזרוע.

ברב התחילה להביע את הצרכים שלה בכעס ובישירות. היא נהגה לומר לפקידי הקבלה, "אתם צריכים למצוא לי כיסא אחר". לא מעט אנשים היו שותפים לזעמה. פעילים חברתיים מגנים כבר מזמן את היחס האכזרי שאנשים עם השמנת יתר סובלים ממנו: "האגודה הלאומית לקידום קבלת השמנים" קיימת, לדוגמה, בצורה כזו או אחרת, מאז 1969, והמועצה נגד אפליה על בסיס גודל ומשקל פועלת מאז 1991. אבל בתחילת שנות האלפיים, העקרונות של התנועה הזאת נכנסו גם לאקדמיה והתחילו לקנות להם אחיזה גם בציבור.

לפני שרבקה פּוּל (Puhl) הגיעה ב־1999 לאוניברסיטת ייל כדי לעבוד עם בראונל על הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה קלינית, היא לא הקדישה מחשבה רבה לאפליה על בסיס משקל. אבל בראונל קיבל מענק לחקור את הנושא, והוא הטיל עליה את המשימה. "אפשר לומר שהיא הקימה את התחום," אמר בראונל. בזמן שהוא התמקד בפיתויים האפלים של הסביבה התזונתית שלנו, פול חקרה אפליה על בסיס גודל וכיצד אפשר לטפל בה כבעיה בריאותית בפני עצמה. מאמצע שנות התשעים עד לאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, שיעור הבוגרים שאמרו שהם סבלו מאפליה בשל גובהם או משקלם עלה בשני שלישים והגיע ל־12 אחוז. פול וחוקרים נוספים הציגו ראיות לכך שהנזקים שאפליה כזאת גורמת אינם רק נפשיים, אלא שהם מחריפים את השמנת היתר. הם מצאו כי אפליה על בסיס משקל מקושרת לאכילת יתר ולסיכון לעלות במשקל לאורך זמן.

חוקרים מסוימים תקפו את מושג 'המשקל הבריא': הם טענו שלאיש אין צורך יסודי, מוסרי או רפואי, לחתור לגוף קטן יותר כמטרה בפני עצמה. הם דגלו בהתנגדות לאידיאולוגיית האנטי־שמנוּת, עם זרועות הרווח שלה בשירותי הבריאות ובעולם המסחרי

פול החליטה לקבל כמובן מאליו את ההנחה שמשקל יתר עלול לגרום למחלות. חוקרים אחרים תקפו את מושג "המשקל הבריא": הם טענו שלאיש אין צורך יסודי, מוסרי או רפואי, לחתור לגוף קטן יותר כמטרה בפני עצמה. הם דגלו בהתנגדות לאידיאולוגיית האנטי־שמנוּת, עם זרועות הרווח שלה בשירותי הבריאות ובעולם המסחרי. האגודה למגוון ובריאות בגודל קמה ב־2003. ובשנה שלאחר מכן חברו יחד עשרות חוקרים העובדים על סוגיות הקשורות למשקל וייסדו את תחום לימודי ההשמנה באקדמיה.

יש מומחים שהתחילו לשקול מחדש את העצות המקובלות בתחום המזון והתזונה. ב־UC Davis, פיזיולוג בשם לינדו בייקון (Bacon), שהצליח בעצמו להתגבר על הפרעת אכילה, חקר את השפעותיה של "אכילה אינטואיטיבית", גישה השואפת לעודד התנהגות בריאה ובת־קיימא בלי להתקבע על משקל או גודל גוף. המנטורית של בייקון בזמנו הייתה ג'ודית סטרן – החוקרת שטענה ב־1995 ש"צריך לירות" בכל אחד מאנשי מנהל המזון והתרופות שיצביעו נגד אישור הדקספנפלורמין. ב־2001 השלים בייקון, המזדהה כג'נדרקוויר, את הדוקטורט שלו וסיים גם לכתוב טיוטה לספר "בריאות בכל הגדלים" (Health of Every Size), ששאב השראה מתנועה רחבה יותר בעלת אותו שם בקרב אנשי שירותי הבריאות. בייקון התקשה למצוא הוצאה לאור. "יש לי ערימה של יותר ממאה דחיות", הוא אמר.

אבל משהו השתנה בשנים הבאות. ב־2007 קיבל בייקון תשובה חיובית והספר יצא לאור. "בריאות בכל הגדלים" הפך לספר מבוא בשביל דור של פעילים צעירים, ולמשך זמן מה השפיע רבות על האופן שבו אמריקנים מתייחסים להשמנת יתר.

