ושוב לעולם לא עוד

זוועות ממשיכות להתחולל ברחבי העולם. האם יתכן שההסבר טמון בנפש האדם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זה יותר מחמש שנים מתחוללת מלחמת אזרחים בסוריה. תחילה, באופן טבעי, התקשורת והקהל הישראלי היו עסוקים בעיקר בהשפעותיו האפשריות של המשבר בסוריה על ישראל ועל תושביה. נותחו גורמי איום וסיכון ונהלי תגובה צבאיים נכתבו ויושמו. בשלב מסוים נראה כי המשבר הסורי לא ישפיע בצורה ניכרת על אורחות החיים של רוב הציבור הישראלי (אולי למעט הכפרים הדרוזיים בגולן), והעיסוק בסוריה שכך בהדרגה. עם זאת, באופן הדרגתי, התחוורה והלכה העובדה שמלחמת האזרחים הזו, היא למעשה מערכת מורכבת של פשעי מלחמה. פשעים שכוונו בעיקר מול אזרחים סוריים, אשר חלק גדול מהם החל לברוח בזרם פליטים לאירופה ולמדינות האיזור.

מול נהרות הפליטים המתדפקים על דלתות אירופה, החלה התקשורת העולמית לעסוק בהשפעות הגלובליות של המצב בסוריה. שינוי פניה של אירופה, איומי טרור חדשים, דימויים חזותיים של תחנות הרכבת בהונגריה, של גבולות, סירות פליטים המגיעות לאיי יוון, גדרות ומחנות מעבר בתורכיה ובמדינות נוספות. ניתן לתפוש עיסוק זה כעיסוק בסוריה, אך למעשה נקודת המבט שלו ממוקדת אל מחוץ לסוריה עצמה.

הדפוס ההתנהגותי חוזר – טבח שיטתי במקום כלשהו בעולם, ומולו שתיקה ממוסדת של שאר העולםבלי לסקור את השתלשלות העניינים ההיסטורית והפוליטית של האירועים בסוריה, אני מבקש להתבונן בעיסוק העולמי במצב ובאופן בו נקודת המבט מוסטת כל העת החוצה מסוריה עצמה. לתופעה הזו יש דוגמאות רבות. למשל, כאשר רוסיה החלה להתערב באופן פעיל בנעשה בסוריה – העיסוק המרכזי בתקשורת היה באינטרס של פוטין ושל הממשל הרוסי, ופחות בהשפעה שיכולה להיות למעורבות כזו על העם הסורי. דוגמה נוספת היא העיסוק האובססיבי כמעט בשינוי פניה של אירופה בעקבות המשבר בסוריה, על חשבון עיסוק בשינוי פניה של סוריה, אשר הולכת ונעלמת, נשחקת ונהרסת כמדינה. העיסוק המרכזי אם כן הוא כל הזמן בהשפעות הגלובליות, בהשפעות הפוליטיות, באינטרסים של השחקנים הגדולים ובשינוי פני העולם. עיסוק זה הגיע לפרקים לרמות אבסורדיות, למשל בניתוח סיכויי ההישרדות של הרודן הסורי, בלי להתייחס לסיכויי ההישרדות של העם הסורי כולו.