ככל שהתרחבה תנועת המגוון בגודל, גם התאגידים אימצו – או ניכסו – את ערכיה. חברת "דאב" השיקה לפני שנים ספורות "קמפיין ליופי אמיתי", שכלל נשים במידות גדולות (מגזין השיווק Ad Age הגדיר אותו כקמפיין הטוב ביותר במאה ה־21). אנשים התחילו לדבר בגנות "שיימינג של שמנים". הרגישות המוגברת הזו החלה להתבטא גם בסקרים. ב־2010, פחות ממחצית מן האמריקנים הבוגרים חשבו שצריך לתת לאנשים עם השמנת יתר את אותן הגנות חוקיות מפני אפליה שבעלי מוגבלויות זוכים להן. ב־2015, השיעור הזה עלה לשלושת רבעי.

מבחינת בייקון, שני העשורים הראשונים של האלף הנוכחי היו תור זהב. "אנשים מצאו זה את זה והבינו שהם אינם לבד, ושהם יכולים להעביר ביקורת על התפישות שמלמדים אותם", אמר לי בייקון. "צעדנו בדרך מופלאה שחיזקה את תנועת 'בריאות בכל הגדלים' ועוררה מודעות רבה יותר לנושא הזה".

אבל תחושת האחדות הזאת לא החזיקה מעמד, והתנועה התחילה להתפצל. נשים שחורות הן האוכלוסייה בעלת שיעור השמנת היתר הגבוה ביותר, והן סובלות משיער לא פרופורציוני של בעיות רפואיות נלוות. אך לפי פטימה קודי סטנפורד (Cody Stanford), רופאה המתמחה בהשמנת יתר מבית הספר לרפואה של הרווארד, מטופלים שחורים עם השמנת יתר מקבלים טיפול רפואי באיכות נמוכה יותר ממטופלים לבנים. "אפילו אצל המבוטחים במדיקייד יש הבדלים בזמינות הטיפולים", היא אמרה לי. "אני חושבת שזה מובנה בתוך המערכת".

המערכת היא בדיוק מה שבייקון ותנועת "בריאות בכל הגדלים" שאפו לשנות. הבעיה, לשיטתם, אינה היעדר הגישה של שחורים לטיפול רפואי בתחום השמנת היתר, אלא שהמערכת שמה נשים שחורות "על כוונת" ההרזיה, כפי שטענו בייקון והסוציולוגית השחורה סברינה סטרינגס (Strings) במאמר מ־2020. החוקרים ראו בכך גזענות ממוסדת. אבל מתוך תנועת קבלת השמנים החלו להישמע הטענות כי הרוב המכריע של מנהיגי התנועה הוא לבן. "תזונאיות לבנות השתתפו בגניבת תנועת ה'בודי פוזיטיב' ובמונטיזציה שלה", כתבה מרקיסל מרסדס (Mercedes), פעילה שחורה ודוקטורנטית לבריאות הציבור, בספטמבר 2020. "ונשבר לי מזה".

המתיחות סביב זהותם של דוברי התנועה והנושאים שהם מדברים עליהם הגיעה לשיא. ב־2022, בעקבות טענות שבייקון ניצל את עמיתיו השחורים והתנשא עליהם, האגודה למגוון ובריאות בגודל הדיחה אותו משורותיה ואסרה עליו להשתתף באירועיה ("הם האשימו אותי שנעמדתי במרכז הבמה ולא נתתי את הכבוד הראוי לאנשים מקבוצות מודרות", אמר לי בייקון. "זה פשוט לא נכון").

אמנם, המחקר מאשש את הטענה שאפשר, באופן עקרוני, להיות שמנים וגם בריאים, אבל תמיד היה קשה לשכנע בזאת את הקהל הרחב. אף על פי שהאמריקנים לא אמרו שהם מקדשים את הרזון, הגישה המובלעת שלהם לנושא לא השתנתה באופן משמעותי

המריבות הפנימיות השתלטו על התנועה והתנופה שלה נבלמה. בסופו של דבר, היחס למשקל עודף בציבור הרחב השתנה אך במעט במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה־21. אמנם, המחקר מאשש את הטענה שאפשר, באופן עקרוני, להיות שמנים וגם בריאים, אבל תמיד היה קשה לשכנע בזאת את הקהל הרחב. אף על פי שהאמריקנים לא אמרו שהם מקדשים את הרזון, הגישה המובלעת שלהם לנושא לא השתנתה באופן משמעותי. מעבר לערים ספורות, כמו סן פרנסיסקו ומדיסון, ויסקונסין, בשום מקום לא נחקקו חוקים חדשים נגד אפליה על בסיס משקל (מאז 2007 העידה פול יותר מפעם אחת בעד חוק כזה במסצ'וסטס, אך לשווא). ושיעורי השמנת היתר המשיכו, כמו תמיד, לעלות.

לא זאת בלבד, אלא שהרזון חזר בינתיים לאופנה. באביב 2022 התפארה קים קרדשיאן – שקימוריה המעוגלים תמיד הטריפו את התקשורת והציבור – בדיאטת בזק שהיא עשתה לקראת נשף הגאלה של מוזיאון המטרופולין. אחרי שנה, הדוגמנית והמשפיענית פליסיטי הייוורד (Hayward) הזהירה את כתב העת "ווג ביזנס" ש"ייצוג המידות הגדולות הלך לכיוון לא טוב". במרץ השנה, הזמרת ליזו, שגאוותה בגופה הייתה תמיד חלק מרכזי מהפרסונה הציבורית שלה, אמרה לניו יורק טיימס שהיא מנסה לרדת במשקל. "קשה לי לומר שבכל בוקר אני קמה ואוהבת את הגוף שלי", היא אמרה.

תרופות GLP-1 השפיעו על נושא המשקל העודף בכל מיני דרכים משמעותיות, וייתכן שאחת מהם היא שחרור הלחץ הציבורי המודחק לרדת במשקל. לכן זה הזמן, יותר מאי פעם, לדון בדחף הזה ולבחון את מקורותיו והשלכותיו. אבל פול אמרה לי שאנחנו אפילו לא מצליחים להגיע להסכמה אילו מילים נחשבות פוגעניות. תחום הרפואה עדיין משתמש במונח Obesity (המתורגם במאמר זה כ"השמנת יתר") כדי לתאר מחלה הניתנת לאבחון. אבל פעילים רבים שונאים את המונח הזה – יש אפילו אנשים שמאייתים אותו עם כוכבית במקום האות e – ומבקשים לנכס לעצמם מחדש את המילה "שמן" על נגזרותיה. כולם מסכימים על העובדה המרכזית והחשובה ביותר: צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להפחית את הסטיגמה שדבקה בנושא המשקל. אלא שההסכמה הזאת לא בלמה את הוויכוחים.

7

כל מי שהיה כלוא בתוך השומן שלו ואז השתחרר, מבין עד כמה מדהים אותי שאני יכולה לצעוד בלי הליכון ולהגיע לסופר בלי קלנועית. לפני שנתיים לא יכולתי לעשות שום דבר, רק לחכות למוות. לא חשבתי שאשתחרר מכלא השומן שלי

זמן קצר לפני שנסעתי לאורלנדו באוקטובר, הררה ביקשה מהאנדוקרינולוג שלה לעבור מטרוליסיטי למונג'רו, כי היא שמעה שזאת תרופה יעילה יותר (וגם היא כלולה בביטוח של מדיקייד). שבועות ספורים לאחר מכן היא תיארה בבלוג שלה איך מרגיש מי שתקוע – פיזית – בתוך הגוף שלו. "כל מי שהיה כלוא בתוך השומן שלו ואז השתחרר, מבין עד כמה מדהים אותי שאני יכולה לצעוד בלי הליכון ולהגיע לסופר בלי קלנועית", היא כתבה. "לפני שנתיים לא יכולתי לעשות שום דבר, רק לחכות למוות. לא חשבתי שאשתחרר מכלא השומן שלי".

במהלך כל תקופת הנייחות ההיא, דיסני וורלד היה המקום שברב התגעגעה אליו יותר מכול. ברב היא מסוג האנשים שדברים רבים מהלכים עליה קסם – מדיטציה, פוליטיקה לסבית בשנות השמונים, להקת קווין – אבל מעל לכול, ליבה נתון לדיסני. יש לה קעקוע של טינקרבל על השוק, ושלישיית בלוני מיקי מאוס על הכתף. על הארנק שלה מתנוססת אורסולה הנבלת גדולת הגוף מבת הים הקטנה. "זה פשוט מקום שאפשר ללכת אליו ולקבל יחס מהמם", היא אמרה. "לא משנה מי אתה, לא משנה מאיזו מדינה, לא משנה באיזו שפה אתה מדבר. זה פשוט נהדר ומהמם".