עזאז, סוריה, מלחמת האזרחים, הרס

שני טנקים פגועים מול מסגד הרוס, עזאז, סוריה, 2012. תצלום: כריסטיאן טריברט

לצד זאת, ובהדרגה, החלו להופיע במדיה, בייחוד ברשתות החברתיות, תמונות של הנעשה לעם הסורי. דימויים אלה התרבו בעיקר סביב הקרב על חלבּ, העיר הגדולה ביותר בסוריה, וסביב המחיר שאותו משלמים תושבי חלבּ על קרב זה. תמונות של ילדים פצועים, שרופים, מתים, של אנשים היוצאים מן התופת, של מסרונים והודעות מהנצורים באיזורי המורדים. עיר מדממת, אומללה ומעונה לבלי די. נראה שאנחנו נחשפים בזמן אמת לאחד מן האסונות ההומניטריים הגדולים של זמננו, אסון הומניטרי מעשה ידי אדם. הוצאות להורג בתליה, ביריה, אלימות שרירותית, סדיזם, הרג לשם הרג – וכל זאת תחת עינה הבוחנת של הקהילה הבינלאומית ושל ארגון האומות המאוחדות. אותו ארגון שהוקם, רק לשם תזכורת, בשנת 1945, מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה כדי "להציל את הדורות הבאים מייסורי המלחמה", כפי שמכריז המשפט הראשון במגילת האו"ם.

קהילה גלובלית אשר נאחזת במחשבה על עצמה כחברה מוסרית, בעלת ערכים נעלים של הומניות, תתקשה מאד להתמודד עם גילויי אלימות כה עזים בתוכה

לא יתכן שאוזלת היד של הקהילה הבינלאומית, ובייחוד של ארגון האומות המאוחדות היא מקרית. מעבר לשיקולים המדיניים והתועלתניים, סביב המעורבות הרוסית למשל, אני משער שמצב זה נובע גם ממניעים פסיכולוגיים עמוקים. זו העת להדגיש שבמרכז מאמר זה נמצאות שתי התנהגויות אנושיות, קשורות אך נפרדות. האחת היא האלימות והאכזריות האנושית כפי שהיא מתבטאת בטבח בסוריה בכלל ובחלבּ בפרט. השניה היא שתיקת העולם. פעולה אקטיבית רצחנית, מול פסיביות רצחנית לא פחות. מאחר שמדובר בדפוס התנהגותי חוזר – טבח שיטתי במקום כלשהו בעולם, ומולו שתיקה ממוסדת של שאר העולם, קשה יהיה לטעון כי מדובר בתבנית מקרית. בוסניה, ארמניה, אוקראינה, קמבודיה, רואנדה, אושוויץ (רשימה חלקית, כמובן), גאיות הריגה מסיביים אשר מול כולם מכנה משותף אחד – שתיקה ופסיביות. מאחר שכאמור קשה לטעון למקריות, וקשה גם לשרטט קשר תוכני מהותי בין האירועים, נראה שיש לפנות לעולם הנפש כדי לקבל תשובה לשאלה. השאלה עליה אנסה לענות היא, איך ייתכן כי העולם, עולם שאחרי כל הרג המוני מבטיח שלא לשתוק עוד, פועל שוב ושוב, כמו בחזרה כפייתית, באותה הדרך. פסיביות המאפשרת הרג.

כדי להתחיל ולענות על שאלה זו, אעשה שימוש בגישה טיפולית השייכת לגל השלישי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בפסיכולוגיה ובתוך כך אשאל מושגים מעולם הפסיכולוגיה של הפרט, כדי להבין התנהגויות של קבוצות וחברות שלמות. הגל השלישי הוא קבוצה של תיאוריות טיפוליות, השמות במוקד ההתבוננות לאו דווקא את תכני החשיבה האנושית, אלא את התהליכים המניעים אותן, את האופן בו התודעה האנושית פועלת, ואת האופן בו השפה ומבנה השפה מצויים בשורש הסבל האנושי. אחת מגישות אלה, בה אתמקד, נקראת טיפול קבלה ומחויבות (ACT - Acceptance and Commitment Therapy).

גישה זו שמה לה למטרה להרחיב את הגמישות הפסיכולוגית של האדם. אדם גמיש יותר מבחינה פסיכולוגית יכול להתמודד בצורה אפקטיבית יותר עם אתגרי החיים וקשייהם, ולהצליח לחיות חיים משמעותיים ומלאים לצד הסבל והכאב הכרוך בהם. ההנחה היא כי תהליכים שונים (שישה במספר) מרכיבים גמישות זו, ומעורבים ביכולת שלנו לחוות את המציאות ולהתמודד עם גורמי סבל וכאב. החיים רצופי כאב, והאתגר של האדם הוא להצליח לפעול בהתאם לערכיו, מול הכאב ולצדו. במובן זה, ניתן לחשוב על הפסיביות, העדר התגובה והמעורבות הבינלאומית המינורית ביחס לנעשה בסוריה כמוּנעת מנוקשות פסיכולוגית.

התהליך הראשון המרכיב את הגמישות הפסיכולוגית, ואשר ממנו אתחיל את הניתוח, נקרא הדבקה קוגניטיבית (fusion) – זהו מצב שבו המחשבה, המילה, מקבלת מעמד של גירוי מציאותי. אני והמחשבה שלי הופכים אחד, כמו גופים דבוקים, מוצמדים. מתוך היצמדות זו, קשה לי לראות מעבר למחשבה, היא הופכת למציאות שלי, ומתוכה אני חי ופועל. אדם אשר נאחז למשל במשפט ''אני אפס'', ורואה אותו כמושג המאפיין ומתאר אותו, יתקשה מאד לפעול ולנוע קדימה במקומות הדורשים ממנו התמודדות עם אתגר וקושי. הוא עלול לוותר מראש, זאת בניגוד לאדם שאצלו מתעוררת המחשבה ''אני אפס'', אך הוא מצליח לראות אותה כמחשבה ומפנה את המשאבים שלו לפעולה ולהתמודדות עם הקושי והאתגר מולם הוא ניצב.

קל אולי להבין כיצד היצמדות למחשבות שליליות מגבילה ומצרה את צעדינו, אולם הדבר נכון גם לגבי מחשבות חיוביות. אדם שנאחז במחשבה ''אני אדם נפלא'', יתקשה להתמודד ולקבל בעצמו גם חלקים פחות ''נפלאים'' דוגמת תוקפנות או קנאה. כך, החוויה שלו הופכת חלקית ומוגבלת, וגם הוא מאופיין במידה לא מועטה של נוקשות. קהילה גלובלית אשר נאחזת במחשבה על עצמה כחברה מוסרית, בעלת מוסדות המבוססים על ערכים נעלים של הומניות (דוגמת עצרת האומות המאוחדות), תתקשה מאד להתמודד עם גילויי אלימות כה עזים בתוכה. היא מתקשה גם לקבל ולהתבונן בפסיביות שלה עצמה מול גילויים אלה. כך, באופן פרדוקסלי, כל עוד הקהילה העולמית נשארת "מוסרית", הסיכוי למעורבות בסוריה קטן והולך. במובן זה, כל עוד נמשיך לצקצק ולומר ''מה שנעשה שם זה פשוט נורא ואיום'' ולהזדעזע ברמה המוסרית ממה שקורה מעבר לגבול (קילומטרים ספורים מאתנו), הנוקשות שלנו רק תיגבר והסיכוי שלנו לפעול ירד.