אפשר לומר שהיא גדלה בדיסני וורלד: אמא שלה עבדה שם בשנות השבעים ולברב הייתה כניסה חינם לפארק, והיא אכן ניצלה את האפשרות הזאת לעתים קרובות כמעט מרגע שנפתח ובמשך עשרות שנים לאחר מכן. היא הייתה בפתיחה של הפארק של דיסני באפקוט ב־1982, שבועות ספורים לפני הלידה הראשונה שלה. אחר כך היא השתתפה בהפקת ספר על מסעדות לצמחונים בדיסני, ופרסמה טיפים על התניידות בפארקים השונים – ותפיסת המושבים הטובים ביותר במתקנים – גם לבעלי גוף הדומה בגודלו לזה של פּוּ, וגם למי שגודלם דומה לזה של בָּלוּ. היא גם עבדה בדיסני, בהתחלה כמדריכת סיורים וצלמת עצמאית, ואז במענה הטלפוני. "מדי פעם שאלו אותי משירות הלקוחות כדי שאנסה  מתקנים חדשים ואבדוק איך אנשים גדולים מסתדרים בהם", היא סיפרה לי.

אבל בזמן האחרון היא צפתה באירועים של הפארקים רק באינטרנט. בפעם האחרונה שהיא הלכה לשם, ב־2021, היא השתמשה בקלנועית. "אני חולמת ללכת שוב יום אחד בכוחות עצמי בדיסני וורלד״, היא כתבה בבלוג שלה. אז הזמנו מונית ונסענו לשם.

ברב התרגשה מאוד – וגם אני – כששוטטנו בלובי הרב קומתי של אתר הנופש "אנימל קינגדום לודג'", עם הרצפות המבריקות, התקרות המקושתות, הגשר התלוי ומסכת האיג'לה הצבעונית בסגנון בני האיגבו, שגובהה חמישה מטרים. ברב קנתה אוזני מיני מאוס בחנות המתנות וקשקשה קצת עם המוכרת. היא אמרה שעד לא מזמן היא הייתה צריכה לבקש ממני ללכת לקנות את האוזניים בשבילה כדי שלא תצטרך לתמרן על הקלנועית בתוך החנות. ירדנו במדרגות – "ירדנו במדרגות", קראה ברב בתדהמה – כדי לשבת לארוחת בוקר במסעדה בשם "בּוֹמָה". "ברוכים הבאים, ברוכות הבאות! שתהיה לכם בומה של ארוחה!" אמר המארח.

ברב שמחה כל כך לבקר שוב באתר, והיה לה המון מה לומר לי ולכולם. "אמא שלי עבדה כאן 42 שנה", היא הודיעה למלצרית שלנו. העובדה הזאת לבדה הזכירה לה עד כמה דיסני וורלד, והאנשים שעובדים בו, השתנו במהלך חייה. כשאמא שלה התחילה לעלות במשקל, סיפרה לי ברב, המנהל שלה דרש ממנה לעשות דיאטה. "בכלל לא ייצרו מדים מעל מידה 46", אמרה ברב. אבל האמריקנים הלכו וגדלו, ודיסני נאלצה לנטוש את המדיניות הזאת. "הם היו צריכים עובדים", היא אמרה והתבוננה בילדים ובהורים שניסו להידחס לתוך מושבים. לא כולם נראו גדולים מספיק בשבילם. לא היה קשה לדמיין את הסועדים בבומה עשרים שנה לפני כן, בימים שבהם המסעדה רק נפתחה ושיעור השמנת היתר אצל המבוגרים היה קטן במחצית מהשיעור הנוכחי.

"מה שמעניין הוא שאני מרגישה קטנה יותר מחלק גדול מהאנשים האלה", אמרה ברב. "אין לי מושג אם זה נכון, אבל ככה אני מרגישה. וזה הזוי".

הרבה דברים נראים הזויים כיום בעיני אנשים שעוסקים כבר שנים רבות בהשמנת יתר. תומס ואדן בן ה־71, שעבד בתחום יותר מארבעים שנה, עובד כיום במשרה חלקית בלבד ומקבל מטופלים רק פעמים מספר בשבוע. אבל הוא אמר שבגלל הופעתן של תרופות ה־GLP-1, הוא נשאר בעניינים שנים מספר יותר משתכנן. "זאת תקופה מלהיבה מכדי לנטוש בה את מחקר השמנת היתר".