Tuol Sleng, מוזיאון רצח העם בקמבודיה

מוזיאון Tuol Sleng לרצח העם בקמבודיה. תצלום: Le Fanciulle di Steph e Trish

ההזדעזעות המוסרית מעוורת אותנו, מצמיתה אותנו להלך מחשבה של מוסריות, אך כזו המנותקת מפעולה וממבט ישיר במציאות. גם כאן נראה כאילו קיים טקס חוזר, כפיית חזרה קולקטיבית, המתרחשת לאחר כל אירוע של טבח, הרג והשמדה המוניים. בכל פעם, אחרי תקופה ארוכה של שתיקה מאפשרת, דעת הקהל העולמית מוצפת בדימויים, בהלקאה עצמית, בהכרזות הזדהות, בהבטחות (המתבררות כריקות), כי שנית זה לא יקרה. שוב ושוב. כל זה כשכבר מאוחר מדי. דגלים מורדים לחצי התורן, התקשורת מזועזעת, מנהיגים מגנים, והציבור מרגיש נעלה, מוסרי, ומשוכנע שדברים כאלה יכולים לקרות בכל מקום חוץ מאשר כאן. אך בסופו של דבר, מה שמסיים את האלימות במקרים השונים היא מעורבות אקטיבית, מעשית של הקהילה הבינלאומית. לא הצהרות, לא  אֲמנוֹת, לא הסכמים ולא חוזים – כל אלה, כך התברר שוב ושוב, אינם שווים את הנייר עליהם נכתבו. מה שמביא תקופות שחורות לכדי סיום הוא מעורבות אקטיבית, פעולה צבאית, כניסה אל תוך לב המאפליה ונכונות להתמודד עם המחירים שפעולה כזו תגבה.

פעולות כגון אלה גובות מחירים שונים. מחיר אחד הוא מחיר בנפש, בעיקר של חיילים הנשלחים אל מעבר לגבולות ארצם. מחיר נוסף, לא פחות כבד  – הוא העדות לזוועה, החשיפה להרג ולרצח, לאכזריות האנושית, לרוע בצורתו הגולמית. זהו מפגש בלתי נסבל, המוליד די מהר תגובה נוספת של הרחקה. אחרי השואה למשל, הוקם ארגון האומות המאוחדות, שנועד להבטיח יכולת עולמית של תגובה ופעולה מאורגנת, אך הוא אולי גם הסיר את האחריות מהמדינה והעביר אותה אל גוף אמורפי, נטול סמכויות של ממש. עוד הובטח כי ''לא נשכח'' – הבטחה אשר מיושמת בדמות אנדרטאות, מוזיאונים, עדויות, וספרים העוסקים ומנציחים את השואה, זוועותיה וקורבנותיה. מפעלי הנצחה כאלה, בהיקפים שונים, מוקמים פעמים רבות אחרי אירועי טבח והרג בקנה מידה גדול. אפשר לדמיין כבר אולי את האנדרטה שתוקם יום אחד לחללי חלבּ, או אולי את סרטי הקולנוע אשר ינציחו את סבלם וגבורתם. אין ברצוני להמעיט בחשיבות מפעלי הנצחה אלה, אך ברצוני להתבונן במחיר שהם מגלמים בתוכם, בייחוד ברמת הנוקשות הפסיכולוגית ובחוסר התגובה ההולך וגובר לפשעי האנושות כנגד עצמה. מפעלי ההנצחה, מקבעים ומשרישים תפישה עצמית מוסרית וטהורה. היצמדות לתפישה כזו של עצמנו כשייכים למחנה הצודק, הטהור, המוסרי, אינה מאפשרת לנו לתפוש את המציאות לאשורה.

תהליך נוסף שבו עוסק טיפול קבלה ומחויבות וקשור קשר הדוק לאותה הדבקה קוגניטיבית, הוא תהליך העוסק בנכונות לקבל את מה שקורה לי כאן ועכשיו, גם אם מדובר בחוויות כואבות, לא נוחות ולא נעימות. הנפש הנוקשה, כך נניח, תתקשה לקבל אי נוחות וכאב כחלק מההוויה האנושית ותעשה כל שביכולתה בכדי להימנע מכך. כך, בצד השני של קבלה, נמצאת הימנעות מחוויה – אי נכונות לחוות את ההוויה האנושית באופן מלא, על הטוב והרע שבה. גם כאן ניתן למצוא קשר ישיר לנעשה בסוריה ולאופן בו אנו מעדיפים כחברה שלא להתבונן, או להסתכל לכיוון השני. קשה לנו לתפוש שאירועים כה אכזריים ולא אנושיים מתרחשים קילומטרים ספורים מאתנו. המבט על קטעי הוידאו, על תמונות הילדים הפצועים, הוא לא נעים במספר רבדים. האחד, בחשיפה לזוועות עצמן. השני, בחשיפה לכך שמעשים אלה נעשים בידי אנשים כמונו, רעיון שגם הוא בלתי נסבל. רובד שלישי, נעוץ ברעיון כי במבט על הנעשה שם, מומחשים לי, הצופה, אוזלת היד וחוסר האונים שלי. הפסיביות שלי ביושבי מול המסך והעדר הפעולה, עומדים בסתירה לרעיונות שאני דבק בהם, כגון ''אני אדם מוסרי'', ''אני חי בחברה מוסרית''. סתירה זו יוצרת מתח שאעדיף להימנע ממנו.

רואנדה, כנסייה, ילדים רוקדים

ילדים רוקדים בחצר כנסייה ברואנדה. תצלום: אדם כהן

אנשים מעדיפים להסיט את המבט, כדי לא לפגוש תחושות אלה. אירועים רבים מרכיבים את סדר היום בישראל, משמעותיים יותר או פחות, אך ניתן לומר בביטחון רב, כי הטבח בסוריה תופס מקום שולי יחסית להיקפו ויחסית לקרבתו הגיאוגרפית אלינו. אנחנו מרחיקים אותו מעלינו בטענות שונות, למשל בטענה כי מדובר במדינת אויב, וכך מחזקים מנגנונים של הימנעות מאותה חוויה פנימית לא נעימה ממנה אנחנו מנסים להתרחק. התרחקות זו והימנעות מחוויה, מחזקת את הנוקשות שלנו עוד ועוד ותורמת לאוזלת ידנו. ניתן להקשיב לטיעונים רבים נגד מעורבות ישראלית (או עולמית) בנעשה בסוריה דרך המושג של ההדבקה הקוגניטיבית וההימנעות מחוויה. לכל אלה מצטרפים תהליכים נוספים של נוקשות פסיכולוגית: קושי באימוץ נקודת מבט מתבוננת והעדר מגע עם הכאן ועכשיו, עם מה שנעשה ברגעים אלה. קושי זה מתעצם גם הוא בשל העיסוק הרב שלנו באירועי טבח ורצח עם היסטוריים, שבא פעמים רבות על חשבון התנהגות מוסרית בהווה. אנחנו תפוסים בעבר, בהיסטוריה, או לחילופין בחרדות לגבי העתיד (כיהודים, הרי בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו) – עד שאיננו מסוגלים להתבונן בהווה, ולהצליח להגיב להווה באופן אפקטיבי ויעיל.

אדם גמיש פסיכולוגית, מסוגל אם כן לקבל את אי הנוחות והכאב כחלק מהחיים, להתבונן במחשבות כמחשבות ולא להיתפס בהן כאילו היו המציאות, ולהיות מסוגל לשמור על עמדה מתבוננת ועל קשר עם מה שקורה בהווה, בכאן ועכשיו. אך כל אלה אינם מספיקים. כדי שהגמישות תבוא לידי מימוש יש צורך בפעולה.

בסוגיה זו עוסקים שני התהליכים הנוספים המרכיבים, לפי מודל הקבלה והמחויבות, את הגמישות הפסיכולוגית. התהליך הראשון הוא הבהרת ערכים – ככל שהערכים שלנו, הווה אומר מי ומה חשוב לנו בחיים, יהיו בהירים וברורים לנו יותר, כך מידת הגמישות שלנו תגדל. יש הרבה מה לומר על המשבר הערכי שאנחנו עוברים כחברה (הן בחברה הישראלית והן בחברה הגלובלית, אגב בחירתו של דונלד טראמפ, על מה שהוא מייצג, לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם המערבי), אך נראה כי משבר זה קשור בקשר הדוק לכך שהערכים שלנו אינם בהירים לנו דיים. גם הם אולי קפאו בזמן ואינם מצליחים להתאים את עצמם לעולם המשתנה סביבנו. כך הערכים שלנו איבדו מהמשמעות שלהם, הפכו אנכרוניסטיים, הפכו לאנדרטאות. בכדי לפעול ולהיות אנשים ערכיים, אנחנו זקוקים לעבור תהליך של הבהרת ערכים, תהליך שנעשה קשה יותר ויותר בחברה שהופכת להיות משוסעת ומפולגת יותר ויותר. במצב עניינים כגון זה, קשה מאד להגיע להסכמה על ערכי יסוד, וכך אנחנו הופכים לחברה ללא מצפן וללא חוש כיוון.