שותפו לבלוגראס, קלי בראונל, הפסיק ביולי ללמד ולנהל. "אני חושב שלתרופות האלה יש תועלת רבה", אמר לי בראונל, אבל מיהר גם להזכיר את הנעלמים במשוואה: אם מחירן יהיה גבוה מדי, או אם הן יגרמו נזק או יאבדו מיעילותן בטווח הארוך. "והן גם עלולות להשכיח את השינויים היסודיים שצריך לבצע כדי לתת מענה לבעיה", הוא אמר. עכשיו שכולם לוקחים סמגלוטייד או טירזפטייד, האם חברות המשקאות – יריבותיו של בראונל כבר המון שנים – ירגישו שהוסר מעליהן עול? "אני מנחש שהתרופות האלה משמחות מאוד את תעשיית המזון", הוא אמר. הן ימצאו את הדרך להגיע אל הכיס של אנשים שלוקחים תרופות GLP-1, אולי עם מוצרים מוקטנים. ובינתיים יקטן הלחץ לשנות את המקומות שהן מוכרות בהם את מוצריהן ואת אופן מכירתם.

יש חוקרים שהצביעו על גידול בזמן המסכים, על הירידה בזמן השינה שלנו, על הכימיקלים במוצרים שאנחנו משתמשים בהם, ועל הכדורים שאנחנו נוטלים כדי לטפל בתחלואינו הרבים הנוספים. התרופות האלה ממחישות מצוין כמה מעט אנחנו מבינים בכל מה שקשור להשמנת יתר: אין לנו מושג. איננו יודעים למה הן באמת עובדות ולמה אנשים יורדים במשקל

מבחינת מוזפריאן, התזונאי והקרדיולוג מאוניברסיטת טאפאס, ההישגים בטיפול בהשמנת יתר הופכים את מגמת ההשמנה האמריקנית, שמשום מה נמשכת גם כיום, לעניין תמוה מאי פעם. אולי אפשר להאשים את המזונות ה"אולטרה־מעובדים", הוא אמר. אולי זאת בעיה שקשורה למיקרוביומים שלנו. ואולי מרגע שהשמנת היתר משתרשת באוכלוסייה, היא נוטה לשכפל את עצמה באינטראקציה בין האם לעובר. יש חוקרים שהצביעו על גידול בזמן המסכים, על הירידה בזמן השינה שלנו, על הכימיקלים במוצרים שאנחנו משתמשים בהם, ועל הכדורים שאנחנו נוטלים כדי לטפל בתחלואינו הרבים הנוספים. "התרופות האלה ממחישות מצוין כמה מעט אנחנו מבינים בכל מה שקשור להשמנת יתר", אמר לי מוזפריאן. "כל ההסברים שנותנים עכשיו להצלחה שלהן הם בסך הכול השערות שנשענות על מתאם מקרי, כי אין לנו מושג. איננו יודעים למה הן באמת עובדות ולמה אנשים יורדים במשקל".

התרופות החדשות – ו"ההבנה החדשה של השמנת היתר" שהן הביאו עמן לכאורה – עשויות לשנות את הגישה הרווחת בציבור כלפי משקל. אבל באיזה אופן? רבקה פול אמרה לי שכשאיגוד הרופאים האמריקני הכריז ב־2013 שהשמנת יתר היא מחלה, היו מי שחשבו "שאולי זה יצמצם את הסטיגמות, כי זה בעצם שם את הדגש על ההיבטים הבלתי נשלטים שגורמים להשמנת יתר". אחרים חשבו שהתוצאה תהיה הפוכה, כי איש אינו רוצה להיות נגוע בחולי. כבר עכשיו, מי שנוטלים את התרופות האלה סובלים מסטיגמה כפולה: בגלל המשקל ההתחלתי שלהם, ובגלל האופן שבו חליטו לרדת במשקל.

הררה עצמה מטיפה בהתלהבות לשימוש בתרופות ה־GLP-1, בדיוק כפי שהטיפה בהתלהבות בעבר לשימוש בפן-פן. יש לה בלוג בשם Health at Any cost המוקדש להתנסות שלה בתרופות GLP-1. כשסיימנו לאכול במסעדה בדיסני וורלד, ברב הציצה בטלפון וראתה הודיעה מבתה מייגן, שהתחילה להשתמש בטירזפטייד בערך חודשיים לפני ברב. "'ירדתי 16 קילו'", הקריאה ברב. "'חולצה מדיום. מכנסיים אקסטרה לארג', לפני כן הייתי 4X'... היא נראית כמו הילדה שהכרתי. כשהיא הייתה גדולה כל כך, היא נראתה אחרת".