וסטרבורק, הולנד, מחנה ריכוז

אנדרטה במחנה הריכוז וסטרבורק, הולנד. תצלום: ברט קאופמן

אך גם אם ערכינו יובהרו, אין בכך די. הגמישות הפסיכולוגית נמדדת גם לפי התהליך השישי והאחרון, שנקרא פעולה מחויבת. טיפול קבלה ומחויבות שם דגש גם על היכולת של האדם לפעול לפי ערכיו, להוציא אותם אל הפועל. כלומר, כדי להיחשב גמישים פסיכולוגית, לא די שנהיה אנשים בעלי ערכים, אלא אנו זקוקים גם ליכולת להוציא ערכים אלה אל הפועל, להתנהג בהתאם להם, לפעול באופן מחויב לערכינו. פעולה מחויבת היא נכונות לפעול בעולם באופן המבוסס על ערכים, גם נוכח אי נוחות, כאב וקושי. פעולה מחויבת היא הדבר שהעולם וישראל שוב ושוב אינם מצליחים לעשות ביחס לסוריה וביחס למשברים הומניטריים אחרים מעשי ידי אדם. המנהיגים שלנו נותנים לכך סיבות רבות, אך נראה כי אם נתבונן בסיבות אלה נוכל להבחין ברמה גבוהה של הדבקה קוגניטיבית, ניתוק מהכאן ועכשיו ומוטיבציה חזקה להימנעות מחוויה. גם אנחנו כפרטים נותנים לעצמנו סיבות לפסיביות שלנו לעומת פשעי המשטר הסורי, וייתכן כי ניתן לבחון סיבות אלה כנגד אותם קריטריונים של נוקשות פסיכולוגית.

שוב ושוב עולה השאלה – איך ייתכן כי העולם שותק שוב? איך ייתכן כי סוריה בוערת, ילדים מתים ברחובותיה, והעולם כמנהגו נוהג? עולם שהבטיח חדשות לבקרים – לא עוד! יתרה מכך, אנו עם שעבר בעצמו רצח והרג שיטתיים, עם החי במדינה שהוקמה לאחר טבח זה וחרתה את מורשתו על דגלה, אך למרות זאת כמעט שאינה עושה דבר. אלה שאלות שאין להן תשובות רציונליות, אין להן מענה פוליטי, ואין שום דרך מוסרית לתרצן. הן מותירות לנו רק את השדה הנפשי כדי להסבירן. קהילה בינלאומית, תהיה ערכית ונעלה ככל שתהיה, אשר אינה מסוגלת להוציא אל הפועל את ערכיה הנעלים, היא קהילה נוקשה וקפואה. המילים היפות המצויות בבסיס האמנות הבינלאומיות, בבסיס ארגון האומות המאוחדות ובבסיס הצהרות המנהיגים והפוליטיקאים, הן חסרות ערך  כל עוד לא ניתן להוציא אותן אל הפועל. קשה לומר שהעולם שותק, כי הוא מדבר ללא הרף, במדיה וברשתות החברתיות, אך מילים שאינן מגובות במעשים הן מילים ריקות שאינן מגבירות את מרחב הפעולה כנגד פשעי המלחמה בסוריה, אלא להפך, מקטינות אותו ותורמות לנוקשות ולאי היכולת לפעול.

כדי שנוכל לחיות חיים משמעותיים ומלאים כחברה, עלינו להיות מחוברים לערכים שלנו, להיות מסוגלים להתבונן בכאב ובסבל ולהיות איתם במגע – ומתוך כך לצאת לפעולה מחויבת לערכים אלה. מבלי שנעשה זאת, לא נוכל לכנות את עצמנו חברה מוסרית, ולא נוכל להבטיח שזוועות דוגמת אושוויץ, בוסניה, קמבודיה וחלבּ לא יחזרו על עצמן שוב ושוב.

ליאור בירן הוא פסיכולוג קליני, עובד במרכז לבריאות הנפש "שלוותה" ומלמד במסגרת לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, אוניברסיטת תל אביב.

תמונה ראשית: מתוך "צלקות מספרות סיפורים", תצלום: ג'ון לוצ'יה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליאור בירן.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על ושוב לעולם לא עוד

01
צבי

וואוו.
אי זה יופי, ממש נופת צופים. מלאכת מחשבת של תאוריה מושלמת. לו רק היו תושבי המדינות מנאורות מאמצים את התאוריה הזו, אנשי חאלב היו יושבים בשקט ובשלווה ומעבירים את חייהם המושלמים ברוגע ובבריאות.

עוד הוכחה לתלישות האקדמאית.

אם האיש החזק בבית הלבן היה עומד במילה שלו, בהבטחה שלו, בהצהרות הרהוטות שלו. ומיד לאחר הטבח הראשון בעזרת נשק כימי נגד אזרחי סוריה היה מר אובמה מבצע את המינימום המתבקש מהצהרותיו כמה דם היה נחסך? כמה ילדים היו ממשיכים את חייהם?

אבל מה שווים חייהם של מאות אלפי אזרחים סורים - מול תאוריה ACT ככל כך מלומדת.

02
הרואה נכוחה

יש הסבר אלטרנטיבי לאי ההתערבות:
מנהיגים בעולם הנאור מבינים מה המחירים שישלמו במונחי חיי אדם וכסף במידה וינסו להטות את הכף לטובת אחד הצדדים.
אפילו מומחה מוביל לסוריה (Joshua Landis) סבור שיש לתת לתהליך העיצוב הלאומי למצות את עצמו לפני שיתחיל תהליך שיקום. מדינה שהוקמה על ידי שרטוט גבולות מלאכותיים, חווה תהליך של הגדרה מחדש על פי מאפיינים אתניים.

04
איתמר

חברים, אני מסכים אתכם לגבי המצב בסוריה. שם הוא בהחלט מסובך ביותר ורווי באינספור אינטרסים של מדינות. אולם פספסתם את הנקודה העיקרית: הניתוח הפסיכולוגי הנ"ל מתייחס לאזלת היד העולמית באסונות הומניטרים באופן כללי, בין אם זה מלחמה ובין אם זה רעב. הניתוח הפסיכולוגי הזה נותן הסבר מדוע העולם שותק ולא עושה מספיק בכל סוגי האסונות באופן כללי, למרות ההתייחסות הספציפית למצב בסוריה (שהיא אכן האסון ההומניטרי הגדול והדחוף ביותר כרגע).

05
רועי

אני חושב שהאמת בהקשר לסוגיית ההתעלמות היא מאוד פשוטה ואכן נובעת מהטבע האנושי.
האמפטיה האנושית מחולקת בין קבוצות באופן הבא בקירוב:

1. אמפטיה כלפי צאצאים - זו אמפטיה שמקורה בטבע האנושי והחייתי במובן הכי בסיסי. שתי מטרותיו הביולוגיות של האדם (נכון גם לחיות רבות) הן לשרוד ולהתרבות. לכן אמפטיה זו מוכתבת גנטית.

2. אמפטיה כלפי קרובים - קרי אמפטיה כלפי האנשים אותם אנחנו מכירים במשך זמן רב ובאופן אינטימי (חברים, אהבה רומנטית, משפחה מלבד צאצאים).