בנובמבר התחיל גם טריסטן, בנה של ברב, ליטול טריזפטייד. היא מייחסת את הקשיים שלו ושל מייגן לגנים שלהם. בהמשך החודש, כשהיא ביקרה את מייגן בסן אנטוניו לחג ההודיה, היא שלחה לי תמונה של שלושתם יחד – "טריו של טריזפטידים".

היא תמיד חששה שנגזר על הילדים שלה לסבול מאותן מחלות כרוניות שרודפות אותה. לפני כן היא לא ידעה מה לעשות, רק אמרה להם "להמשיך להיות פעילים". עכשיו היא מקווה שהשרשרת נקטעה. "האם העתיד של צאצאיי מלא באור ובשמחה על כך שהם כבר אינם שמנים?" היא כתבה בבלוג שלה בסתיו.

לפני שחזרנו לביתה, חקרתי אותה על הפנטזיות שלה בנוגע לעתיד ילדיה ונכדיה: איך היא מצליחה לגייס כל כך הרבה אופטימיות אחרי כל הנסים הכוזבים שהיא חוותה? 'הטכנולוגיה הרבה יותר טובה עכשיו'. אם יצוצו בעיות, המדענים ימצאו להן פתרונות

האנרגיה של ברב הייתה עדיין מוגבלת, ובמהלך הביקור שלנו בדיסני וורלד, הא עדיין לא הרגישה שהיא מוכנה להרחיק לכת מעבר ל"לודג'". לפני שחזרנו לביתה, חקרתי אותה על הפנטזיות שלה בנוגע לעתיד ילדיה ונכדיה: איך היא מצליחה לגייס כל כך הרבה אופטימיות אחרי כל הנסים הכוזבים שהיא חוותה? היא לקחה פן-פן ונגרם לה נזק בלב. היא עברה ניתוח מעקף קיבה ונגרמה לה אנמיה. ואפילו לא דיברנו על הרומן הקצר שלה עם טוֹפּירמאט, תרופת הרזיה נוספת שהשקיטה את הקולות בראש שלה לזמן מה ב־2007 – עד שהיא גרמה לה דיכאון (טופירמאט היא "הפן-פן החודש והתברכתי שהיא נכנסה לחיי/ראשי/מוחי", הא כתבה אז בבלוג. עשר שנים אחר כך היא תישבע בכתב עבה: "בחיים לא אעשה שוב דיאטות או אקח תרופות הרזיה. בחיים").

אחרי כל האכזבות האלה, למה לא מנקר במוחה קול אחר, קול של דאגה לעתיד? ואם היא אינה דואגת לעצמה, אז מה לגבי מייגן או טריסטן, שרק נכנסו לעשור החמישי לחייהם? הרי אולי הם יצטרכו להמשיך לקחת את התרופות האלה עוד 40 שנה, או אפילו יותר. אבל ברב אמרה שהיא אינה מודאגת, ממש לא. "הטכנולוגיה הרבה יותר טובה עכשיו". אם יצוצו בעיות, המדענים ימצאו להן פתרונות.

אבל היא נשמעה הרבה יותר זהירה חודשים ספורים בלבד לפני כן, בפעם הראשונה שדיברנו בטלפון. "יש בי חלק שאומר שאני צריכה להיות מודאגת", היא אמרה לי אז. "אבל בעצם לא אכפת לי. הדבר היחיד שחשוב לי הוא ההווה, איך אני מרגישה היום". היא התכוננה אז לטוס לבקר את הנכדים שלה ב"לייבור דיי", אחרי שלא עלתה על מטוס כבר חמש עשרה שנה. "אני כל כך מתרגשת שאני בקושי מסוגלת להכיל את זה", היא אמרה. מאז היא ביקרה אותם כבר פעמיים, כולל בחג ההודיה. בביקור האחרון היא אפילו לא הייתה צריכה להזמין שני מושבים במטוס. היא גם חזרה שוב לדיסני וורלד אחרי שהיינו שם יחד. הפעם הייתה לה יותר אנרגיה. "כשיצאתי מה'ביץ' קלאב' והלכתי לאפקוט", היא כתבה בבלוג שלה, "הרגשתי כאילו אני עפה".

דניאל אנגבר (Engber) הוא עורך בכיר באטלנטיק

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": תומר בן אהרן

תמונה ראשית: לאכול אחרת? לקחת תרופות? מי אחראי על מגפת השמנת היתר? מה אפשר לעשות? תצלום: וטיק שרמה, Atlantic (כל הזכויות שמורות)