3. אמפטיה כלפי הקבוצה שלי - כלומר אמפטיה כלפי מי שאני מחשיב כשייך לקבוצה בה אני רואה עצמי כחבר (במקרה שלנו יכול להיות יהודי, ישראלי, ספרדי, אשכנזי וכד')

4. אמפטיה כלפי הקבוצה היותר מרוחקת שלי - וכאן אפשר להמשיך כמספר קבוצות השייכות שאני מאמין שיש לי לפי מידת תחושת השייכות.

5.אמפטיה אנושית - כלפי אנשים וחיות באשר הן.

בייחוד לגבי הקבוצה האחרונה יש לשים לב להבחנה משמעותית - האם אני רואה/חש/נמצא בקרבה פיסית גדולה אל מושא האמפטיה או לאו. במקרים בהם בן אדם שייך לקבוצה החמישית וכמו כן הוא "רחוק מהעין", אזי קיים ריחוק ביני לבינו המאפשר לי להתייחס אליו כאל סיפור/סרט/בדיה.

קרי במקרים עליהם כותב ליאור בירן לא הצליחה להתעורר אמפטיה אנושית אמיתית כיוון שבמוחו של האדם הממוצע (וכנראה של רוב רובם של האנשים) האימה איננה מספיק מציאותית. קל מאוד להדחיק אותה ולהתעלם ממנה משל היתה סיפור ותו לא.

אוסיף פה מעט דוגמאות ממחישות:

1. תארו לעצמכם את הרגשתכם כאשר אתם שומעים בחדשות על פיגוע בארץ (אף אם ברור לכם שלא מעורב בו מישהו שאתם מכירים אישית). עכשיו תארו לעצמכם כי מדווחים כי ההרוג היחיד בפיגוע הוא ערבי תושב ירושלים. אני חושב שאצל רובנו תהיה מעין תחושת הקלה.
אם נחשוב על סיטואציה של פיגוע במדינה אפריקאית שכלל לא ידענו שקיימת עד אותו רגע - מובן מאליו שאצל רובנו הפער בתחושות יהיה גדול.

2. דמיינו כי אתם נאלצים לבחור בין הצלת קרוב משפחה בלחיצת כפתור לבין מותם של 1000 סינים ראנדומאליים בנפרד עליהם לא תשמעו לעולם בחדשות. כמה מאיתנו תחת ההכרח הנ"ל היו בוחרים להציל את הסינים היקרים?

3.אתם שומעים על שחקן ישראלי או מדען יהודי שעושים חיל בחו"ל.

ריחוק ואי שיוך לקבוצת שיכות גוררים אפתיות. זה טבעי, זה אינטואיטיבי, זה ברור.
אין צורך להרחיק בתיאוריות. לדעתי.

    ההסבר של רועי הגיוני ומתקבל על הדעת. למעשה מה שנגזר ממנו הוא שהקמת האומות המאוחדות כגוף שימנע הישנות של אכזריות ומלחמות בשקר יסודה, או יותר נכון בהכחשה עצמית, מכיוון שאומות, כמו אנשים, פועלות לפי מעגלי הקרבה שלהן, אלא אם כן קיימים אינטרסים זרים שפועלים ברקע.

    זה לא סותר את דבריו של ליאור בירן. אני משוכנע שהעקרונות שהוא מונה פועלים אצל כולנו ומכוונים את ההתעלמות שלנו מהזוועות שמתרחשות בכל העולם.

07
מוטי לקסמן

האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, אייר, תשע"ו
motele777@gmail.com
לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת..."

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רַק בַּטּוֹב,
לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם,
הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.

לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
כָּל אָדָם, כָּל אִשָּׁה;
חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.

אני שר באמונה מלאה,
רוצה להצטרף?

הנה הקישור לשירתי

https://www.youtube.com/watch?v=THr3A-TW2ck